"גלוריה בל", סקירה

אחד הדברים הכי משונים שהעניקה לנו תעשיית הקולנוע האמריקאית הוא הרימייק-העצמי – פרויקט בו במאי לא-אמריקאי קופץ יבשת כדי לעשות שוב סרט שהוא עצמו ביים בעבר. זה לא הדבר הכי שכיח בעולם, אבל זה קורה מדי פעם ואותי לפחות תמיד משאיר עם הרבה שאלות לא פתורות. ממיכאל האנקה שעשה שוב את "משחקי שעשוע", דרך שני "ההיעלמות" של ג'ורג' סלוייזר, "13" של ג'לה בבלואני, שני סרטי המעלית הרצחנית המוזרים של אולהב ורנדל הבלגי ועוד (זו כמובן תופעה שקיימת גם בתוך הקולנוע האמריקאי, אבל בעיקר במעבר בין שחור-לבן לצבע או קולנוע אילם למדבר), תמיד מסקרן אותי לדעת מה גורם ליוצר לחזור שוב לתוך קושי של הפקת סרט בשביל משהו שהוא כבר ביצע בעבר, ולפי הסטטיסטיקה גם באופן טוב יותר.
אני מניח שכל מקרה לגופו, והתשובות הן רבות. למשל, כסף, חשיפה לקהל רחב הרבה יותר, עדכון הסיפור לתקופה מודרנית, או סתם חשש מלתת למישהו אחר לביים את הבייבי שלך, אבל על פניו זה נשמע כמו תקופת צילומים משעממת במיוחד, בו אתה חוזר לעשות בדיוק מה שכבר עשית.

השאלה הזו תקפה בהחלט גם לסבסטיאן לליו הצ'יליאני. "גלוריה בל" (Gloria Bell), סרטו השלישי שמוקרן פה בשנה וחצי האחרונה אחרי זוכה האוסקר "אישה פנטסטית" המהמם ו"שאהבה נפשי" עליו עדיף לא להכביר במילים, הוא עיבוד מחודש לסרט שפרסם אותו, "גלוריה", אותו ביים במולדתו בשנת 2013. לא לפני כל כך הרבה זמן. את המקורי לא ראיתי, אבל מתחקיר שעשיתי זה נראה ומרגיש כמו בדיוק אותו סרט רק בשפה אחרת. כלומר, ללליו לא בער להגיד משהו על השוני בתפיסת הנשיות או הזקנה במהלך השנים האחרונות, והוא לא ניסה להכניס את  הסיפור למסגרת קולנועית שונה. פשוט עבר לארה"ב, הביא עמו את המפיקים הצ'יליאנים של הסרט (הבמאי הצ'יליאני השני הכי מפורסם פבלו לאריין של "ג'קי" ו"נרודה", ואחיו חואן דה דיוס), והגיע לסט כדי לשחזר את השוטים עם שחקנים אמריקאים מפורסמים.

על השאלות האלו לא נוכל לענות, לפחות עד שיתפרסם ראיון עם לליו בו אני בטוח שתהיה לו תשובה מוכנה מראש לכך, אבל אחרי הצפייה בסרט אני חושב שיש לי הימור למה. ולתשובה הזו יש אוסקר בבית, שלושים שנות קריירה מדהימות ושיער מאוד ג'ינג'י. ואמנם מעולם לא עמדתי במצב הזה, אבל נראה לי שאם ג'וליאן מור, שחתומה כמפיקה אחראית על הסרט, מתקשרת אליך יום אחד ואומרת "אני רוצה שתביים אותי בתפקיד שכתבת לפני חמש שנים", התשובה היחידה היא "איפה חותמים?".

אז נכון, לא צפיתי ב"גלוריה" מודל 2013 שגם הוקרן בארץ ומזכרוני זכה לפופולריות נאה. מצד אחד חבל, מצד שני אולי זה טוב כי ככה הסקירה הזו לא תעסוק בהשוואות ותתייחס לסרט כמו שהוא, כפי שאני מניח שחלק גדול מהקוראים יחווה אותו, ואפשר להתחיל מההתחלה.
"גלוריה בל" קרוי על שם הדמות הראשית שלו, אישה בשלהי שנות ה-50 לחייה, עובדת במשרה מלאה בחברת ביטוח, אמא לשני ילדים בוגרים שעוברים כמה דברים משל עצמם, גרושה יחסית באושר מזה עשור, ובאופן כללי אישה נחמדה לחלוטין, מנומסת, טובה לבריות שלפעמים גם עושה טעויות פה ושם, בעיקר לגבי עצמה. זהו. על זה הסרט. כדי להכניס בכל זאת דרמה, נשזרות בין הסצנות מערכת יחסים חדשה שלה עם גבר גרוש (ג'ון טרטורו) שמבטיח הרבה יותר ממה שהוא מסוגל לקיים, אבל לא הייתי אומר שזה הדגש העיקרי של הסיפור, אלא יותר כמו תבלין שלעיתים משתלט על המנה אך מתפוגג עם כוס המים הבאה. עלי למשל השאיר חותם הרבה יותר גדול דווקא קו עלילה דק יותר מהרומן של גלוריה, וזה היחס שלה לאמא בת ה-70 (הולנד טיילור), בכמה סצנות קצרות שמראות איך אישה בת 50 גם היא ילדה שזקוקה ליד מכוונת. הייתי אומר שהייתי שמח אפילו לראות יותר מהקשר הזה ביניהן, אבל אני באמת חושב שהסרט נותן לנו בדיוק מה שצריך.

אבל באמת, למרות צוות שחקני המשנה המצוין, הבימוי העדין, התסריט הלא אחיד, הבחירה המעניינת בפריימים בוהקים ומוארים והליווי המוזיקלי שתזמזמו גם בבוקר שאחרי הצפייה, "גלוריה בל" הוא כולו מופע יחיד של ג'וליאן מור. ובהקשר הזה אפשר להגיד שלא משנה לי מה היה לפני, הכל שווה את זה.
בגיל 58 מור כבר עבדה עם כל הבמאים הגדולים, בכמה מהסרטים הכי אהובים ומוערכים של העשורים האחרונים, והעניקה לא מעט הופעות לפנתיאון. זה נכון שיש לה אחוז קטן של נפילות, אבל הן חסרות משמעות אל מול כל שאר ההישגים שלה. וזה מדהים כי אפשר לצאת מנקודת הנחה שאחרי קריירה כל כך מרהיבה, איך היא יכולה להתעלות על עצמה? אז הנה. היא יכולה.
אני לא אקפוץ פה ואגיד שזה התפקיד הכי טוב של ג'וליאן מור ("לילות בוגי", "ביג ליבובסקי" ו"הרומן של מגי" נותנים פייט), אבל אני לגמרי מכניס את זה לטופ 10. בואו נגיד שאם היא לא הייתה זוכה באוסקר על "עדיין אליס" ב-2014 היה כבר עכשיו אפשר לסגור את המירוץ לאוסקר הבא, או לפחות להיכנס לטריטוריות גלן קלוז ו"האישה" ולהפוך אותה לכוכבת העונה. מכיוון שעל פי ההתנהלות ההוליוודית מור כבר קיבלה את שלה, "גלוריה בל" טרם הצית מחשבות על מה יקרה לקראת סוף השנה וייתכן ובעוד חצי שנה נתחיל לדבר על התפקיד הכי גדול שלא זוכה ליחס ממחלקי הפרסים השנתיים.

מה שבאמת מדהים בהופעתה כגלוריה בל הוא שמצד אחד נראה שהיא מסתערת על התפקיד עם כל מה שיש לה, אבל מאדך גם מרסנת את עצמה כדי לא להגיע לרמות ההיסטריה מחרישת האוזניים והמתישה של הופעותיה ב"מגנוליה", "מפות לכוכבים" או "סינגל מן". על זה כנראה שלליו צריך לקבל את הקרדיט. ההופעה הנוכחית של מור היא אחת המושתקות שלה, ובזכות זה קיבלנו אולי את אחת הסצנות הכי טובות שלה כשחקנית אי פעם, כאשר היא פשוט יושבת ומקשיבה לפואמה שמקוראת לה. בלי להגיד מילה, בקושי בלי לזוז, מור הופכת שוט סטטי למדורה. במהלך הסרט היא עוברת מאישה שלגמרי יכולה לנהל את החיים שלה היטב למישהי אבודה לחלוטין לעיתים באותה הסצנה, היא מציגה פגיעות בלי להפוך לנזקקת וכל תנועה שלה מעידה על הרבה יותר ממה ששורות דיאלוג היו יכולות לתת לה. אני נגמרתי ממה שהיא עושה פה.

זה מאוד לא ראוי מצדי למחוק הפקה שלמה של סרט שמאוד נהניתי ממנו רק כי השחקנית הראשית התעלתה על עצמה, אני מודה. על אף כל הסופרלטיבים מור היא רק חלק ממכונה גדולה שכוללת במאי, צלמת (נטשה ברייר של "דוגמניות ושדים" ו"רובר" שבשונה ממור הפעם לא יוצאת מגדרה), עורכת, מעצבות ומוזיקאי, וכנראה שגם הם עשו עבודתם נאמנה כי זה בהחלט סרט מהנה ומרגש. מצד שני, זוהי מור שמעניקה לסרט הזה לא רק את העוצמות שלו, אלא בסופו של דבר גם את הסיבה לקיומו.

(התמונות באדיבות קולנוע לב)