פסטיבל חיפה 2019: "המגדלור", "קופים", "הנביא כהנא", "מעברים"

חצי מפסטיבל הסרטים הבינלאומי של חיפה מאחורינו, כל סרטי תחרויות הקולנוע הישראלי נחשפו במלואם, ואנחנו ממשיכים עם הסיקורים היומיים שלנו מחוויותינו על הכרמל. ככה זה כשאוהבים.
במפגש הנוכחי והחמישי שלנו מהכרמל הגיוון די רחב, החל מאחד מסרטי הפסטיבלים מעוררי הסקרנות ביותר של השנה, דרך עוד אחד ממתמודדי הסרט הבינלאומי הטוב ביותר של האוסקר הקרוב, ועד לשני סרטי דוקו ישראלים המייצרים תמונה מרתקת – ופרובוקטיבית – לא רק של מרקם החיים בישראל, אלא גם של היצירה התיעודית.

הדיווחים הקודמים שלנו מחיפה בלינק הזה.

"המגדלור"
The Lighthouse

בשלב חשיפת התוכנייה, אם היו מעמידים אותי בדילמה לראות רק סרט אחד מכל היצע פסטיבל חיפה השנה, הייתי ללא ספק בוחר ה"מגדלור" (אם כי זאת לא תהיה החלטה אסטרטגית במיוחד. לסרט יש מפיץ ישראלי והוא יופיע בסינמטקים ברחבי הארץ בהמשך. אבל זאת לא הנקודה). הסקרנות שלי מהסרט לא הגיעה מהבאז מחריש האוזניים מפסטיבלי קאן, טורונטו ופנטסטיקפסט. בכלל לא הייתי זקוק לו. הסיבה העיקרית להתלהבותי היא שזהו סרטו החדש של רוברט אגרס, במאי "המכשפה" מ-2015, אחד מסרטי האימה האהובים עלי ביותר בשנים האחרונות.

כמו "המכשפה", "המגדלור" הוא סרט אומנותי ומסוגנן, כאשר גם הסטינג דומה מעט בין השניים: אנשים בסביבה מבודדת, שלא בטוח האם באמת יש רוע סביבם או שמא אלו תודעתם ושפיותם שהשתבשו. אבל זה באמת רק על פני השטח, כי הסרטים עצמם מתנהלים בטריטוריות אחרות, תמטית ו-ויזואלית.
אז הנה הדבר הראשון והחשוב ביותר שצריך לדעת, ובטח היה עוזר לי להתחבר לסרט מהר יותר משקרה בסופו של דבר – "המגדלור" איננו סרט אימה. כלומר, עד כמה שאפשר עדיין להתייחס להגדרות הז'אנר הזה. הייתי מתאר אותו יותר כדרמת מתח פסיכולוגית סהרורית, אולי אפילו גותית, אבל בטח לא אימה, כמו שלא הייתי מתייג ככה סרטים כמו "ורטיגו", "מסדרון ההלם" או "שאטר איילנד".
לי לקח קצת זמן לשחרר את הקונספציות המוקדמות שלי מהסרט, ולכן הפתיחות שלי ל"המגדלור", ויחד איתה ההערכה וההיסחפות שלי אחריו, התעקבה במידת מה.

העלילה של הסרט דקה למדי: איפשהו במאה ה-19, בחור צעיר מגיע לאי מבודד על מנת לשמש כשולייה למפעיל מגדלור הוותיק והקפדן, שם הם צריכים להישאר ארבעה שבועות עד תום המשמרת. העבודה המפרכת ויד הברזל של הווטרן המחוספס והלא נעים, יחד עם הסביבה המשונה והמלחיצה ואולי איזה מטען נפשי אתו הגיע, מביאים את הצעיר למצב של עצבים רופפים והוא מתחיל לאבד אחיזה במציאות. בשילוב עם המון אלכוהול מאוד זול, הוא מתחיל לחשוב שיש משהו לא טבעי במקום, ואולי גם בשותפו למשמרת.
הסרט מצולם בשחור-לבן, במסך אקדמי ובתאורה קונטרסטית המשווים לו מראה של סרט בלהות אקספרסיוניסטי, כאשר העריכה והסאונד עושים ככל שניתן לשמוט את הקרקע מתחת לדמויות וכמובן הקהל. וזו בהחלט ההצלחה הגדולה של הסרט המרהיב הזה. הוא נאמן למסגרת הקולנועית הקשוחה אותה קבע לעצמו, ומשתמש בה בצורה מעוררת השתאות. בנוסף לכך, רוברט פטינסון ו-ווילם דפו בתפקידים הראשיים מגיעים לנקודות שיא של הקריירה שלהם עם עבודה פיזית מאוד שרק שחקנים טוטאליים באמת מסוגלים לייצר. זה נפלא לראות אותם.

על אף הנאתי, לי הייתה תחושה שהסרט מתארך הרבה יותר ממה שהוא צריך (והוא איננו ארוך במיוחד), ולקראת חלקו האחרון הוא כבר די הולך במעגלים ופושטת בו תחושה של לאות או לפחות של מיצוי. הוא בהחלט כזה שמבקש פענוח, במיוחד עם הרפרנסים שלו למיתולוגיה (המיתוס של פרומותיאוס מאוד חזק בו, אבל הרחבה בנושא תהיה בגדר ספויילר) וליצירות אומנות גדולות.
אפשר להגיד שבמסגרת סרטי הגברים-בבידוד-מאבדים-את-עצמם-לדעת כבר ראיתי סרטים שהתחבבו עלי הרבה יותר (חשבתי הרבה על "איך סיימתי את הקיץ" הרוסי המעולה שהוקרן בפסטיבל חיפה של 2011), אך בתת הז'אנר הפופולרי לאחרונה "סרטי מגדלור" ("אור בין האוקיינוסים", "עור קר" של זאוויה ג'נז, "נעלמים"), סרטו השני של אגרס הוא בהחלט אחד המצטיינים.

"קופים"
Monos

הנציג השנתי של קולומביה לאוסקר הסרט הבינלאומי הטוב ביותר החל את דרכו בפסטיבל סאנדנס שם זכה בפרס מיוחד במסגרת הקולנוע העולמי, והמשיך לסבב פסטיבלים רציני שכלל גם את ברלין וקארלובי וארי, צובר לעצמו יותר ויותר מקום בשיח עד שיצא לבתי הקולנוע בארה"ב בתחילת השבוע. בשלב הזה קשה לומר מה יעלה בגורלו מבחינת האוסקר, אבל מצד שני תמיד כדאי לזכור שזה מעיד על כלום, אולי מלבד הציפיות הגבוהות שמלוות אותו לכל מקום. בפסטיבל חיפה, למשל, אולם הסינמטק היה מלא עד אפס מקום, כך שבטוח הסרט מעורר סקרנות, לכל הפחות.

עוד דבר שעובד לזכותו הוא ההפקה הבינלאומית המרשימה שלו. לא פחות מתשע מדינות חתומות עליו, כולל כמה אימפריות כמו ארה"ב, דנמרק וגרמניה; ברשימת המפיקים שלו מופיעים שמותיהם של 30 אנשים (!) ביניהם ג'יי.סי שנדור ("משולש הגבולות") והשחקנית האמריקאית ג'וליאנה ניקולסון ("אוגוסט, מחוז אוסייג'", שגם משחקת בסרט); המלחינה של הסרט היא מיקה לוי הבריטית ("מתחת לעור", "ג'קי"); ומתוך שלושת העורכים שלו, אחד מהם הוא יורגוס מאוורופסארי, שותפו הקבוע של יורגוס לנתימוס (על "המועדפת" הוא כבר היה מועמד לאוסקר). ודי מדהים שאף אחד מהענקים האלה לא עצר בשום שלב לשאול איפה התסריט.

"קופים" מספר על קבוצת ילדים פראיים בנופים הפראיים של קולומביה, שהפכו להיות מליציה צבאית בעל-זבובית שכזו, והם אמונים על שמירתה של מהנדסת אמריקאית חטופה (ניקולסון). אני עוצר כאן את תיאור העלילה לא מחשש לספויילרים, אלא כי אין הרבה יותר מזה.
הצילום מדהים. באמת. יאספר וולף ("אטלנטי") מעצב מהלוקיישן עוצרי הנשימה פריימים מרהיבים מהשנייה הראשונה ועד האחרונה. חד משמעית אחד הסרטים הכי מרשימים ויזואלית שראיתי השנה. גם הילדים עצמם מעניינים, אבל מכיוון שאין להם דמויות, איפיונים או היסטוריה, אין להם הרבה מה לעשות חוץ מפרצופים כועסים ו/או המומים. יש גם איזשהו מסע בסרט בחברת החטופה, כל מיני השתלטויות אלימות, ריבים ביניהם, התקפת אמל"ח פוטוגנית באיזשהו שלב, אבל מכל הסרט המורכב לעשייה הזה בעיקר הבנתי שמליציות ילדים זה לא רעיון טוב. כאדם שגם ככה מחזיק בדעה הזו, 100 הדקות של הסרט לא באמת תפסו אותי ולקראת הסוף גם הפכתי קהה לסיפור וקשה לומר שגיליתי עניין בגורלם של הילדים או של קורבנותיהם.
אני באמת לא יכול להפריז ברמה המפוארת של ההפקה הזו, ואם היה אוסקר לעוזר במאי ומנהל הפקה הוא לגמרי היה צריך לזכות. מעבר לזה, לא מצאתי יותר מדי במה להיתלות בו.

"הנביא כהנא"
The Prophet

צילום: אילן אוסנדרייבר

סרטו התיעודי של אילן רובן פילדס נולד לתוך קונטקסט די מעניין, בעיקר בעקבות סרט תיעודי אחר שיצא לאחרונה, כזה שבהתחלה נראה כמו משמש תמונת מראה ל"הנביא כהנא" אך למעשה, בעיני, אפילו לא מדובר בשני הצדדים של אותו מטבע – הם זהים הרבה יותר ממה שנדמה, בעיקר כי החלק הכי מרתק בהם נוצר ברווח שבין המסך לתודעתו של הצופה. אני מדבר על הסרט התיעודי שיצר פרובוקציה (בעיקר אצל אנשים שטרם ראו אותו, כמו בדרך כלל למרבה הצער) "לאה צמל, עורכת דין", זוכה דוקאביב האחרון.
על אף שהסרטים האלו עוסקים בדמויות העומדות משני הצדדים הקיצוניים ההפוכים של המפה הפוליטית – לאה צמל כנציגת השמאל והרב מאיר כהנא כימין הקיצוני ביותר שהכרנו – שניהם נייר לקמוס שהתגובה אליהם מעידה על הצופה יותר מאשר על הסרט. כמו שאפשר "להאשים" את "לאה צמל" בשמאלניות מכיוון שהוא עוסק באישה שמאלנית, כך אפשר "להאשים" את "הנביא כהנא" בימניות כי הוא מספר על עלייתו של הסמן הימני ביותר שהיה אי פעם בכנסת. בעיני זו טעות לכאן ולכאן, אבל יהיה מעניין לדעת האם לראות מה יהיה היחס אל הסרט שנעל את התחרות הדוקומנטרית של פסטיבל חיפה.

זה לא לגמרי הוגן להתחיל שיח על סרט דרך פריזמה של סרט אחר, אבל אני חושב שהמקרה הזה רק מעצים את המשמעות של "הנביא כהנא" ואת כוחו. כסרט תיעודי, פילדס בחר בדרך סיפורית מאוד שגרתית. שגרתית מדי, אפשר לומר אפילו. הסרט שערך אסף לפיד מורכב מראשים מדברים המשולבים בקטעי ארכיון, המתקדמים באופן כרונולוגי. לא יותר מזה. המניפולציות הקולנועיות – מנת חלקן של כל סרט, תיעודי או בדיוני – נראה שמצומצמות כאן לכדי מינימום הכרחי, ואם ב"לאה צמל" היה מבט פנימה אל חייה האישיים של הדמות הראשית, ב"הנביא כהנא" אפילו אין את זה. הנראטיב מתעקש להיות נקי עד כמה שניתן, וכל המרואיינים בסרט זוכים בדיוק לאותו פריים אובייקטיבי למדי (קלוז-אפ מואר היטב ומחמיא) בין אם הם אנשי ביטחון לשעבר ובין אם אלו אנשי ימין קיצוני שנוכחותם בכנסת מטרידה את מנוחתם של רבים, כותב שורות אלו ביניהם.
על אף שבטח היה אפשרי, ואפילו מפתה, פילדס לא מציג את כהנא כאיש משיחי עם שגעון גדלות, והוא איננו מתאר את שליחיו כחבורה עיוורת ומתלהמת. גם אנשים כמו איתמר בן גביר, מיכאל בן ארי ובנצי גופשטיין ועוד אנשים המזוהים כסכנה לדמוקרטיה, שמספרם בסרט הזה גדול לאין שיעור מאלו המייצגים את המרכז או השמאל, מקבלים הזדמנות לדבר את עמדותיהם ותפיסתם בצורה שהם לא תמיד זוכים לה בתקשורת, מבלי לקבל ביקורת בין אם במסגרת של עריכה או מבע קולנועי המבדיל אותם מאחרים. למעשה, לעיתים אפילו אני מצאתי מהנהן מול כמה דברים שאמרו, למרות שאני לא יכול לחשוב על אנשים אחרים איתם אני מעוניין להזדהות פחות.

הצופה הליברלי עלול לחטוף חום מהדרך בה נגלל לנו סיפורו של מאיר כהנא, ממשרד ארעי בניו יורק ועד מושב בכנסת ישראל, בזמן שהסרט נמנע מלהעביר עליו ביקורת. אבל על אף שקל, ואפילו מתבקש, לזקוף זאת לגנותו של פילדס, הפעם קיבלתי את הרושם ההפוך. משהו בדרך היבשה והקורקטית של הסרט – שאני באופן אישי אינני נמנע על אוהדיה בימים כתיקונם – רק הופך את "הנביא כהנא" ליצירה מורכבת יותר, כי היא מאלצת את הצופים להתמודד ולחשוב בעצמם.
הסרט הזה לא שואף, לפחות לפי החוויה שלי, להעביר עמדה כזו או כזו, להיות סיפור מוסר או צקצוק לשון על החברה שהרשנו לעצמנו להיות, אלא לחקור את הרגע בו הגזענות הציונית קיבלה שם ופרצוף, וכפועל יוצא גם לגיטימציה. אלו הדברים שיכולים לגרום לסיקוונס המסיים של הסרט להיחוות גם כקינה מחד וגם כתרועת ניצחון מאדך, תלוי את מי שואלים. ובזמן שכל נימי נפשי השתוקקו לרגע בו "הנביא כהנא" ינחית את מכת המחץ על האידיאולוגיה של כהנא, כאשר לא קיבלתי את זה הערכתי את הסרט אפילו יותר.

כמי שאמנם נולד בתחילת שנות השמונים אך היה צעיר מדי בשביל לחוות אותן, "מאיר כהנא" הוא בשבילי מושג, ולא אדם בפני עצמו, ולכן רוב הסרט היה לי אינפורמציה חדשה. יכול להיות שלאנשים שכבר פיתחו מודעות במהלך אותן שנים הסרט ייראה קצת מוכר, ואפילו בחירתו של פילדס לא לנקוט עמדה, לפחות לא פילמאית, עלולה לשוות לסרט תחושה של תחקיר, או כרוניקה, יותר מאשר יצירה תיעודית. אני, כאמור, הייתי מרותק.
עם זאת, היה לי חסר מהסרט ניסיון לפענח מה היו התהליכים ברחוב הישראלי שבסופו של דבר הביאו את כהנא לשערי הכנסת בתקופה בה השמאל היה בשלטון. זה בולט במיוחד כאשר המרואיין משה נגבי ז"ל נשאל מה בעצם קרה בין 1981 ל-1984 (אם אינני טועה הפעם היחידה בה קולו של פילדס נשמע בסרט), ותשובתו היא "העם השתנה". זה כמעט דורש מהסרט הרחבה לעניין, אך זה נותר שם. מה שגם שעל פי פילדס כהנא הוא האחראי היחיד לעליית הגזענות היהודית, וקשה לי להאמין שהמצב עד כדי כך פשוט.

"הנביא כהנא" ודאי יקבל אש מהצד השמאלי של המפה, אבל זה לא יפגע בחשיבותו של הסרט ובמשמעות שלו במיוחד בתקופה המפלגת בה אנחנו נמצאים. הוא מחזיר אותנו לזמן בו הכנסת כולה הייתה מאוחדת נגד אויב אחד מבית, וקווים אדומים נחרטו, מוכיח שדברים כאלה היו אפשריים פעם. האם זה נוסך אופטימיות לעתיד או שמא רק מראה כמה התרחקנו הוא, כמו כל פריים ופריים בסרט, לשיקולו של הצופה.

"מעברים"
Crossings

צילום: עפיף אמריה

הקרנת הסרט הזה בסמוך ל"הנביא כהנא" ביום ההקרנות האחרון של המסגרת התיעודית בפסטיבל חיפה, רק הנכיח והבליט את עוצמתו של הקולנוע התיעודי, כזה שמעורר תגובה משמעותית יותר מכל סרט עלילתי, בעיקר כי הוא מעניק מקום עצום לתפיסתו של הצופה. אבל אם בסרטו של פילדס האידיאולוגיה האישית שלי, המנוגדת למתרחש על המסך, העניקה לו נקודות רבות בעיני, הפעם התוצאה לא הייתה יכול להיות הפוכה יותר.

ב"מעברים", הבמאי איציק לרנר מתחקה אחרי קורותיהם של חיילים צעירים המשמשים כבודקי גבולות במחסומים צבאיים, החל מהרגע בו הם מגיעים להכשרה בעיר הבה"דים ועד שילובם בתוך המערך המגן של גבולות ישראל. כבר מהרגע הראשון אפשר להתרשם מהגישה יוצאת הדופן לה זכה לרנר מדובר צה"ל, ומהאישור להכניס את המצלמה פנימה אל תוך הבסיסים, המחסומים וחייהם של החיילים הצעירים. אבל במהרה התגלה שהזכות הזו הגיעה גם עם מחיר. "מעברים" עובר כסרט מכובס ולעיתים מקומם, ובעיקר חסר עומק על נקודת מפגש מורכבת להדהים, אליה נזרקים נערים ונערות במהלך שירותם הצבאי עוד לפני שהספיקו לחוות את העולם.
בשיחה שהייתה לי לאחר ההקרנה עם אנשי התוכן של כאן11, גוף השידור של "מעברים", נאמר לי שצה"ל לא התערב בעריכה ולא דרש שינויים מרחיקי לכת מלרנר. על אף מה שראיתי על המסך אני רוצה להאמין להם, אך גם אם מדובר ביצירה אישית המסונכרנת עם תפיסתו של היוצר, עדיין מתגלה סרט שלכנותו "תיעודי" יהיה במינימום כר פורה ללא מעט תזות על המשמעות של עשייה דוקומנטרית, על מציאות, ועל מורכבות קולנועית.

לפני הדברים הבאים, אני מרגיש את הצורך לחלוק את החוויה האישית שלי משירותי הצבאי, בעיקר כדי להבהיר את עמדתי. כמתבגר שחשש מצה"ל יותר מכל דבר אחר (מאינספור סיבות שאין טעם להרחיב עליהן כרגע), רוב שירותי הצבאי – בהתחלה כלוחם במערך הסטי"לים ולאחר מכן כקצין חוף של חיל הים – נתפס בעיני כשלב מאוד מוצלח בחיי. או לפחות כזה שבנה את הביטחון העצמי שלי והעניק לי לא מעט מהאישיות שלי כיום, שבאופן כזה או אחר היא די בסדר.
אך על אף שאני אחד מאלו שמודעים לפן החיובי בגיוס הכפוי שלנו לצה"ל, וחוו באופן אישי את יתרונותיו (ובאותה נשימה אזכיר שהשירות שלי היה קל באופן בלתי ניתן להשוואה מרוב המערך הלוחם, וגם מזה המובא בסרט), אפילו אני נותרתי המום מהחד ממדיות של "מעברים".

חציו הראשון של "מעברים" מתרכז, כאמור, בשלב ההכשרה של החיילים והחיילות, והוא טומן בחובו המון רגעים מרגשים ונוגעים ללב, כאלו שגרמו לי לשלוף ממחטה או שתיים מהתיק. הילדים האלו, אותם אני מכיר כי הייתי במקום הזה בדיוק, לא יודעים כיצד להתמודד עם המקום אליו הגיעו ולרנר בחוכמתו נותן להם פשוט להיות, לא מתערב, לא מתמרן, רק מציג לנו אותם ואת המשברים האישיים שלהם (בין אם בתמונה הגדולה הם משמעותיים או לא), באופן שמקשה להישאר אליו אדישים. כל החיילים שהפכו לדמויות בסרט מעוררים הזדהות וחיבה עזה, וללא צל של ספק טוב היה עושה הסרט אם היה נשאר בגבולות ההכשרה והקורס, ולא ממשיך פנימה אל השירות עצמו, כי ממש שם מתגלה הבעייתיות הרבה של הסרט.

לא רק שאין קושי אמיתי – או לפחות ארוך טווח, שלא נאמר מצלק – בחיי הצבא של "מעברים", אלא גם כל משבר בדרך הוא חלק מהפיכתו של החייל או החיילת לאדם טוב וחזק יותר. ובזמן שזה נכון לחלק ממשרתי צה"ל (אהלן), זה בהחלט לא קונצנזוס. המחסומים עצמם, הם לא יותר מתור ארוך ועמוס של אנשים בדרכם לאנשהו, ולא חלילה מקום מסוכן ומורט עצבים, והפרעות הסדר המוצגות בסרט נראות קצת פחות נוראיות מפתיחת סניף חדש של H&M בעזריאלי.
נכון, אמנם יש סצנה באמת נהדרת אחת, המראה חייל צעיר בשם ויקטור שעוד רגע מאבד את עשתונותיו מול השגרה של בדיקת הפלסטינים בכניסתם לשטחי ישראל, אך היא היחידה שמעידה על איזשהו משבר אמיתי במהלך כל 86 הדקות של הסרט וגם היא מגיעה מאוחר מדי. עוד סיקוונס חזק מציב את טקס יום השואה והצפירה אל מול הנשים והאנשים המצטופפים כבקר בין הסורגים, והוא אימג' מעניין של הסרט – אבל גם פה קשה לדעת האם מדובר בעקיצה על העם ששרד את השואה ושכח את האנושיות שלו, או שמא הצדקה להתנהגות שלנו מול אלו שבאים להשמידנו.
מעבר לאלו, כמעט כל סצנה בסרט היא שיר הלל, כאשר השיא הוא רגע בחלקו השני של הסרט, בו מפקדת המחסום – אישה מרתקת מאין כמוה שיכלה להחזיק על עצמה סרט תיעודי בפני עצמו – פוצחת במה שאפשר בציניות לכנות כנאום "הזונה הרוסייה", ובו היא שוטחת כיצד צה"ל עזר לה להוכיח שהסטריאוטיפים בחברה הישראלית הם פסולים. אין ספק קל שבקלים שהמילים היוצאות מפיה הן כנות ומתארות קושי איום ונורא של מיעוטים בישראל, אבל הקונטקסט הלא קיים שלו בסרט, כמו גם העובדה שאנחנו לא יודעים למי היא מעניקה אותו, משווים לו תחושה לא נוחה של חלק שהודבק בכוח במניפסט שהוא "מעברים".

אין כל פסול בסרט שנועד להרים לצה"ל, לפוגג את החרדה של מתגייסים לעתיד מהמצפה להם, ולהראות שיש תכלית גם בישיבה סטטית בבוטקה ממוגן. אם זו הייתה כוונתו של לרנר, היא לחלוטין ראויה ולגיטימית. אבל להתעלם בצורה כל כך משונה משאר המורכבויות, היא זו שמייצרת חוסר נוחות מוחלט מסרטו. "מעברים" טוב שיוקרן בימי חיול מטעם צה"ל, שם הוא יכול באמת לעזור. לעומת זאת, היותו חלק ממסגרת המיטב של התוצרת התיעודית בישראל, כך על פי אחד מאירועי הקולנוע הגדולים שלנו, הוא מעורר תמיהה לכל הפחות.