אימת החודש – מרץ 2019: ההופעות הטובות ביותר בסרטי אימה – מצעד המבקרים של ישראל (מקומות 25-11)

שלוש שנים חלפו מאז מצעד סרטי האימה הגדולים של האלף החדש, שהיה כאן בסריטה לרגל חגיגות יום ההולדת השלישי של "אימת החודש". אין ספק שהרבה עבר מאז, אבל בתקופתו זה נתפס בעיני כפרויקט די שאפתני, בעיקר בגלל שהוא כלל הרבה יותר מאת חברי סריטה בלבד. זאת אחת הסיבות מדוע זה היה אחד הדברים שהכי נהניתי לעשות באתר, בגלל שיתוף הפעולה של כמה מהמבקרים והמבקרות החביבים עלי בישראל. שלושים מהם למעשה, שבחרו כל אחד ואחת את עשרת סרטי האימה האהובים עליהם שיצאו בין השנים 2000 ל-2015 וכך התגבשה לה קבוצה די חביבה ומעניינת של סרטים שכדאי להכיר.

ועכשיו, כשאנחנו בחגיגות שש השנים לאימת החודש, החלטתי שוב להטריח כמה אנשים עסוקים במשאל אימה חדש. והפעם העליתי את רמת הקושי – לא לבחור רק סרטים מהשנים האחרונות, אלא לבחור את תצוגות המשחק הטובות ביותר בקולנוע האימה… מכל הזמנים.
אולי לאנשים שעסוקים בעיקר בתחומי הז'אנר זה יכול להיות קל, או לפחות לא נוראי, אבל כמו בפעם שעברה, רציתי לפנות לאנשים מקשת מאוד רחבה של סיקור קולנועי, לאו דווקא אימה, ואני בטוח שלחלקם מלאכת החיפוש והדירוג הייתה הרבה יותר קשה.

24 כתבים, מבקרים, פודקאסטרים ובלוגרים אמיצים, ותיקים וחדשים, מצאו לנכון להיענות לקריאתי, ודירגו את 10 הופעות המשחק הטובות ביותר בז'אנר האימה. כל מיקום קיבל סכום נקודות מסוים, האמת שלא רחוק משיטת ההצבעה של האירוויזיון, וכך הצטברה לה לאט לאט רשימה ארוכה ומאוד מגוונת של שחקנים ושחקניות שבלטו ושדרגו את סרטי האימה (המצעד מעורב לכל המגדרים).
בסופו של דבר, לא פחות מ-103 הופעות שונות הופיעו בעשיריות השונות. זה המון. אבל רק 25 הופעות נכנסו למשאל הסופי, שיגיע אליכם בשני חלקים. הראשון הוא זה שאתם נמצאים בו בעת, שיכלול את מקומות 25 עד 11, והבא, שיתפרסם מחר, יביא את עשרת הגדולים, נספחים, סטטיסטיקות ואינפורמציות לרוב.

24 המשקיעים שאני ממש מודה להם שהצליחו לארגן קצת זמן לדרג ולשלוח הם:
יוני ביינרט (פנאי פלוס), יונתן גל (רדיו תל אביב, גיא פינס), יהונתן דורון (אי.די.בי.), מרלן וניג (סלונה), בנימין טוביאס (ידיעות אחרונות), רותם יפעת (סרטים זה אנחנו, נבלים זה אנחנו), עמית לוי (פריק), עופר ליברגל (סריטה, סינמטק), אוהד לנדסמן (DocTalk, תקריב), לירון סיני (סריטה, דברים עם מילים, סרטים זה אנחנו), רון פוגל (סרט, כאן 11), גל פלודה (מולטיוורס, אולם ומלואו), יובל פרנס-מדר (אוף-סקרין), יאיר רוה (כלכליסט, סינמסקופ), גדי רימר (תזה, אוף-סקרין, סינמטק), נעמה רק (עין הדג, טיים אאוט), יהונתן צוריה (עין הדג), זהר צלח (אתר חדשות 13, האשטאג קולנוע), תומר קמרלינג (מאקו), שי שגב (מגפון, שבוע ישראלי, MovieShy), אבנר שביט (וואלה!), יעל שוב (טיים אאוט), אלעד שלו (סרט), אורון שמיר (סריטה, הארץ), ואני – אור סיגולי (סריטה, גלובס).

לפני הרשימה הרשמית, הופעת חימום: ארבע הופעות אמנם לא הצליחו להשיג מספיק קולות והצבעות כדי להיכנס למצעד הסופי, אבל הם בכל זאת דורגו במקום הראשון של כמה מבקרים. ומכיוון שזה אומר שיש פה לפחות משתתף אחד שחושב שהם הטופ של הטופ, אני מרגיש מחויבות לתת להם את המקום מכובד של לפתוח את המשאל, גם אם מחוץ למניין.

ליב אולמן בתפקיד אלמה בורג – "שעת הזאבים" (Hour of the Wolf)
נציג אינגמר ברגמן של סריטה, וכנראה של הכתיבה בעברית, עופר ליברגל, בחר למקום הראשון שלו את השחקנית השבדית ליב אולמן, בסרטו של בעלה משנת 1968. הסרט, שהעניק לה בארה"ב את פרס ועדת הביקורת הלאומית (NBR) וגם את פרס אגודת המבקרים הלאומית (בהם זכתה גם בזכות "בושה"), מספר על זוג נשוי במשבר עמוק על אי מבודד, כאשר השדים הפנימיים של השניים הם לא היחידים על האי. תוכלו לקרוא עוד על הסרט (ועל "בושה") בפרק 12 של פרויקט סרטי ברגמן של עופר.

רוברט אנגלנד בתפקיד פרדי קרוגר – "סיוט ברחוב אלם 2: נקמתו של פרדי" (A Nightmare on Elm Street: Freddy’s Revenge)
אחד החוקים שהצבתי למשתתפים, היה שאסור לדרג שחקן בזכות הופעתו במותג שלם, רק על סרט בודד. מי שסבל מזה הכי הרבה הוא רוברט אנגלנד בתפקידו האיקוני בסדרת הסרטים המפורסמת של המפיק בוב שיי. הנקודות שקיבל אנגלנד התפרשו על פני שלושה סרטים שונים: "סיוט ברחוב אלם", "סיוט ברחוב אלם 2: נקמתו של פרדי" ו"סיוט ברחוב אלם: הסיוט החדש", ועל כן לא הצליח לצבור מספיק נקודות בשביל 25 הראשונים. למרבה המזל, רותם יפעת החליט למקם את הופעתו השנייה של אנגלנד כקרוגר, זאת משנת 1985, במקום הראשון שלו, ועל כן בכל זאת הוא מצא את מקומו.

פיטר לורה – "M: עיר מחפשת רוצח" (M)
לא אשקר לכם, אני נדהם והמום שהופעתו של פיטר לורה בסרט הגרמני של פריץ לאנג הופיעה רק בעשירייה אחת, ועוד העשירייה שלי! אמנם מדובר פה ברוצח ופדופיל מסוכן, אבל מעבר לכך שמדובר ביצירת מופת שאין לה עוררין, ההופעה של לורה, אז בן 27 וקריפי ברמות לא הגיוניות, היא בעיני כמה רמות מעל כל השאר. רק סצנת המשפט המחתרתי היא משהו שעושה צמרמורת מהזיכרון בלבד, וזה כמעט לגמרי על כתפיו של הבחור, שלא כל כך הצליח להשיל מעצמו את התדמית שיצר לו לאנג ב-1931.

אנגוס סקרים – "פאנטזם" (Phantasm)
סרטו של דון קוסקרלי מ-1979 הפך להיות אחד ממותגי האימה האהובים עם שלושה סרטי המשך, האחרון ביניהם בשנת 2016, שנת מותו של אנגוס סקרים. הוא הפך לאחד מאייקוני האימה בזכות תפקידו כ"האיש הגבוה", אותה ישות דמונית המלווה את כל הסרטים. סקרים, איש גבוה בעצמו, היה גם כתב, סופר ואפילו זוכה גראמי, והוא חייב את אזכורו במצעד לרון פוגל, שכאמור הציב אותו במקום הראשון של העשירייה שלו.

משאל המבקרים לבחירת הופעות המשחק הטובות ביותר בסרטי האימה – מקומות 25-11

25.
סימון סיניורה בתפקיד ניקול הורנר – "בנות השטן"
Les Diabolique, 1955, צרפת

13 מתוך 25 ההופעות במשאל הן של שחקניות, כלומר 52%, כלומר פחות או יותר היחס של הנשים באוכלוסייה הכללית. זה בטוח אומר משהו, אם כי אני לא בטוח מה. השחקנית הראשונה שלנו, שגם פותחת את 25 הגדולים, היא הצרפתייה סימון סיניורה האחת והיחידה, בזכות הופעתה בסרטו של הנרי-ז'ורז' קלוזו. סיניורה מגלמת את ניקול, מאהבתו של מנהל פנימיית נערים מרושע (פול מוריסה), שיחד עם אשתו החוקית (ורה קלוזו) מתכננת לרצוח את אותו גבר עלוב ולפטור את נוכחותו מהעולם. יש טוויסט בסוף.
"בנות השטן" (שבעברית נקרא גם "נשות השטן" או "דיאבוליק") זכה בפרס הסרט הזר של מבקרי ניו יורק בשנת יציאתו, ונחשב לאחד מסרטי האימה האירופאים הגדולים. הוא גם זכה לרימייק אומלל במיוחד בשנת 1996, כאשר את תפקידה של סיניורה הפאם-פאטאל לקחה שרון סטון, במה שנחשב כאחת ההופעות הגרועות ביותר שלה.

סיניורה נולדה בגרמניה וגדלה בפריז, והפכה לחלק מהבוהמה המקומית ומצאה את דרכה לתיאטרון. ל"בנות השטן" הגיעה בגיל 34 אחרי לא מעט הופעות, בעיקר של פתייניות וזונות. ב-1951 התחתנה בשנית עם השחקן והזמר איב מונטאן, ובסוף שנות החמישים הקריירה שלה קיבלה תמריץ מרשים, כאשר שיאה נקבע ב-1959 אז זכתה באוסקר, בבאפט"א ובפסטיבל קאן כשחקנית ראשית על הופעתה המדהימה ב"מקום בצמרת". היא חזרה לאוסקר ב-1965 כמועמדת הפעם ("ספינת השוטים") והמשיכה להופיע בסרטים בכל רחבי העולם עד מותה בגיל 64.

24.
רוברט מיצ'ם בתפקיד הארי פאוול – "ליל הצייד"
The Night of the Hunter, 1955, ארה"ב

צירוף מקרים משעשע גרם לשתי קלאסיקות מאותה שנה לפתוח את משאל הופעות האימה הגדולות ביותר. אחרי סיניורה מגיע מישהו קטלני לא פחות, גם הוא משנתון 1955, וגם הוא זומם לרצוח את מאהבתו לטובת בצע כסף. הפעם זהו רוברט מיצ'ם כהארי פאוול, פושע פסיכופט שמגלה על סכום כסף גדול שנמצא ברשות אלמנה ושני ילדיה הקטנים, ומגיע אליהם בתחפושת של כומר, מפתה את האישה, רוצח אותה, ומתחיל לרדוף את שני ילדיה.
"ליל הצייד" הוא סרטו הבודד כבמאי של השחקן הבריטי הדגול צ'ארלס לוטון, ובהחלט מדובר בסרט חובה, שכמה אימג'ים ממנו יכולים לרדוף אפילו את הצופים המודרניים ביותר. גם העובדה שהוא מבוסס על סיפור אמיתי לא עוזרת בשביל להירגע.

רוברט מיצ'ם האמריקאי נחשב לאחד השחקנים האהובים ביותר של הוליווד הקלאסית בזכות הופעותיו ב"פסגת הפחד", "Out of the Past", "סיפורו של חייל" (עליו היה מועמד לאוסקר ב-1945), "היום הארוך ביותר", "הטייקון האחרון" ועוד. ההופעה שלו ב"ליל הצייד", אותה ביצע די בתחילת הקריירה שלו כאשר היה בן 38, היא כנראה הזכורה ביותר שלו גם בגלל איכויות הסרט, וגם בגלל שהוא פשוט מצמרר בשילוב שלו בין כריזמה וסקס אפיל לבין המקומות האפלים ביותר בנפש האדם. מיצ'ם המשיך לשחק עד שנת מותו ב-1997. הוא היה בן 79 בלכתו.

23.
דבורה קר בתפקיד מיס גידנס – "התמימים"
The Innocents, 1961, אנגליה

עושים הפסקה קלה מרוצחים ונוכלים לטובת דמויות חיוביות יותר, עם בואה של דבורה קר בקלאסיקת האימה הבריטית המצוינת של ג'ק קלייטון, שנכתבה על ידי וויליאם ארצ'יבלד וטרומן קפוטה, בהתבסס על הנובלה של הנרי ג'יימס. קר מגלמת את מיס גידנס, אישה צעירה שמקבלת משרה כאומנת לשני ילדים באחוזה גדולה ועשירה, לאחר שקודמתה בתפקיד מתה בנסיבות מסתוריות. גידנס מנסה ככל יכולתה להיות אומנת מצוינת, אבל סדרה של אירועים עוכרי שלווה גורמים לה לחשוד בילדים בהם היא מטפלת, ואולי זוהי רק שפיותה שמוטלת בספק. "התמימים" השתתף בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, היה מועמד לשני פרסי באפט"א ולאיגוד הבמאים האמריקאי.

דבורה קר, אז בת 40, הגיעה ל"התמימים" לאחר שנחשבה לאחת השחקניות הטובות של תקופתה, ואפילו צברה שש מועמדויות לאוסקר, את כולן הפסידה (היא זכתה באוסקר על מפעל חיים ב-1994). קר מפורסמת בעיקר בזכות הופעותיה ב"מעתה ועד עולם", "המלך ואני", "עין השטן", "ליל האיגואנה", "נרקיס שחור" ו"רומן בלתי נשכח". במהלך שנות השבעים קר לא הופיעה בקולנוע כלל, אך חזרה למספר פרויקטים טלוויזיוניים בשנות השמונים. היא נפטרה ב-2007 בגיל 86, מותירה אחריה פילמוגרפיה מרהיבה.
הופעה נוספת, שלקחה השראה רבה מדבורה קר ב"התמימים", תגיע ממש עוד מעט.

22.
רוי שיידר בתפקיד מרטין ברודי – "מלתעות"
Jaws, 1975, ארה"ב

ההופעה הראשונה בצבע מגיעה עם המהפך שעברה הוליווד באמצע שנות ה-70, בחסות הלהיט של סטיבן ספילברג ששבר שיאי הכנסות והכניס את הוליווד לעידן הבלוקבאסטרים (יחד עם "מלחמת הכוכבים" ב-1977). המורשת של "מלתעות", סרט מפלצות לכל דבר ועניין, גם שברה את גטו סרטי האימה, וכיום הוא נחשב לאחד הסרטים הטובים והמשפיעים ביותר בתולדות הקולנוע. הוא בעיני גם אחד משלושת סרטי האימה הגדולים בכל הזמנים.
התפקיד הראשי בסרט שייך לרוי שיידר, מהשחקנים הגדולים שידענו, המגלם את מרטין ברודי, השריף החדש של עיירת הקיט אמיטי איילנד שממש עם פתיחת עונת הרחצה המתויירת נופלת קורבן לכריש ענק שעושה שפטים במתרחצים. אם תשאלו אותי, שיידר ב"מלתעות" הוא לא רק אחד השריפים הטובים של הקולנוע, אלא בורא גם את אחד האבות הבלתי נשכחים. ובנוסף, הוא הצליח להכניס לקאנון את אחד הציטוטים המפורסמים: "אנחנו נצטרך סירה גדולה יותר". הוא גם חזר לסרט ההמשך שנעשה ב-1978, אבל את זה רוב האנשים מנסים לשכוח.

שיידר כיכב ב"מלתעות" בין שתי המועמדויות שלו לאוסקר על "הקשר הצרפתי" ו"כל הג'אז הזה", את שתיהן הפסיד. אין ספק שגם על תפקידו כברודי הגיעה לו מועמדות, אם לא זכייה אפילו. שיידר היה בן 43 כש"מלתעות" צולם, והוא המשיך להופיע באין ספור סרטים וסדרות עד מותו ב-2008, כאשר היה בן 75.
את זמן המסך שלו ביצירת המופת של ספילברג, חלק שיידר לא רק עם ברוס, הכריש המכני האימתני, אלא גם עם עוד שני שחקנים נפלאים אחרים: ריצ'רד דרייפוס ורוברט שו. שני אלו גם הם הוזכרו בדירוגים של כמה מהמשתתפים, אבל לא הצליחו לצבור מספיק בשביל ה-25 הראשונים. שיידר מייצג גם אותם, ובכבוד.

21.
טים קארי בתפקיד דוקטור פרנקפורטר – "מופע הקולנוע של רוקי"
The Rocky Horror Picture Show, 1975, ארה"ב

חזרנו חזרה לנבלים עם סרט שני ברציפות משנת 1975, והגעתו של כוכב הסרט שנחשב לסרט הקאלט הגדול ביותר בכל הזמנים, "מופע הקולנוע של רוקי". נכון, המחזמר של ג'ים שרמן הוא לא בדיוק סרט אימה קלאסי, אבל הוא מחווה אוהבת לז'אנר ששואבת ממנו מספיק אלמנטים בשביל שלגמרי יגיע לו להיות חלק מהמורשת. ובכל מקרה, כל מצעד של הופעות גדולות כדאי שיהיה בו את טים קארי הבריטי, שהפך להיות אייקון לא רק של מחזות זמר או סרטי ז'אנר, אלא גם של תרבות קווירית, והיה לאחד מנקודות המפנה של ייצוג טרנסג'נדרי, או לפחות של מגדר פלואידי. בהחלט אפשר לומר שדוקטור פרנקרפוקטר המרושע, והשחקן הענק שמגלם אותו, הקדים את זמנו. מעבר לכך, קארי בנה דמות שעדיין מככבת בכל מסיבת פורים או האלווין, וכמה מהופעות השירה הכי אהובות בתולדות הקולנוע כמו "I’m Just a Sweet Transvestite". תודו שרק הזיכרונות ממנו מעלים בכם חיוך.

קארי, השחקן הראשון במשאל שעדיין חי וקיים (ואנחנו מאחלים לו עוד שנים ארוכות), נולד באנגליה בשנת 1946 ואת הקריירה העמוסה שלו התחיל בשנות השבעים, בהתחלה בטלוויזיה. זה היה "מופע הקולנוע של רוקי", כאשר היה בן 29 בסך הכל, שלימים הכניס אותו לקאנון לעולם ועד. קארי הופיע לאחר מכן במחזמר הקולנועי "אנני", כרוע המוחלט בסרט הפנטזיה "אגדה" של רידלי סקוט, בהופעה קומית אדירה ב"רמז – הסרט" ובשנים האחרונות הוא בעיקר עובד כמדבב עסוק. אם המשאל הזה היה כולל לא רק סרטים אלא גם מיני-סדרות, אתם יכולים להיות בטוחים שהוא היה מופיע גם בזכות תפקיד הקאלט הנוסף שלו, זה של פניווייז הליצן גרסת 1990, ב"זה חוזר" על פי סטיבן קינג.

20.
גארי אולדמן בתפקיד דרקולה – "דרקולה"
Bram Stoker’s Dracula, 1992, ארה"ב

אחת הדמויות המפורסמות ביותר בעולם האימה, ובעצם בתרבות באופן כללי, תקבל יותר מאזכור אחד במשאל ההופעות הגדולות בסרטי אימה של מבקרי ישראל, והיא מופיע לראשונה ב-20 הגדולים עם גרסת גארי אולדמן בעיבוד המנופח, הבומבסטי, והנפלא במיוחד של פרנסיס פורד קופולה, כזה שגם גרף שלושה פרסי אוסקר (תלבושות, איפור, עריכת אפקטים קוליים).
גארי אולדמן הבריטי, אחד השחקנים הגדולים של דורנו, נכנס לנעליו של הרוזן דרקולה שכבר בוצע על ידי מאות שחקנים לפניו. בשונה מרוב האחרים, אולדמן נתן דגש על הצד הרומנטי והמיוסר של הדמות הזו, שהעניקה את נפשה לכוחות האופל לאחר שאהובתו לקחה את חייה, ומאות שנים לאחר מכן מגיע ללונדון בעקבות מה שהוא מאמין שהוא גלגול נשמות של האישה שאהב. גם בחלקים בהם הוא עוטה איפור כבד, וגם כאשר הוא מופיע כאירופאי שרמנטי, אולדמן הוא ללא ספק אחד ממבצעי דרקולה הגדולים, ומשמח לראות שהסרט זוכה לכבוד המגיע לו.

אולדמן עשה לעצמו שם של אחד הנבלים הגדולים של הקולנוע בשנות התשעים עם הופעות ב"ליאון", "ג'יי.אף.קיי", "רומן על אמת", "רצח מדרגה ראשונה", "האלמנט החמישי" ו"אייר פורס 1". לא תמיד הוא בחר את הפרויקטים הנכונים ביותר לאיכויותיו הרבות, ואין ספק שהיו מעידות פה ושם, אבל הוא השיל מעצמו את הטייפ-קאסט של הרשע במהלך האלף החדש עם הופעתו כמפקח גורדון בטרילוגיית "האביר האפל" וכסיריוס בלאק של מותג "הארי פוטר" וצבר מומנטום עד למועמדות הראשונה (והמאוחרת) שלו לאוסקר ב-2011 על "החפרפרת". אולדמן הפך לשחקן הבית של סריטה, וכזכור בשנה שעברה זכה באוסקר על "שעה אפלה" ואבן נגולה מעל ליבנו.
הופעתו של אולדמן היא הראשונה ב-25 הגדולים שגם הופיעה בראש הדירוג של אחד המשתתפים. אחת המשתתפות, למעשה – יעל שוב.

19.
כריסטיאן בייל בתפקיד פטריק בייטמן – "אמריקן פסיכו"
American Psycho, 2000, ארה"ב

נתחיל עם האינפורמציה הכי בולטת של המקום ה-19 – זוהי ההופעה היחידה מכל ה-25 שבוימה על ידי במאית. אנחנו יודעים שמצב הנשים בז'אנר האימה איננו טוב, וזה אחת ההוכחות החותכות לנושא. אמנם בשנים האחרונות בכל זאת יש איזושהי תפנית טובה בהקשר הזה, אבל כנראה שהסרטים האלו טריים מדי ועל כן בטח יופיעו במצעדים רק בעוד כמה שנים (וכן, זה אומר שבהמשך המצעד אין זכר ל"בית קברות לחיות" או "הבאבאדוק". סליחה על הספויילר).
פטריק בייטמן, הרוצח הסדרתי הראשון של המשאל, נוצר על ידי הסופר ברט איסטון אליס, בספר באותו השם, שהוא ללא ספק אחת החוויות הכי קשות שעברו עלי בחיי. חשבתם שהעיבוד הקולנועי שעשתה מארי הארון אכזרי? זה לא מדגדג את מה שקורה בין דפי הספר הכתובים. אלוהים אדירים.
לתפקיד הייצוג האפל ביותר של הקפיטליזם האמריקאי של שנות השמונים, נבחר דווקא שחקן וולשי. זהו כריסטיאן בייל, שהתגלה כאשר היה בן 13 על ידי סטיבן ספילברג אשר ליהק אותו לתפקיד הראשי ב"אימפריית השמש". בייל המשיך להשקיע בקריירה שלו, לרוב בתפקידי משנה בדרמות תקופתיות ("נשים קטנות", "דיוקנה של גברת"), אבל בשנת 2000 זינק קדימה עם הופעות אפלות להפליא ב"אמריקן פסיכו" ו"שאפט". מאותו הרגע תשומת הלב של הוליווד נתפסה על הבחור, והוא הפך לאחד השחקנים המחוזרים, והמשקיעים ביותר, בנמצא. כיום כבר באמת אין צורך להציג את בייל, אחרי ארבע מועמדויות לאוסקר, זכייה אחת ("פייטר") וכל הקטע הזה עם באטמן, בייל הוא כבר מוסד בפני עצמו.

"אמריקן פסיכו" הוא הראשון המשותף גם למשאל הנוכחי וגם לזה של סרטי האלף החדש, שם התמקם במקום ה-26. בשנת יציאתו הוא לא זכה לתהודה גדולה מדי (אם כי היה רחוק מלהיחשב ככישלון), אך פיתח מעמד של קאלט רק זמן מה לאחר מכן. הוא אפילו זכה לסרט המשך ולעיבוד כמחזמר.
בייל עצמו גם הוזכר בכמה דירוגים שונים של המבקרים בזכות "המכונאי", שמפורסם בעיקר בזכות איבוד המשקל הקיצוני של בייל לתפקיד, אך הסרט לא צבר מספיק ניקוד ל-25 הראשונים.

18.
שלי דובאל בתפקיד וונדי טורנס – "הניצוץ"
The Shining, 1980, ארה"ב

בטוויסט של הרגע האחרון, נכנסה שלי דובאל למצעד, ועוד למקום ה-18, בעיקר בזכות המקום הראשון שנתן לה יובל פרנס-מדר. האמת היא שזו הופעה שתמיד מבלבלת אותי, כי מעולם לא הצלחתי להבין האם היא מופתית או איומה, ואני משנה את דעתי בכל צפייה וצפייה במאסטרפיס של סטנלי קובריק, על פי ספרו של סטיבן קינג.
מבחינת המשאל שלנו, הפור נפל – שלי דובאל נותנת את אחת מהופעות האימה הגדולות בכל הזמנים, תיקון לפרס פטל הזהב עליו הייתה מועמדת באותה שנה. מצד שני, גם קובריק עצמו היה מועמד כבמאי הגרוע של השנה, אז בואו נמחק את זה מההיסטוריה וזהו.

דובאל בת ה-31 גילמה את וונדי, אשתו של ג'ק (ג'ק ניקולסון) ואם בנם דני, יחד הם נוסעים לשמור על מלון האוברלוק הצפוני בעונת החורף. למרבה הצער, וונדי נאלצות לצפות איך בעלה לאט לאט מתחיל לאבד את זה, והופך להיות סכנה מוחשית לה ולבנה הקטן, והיא מוצאת את עצמה במרדף הישרדות מלחיץ במיוחד.
באותה שנה דובאל גם השתתפה באחד הפלופים הגדולים של רוברט אלטמן, "פופאיי", אתו שיתפה פעולה מספר פעמים (ובזכותו זכתה בפסטיבל קאן על "3 נשים"), אבל מה שבטוח הוא שהיחס של אלטמן אליה היה קצת שונה מזה של קובריק. הסיפורים המפורסמים ביותר על שלי דובאל ב"הניצוץ" קשורים להתעללות המנטאלית שעברה על ידי הבמאי, שמתוך רצון להוציא כמה שיותר מהשחקנית שלו, או סתם סדיזם טהור ונורא, הפך את חייה על הסט לגיהנום כמעט כמו שעוברת דמותה. לאחר השנה השלמה בה צולם "הניצוץ", דובאל פרשה מעשייה קולנועית למשך שבע שנים, במהלכן צצה בכמה פרויקטים טלוויזיוניים. היא הייתה מועמדת לשני פרסי אמי אבל כמפיקה, ועדיין חיה בינינו, אך לא הופיעה בסרט מאז 2002.

17.
ניקול קידמן בתפקיד גרייס – "האחרים"
The Others, 2001, ארה"ב/ספרד

השחקנית האוסטרלית כבר בנתה לעצמה קריירה מרשימה החל משנות השמונים, אך בעיקר הייתה ידועה בזכות יופייה ונישואיה לטום קרוז. אמנם היא קיבלה מעמד של שחקנית רצינית עם הזכייה בגלובוס הזהב על "פיתוי קטלני" ב-1996, אבל זוהי שנת 2001, שנת גירושיה מקרוז, שהפכה אותה לאחת השחקניות המבוקשות והמוערכות בסביבה. זה קרה בזכות שני סרטים: "האחרים" שהיה לאחד מסרטי האימה החשובים ביותר של התקופה הנוכחית, כזה שקרב בין הז'אנר לבין המבקרים, והמחזמר "מולין רוז'" בזכותו נכנסה לראשונה בשערי האוסקר. שנה לאחר שני הלהיטים כבר זכתה בפרס האקדמיה על "השעות" ומאז ביססה את מעמדה כאחת הנשים העסוקות ביותר בתעשייה.
"האחרים" הוא סרט שנשען לא מעט על מורשת "התמימים", זה שהכניס את דבורה קר למשאל שלנו במקום ה-23. אלו שני סרטים תקופתיים בסגנון אירופאי-גותי, ובהם אישה צעירה החיה באחוזה מבודדת, מטפלת בשני ילדים קטנים כאשר איזשהו כוח אפל ודמוני מאיים על קיומם.
קידמן בהחלט משובחת בסרט הזה, והבמאי והתסריטאי אלחנדרו אמנבר השתמש היטב בדימוי מלכת הקרח של שחקניתו הראשית והוציא ממנה את המיטב. בזכותה ובזכות הטוויסט המדובר שבסופו, "האחרים" היה להיט ענק בשנת יציאתו, מכניס מעל 200 מיליון מתקציב של 17 בלבד, וסידר לקידמן מועמדויות לגלובוס הזהב, באפט"א, פרסי הקולנוע הספרדים ולא מעט פרסי מבקרים, הרבה מהם בשיתוף "מולין רוז'".

זה הסרט שזכה למקום הראשון של משאל סרטי האימה הגדולים של האלף החדש, כך שזו לא הפתעה גדולה לראות כאן את קידמן, שהייתה בת 34 אז. במשאל הנוכחי היא קיבלה גם מעט קולות על הופתעה ב"לידה", שהיה חלק מהרנסנס שלה פוסט 2001. והנה עוד פרט מעניין, "האחרים" הוא הסרט הראשון במשאל שמבוסס על תסריט מקורי, ולא עיבוד לספר או הצגה.

16.
בטי דייויס בתפקיד בייבי ג'יין האדסון – "מה קרה לבייבי ג'יין?"
What Ever Happened to Baby Jane, 1962, ארה"ב

איזה כיף שיש לי עוד הזדמנות לדבר על "אויבות: בטי וג'ואן", עונת המופת של ריאן מרפי מ-2016, שעסקה כולה בהפקה של "מה קרה לבייבי ג'יין?" בדגש על היריבות של השחקניות הראשיות, בטי דיויס וג'ואן קרופורד. אני באמת לא זוכר שנהנתי ככה מטלוויזיה מאז פחות או יותר "הסופרנוס", ולא רק שזו עונה שהיא חובה לכל אוהבי הקולנוע באשר הם, אלא גם טלוויזיה משובחת בפני עצמה עם הופעות מחץ של סוזן סרנדון כדיויס וג'סיקה לאנג כקרופורד, ומייתרת כל מילה שיש להגיד על המותחן הגותי המצוין של רוברט אולדריך. אבל אנחנו נעשה את זה בכל זאת, כי יש פה אחת מ-25 ההופעות הגדולות ביותר בסרט האימה של כל הזמנים, כך על פי מבקרי ישראל.

בטי דיויס, שקיבלה על תפקידה פה את מועמדותה ה-10 והאחרונה לאוסקר, מעניקה את אחת ההופעות האיקוניות של הקולנוע המודרני כבייבי ג'יין, שבעברה הרחוק הייתה ילדה-כוכבת שהשנים לא עשו עמה חסד, והיא ממשיכה לחיות באשליות התהילה שלה, כאשר הקורבן העיקרי שלה הוא אחותה, בלאנש, אותה מגלמת קרופורד. האיפור והמניירות המוגזמות, השילוב הנורא הזה בין אישה מזדקנת והמראה הילדותי, כולם מעוררים צמרמורת והופכים את דיויס, אז בת 54, לבלתי נשכחת.
לימים התברר כי בייבי ג'יין תהיה הופעתה הגדולה האחרונה של דיויס, על אף שהמשיכה להופיע בעשרות סרטים ללא הפסקה עד מותה בגיל 81, בשנת 1989.

15.
בוריס קרלוף בתפקיד המפלצת – "פרנקנשטיין"
Frankenstein, 1931, ארה"ב

משום מה בשנת 2018 שחקן הקולנוע והתיאטרון בוריס קרלוף תפס את תשומת ליבם של שניים מהפודקאסטרים הטובים ביותר בעולם. הראשונה הייתה קארינה לונגוורת' שבתכניתה You Must Remember This הקדישה עונה שלמה לקריירות המקבילות של שני הכוכבים הגדולים של מפלצות יוניברלס, קרלוף ובלה לוגוסי. השני הוא אדם רוש, שגם הוא פירט את מסלול חייו של השחקן ב-The Secret History of Hollywood. שתי התוכניות הציגו את קארלוף די אותו דבר – אדם נהדר ואבא אוהב שהרוויח את תהילתו ביושר רב. ואם לונגוורת' ורוש כל כך בעדו, כמובן שגם אנחנו.

בוריס קרלוף, שנולד באנגליה ב-1887, נכנס לדברי הימים של הקולנוע בזכות הופעתו כמפלצת שבראה הסופרת מרי שלי בספרה הקלאסי "פרנקנשטיין", שהגיע לקולנוע בחסות במאי האימה ג'יימס ווייל (בהקשר הזה אני אשמח להמליץ על הסרט הביוגרפי שנעשה על שלהי ימיו, "אלים ומפלצות" ב-1998, שם גילם אותו איאן מקלן). זה קרה בסרט הנושא את שם הספר, שהכניס אותו למקום ה-15 במשאל, ב"כלתו של פרנקנשטיין" שגם הוא הופיע בכמה מהדירוגים, וב"בנו של פרנקנשטיין" (1939). קרלוף גם גילם את המדען עצמו בשני סרטים לאחר מכן.
קרלוף הצליח להכניס את האנושיות שכל כך אינהרנטית בדמותה הטראגית של המפלצת האומללה שנוצרה על ידי המדען ויקטור פרנקנשטיין, שניסה לשחק אותה אלוהים והביא על עצמו תופת, ולשדרג אותו מעבר ליצור בלהות. הדמות שלו הפכה לכה אהודה מכיוון שלקהל היה קל להזדהות איתה ולכאוב את כאבה, אפילו כשזה מגיע לאחר רצח ילדות. כן, הוא עד כדי כך טוב.
ממש כמו בטי דיויס, גם קרלוף הלך לעולמו בגיל 81, אבל עשרים שנה לפניה.

14.
לינדה בלייר בתפקיד רייגן מקניל – "מגרש השדים"
The Exorcist, 1973, ארה"ב

הצעירה ביותר מבין כל השחקניות והשחקנים שאבטחו את מקומם במשאל הופעות האימה היא לינדה בלייר, רק בת 14 כאשר גילמה את רייגן מקניל, במה שנחשב במשך שנים רבות כ"סרט האימה המפחיד ביותר בכל הזמנים", והפכה גם לאחת מהמועמדות הצעירות ביותר לאוסקר. זה קרה בזכות התפקיד שכתב לה וויליאם פיטר בלאטי בתסריט זוכה האוסקר שלו, שהתבסס על ספר שכתב, והבמאי וויליאם פרידקין.
בלייר מבלה את רוב הסרט תחת איפור כבד, כאשר חלק משמעותי מהזמן מבין שפתיה בוקע קולה המעוות של מרסדס מקיימברידג', אבל זה לא לוקח דבר מגדולתה, עם או בלי קשר לגיל הצעיר בו הייתה צריכה לעשות כמה דברים די איומים מול המצלמה. זה ללא ספק היה אחד הדברים המשמעותיים שהפכו את "מגרש השדים" לסרט כל כך קיצוני בזמנו, שהעביר את הקהל על דעתו.

לאחר שעזרה לייצר פה כמה מהאימג'ים הכי בלתי נשכחים של הקולנוע המודרני, בלייר חזרה לדמות שפרסמה אותה בסרט ההמשך הנוראי שנעשה ב-1977, ומאז שמרה על סטטוס של שחקנית קאלט באין ספור סרטים. היא עדיין מופיעה פה ושם, ועדיין נחשבת ליקירת קהילת האימה בכל העולם.
השחקנית שחלקה איתה את עול הסרט, אלן ברסטין, גם היא זכתה לכמה נקודות אצל המשתתפים במשאל.

13.
ברוס קמפבל בתפקיד אש וויליאמס – "מוות אכזרי 2"
Evil Dead 2, 1987, ארה"ב

מכל 25 הגדולים, רק שחקן אחד הצליח להיכנס למשאל בזכות סרט המשך, ולא עם הסרט הראשון במותג. זהו ברוס קמפבל האגדי, שעל אף שקיבל כמה קולות על הופעתו ב"מוות אכזרי" הראשון מ-1981, זהו הסרט השני, שיצא שש שנים לאחר מכן, שהביא לו את הכבוד.
בסרט ההמשך ללהיט האינדי יוצא הדופן של סם ריימי, אש בגילומו של קמפבל נכנס פחות או יותר (למעשה, יותר) לאותה תסבוכת – שוב הוא נמצא בבקתת יער מבודדת ושוב ספר המתים משחרר עליו שדים איומים שמשתלטים עליו ועל סביבתו. "מוות אכזרי 2", שנחשב בעיני לא מעט כסרט האימה האהוב ביותר בכל הזמנים, הוא פארסה מוחלטת, סרט פרוע ומטורלל שבאמת קשה שלא לשמוח בכל 84 דקותיו. והאמת היא שקמפבל, גרסת הסנטר של מאט דילון, הוא חלק מאוד משמעותי מכך. ההופעה שלו בסרט הזה היא כל כך פיזית, שאפשר להשוות אותה בקלות לשחקנים הגדולים של הקולנוע האילם. הוא ממש וירטואוז בגופניות שלו ובהבעות שלו, ובתור אחד שכשל מלהכניס את ההופעה הזו לעשירייה שלו, אני חייב להודות לכל חמשת המבקרים ששיבצו אותו, מאבטחים אותו במקום ה-13. שיחקתם אותה. המשאל הזה לא היה שלם בלעדיו.

"מוות אכזרי" הראשון, שעליו קמפבל גם חתום כמפיק, היה בעצם הפריצה שלו, והוא באמת שחייב לבמאי סם ריימי את כל הקריירה שלו. סרט ההמשך, שצולם כאשר קמפבל היה בן 29, חתם אותו סופית כאחד מיקירי האימה בכל הזמנים, תואר שהוא מחזיק לעצמו עד היום למרות שבעצם לא עשה שום דבר משמעותי אחר. הוא המשיך לשתף פעולה עם ריימי גם בסרט השלישי במותג, "צבא החושך", ובסרטים האחרים של הבמאי המוכשר "דארקמן", "ספיידרמן" ו"ארץ אוז". בין לבין הופיעה בתפקידים קטנים בהמון סדרות טלוויזיה ובסרטים די נידחים, כאשר ב-2015 חזר לדמותו של אש בסדרה המשעשעת שזכתה לשלוש עונות.

12.
ג'ף גולדבלום בתפקיד סת' בראנדל – "הזבוב"
The Fly, 1986, ארה"ב

גולדבלום הוא כבר השני במשאל שנכנס בזכות תפקיד שמישהו כבר ביצע לפניו. הראשון היה כמובן גארי אולדמן של "דרקולה". "הזבוב" המופתי של דיויד קרוננברג הוא גם גרסה מחודשת לסיפור הקצר שכתב ג'ורג' לאנגלאן, שעובדה למסך לראשונה ב-1958, אבל יש אי אילו הבדלים בין שתי היצירות.
בסרט האימה-הגופנית הבלתי נשכח הזה, גולדבלום מגלם את סת' בראנדל, מדען צעיר ומבריק שעומל בדירת הסטודיו שלו על מכונת טלפורטציה שיכולה להעביר אורגניזם ממקום אחד לשני. אחרי ערב של שיכרות בו הוא מקנא בחברתו החדשה (ג'ינה דיויס, נפלאה גם היא), הוא מחליט להפסיק עם ניסויים על קופים ומעביר את עצמו. מה שבראנדל לא שם לב אליו, הוא שאל מכונת השעתוק השתרבב זבוב קטן, והמכונה החליטה לאחד בין שני הגופים, מעבירה את בראנדל תהליך שמתחיל כמו ספיידרמן ומסתיים כמו הסיוטים הכי גרועים של האנושות.

"הזבוב" הוא מאסטר-פיס, סרט שעובד מדהים גם היום והאיפור זוכה האוסקר שלו לא התיישן לרגע. אבל גם בתוך האפקטים, ההופעה של גולדבלום היא ניצחון מוחלט, בזכותה יש לו מעמד של שחקן קאלט עד היום (טוב, נו, וגם בזכות "פארק היורה"). העבודה הפיזית שלו, וכמובן הצ'ארם והפגיעות אותה הוא מבטא אפילו דרך שכבות הלטקס הן בהחלט הדברים מהם עשויים ההופעות הגדולות של האימה. ועל אף שזהו סרט שלא מיועד לבעלי קיבה רכה, גולדבלום הועמד לפרסי אגודת המבקרים הלאומית של אותה שנה, כמו גם לפרסי המבקרים של ניו יורק. באוסקר פחות זרמו עם זה.
ג'ף גולדבלום הוזכר בארבעה דירוגים שונים, אך היה זה רק תומר קמרלינג ששיבץ אותו במקום הראשון.

11.
מקס שרק בתפקיד הרוזן אורלוק – "נוספרטו"
Nosferatu, 1922, גרמניה

ממש על סיפה של העשירייה הראשונה מגיע מקס שרק האחד והיחיד, ולא תופתעו לגלות שזו ההופעה הוותיקה ביותר מכל 25 הגדולים, וכמובן האילמת היחידה. ואין ספק, אחת ההופעות החשובות ביותר בתולדות קולנוע האימה.
זוהי גרסת דרקולה השנייה של המצעד, אחרי גארי אולדמן של המקום ה-20, אבל כמובן שלא באופן רשמי. הבמאי הגרמני פ.וו. מורנאו לא הצליח להשיג את הזכויות לספר של בראם סטוקר אי שם בתחילת המאה ה-20, ועשה זאת בכל מקרה רק עם כמה שינויים קוסמטיים אותם חשב שיצילו אותו, כמו למשל "ערפד" הפך ל"נוספרטו" ו"דרקולה" הפך ל"אורלוק". זה לא באמת עזר לו, הוא נתבע והסרט נגנז וכמעט ונעלם מהעולם, אילולא עותק שלו צץ שנים לאחר מכן, מכניס אותו להיכל התהילה של הקולנוע.

שרק, שחקן תיאטרון גרמני שהיה בן 43 כאשר ההפקה הושלמה, הפך בעזרת האיפור המדהים וההדרכה של מורנאו לאחת המפלצות הגדולות של הקולנוע, כזו שאין ספור ערפדים עוצבו בהשראתו. לאחרונה ראינו אחד כזה שהמשיך את המורשת השרקית בקומדיה המעולה של טאייקה ואייטיטי "החיים בצללים". המורשת של שרק וההפקה של "נוספרטו" הדהדה מעבר לתחום הערפדים, כמו למשל ב"באטמן חוזר" (הסגנון של ברטון בסרטים האלו שאבה הרבה מהאקספרסיוניזם הגרמני של מורנאו) בו אחד הנבלים של הסרט, המגולם על ידי כריסטופר ווקן, קיבל את השם מקס שרק. "נוספרטו" עצמו הצית את דמיונם של כל כך הרבה אנשים, שבשנת 2000 כבר יצא סרט עלילתי שלם על ההפקה, אותה כתב סטיבן כץ וביים אי. אליאס מרהיג', הטוענת ששרק כלל לא היה שחקן, אלא ערפד אמיתי, שהובא לסט על ידי מורנאו לטובת האמינות, בתמורה לנשנוש כמה אנשי צוות. את שרק עצמו גילם ווילם דפו, בהופעה שהעניקה לו מועמדות שנייה לאוסקר.
ב-1979 הרים במאי גרמני אחר, וורנר הרצוג, רימייק ל"נוספרטו" ובאופן טבעי העניק את התפקיד לשחקן קלאוס קינסקי, גם הוא הופיע בכמה דירוגים לקראת המשאל.
מקס שרק צץ בלא פחות מארבעה דירוגים, והיה המקום הראשון של יהונתן צוריה.

אז זהו חלקו הראשון של משאל הופעות האימה הגדולות בכל הזמנים של מבקרי ישראל, אם תרצו לגלות מיהם עשרת הגדולים, כל שתצטרכו הוא פשוט להמשיך לקרוא בלינק הזה.
בהמשך היום הפוסט יעלה גם בדף הפייסבוק של סריטה, וגם אצל קבוצת האימה חתולשחור, ואתם בהחלט מוזמנים להמשיך את הדיון שם, להתווכח, להתלונן ולהמר על העשירייה הגדולה.