• הסיפור של אולפן הקולנוע ״הנד מייד״, שהוקם בטעות
  • סרטים חדשים: ״מי שעומד מאחורי...״
  • ״השיר של רוז״, סקירה חצויה
  • ״ילדים טובים״, סקירה
  • פרזיטים
  • ״היו זמנים בהוליווד״, סקירה
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן: ״יהודי טוב״
  • The Art of Self Defense :מחכים לתרגום
  • טוויסט בעלילה: וידוי של אדם שלא חושש מספוילרים
  • מידסומר
  • ״סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה״, סקירה
  • הכירו את
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוגוסט 2019
  • ״מהיר ועצבני: הובס ושואו״, סקירה

פרסי אופיר 2019: מחשבות אחרי הכרזת המועמדים

23 ביולי 2019 מאת אור סיגולי

השנה מצאתי את עצמי ממש מעורב רגשית בעונת האופיר. אולי זה בגלל שב-2018 לקחתי שנת שבתון מהעניין, אולי בגלל שהסרט האהוב עלי ביותר השנה ממש היה חלק מהתחרות, אולי בגלל שמשהו בעונה היחסית חלשה הזו הפעיל אותי יותר. אין לדעת. כל מה שאני יכול לומר, הוא שלא שמרתי מרחק מהמתרחש, על אף הידיעה שמדובר בטקס פרסים תעשייתי שהיכולת שלי להשפיע עליו על פי אמות מידה אישיות מוגבל במקרה הטוב וחסר סיכוי במקרה הסביר.
מצד אחד זה נחמד, כי מה יותר משעמם ממירוץ שאין לך סוסים בו? מצד שני זה גם קצת מיותר. כך או כך, עלו מחשבות לאחר הכרזת המועמדים לטקס פרסי הקולנוע הישראלי לשנת 2019 שהתקיימה אתמול אחרי הצהריים.

המילה הראשונה שעלתה תוך כדי ובסיום הכרזת המועמדים היא "בלגן". באופן אישי זה דווקא משהו שאין לי התנגדות אליו, מדי פעם לטלטל את הסירה זה יופי, אבל התחושה המרכזית היא שאפילו מעט היציבות שנותרה בכל המשחק הזה התפוגגה. אולי זה יתברר כמשהו חיובי, כי מכאן אפשר להסיק מסקנות ולראות נכוחה מה לא בסדר. מצד שני, אחרי שכל הניסיונות לשפר את האקדמיה והתנהלות הפרס (רובם מהלכים מהנהלת האקדמיה עצמה, צריך לומר) נפלו בזה אחר זה, אנחנו כבר די מיואשים.

אז לפוסט "היום שאחרי" אני מרכז פה המון מחשבות, תסכולים, הפתעות, וכמובן ברכות לכל המועמדים. בכל זאת צריך לזכור שאנחנו פה לחגוג קולנוע ישראלי, וזה הדבר המרכזי שצריך להוביל אותנו. אז אלו רשמי, חלקם מפויסים, חלקם מגוננים, חלקם מתגוננים, וחלקם כועסים. כמו תמיד אזכיר שאלו מחשבותיי האישיות המבוססות לרוב על תיאוריות כפי שאני מבין את המירוץ.

ההפתעות הגדולות ביותר:

1. "גאולה" ו"הצלילה" מראים נוכחות
אתוודה שהייתי מאוד סקפטי לגבי הסיכויים של שניים מנציגי פסטיבל ירושלים 2018, ללא ספק מהאהובים עלי ביותר מרשימת המתמודדים. לגבי שניהם יצא לי להתבטא בסריטה: על "הצלילה" במהלך הפסטיבל, ועל "גאולה" כשיצא לבתי הקולנוע. הקרירות היחסית אל סרטו של יוסי מדמוני בתקופת יציאתו, והעשייה הבועטת והמשוחררת בסרט הביכורים של יונה רוזנקיאר, גרמו לי לחשוב שהאקדמיה תפסח עליהם כמעט כליל. אני שמח שהתבדיתי.
שניהם אמנם נבלמו מקטגוריות הסרט והבימוי, אבל צברו מועמדויות למוזיקה, למשחק ולתסריט. "הצלילה" גם הוסיף לעצמו עוד נוכחות בקטגורית האיפור. אני לא יודע אם הם יצאו עם פרסים מהטקס, אבל אני שמח שהם נשארו חלק מחגיגות אופיר 2019.

2. "מאמי" עם שבע מועמדויות
בזמן שהיה ברור שכסרט מוזיקלי, ל"מאמי" יש בכיס מועמדויות על מוזיקה ועיצוב פסקול (אתם מוזמנים לסמן את הסרט גם כזוכה בשלב הזה), לרגע לא חשבתי שהוא יצליח לצאת עם לא פחות משבע מועמדויות – על אף שאנשים חכמים ממני התריעו שכך הולך לקרות. המועמדות של נטע אלקיים לא מאוד מפתיעה, בטח בהתחשב בכמות הזעומה של שחקניות ראשיות שהתמודדו, אבל אני חייב להודות שמועמדות לריקי גל בקטגורית שחקנית המשנה הוא משהו שלא הייתי חושב שיקרה בחיים האלה. עוד נדבך בקטגורית המשחק המשונה ביותר של השנה.
האקדמיה הגיבה היטב לסרט המוזיקלי של קרן ידעיה, ומי יודע כמה קרוב הוא היה גם לקטגוריות הבימוי והסרט.

3. רק לסרט אחד יש את הטריפל
ב-29 שנות אופיר, מעולם לא קרה שסרט זכה בפרס הגדול בלי מועמדות לבימוי. השנה זה עלול לקרות ולא מהסיבות הנכונות. "הבלתי רשמיים" נכנס, מילולית, לכל קטגוריה אליה היה כשיר מבלי לפספס אפילו אחת, והפך להיות היחיד מכל המועמדים שיש לו את השילוש האולטימטיבי: סרט, בימוי, תסריט. על אף זאת, הוא כנראה הפגיע ביותר מבין החמישייה הסופית בגלל עניין האוסקר הארור שאתם יכולים להיות בטוחים שנגיע אליו בהמשך.
כל שאר המועמדים לסרט הטוב ביותר הסתפקו באזכור נוסף או בקטגורית הבימוי בלבד או בקטגורית התסריט בלבד, כאשר רק אחד מהם – "ימים נוראים" – לא מועמד לאף אחד מהם. פעם אחרונה שזה קרה (מחוץ לקטגורית הפרינג'-גרילה עליה השלום) הייתה בשנת 2013 עם "הבן של אלוהים".

4. "עיניים שלי" מכה את התחזיות
בפוסט סיכום ההקרנות כתבתי על שבעה סרטים שיש להם את הסיכוי הטוב ביותר, לדעתי, להגיע לקטגורית הסרט הטוב ביותר. אף אחד מהם לא היה "עיניים שלי". בזמן שהיה די צפוי שהוא יופיע בקטגורית המשחק והליהוק, או אפילו ישחזר את הישגי סרטו הקודם של ירון שני "עירום" (הועמד לפרסי הליהוק, העריכה, השחקנית והבימוי), ממש לא חשבתי שיצליח לפרוץ קדימה אל הקטגוריה הצפופה של הסרט הטוב ביותר לפני "קולות רקע" או "בשורות טובות". זאת ללא ספק ההפתעה הגדולה ביותר של מעמד ההכרזה, ומשהו שקצת הזריק חיים לעונה הזו.

5. "קולות רקע" פחות חזק ממה שחשבתי
במהלך ההקרנות בסינמטק תל אביב נדמה היה שכולם מדברים רק על "קולות רקע", והבאזז הזה שכנע אותי שאנחנו עומדים מול אחד המתמודדים החזקים ביותר של השנה. אז אמנם סרטו המתוק של יבגני רומן הצליח להשתחל לארבע קטגוריות (שחקנית ראשית, שחקנית משנה, עיצוב אומנותי ועיצוב התלבושות), אבל לתדהמתי הוא לא צבר מספיק תמיכה בשביל פרסי הסרט, התסריט, הליהוק, המוזיקה או השחקן הראשי (אם כי פה באמת מדובר בתחרות קטלנית). אני ממש לא הייתי בכיוון.

6. "הגולם" שובר את תקרת הזכוכית
בשביל סרט ז'אנר דובר אנגלית ושרוב הקטגוריות היו חסומות לו בגלל תקנון תושבות הקבע או האזרחות הישראלית, מה שזה לא יהיה, סרטם האחרון של האחים יואב ודורון פז נתן בראש עם שלוש מועמדויות, כולל לצילום ולשחקנית הראשית. אולי זה לא לגמרי צריך להדהים בהתחשב בהצלחה המפתיעה אז של "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה", אבל אני חששתי שרוב מצביעי האקדמיה יבטלו את הסרט הזה מראש, ואני שמח שטעיתי.

האכזבות הגדולות ביותר:

1. "קצפת ודובדבנים" עם 11 מועמדויות – ללא סרט
אנחנו נדבר עוד רגע על חוסר הסנכרון בין קטגוריות הסרט והבימוי, אבל דיבאקל כמו "קצפת ודובדבנים" זה לא משהו שקורה המון – 11 מועמדויות מתוך 15 אפשריות הצליח הסרט הנהדר הזה לתפוס לעצמו (כולל בימוי, עריכה, תסריט, צילום ושני פרסי משחק) אבל לא בקטגורית הסרט הטוב ביותר. אורון הזכיר לי שהדבר הזה איננו תקדימי, ואותו הדבר קרה בדיוק לפני שש שנים עם "מי מפחד מהזאב הרע", וגם אז הגבנו באותה תדהמה. אין לי שמץ של מושג איך זה קורה.
אבל אולי זה לא לגמרי צריך להפתיע – שני סרטיו העלילתיים האחרונים של בנטביץ', "משהו טוטאלי" ו"לרדת מהעץ" הביאו לו מועמדות לתסריט, אך לא לסרט.

2. "מילים נרדפות" בלי סרט ותסריט
באופן אישי זו כמובן האכזבה הכי צורבת בשבילי. היה ברור לי שסרטו של נדב לפיד, נכון לרגע זה הסרט האהוב עלי ב-2019, עומד על קרקע לא יציבה כי הוא איננו סרט שמתאים לכל אחד, ועל כל מעריץ מושבע בוודאי יש לו כמה שונאים אדוקים. ועדיין קיוויתי שהתומכים, ואני ביניהם, יצליחו להכניס אותו לקטגורית הסרט. אז כן, אני מודה שהיה בי רצון כזה או אחר שלזוכה פרס דב הזהב של פסטיבל ברלין ואחד מסרטי העשור על פי אינדיווייר יהיה סיכוי להיות חלק מחמשת הסרטים הטובים ביותר של השנה, על פי התעשייה הישראלית, וסיכוי להישלח לאוסקר.
עכשיו כל מה שנותר לי לקוות הוא שצרפת תבחר בו כנציג שלה והסדר ישוב על כנו.

3. "היום שאחרי לכתי" ומנשה נוי בחוץ
אני לא בטוח אם זאת הסיבה, אבל כבר בפוסט סיכום ההקרנות התבטאתי על המלכוד שנטמן למנשה נוי השנה. לשחקן הזה, שהפסיד את האופיר כבר ארבע פעמים, היו שתי הופעות מעולות השנה. האחת בסרט המדובר "אישה עובדת" והשנייה ב"היום שאחרי לכתי". אך על אף שבראשון הוא דמות משנה לכל דבר ועניין, ההפקה רשמה אותו בקטגוריה הראשית כדי שלא יתנגש עם הופעת המשנה של אושרי כהן. כך היא יצרה לו דאבל באותה קטגוריה ואולי קולותיו התפצלו והוא יצא קרח מכאן ומכאן. יכול להיות שאם היה נרשם לראשי רק על סרט אחד, הוא היה מקבל מועמדות. מצד שני, "היום שאחרי לכתי", מהחביבים עלי בתחרות השנה, נותר עם אפס מועמדויות אז יכול להיות שהאקדמיה לא הייתה על הרכבת הזאת בכל מקרה. כך או כך, זה מצער.

4. "בשורות טובות" מקבל מסרים סותרים
אולי הדבר המוזר ביותר שקרה השנה. התגובות ל"בשורות טובות" היו נפלאות, ארז תדמור הוא יוצר אהוב ועסוק שעבד עם עשרות אנשים, האקדמיה תמיד אוהבת לפרגן לו, וכמות ההקרנות שהתווספו לו נתנו ללא מעט חברי אקדמיה הזדמנות לצפות בו. כל אלו הצליחו רק עד גבול מסוים. אז מצד אחד "בשורות טובות" בהחלט חלק מהקרנבל עם מועמדויות לבימוי, שחקנית ראשית, שחקנית משנה ועריכה (לעולם אל תהמרו נגד עינת גלזר-זרחין), אבל היעדרותו מקטגורית הסרט, התסריט והשחקן הראשי הן סוג קטן של הלם מבחינתי. וזה עוד מבלי להגיד שהסרט הזה מקסים וכנראה עומד להיות להיט אצל הקהל.
והנה הקטע הכי מבאס – "בשורות טובות" מסמן את הסרט הראשון בבימויו של ארז תדמור שאיננו מועמד לפרס השחקן הראשי הטוב ביותר. זה היה יכול להיות רצף מפואר.

מילים נרדפות. אקדמיה, ביאסתם

אלופי האופיר לשנת 2019

יש לא מעט אנשים שיצאו מנצחים ממעמד ההכרזה אתמול, אבל קומץ קטן מהם ממש פירק את הזירה. האלופים הבלתי מעורערים של השנה הם ללא ספק צמד המפיקים אמיר הראל ואיילת קייט, היחידים שהצליחו להכניס שני סרטים לחמישיית הפרס הגדול ("אישה עובדת" ו"תל אביב על האש"), ובנוסף מועמדות לפרס הסרט התיעודי הקצר ("אליפלט – דוד שלי גיבור"). זה הופך אותם לשני האינדיבידואלים עם הכי הרבה מועמדויות השנה, ובאמת שאף אחת מהן איננה מובנת מאליה.

עוד ניצחון נרשם לגברת האחת והיחידה אוולין הגואל, שהשנה מתמודדת נגד עצמה בקטגורית שחקנית המשנה, על הופעותיה ב"בשורות טובות" וב"קולות רקע". הבעיה היא שסטטיסטית אלו לא חדשות טובות לזוכת שני האופירים ("שבעה", "אחותי היפה"), זאת מכיוון שלרוב מי שמתמודד נגד עצמו מייצר פיצול שמקטין את סיכויו.
על אף מה שכתבתי לפני רגע קל על מנשה נוי, מועמדות כפולה היא משהו יחסית שכיח באופיר. עם זאת, למיטב ידיעתי רק פעמיים בתולדות האופיר שחקן או שחקנית הצליחו לנצח את עצמם: רועי אסף (זכה על "ארץ פצועה" והפסיד על "חתונה מנייר") וטינקר שיראי, לשעבר טינקרבל (זכתה על "ההסדר" והפסידה על "משהו טוטאלי"). אם הגואל רוצה לזכות באופיר השלישי שלה, היא חייבת למקד את האקדמיה בהופעה אחת. ומכיוון שאף אחת מהן לא בסרט שמועמד לפרס הגדול, האתגר שלה לא פשוט.

מועמדים כפולים נוספים הם יונה רוזנקיאר (תסריט ושחקן משנה על "הצלילה"), גלית אשכול (המלהקת של "קצפת ודובדבנים" ו"תל אביב על האש"), אלירן מלכה (בימוי ותסריט על "הבלתי רשמיים") וגור בנטביץ' (בימוי ותסריט על "קצפת ודובדבנים").

למה אני לגמרי בסדר עם הדיסוננס בין קטגוריות הבימוי והסרט

זאת הפעם הראשונה בתולדות האופיר שרק שני סרטים חולקים מועמדות לסרט ומועמדות לבמאי ("עיניים שלי", "הבלתי רשמיים"), וכך נוצר מצב מוזר ששלושה סרטים מועמדים בלי ("אישה עובדת", "ימים נוראים", "תל אביב על האש"). אז כן, בהחלט יש משהו מוזר בחוסר האיזון הזה אבל בעיני זה נהדר, ואפילו הגיוני בצורה כזו או אחרת.
ככה אני רואה את זה: קטגוריות הבימוי והסרט הן, סלחו לי על התובנה המובנת מאליה, שתי קטגוריות נפרדות, ומסיבה טובה. הסרט מתייחס למכלול, ואילו הבימוי לעבודה מסויימת – משמעותית מאוד, כמובן, אבל עדיין מסויימת. כלומר, אפשר בקלות להעריך עבודת בימוי מבלי לאהוב סרט ולהפך. סתם, לדוגמא, אני יכול לחשוב שהיכולות הקולנועיות של גאספר נואה הן משהו לא מהעולם הזה תוך כדי הודאה מוחלטת שהסרטים שלו הם הגיהנום שלי. הדברים גם תקפים באופן קצת פחות חריף ליוצרים כמו בלה טאר או נורי בילג' ג'יילן. אני מעריץ את מה שהם עושים ואת הדרך בה הם מספרים סיפור ויוצרים קולנוע שונה ומיוחד, במקביל לכך שמאוד קשה לי להישאר ער במהלכו. או להפך, נגיד ליהנות מאוד מסרט של מארוול ולצפות בו מספר פעמים למרות שברור לנו שוועדה "ביימה" את הדבר הזה. גם בפסטיבלים הפרס לסרט ולבימוי לא תמיד חופפים.

אני תמיד שמח לראות חוסר סנכרון בין שתי הקטגוריות, כי זה אומר שאנשים לא הצביעו אוטומטית, ושיש פה מגוון של דעות ומחשבות. בטח באופיר, כשלרוב הקטגוריות האלו הולכות יד ביד באופן מתיש.
כלומר, אם זאת באמת הסיבה ולא כל מיני שיקולים משונים אחרים. איזה שיקולים למשל? או, הנה לכם הדבר הבא שעומד כמו פיל לבן ומבאיש באמצע החדר.

עם מי צריך לשכב בשביל שיגאלו אותנו כבר מייסורי האוסקר?

אין לי שום יכולת לדעת מה עומד מאחורי ההצבעה של חברי האקדמיה, מעבר לזאת שלי (וקצת של עופר ואורון כי אנחנו מדברים על זה בערך פעמיים ביום). זה הכל השערות וספקולציות שנרקמות מתוך מבט על המועמדים ועל השיח שמקדים להם. והשיח השנה… אוקיינוסים של תסכול.

לפחות שלושה אנשים, כולם אנשי תעשייה, כולם עם ראש על הכתפיים, שאלו אותי האם "מילים נרדפות" לא כשיר לאוסקר בגלל שהוא דובר בעיקר צרפתית. מכיוון שאנחנו ב-2019 ובשנתה ה-29 של האקדמיה, חוסר האונים שלי מול התהייה הארכאית הזו היה כל כך קיצוני שעניתי להם באופן שהבהיל אותם והצריך ממני להתנצל.
בשם כל מה שקדוש, תענו לי באמת עכשיו – אחרי ששלחנו את "באבא ג'ון" (פרסית) ואת "האופה מברלין" (גרמנית), עוד לא הבנתם שזה בסדר גמור שהסרט איננו דובר בשפה של המדינה ששלחה אותו, כל עוד זו לא אנגלית? ולמה אף אחד לא תהה האם "קולות רקע", שרובו ברוסית, כשיר? כי רוסית היא שפה הרבה יותר שכיחה בישראל?
האם אני צריך להתקשר לכל אחד מחברי האקדמיה כדי להסביר להם את החוק הבסיסי הזה עד שיבינו?

אני לא מעז אפילו להתקרב למחשבה שחברי אקדמיה שאהבו את "מילים נרדפות" ו"קולות רקע" לא הצביעו להם בפרס הסרט רק בגלל שהם טעו לחשוב שהוא לא כשיר לאוסקר. איזו פאדיחה איומה זה להתכחש לסרט שאתה אוהב בפרס הקולנוע הישראלי היחיד שקיים, רק בגלל טקס הוליוודי שלא באמת מתעניין בך. אז בואו נגיד שזה לא המצב. תנו לי שנייה להיות נאיבי. אבל שאלה מהותית כן עולה היא ביחס לסרט הפופולרי ביותר של השנה, כך על פי הכרזת המועמדים – "הבלתי רשמיים".
אין פה ספק שהאקדמיה מאוהבת בסרט המשובח הזה. בכל זאת, הוא לא פספס אפילו קטגוריה אחת מאלו שהיה כשיר אליהן (כולן חוץ משחקנית ראשית). אבל למרבה הצער "הבלתי רשמיים" איננו יכול להתמודד באוסקר הקרוב, כי ההפצה שלו לא הייתה בחלון הזמן שהאקדמיה האמריקאית דורשת.
אני לא בטוח האם הפצה מחדש תתקן את זה, או שיש איזה לופ-הול שיאפשר לו לעקוף את זה, אבל כרגע הסרט הכי אהוד מבין כל 24 המתמודדים לאופיר 2019 יכול ללכת הביתה בידיים ריקות בגלל האוסקר. איך עדיין נותנים לזה לקרות?

זה כבר לא עניין זניח, אלא אקוטי. האוסקר חייב להיות מופרד מקטגורית הסרט הטוב ביותר. מה שצריך לעשות הוא להוסיף רובריקה נוספת בטופס ההצבעה האלקטרוני "סמן את הסרט שאתה רוצה לשלוח לאוסקר". אם ייווצר מצב שבו יש הלימה בין השניים וזה אכן הסרט האהוב עליך באותה שנה, מה טוב. אם אתה חושב שלמרות שהשתעממת או לא הבנת, עדיין הסיכוי הכי טוב שלנו אצל האמריקאים הוא עם פאקינג זוכה פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע השלישי החשוב ביותר בעולם, סמן אותו.

ועד שזה קורה, כדי למנוע שוב טעויות, חוסר הבנה ובלבול – מנהלי אקדמיה יקרים, אם במקרה אתם קוראים את הטקסט הזה והגעתם עד לכאן, אני מתחנן בפניכם: יום לפני ההצבעה לשלב המועמדים, אנא פרסמו מטעמכם מסמך המפרט מי כשיר לאוסקר ומי לא ולמה, וככה כולם יהיו מיודעים. כך למשל תוכלו לעדכן ש"הגולם" ו"הבלתי רשמיים" אינם כשירים, ו"קולות רקע" ו"מילים נרדפות" כן.
האם זה יפגע בסיכוי של כמה סרטים אהובים לקבל מועמדות? ודאי שכן, ובגלל זה צריך לבטל את השיט הזה. אבל לפחות אתם תדעו שכיוונתם היטב את מצביעי האקדמיה ששנה אחרי שנה מוכיחים שהם מצביעים דרך פריזמה בה הם אינם מבינים דבר, ולפחות הפעם ניסיתים ליצור דפוס להצבעה חכמה ומודעת.

בואו נכבד את היוצרים והסרטים גם במהלך ההכרזה

היו כמה בחירות נפלאות שעשתה האקדמיה במשדר הכרזת המועמדים שהנחתה יובל שרף. למשל לכתוב "פרסי אופיר" גם בערבית לצד הלוגו (כפי שהיה בשנה שעברה), או לומר "המועמדות הן" בקטגוריות מעורבות לגברים ונשים. זה מקסים וחשוב ומאוד מתקדם. אבל יש כמה דברים שחייבים שינוי, כי בגדול זה נראה רע.

קודם כל, וזה נשמע קטנוני אבל אלוהים נמצא בפרטים הקטנים: את המועמדים אנא הכריזו על פי סדר אלפב"תי של הסרט, ועל פי סדר שם המשפחה בקטגוריות המשחק. החוקיות בה הוכרזו המועמדים, שאגב תואמת את זו בטפסי ההצבעה האלקטרוניים המבולגנים להדהים, היא מטופשת ומסורבלת ומרגישה כמו שכונה.
הדבר השני והחשוב יותר, אנא פרטו את שמות המועמדים גם של היוצרים מאחורי הסרט התיעודי הקצר, הסרט העלילתי הקצר, והמפיקים המועמדים לסרט הטוב ביותר. גם הם חשובים וגם להם מגיע שיגידו את שמם במשדר. ועל הדרך, תוסיפו בבקשה את שמותיהם גם לרשימת המועמדים שנשלחת אחר כך לחברי האקדמיה והעיתונאים. התמיכה הזאת היא עולם ומלואו בשבילם, והרי בשביל זה אנחנו פה.

תקראו לזה איך שאתם רוצים, רק לא "המוזיקה המקורית הטובה ביותר"

פרס המוזיקה המקורית הוא מערב פרוע, שאף אחד לא מחליט על חוקיו, או לפחות ככה זה נראה. כך למשל, השנה אהוד בנאי מועמד לפרס המוזיקה המקורית בסרט על משהו שהלחין לבמה לפני 33 שנה. אם ניר מימון הלחין את המוזיקה המקורית של "מאמי" (לפי הבנתי הוא אחראי לכ-40% מהמוזיקה בסרט, זאת שהולחנה במיוחד), אז כל הכבוד לו והוא זה שצריך להיות מועמד – לא אף אחד אחר. אם הקטגוריה הייתה נקראת "עיבוד מוזיקלי ו/או השירים הטובים ביותר" בנאי ויוסי מר חיים היו בכיף יכולים חלק מהקטגוריה הזו.
הרי על פי ההיגיון הנוכחי, דוד גרוסמן היה צריך להיות מועמד על התסריט של "הדקדוק הפנימי" לצדו של ניר ברגמן, וא.ב. יהושע היה צריך לזכות על התסריט של "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" יחד עם נח סטולמן.

אני כמובן לא מפנה אצבע מאשימה להפקת "מאמי", הם בהחלט עשו את מה שנכון מבחינתם: רשמו בטפסי ההצבעה את כל החתומים על המוזיקה, כדי לכבד את האנשים העמלים מאחורי היצירה. אבל פה האקדמיה – הגוף המפקח והמנהל – צריכה להתערב. אחרת בשביל מה יש אותה?

מעבר לכך, התחושה היא שסרטים מועמדים בזכות שירים ועיבודים חדשים לחומר קיים, ולא בזכות המוזיקה המקורית. זה לא בהכרח דבר רע, אבל זאת לא הקטגוריה. אי אפשר לצפות מהמצביעים להתחיל לברר מהי מוזיקה מקורית וכמה אחוזים ממנה באמת יש בסרט, בטח לא כשדוחפים להם עשרים סרטים בחודשיים. זה חייב להיות דרך הכוונה של האקדמיה. מה שקורה בפועל הוא שהמצביעים נותנים את קולם לסרט שהם זוכרים שהיה בו ליווי מוזיקלי כלשהו, בין אם שירים או שימוש בלחן מי יודע מאיפה ומתי.
שוב, הקטגוריה הזו יכולה להיקרא "ניהול מוזיקלי" במקום "המוזיקה המקורית" ואז הכל תקף וכשר (אם זה המקרה, אני באופן אישי יוצא בקמפיין חוצות מטעמי לדודו טסה. הבחור הזה הוא כמה רמות מעל רוב האנושות). אבל שמישהו באקדמיה יחליט.

בקשת הבהרה מיוצרי "מאמי" (25.7): דודו טסה וניר מימון שניהם אחראים על המוזיקה המקורית של הסרט – טסה על הלחנים, מימון על העיבודים. ביחד הם יצרו כ-50% מהמוזיקה המנוגנת במהלך "מאמי".

עוד בקשת הבהרה מיוצרי "מאמי" כי למה לא בעצם (28.7): דודו טסה אחראי על המוזיקה המקורית של הסרט (50% מהפסקול), ויחד עם ניר מימון עיבדו את הפסקול השלם שאורכו כ-70 דקות.

חכו, בטח יהיו עוד בעתיד.

אז מי המוביל?

שאלה מעולה. על פניו "הבלתי רשמיים", אבל אני בטוח שחוק האוסקר ייקח ממנו קולות אלא אם כן קולנוע לב והאקדמיה יצאו באיזושהי הכרזה שתפזר את הערפל. על פי הנתונים היבשים, זה שבא אחריו הוא "עיניים שלי" בזכות המועמדות על בימוי, ובזמן שאני מתקשה לראות את זה אני צריך להזכיר לעצמי שהסרט הזה הפתיע אותי אתמול ואין שום סיבה שלא יעשה זאת שוב, בטח כשהוא עומד לקבל רוח גבית מפסטיבל ירושלים.

"ימים נוראים" כאילו נראה כמו הסרט הכי "נכון" – הוא רלוונטי, הוא יוצא דופן, והוא באמת חשוב בנוף הקולנוע הישראלי. לא רק שהוא מהסרטים הבודדים שמעזים להסתכל על ההיסטוריה הקרובה שלנו בעיניים ולהביא אותה למסך, הוא בוודאי ובוודאי מהבודדים שהצליח לעשות את זה טוב (באופן אירוני הסרט הנוסף שהצליח במשימה הזו הוא "הבלתי רשמיים"). אבל אין לו מועמדות לתסריט או בימוי, ואם הוא יזכה, זה יראה משונה. לא רחוק מהזכייה של "גט: המשפט של ויויאן אמסלם".

אני חושב שהגיע הזמן להפסיק פה, למרות שיש עוד הרבה מה לומר. עתה נכנס לשלב הבא, שלב הזוכים, ובאמת שהכל פתוח. טוב, נו – אולי חוץ מקטגורית המוזיקה המקורית ועיצוב הפס קול. על זה אני חותם.
הטקס יתקיים ב-22 בספטמבר. אני מניח שעוד נדבר עליו עד אז.