אוסקר 2018/19: כל המתמודדים בקטגורית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה – חלק ב'

בזמן שהמדינות השונות ממשיכות להכריז על נציגיהם לאוסקר בקצב מסחרר, הגענו לחלק השני בסדרת הפוסטים שסוקרים את כל מתמודדי האוסקר בקטגורית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה. כפי שהזכרתי בפרק הראשון, בשנים הקודמות חיכיתי בסבלנות עד שהתגבשה הרשימה המלאה ושיחררתי את הטקסטים הארוכים בעולם. הפעם אנחנו מנסים כיוון חדש, קצת יותר נגיש וקצת יותר על הדופק. בואו נראה איך זה הולך.

בפרק א' דיברנו על נציגי אוסטריה, אוקראינה, אסטוניה, אקוואדור, בלארוס, בלגיה, בריטניה, גיאורגיה, גרמניה, טורקיה, יפן, סלובקיה, פלסטין, רומניה, שבדיה, וכמובן הנציג שלנו – "האופה מברלין".

בפרק ב' תוכלו למצוא 21 סרטים מכל קצוות תבל המחפשים תהילת אוסקר, כולל מי שכנראה יזכה, חוסר האחריות של הפינים, לא מעט נציגוית להט"ביות, מה מביאה לנו הזוכה הגדולה של שנה שעברה, ואיזו מדינה משתמשת בשחקנית שכיכבה באחד מהמועמדים לסרט הטוב ביותר של שנה שעברה, ועכשיו חוזרת לדבר בשפת אימה בנציג מולדתה?

עוד דבר ששכחתי להבהיר בפוסט הקודם, לאלו שלא מיודעים בהילכות הקטגוריה: מתחת לכל סרט אני כותב מהו לדעתי הסיכוי שלו להיכנס לתשיעייה. בכך אני מתכוון לשלב הביניים של הקטגוריה, שמצמצם את הרשימה הראשונית והארוכה לתשעה סרטים בלבד, מהם ייבחרו החמישייה הסופית.

וכך, הנה לנו אסופת הסרטים הזרים של חלק ב'. החלק הבא, כך נראה, יגיע בקרוב מאוד.

ברזיל – "הקרקס המיסטי הגדול" (The Great Mystical Circus)
על אף טראומת האוסקר של 1952, החליטו הברזילאים לשים מבטחם בהפקת ענק תקופתית-רומנטית על אנשי קרקס. כאילו בכוונה מתריסים לישראלים ואומרים להם "הא! אנחנו נצליח איפה ש'קרקס פלשתינה' נכשל!" (ידוע שכל הברזילאים ראו את זוכה האופיר של 1998. זה בסיסי). הברזילאים אפילו החליטו להתחנף וללהק לסרטם כוכב בינלאומי – הלא הוא ונסן קאסל הצרפתי, לאחד התפקידים המרכזיים.
אגב, אם יש משהו שלא עובד באוסקר, מסיבות שאני לא לגמרי מבין, אלו הפקות עם כוכבי ענק זרים. לא ברור למה.
"הקרקס המיסטי הגדול", שהוקרן בפסטיבל קאן, מבוסס על פואמה של חורחה דה לימה על קבוצת קרקסנים לאורך המאה ה-20, והוא בוים על ידי קרלוז דייגס הוותיק. ברזיל הייתה מועמדת ארבע פעמים, לאחרונה בדיוק לפני שני עשורים עם "תחנה מרכזית ברזיל" הנהדר שאפילו הגיעה עד קטגורית שחקנית השנה לפרננדה מונטנגרו. מחוץ לגטו הסרט בשפה זרה, ברזיל גם זכורה כזו שקלעה ארבע מועמדויות ל"עיר האלוהים" (בימוי, תסריט, צילום ועריכה) שנה לאחר שלא הצליח להתקבל לקטגוריה הייעודית.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: צולע.

דרום קוריאה – "בערה" (Burning)
אין זאת הפתעה שדרום קוריאה בחרה בסרטו של לי צ'אנג-דונג (שביים את "שירה" ונשלח פעמיים בעבר לאוסקר) המבוסס על ספר קצר של הרוקי מורקמי, שהימם את באי פסטיבל קאן (אורון ביניהם) וזכה בפרס הביקורת של הריביירה לאחר שזכה בדירוג הביקורת הגבוה ביותר בתולדות הפסטיבל. בקרוב נוכל לצפות בו כולנו בפסטיבל חיפה, ואני יכול להסגיר שמדובר באחד הסרטים שאני הכי מצפה להם, על אף שאורכו כשעתיים וחצי.
האם כל התמיכה הביקורתית ותשומת הלב העולמית תעזורנה לדרום קוריאנים להגיע לאוסקר לראשונה? האמת שאני כבר איבדתי תקווה. על אף שמדובר ללא עוררין באחת מיצרניות הקולנוע החשובות והטובות בעולם, האקדמיה האמריקאית פשוט מסרבת בתוקף להכיר בזה. 29 פעמים נשלח נציג דרום קוריאני – ביניהם כמה מהסרטים המהוללים של עולם הקולנוע העולמי כמו "אביב, קיץ, סתיו, חורף… ושוב אביב" ו"אמא" – ושום דבר מאלו לא התקרב.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: ייתכן והוועדה החיצונית תעמוד לצדו. מעניין מאוד מה יקרה עם זה.

הולנד – "בנקאי המחתרת" (The Resistance Banker)
15 שנים חלפו מאז הולנד הייתה מועמדת בפעם האחרונה לאוסקר ("תאומות"), והשנה הם רותמים את ימי מלחמת העולם השנייה בשביל הקאמבק כמו גם את הסרט עם השם הכי לא מזמין אי פעם. מבוסס על סיפור אמיתי, "פקיד המחאה" מביא את קורותיהם של שני אחים הולנדיים המנסים לעזור למחתרת בימי הכיבוש הנאצי.
את הסרט ביים יורם לורסן, ואת שני האחים מגלמים ג'ייקוס דרוויג ובארי אטסמה, שהשנה גם השתתף במיני סדרה "בנקים רעים", אז כנראה שיש לו בטן מלאה על הסניף שלו, ויכולנו גם לראות אותו ב"שומר הראש של המתנקש".
הולנד הייתה מועמדת שבע פעמים לאוסקר, שלוש פעמים זה הסתיים בזכייה: "התקיפה" (1986), "שושלת אנטוניה" (שהיה בשנת 1995 לזוכה הקטגוריה הראשון שבויים על ידי אישה, מרלין חוריס) ו"שאלה של אופי" (1997).
סיכוי להיכנס לתשיעייה: נשמע כמו משהו שהאקדמיה תגיב אליו היטב.

הונגריה – "שקיעה" (Sunset)
אמנם לא נכחתי בפסטיבל ונציה האחרון (משהו שאצטער עליו רוב חיי, כפי הנראה) אבל את אנחת האכזבה מסרטו החדש, והשני במספר, של לזלו נמש שמעו עד הדירה הדרום התל אביבית שלי. נמש, כזכור, הוא האיש מאחורי סרט השואה הטוב ביותר בכל הזמנים "הבן של שאול" שהיה לאחד מסרטי הביכורים הבודדים שנכנסו ישר למסגרת התחרות הרשמית של פסטיבל קאן, זכה, ועיטר את הונגריה באוסקר השני שלה אחרי "מפיסטו" ב-1981. נזכיר שהונגריה הייתה מועמדת די בהפתעה שוב בשנה שעברה עם "על גוף ונפש", כלומר סך ההצלחות של המדינה באוסקר מסתיים בשתי זכיות ועוד שבע מועמדויות.
זה היה ברור שברגע שנמש ירים סרט נוסף הוא יישלח לאוסקר, אבל אם, כאמור, להתייחס לתגובות מוונציה הברק לא הכה פעמיים. אתם יכולים לשמוע על זה ממקור ראשון דרך עופר שהיה שם כשזה קרה. מה שכן, הוא בכל זאת זכה בפרס הביקורת, אז בואו פשוט נחכה שיגיע ונשפוט בעצמנו.
הסרט עוסק באישה צעירה המתחילה לעבוד בחנות שהייתה שייכת למשפחתה ממש בסמוך לתחילת מלחמת העולם השנייה, ושם חושפת סודות אפלים על משפתה או משהו בסגנון. ואם כבר הונגריה בפתח מלחמת העולם השנייה, אני ממש רוצה להמליץ לכם על ספר מעולה שקראתי ממש לאחרונה – "קוצר רוחו של הלב" מאת שטפן צווייג.
אל תסתכלו עלי ככה, אני קורא ספרים מדי פעם.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: כן.

שקיעה

ונצואלה – "המשפחה" (La Familia)
סרט הביכורים של העורך גוסטסו רונדון קורדובה התחיל את סבב הפסטיבלים שלו בקאן במסגרת שבוע המבקרים, ומאז לא עצר. הסיפור על אב ובנו החיים בשכונה קשה בקארקאס שחייהם מטלטלים בעקבות תקרית אלימה קפץ ממטוס למטוס כולל פסטיבלי מינכן, קאלובי וארי, סן סבטיאן, מאר דל פלאטה ואפילו אצלנו בירושלים.
ונצואלה טרם הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: לא הייתי בונה על זה.

יוון – "פוליקסני" (Polyxeni)
נדמה שהקולנוע היווני די איבד מומנטום בשנים האחרונות, לאחר שבעקבות "שיני כלב" וההצלחה של יורגוס לנתימוס ואתינה רייצ'ל טסנגארי, הפך להיות הסחורה הכי חמה בעולם פסטיבלי הקולנוע. מאז המועמדות המפתיעה של "שיני כלב" ב-2009 שהזניקה את הקריירה של לנתימוס לגבהים נפלאים במיוחד, אף סרט יווני לא הצליח לשכנע את האקדמיה לקבלת מועמדות. כנראה שגם לא השנה.
שם הסרט הוא גם שם הגיבורה שלו, ילדה טורקיה שאומצה על ידי זוג טורקים שפתחו דף חדש ביוון, אך למרות שהכל נראה שמסתדר, חייה של פוליקסני בסכנה בעקבות יחוסה המשפחתי.
את הסרט ביימה העורכת והשחקנית דורה מסקלוואנו.
יוון הייתה מועמדת חמש פעמים עד כה.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: נמוך.

לוקסמבורג – "גאטלנד" (Gutland)
אחת התגליות הגדולות של שנה שעברה הייתה השחקנית ויקי קריפס שעשתה בית ספר אפילו לדניאל דיי לואיס ב"חוטים נסתרים" וסביר שהייתה קרובה מאוד למועמדות לאוסקר בעצמה. פול תומס אנדרסון מצא אותה בלוקסמבורג, ואני לא בטוח אם מדובר בצירוף מקרים או לא, אבל הנה שנה לאחר מכן היא מככבת בנציגות של מדינתה.
"גאטלנד", שבכורתו הייתה בטורונטו של שנה שעברה, בוים על ידי גודבינה ואן מיילה (לא הצלחתי להבין אם מדובר בבמאי או במאית, או כל דבר באמצע, אז עמכם הסליחה) ועליו אמרו שמדובר בסוראליזם נוארי, על כן הסתקרנתי ממנו מאוד והחלטתי אפילו לצפות בו!
הסרט נפתח בבחור גרמני (פרדריק לאו, שקטף לא מעט פרסים על הופעתו ב"ויקטוריה" הוואן-שוטי, הפעם עם שיער מאוד לא מחמיא) המגיע לכפר לוקסמבורגי ומחפש שם עבודה לתקופת הקציר, כאשר ישנו סיכוי כלשהו שהוא נמלט ממשהו או ממישהו. הוא מפתח קשר רומנטי עם אחת מבנות הכפר (קריפס) ומתחיל לקחת חלק בחיי הקהילה. אתם ודאי שואלים את עצמם איך נכנס כל העניין הסוריאליזם הנוארי פנימה, ועל זה אענה – גם אני. במשך שמונים דקות שאלתי את זה, עד שנכנסו ל-20 הדקות האחרונות של הסרט ואז באמת היה איזה טוויסט מיינד-פאקי נורא לא מעניין. מעבר למריחת הזמן חסרת הפשר, הבימוי של ואן מיילה כל כך מסורבל ולא מושך, שעל אף הליהוק המוצלח והמראה הוויזואלי הנאה, "גאטלנד" פשוט משעמם רוב הזמן.
לוקסמבורג טרם הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: ביי.

גאטלנד

לטביה – "המשך יבוא" (To be Continued)
בחרו הלטבים בסרט תיעודי לייצגם השנה באוסקר, כי כנראה הם הניחו שמעקב של שנתיים אחרי שבעה ילדים בלטביה לסרט של שעה וחצי ידבר אל המצביעים. לא נותר לנו אלא לאחל להם בהצלחה, ולקוות שההגשה העשירית של המדינה לאוסקר תביא אותם לראשונה לשערי הזהב ההוליוודיים.
את הסרט ביים איוורס סלקיס.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: אין.

ליטא – "לוזרים נפלאים: עולם אחר" (Wonderful Losers: A Different World)
הנציגות הליטאית הראשונה התרחשה ב-2006 עם "לפני שטסים בחזרה לכדור הארץ" שביים הדוקומנטריסט ארונס מאטליס, ומאז שולחים כמעט בכל שנה אך ללא תוצאות. הפעם מגיע ניסיון מספר שתיים של מאטליס עם סרט תיעודי חדש שעוסק במרוץ האופניים המפורסם ג'ירו ד'איטליה, אבל לא מנקודת מבטם של הספורטאים, אלא אלו שניצבים בצד, מחלקים מים ומעניקים שירותי עזרה ראשונה. על פי מקורות זרים, מאטליס הוא היוצר הראשון שקיבל גישה ישירה אל תוככי המרוץ המתוקשר. בפרסי הקולנוע של ליטא, הסרט זכה בפרס העריכה, המוזיקה, הסרט התיעודי וחביב הקהל.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: לא רואה את זה קורה.

מקסיקו – "רומא" (Roma)
על פניו, אפשר לסגור את המירוץ. שנה אחרי שבמאי מקסיקני זכה בפרס האוסקר לבימוי בפעם הרביעית תוך חמש שנים (גיירמו דל טורו על "צורת המים" שגם לקח את הפרס הגדול), מקסיקו עומדת לזכות באוסקר הראשון שלה. בנקודת הזמן הזאת, היא שברה את התחרות.
הנה כמה דברים שעומדים לזכות "רומא": 1) מהשנייה שהסתיימה הקרנת הבכורה של בפסטיבל ונציה הוא נתפס כאחת מיצירות המופת של 2018. 2) זה הסרט החדש של אלפונסו קוארון, האיש שזכה באוסקר על "כוח משיכה" ונחשב לאחד הבמאים הגדולים של דורנו. 3) מאחוריו עומדת נטפליקס, שכנראה תשקיע את כל הכסף שלהם בקמפיין שירדוף כל חבר אקדמיה עד שיישב ויראה את הסרט הזה, ובואו נודה באמת – הרוב יצביעו לו גם בלי לראות. 4) "רומא" לא הולך לעצור בקטגוריה הזו, וסבירות יותר מגבוהה שנראה אותו צץ בקטגוריות אחרות, כמו, נגיד, הסרט הטוב ביותר.
קוארון, בסרטו האישי ביותר עד כה, אמון על הבימוי, הכתיבה, ההפקה, הצילום והעריכה, מביא חוויות התבגרות בשכונת רומא במקסיקו סיטי בשנות השבעים. אם תרצו לדעת יותר, אתם מוזמנים לקרוא את מה שכתב עליו עופר בוונציה.
באופן די משעשע, זאת הפעם הראשונה שנשלח סרט של קוארון לאוסקר בקטגוריה הזו, אחרי ששני חבריו ל"3 אמיגוס", גיירמו דל טורו ואלחנדרו גונזאלס איניריטו, ייצגו את המדינה פה ושם. מועמדותה האחרונה של מקסיקו הייתה בשנת 2010 עם "ביוטיפול" של איניאריטו. בסך הכל צברה 8 מועמדויות.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: נחמד מצד כל שאר המדינות שבאו להשתתף. בהצלחה בשנה הבאה.

מצרים – "יום הדין" (Yomeddine)
המצרים החליטו להרגיע את כולנו עם בחירה בסרט עם שם ללא קונוטציות אפוקליפטיות. כה נחמד מצדם. אבל מסתבר שזו בכלל קומדיה על מצורעים, אז ברור שמדובר בהנאה גדולה, כזו שאפילו התמודדה על דקל הזהב האחרון, לא פחות, על אף שמדובר בסרט ביכורים.
אבו באחר שוקי המצרי-אוסטרי הוא זה שהגיע למעמד המרשים הזה, ומכיוון שאני יודע שאתם מסוקרנים, אשמח אתכם בכך שאספר שאורון ממש צפה בסרט הזה בפסטיבל קאן, ואפילו חלק את רשמיו המחכימים.
מצרים טרם הייתה מועמדת לאוסקר.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: למה לא.

נורבגיה – "מה יגידו כולם" (What will People Say)
אחד מנציגי האוסקר הבודדים שקיבלו הפצה ישראלית, הוא זה של נורבגיה, עליו יכולתם לקרוא אצלנו במהלך פסטיבל ירושלים, בו עופר הביע את מה שאני הבנתי שהוא הקונצנזוס הכללי על הסרט – הרבה כוונות טובות, אבל שגרתי וחיוור מדי. אני טרם צפיתי.
זוהי קופרודוקציה של פחות או יותר כל יצרניות הקולנוע הגדולות של אירופה (נורבגיה, דנמרק, גרמניה, צרפת ושבדיה), שכבר הראתה נציגות בפסטיבל טורונטו, והיא מביאה את סיפורה של נערה נורבגית ממוצא פקיסטני, שמתוך חשש לחילול כבוד המשפחה, נשלחת על ידי הוריה חזרה לפקיסטן כי הרי ברור שזה תמיד עובד. תמיד.
זהו ניסיוני השני של הבמאי אירם האק באוסקר (אחרי "אני שלך"), והוא ינסה להחזיר את נורבגיה לאוסקר לראשונה מאז 2012 ו"קון טיקי" הנפלא. המדינה היפה הייתה מועמדת ארבע פעמים נוספות וטרם זכתה.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: כמובן.

רומא

ספרד – "אלופים" (Champions)
מאמן כדורסל שהוא כנראה אדם די נורא (חאוויר גוטיירז), גורם לתאונת דרכים ונענש בעבודות שירות, לאמן קבוצה של ילדים בעלי נכויות כאלה ואחרות, היא הקומדיה שבחרה זוכת ארבעת האוסקרים (האחרון שבהם, "הים שבפנים", ב-2004) ספרד לשלוח השנה לאוסקר. לא יודע, נראה לי שב"מוטלים בספק" הסיפור הזה היה יותר מעניין… וזה בכלל מוזר כשחושבים שבשביל הסרט הזה וויתרו הספרדים על "כולם יודעים" של זוכה שני פרסי האוסקר אסגר פרהאדי, שפתח את פסטיבל קאן האחרון. אמנם לקול ענות חלושה באופן יחסי, אבל בכל זאת מדובר בסרט עם חאוויר בארדם ופנלופה קרוז. נקווה שהם ידעו מה הם עושים.
את הסרט ביים חאוויר פסר, שהיה כבר מועמד בעצמו לאוסקר ב-2007 בקטגורית הסרט הקצר הטוב ביותר.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: מפקפק.

פרגוואי – "היורשות" (The Heiresses)
זוכה פרס השחקנית של פסטיבל ברלין (יחד עם כמה פרסים נוספים) הוא הנציגות השלישית של פרגוואי באוסקר, עד כה ללא תוצאות. זהו סרט הביכורים של מרצ'לו מרטינזי, והוא מספר על זוג נשים אמידות הנמצאות בזוגיות ארוכת שנים, אבל חייהן משתנים לאחר שאחת מהן נאסרת בעקבות מעשי הונאה והשנייה נאלצת למצוא עבודה כנהגת מונית, שם תפתח קשר חדש ותצטרך, אם אנחנו כבר בענייני הסעות, לחשב מסלול מחדש.
חייב להודות שזה נשמע סרט מסקרן מאוד, ואפילו יותר אחרי המילים החמות של עופר מפסטיבל TLVFest.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: ייתכן.

פינלנד – "הממית" (Euthanizer)
הנה סרט שאני יודע שלעולם לא אסכים לראות. זה בערך סיכום של כל (מעט) הדברים שאני פשוט לא יכול להכיל, כולם בסרט אחד שאני לא לגמרי בטוח מה עבר על הפינים כשהם החליטו להשקיע כסף ומאמץ בלשלוח אותו לאוסקר. אולי הם יודעים משהו שאני לא, אבל וואו, כמה שהסרט הזה לא מזמין.
מדובר, כפי הנראה מהטריילר ומכמה תקצירים, בקומדיה שחורה ואלימה במרכזה מכונאי בשנות החמישים לחייו שמטרת חייו היא להרוג חיות מחמד שלדעתו הוזנחו על ידי בעליהם, ועל הדרך כמה ללמד את אותם בני אדם חסרי רגישות גם איזה לקח או שניים. אני באמת לא יכול לתאר כמה זה עושה לי רע הדבר הזה. טימו ניקי ביים וכתב את הסרט שזכה בפרסי התסריט והמוזיקה של טקס התעשייה הפינית, ובפרס התסריט של פסטיבל טוקיו.
פינלנד הייתה מועמדת לאוסקר פעם אחת בעברה עם "איש ללא עבר" של קאוריסמקי, אי שם ב-2002.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: אוף.

צ'ילה – "ולפתע השחר" (Suddenly the Dawn)
כלת האוסקר של שנה שעברה, שחגגה את זכייתה הראשונה והמוצדקת בהחלט עם "אישה פנטסטית" הכה נהדר, בחרה בסרט שאפשר לכנותו… ובכן… לא מרעיש. כלומר, לא ראיתי אותו אז אני לא מתייחס לאיכותו, אבל נדמה שלשמו לא נרשמו פסטיבלים גדולים או התעניינות עולמית מסעירה במיוחד. אפילו את התקציר שלו קשה למצוא באנגלית. את הסרט ביים סילביו קאלוזי, שהיה לנציג הראשון אי פעם של צ'ילה עם "הירח והמראה" ב-1990 ואז שוב עשור לאחר מכן עם "הכתרה". הפעם הוא מביא מה שנראה כמו דרמת בעלת אלמנטים פנטסטיים על סופר בא בימים שחוזר לנוף ילדותו בפטגוניה הצ'יליאנית.
מעבר ל"אישה פנטסטית", צ'ילה הייתה מועמדת בזכות "לא" המעולה.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: לא רואה את זה קורה.

קולומביה – "ציפורים נודדות" (Birds of Passage)
לפני שלוש שנים שימחו הקולומביאנים את מסקרי הקטגוריה כשהצליחו, בהפתעה יחסית, להכניס לחמשת המועמדים את "חיבוק הנחש", שהיה לאחד מסרטי הפסטיבלים המהוללים של 2015 ולמועמדות הראשונה של המדינה.
הבמאי של סרט המסע הארטיסטי ההוא, סירו גוארה, חזר השנה עם סרט חדש בחיזוק במאית בשם כריסטינה גאלגו ועל כן לא מפתיע שהוא נשלח לאוסקר שוב בגיבוי סבב פסטיבלים שהחל עם שבוע הבמאים בקאן והמשיך ללוקרנו, טלורייד וטורונטו, ואפילו יגיע לפסטיבל חיפה.
"ציפורים נודדות" הוא אפוס פשע המתרחש במישורי קולומביה ונפרש על פני כעשור. הוא מתחיל בטקס מסורתי בו אחת מנערות השבט הופכת לאישה, ושם מתאהב בחור צעיר ואסרטיבי שעל מנת לקבל את הסכמת משפחתה לנישואין מתבקש להביא נדוניה מופרכת למדי שכוללת עשרות חיי משק ותכשיטים נדירים. כדי להשיג את הממון, הופך הבחור להיות סוחר גראס, אך במהרה העסק יוצא משליטה והופך להיות מלחמה עקובה מדם בין השבטים האיזוריים שממנה מעטי מעט ישרדו.
את הסרט ראיתי לקראת פוסט ההמלצות שלנו לפסטיבל חיפה, ואני קצת מצטער שלא ראיתי אותו על המסך הגדול שם בטח הייתה לו עוצמה גדולה יותר. הצילום שלו והשימוש במרחבים הצחיחים באמת מרהיב, בזמן ששאר הדברים קצת פחות מרשימים. על אף שהסיפור שלו, המשלב בין שבטיות ומסורת עתיקה לבין סיפור פשע מודרני (רוב הסרט מתרחש בשנות השבעים, והוא ממוסגר כמו שיר עם) בהחלט מרתק, אבל הוא מרגיש מאוד מונוטוני לכל אורכו, כאילו שכחו ללחוץ את הדוושה ברגעים בהם הסרט זקוק לזה כשהסיכונים עולים וטבעת החנק מתהדקת סביב הגיבורים. הליהוק של השחקנים, שאני מניח שמורכב ברובו משחקנים שאינם מקצועים, אמנם מביא צבע יפה לסרט אבל גם מונע ממנו להצטיין בגזרת המשחק. זה רחוק מלהיות סרט רע, אבל משהו בו מרגיש שיכל להיות גדול וסוחף הרבה יותר.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: שריר וקיים.

היורשות

קוסובו – "הנישואים" (The Marriage)
בשנת 2014 שלחה קוסובו לראשונה נציגות לאוסקר. היה זה "שלושה חלונות ותלייה" שבארץ הוקרן בירושלים והתגלה כאחד הסרטים החזקים והטובים של השנים האחרונות, אך האקדמיה האמריקאית לא התייחסה אליו. או לאף נציגות אחרת של קוסובו, לצורך העניין.
השנה שלחה המדינה את "הנישואים", סרט הביכורים של בלרטה זקירי, שלפני שש שנים זכה בפרס הסרט הקצר של פסטיבל סאנדנס. מדובר, למרבה ההפתעה, בדרמה להט"בית שעוסקת בזוג חברים טובים שהמלחמה הפרידה ביניהם, ומתאחדים בהפתעה ממש שבועיים לפני שאחד מהם עומד להינשא לבחירת לבו. ייתכן וזה יסבך את הדברים.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: פחות אופטימי.

קרואטיה – "הנציב השמיני" (The Eighth Commissioner)
עוד מדינה למודת אכזבות אוסקר היא קרואטיה, שמנסה השנה את מזלה בפעם ה-27, לאחר מספר זהה של התעלמויות מהאקדמיה. השליח הקרואטי הוא קומדיה פוליטית המבוססת על ספר, במרכזה פוליטיקאי ששמו נקשר בסקנדל, וכדי להרחיקו עד יעבור זעם, מגלים אותו לאי קרואטי בשם טרצ'יק (נראה לי), מקום מבודד לחלוטין עם שפה משונה, ועליו לארגן שם את הבחירות המקומיות. הסרט נקרא "הנציב השמיני" כי כבר שבעה ניסו לעשות סדר בטרצ'יק (טרצ'יץ'?) לפניו.
איוון סלאיי ביים ופראנו מסקוביץ' בתפקיד הראשי.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: חלש.

רוסיה – "סוביבור" (Sobibor)
בתקופת הלימודים התיכוניים שלי הייתה המיני-סדרה "הבריחה מסוביבור" פופולריות במיוחד ביום השואה ושודרה תדיר בערוצי הטלוויזיה או בבתי הספר. את בכורתה עשתה בשנת 1987, ואפילו הגיעה למעמד של פרסים כמו גלובוס הזהב (שם זכתה בפרס המיני סדרה המצטיינת כמו בפרס השחקן לרוטגר האוור ומועמדות לאלן ארקין) והייתה מועמדת לחמישה פרסי אמי.
עכשיו חזרו הרוסים לסיפור ההירואי של מרד היהודים במחנה ההשמדה הנאצי בימי מלחמת העולם השנייה עם הפקה גדולה עליה אמון השחקן קונסטנטין קקבנסקיי, שזהו סרט הביכורים שלו. הוא לקח לעצמו גם את התפקיד הראשי, שלמנהיג המרד אלכסנדר פצ'רסקי, אותו גילם האוור במיני סדרה המפורסמת. השחקן הבינלאומי חביב האייטיז כריסטופר למברט ("איש הנצח") גם הוא בקאסט.
"סוביבור" הוקרן בפסטיבל קאן והוא נשלח לאוסקר שנה לאחר שרוסיה הצליחה להתברג לחמישייה עם "אהבה חסרה" המהולל של זוויאניצב, גם הוא בוגר קאן. עד כה הצליחה רוסיה, לאחר פירוק ברית המועצות, להתקבל לאוסקר שבע פעמים עם זכייה אחת מוצדקת שבמוצדקות בשנת 1994 עם "שמש בוגדנית".
סיכוי להיכנס לתשיעייה: דרמה תקופתית על השואה? הו, כן.

שווייץ – "אלדורדו" (Eldorado)
לפני שנתיים ניסתה איטליה להיכנס לאוסקר עם "אש על המים", סרט תיעודי על ההגירה באירופה. השנה שווייץ מנסים לעשות זאת עם "אלדורדו" של מרקוס אימהוף, הדוקמנטריסט שייצג את מדינתו לפני חמש שנים עם "יותר מדבש".
"אלדורדו", כפי הנראה, עושה הקבלה בין מצב הפליטים האפריקאים שמגיעים לאירופה ובין פליטי מלחמת העולם השנייה. הממשלה שלנו תעוף על הסרט הזה. אם הם היו יודעים משהו מעבר למה שאנשי היח"צ שלהם מספרים להם. "אלדורדו" הוקרן בברלין ובדוקאביב, כמו גם בטולרייד ולוקרנו.
שווייץ זכתה פעמיים באוסקר, האחרונה שבהן הייתה ב-1990 עם "מסע של תקווה". זאת גם המועמדות האחרונה שלה עד כה.
סיכוי להיכנס לתשיעייה: זה לא עבד לאיטלקים, אבל היי, פה יש גם שואה.

מה יביאו לנו הפרקים הבאים? מי יהיה נציג צרפת? מה הסיפור של איטליה? כמה נציגים מסתתרים עוד בפסטיבל חיפה?
התשובות בקרוב.