פסטיבל ירושלים 2018: המלצות ואזהרות על סרטים שכבר ראינו

התזוזה של פסטיבל ירושלים מן המיקום הרגיל שלו בלוח השנה קצת איתגרה אותנו לעמוד במסורת של סריטה ולספק פוסטפלצת המלצות (ואזהרות) שיעזור לנווט בתוכניה העשירה מלהכיל. אנחנו רוצים לקוות שעמדנו באתגר גם השנה, עם סקירה של רבע מן ההיצע השנתי של חגיגת הקולנוע ה-35 של ירושלים – בין אם מדובר בסרטים שכתבנו עליהם בעבר ונסתפק בלינק וכמה מילות מפתח, או 20 סרטים שנצפו במיוחד לכבוד המאורע וכעת נחלוק את הדעות שלנו עליהם. לפני שתקחו נשימה עמוקה ונצא לדרך, תזכורת על איך עובד הפוסטפלצת ומה הם מניעיו ומאפייניו.

מידע כללי יותר על התוכניה בפרט והפסטיבל בכלל אפשר למצוא בפוסט הייעודי לכך, שמרכז את כל המסביב. כאן נתמקד רק בסרטים ורק בכאלה שכבר ראינו, אין המלצות עיוורות ולא הכל הספקנו מבעוד מועד. היוצאים מן הכלל הם חלק מהסרטים הישראלים שאת דעתנו עליהם נשמור לימי הפסטיבל עצמם, ה-26 ביולי עד ה-5 באוגוסט למקרה שתהיתם או תהיתן, וזאת משום שהפסטיבל הוא למעשה הבכורה שלהם. עוד חשוב להזכיר שהמילים ״המלצות״ או ״אזהרות״ הן נורא סובייקטיביות לדעתנו, שכן המלצה עבור האחד עשוי להישמע כאזהרה עבור האחר, לכן לרוב לא חרצנו את דינם של הסרטים אלא ביקשנו לספק תחושה על מהות הסרט, בתקווה שתעבור בקריאה ותדליק נורות (גם אדומות) אצל הקוראים והקוראות.

לזמני הקרנה ומידע נוסף על כל סרט לחצו על שמו העברי ותגיעו אל אתר הפסטיבל. שם גם מזמינים כרטיסים, שנוטים להיגמר הרבה לפני תחילת האירוע – ואנחנו כבר פחות משבוע לפתיחה. קרדיט לכל כותב (השנה זה רק עופר ואורון למעשה) יינתן בסוף כל טקסט, מלבד החלק האחרון שיוקדש למחוות וקלאסיקות שאת כולו כתב עופר (כמו גם את רוב הפוסט כפי שניתן להתרשם). בואו לחוות איתנו גם את הפסטיבל עצמו, בין אם בשבוע וחצי של קולנוע והפסקות התרעננות בדשא הסינמטק או כאן דרך הבלוג שכרגיל ידווח בזמן אמת על עוד סרטים שדגמנו.

סרטי התוכניה שכבר כתבנו עליהם

״שחור על לבן״ – מזכייה במדליית הכסף בפסטיבל קאן הישר אל ירושלים

אפר לבן – סרטו האלים והמסוגנן של ז׳אנג ז׳יה-קה, מפסטיבל קאן (אורון)
ארץ מתוקה – המערבון האוסטרלי של וורוויק תורנטון, מפסטיבל ונציה (עופר)
גבול – יצירה מקורית זוכת מסגרת ״מבט מסויים״ בפסטיבל קאן, מאת עלי עבאסי (אורון)
דונבאס – הסרט העלילתי של סרגיי לוזניצה השנה (יש גם תיעודי), גם הוא מקאן (אורון)
החינוך הרע של קמרון פוסט – זוכה פסטיבל סאנדנס שאצלנו נצפה דווקא בטרייבקה (אורון)
להישען על פיט – הדרמה הנפלאה של אנדרו הייג, שהוקרנה בבכורה בוונציה (עופר)
לזרו השמח – סרטה זוכה פרס התסריט בקאן של אליצ׳ה רורוואכר המבריקה (אורון)
מלאכים לובשים לבן – סרטה של ויויאן צ׳ו, הבמאית היחידה בתחרות בוונציה (עופר)
מרי שלי – ביוגרפיה לסופרת המכוננת שמאחורי פרנקנשטיין, שהוקרנה בטרייבקה (אורון)
משודרג – האקשיונר המד״בי של לי וויינל שנצפה באקראי בקולנוע בניו יורק (אורון)
ניקו, 1988 – ביוגרפיה מוזיקלית שגם היא כיכבה בפסטיבל ונציה (עופר)
נערה – אחד הסרטים המדוברים ובצדק מפסטיבל קאן, שגם יצא מנצח (אורון)
קיץ – בכל שנה יש בקאן סרט טוב מדי בשביל פרסים, אז קבלו אותו (אורון)
קניבל – יצירה אקסטרה מאתגרת של יוצרי ״לוויתן״, שהפכה קיבות בטרייבקה (אורון)
שחור על לבן – החזרה לכושר של ספייק לי, כולל הגרנד פרי בקאן (אורון)
תיהנו, תאהבו ורוצו מהר – חפשו את סרטו של כריסטוף הונורה תחת ״מלאך מתנצל״ (אורון)
תלמה – דרמת ביעותים וחשקים של יואכים טרייר, שהוצגה בפסטיבל ניו יורק (אורון)

בפינת הקלאסיקות תמצאו את ״העגורים עפים״ עליו כתב אור במסגרת סרטים מן העבר.
בשלל מסגרות הסרטים הקצרים יוקרנו כל המועמדים לאוסקר, עליהם תוכלו לקרוא את דעתו של אורון.

סרטים שראינו וטרם כתבנו עליהם

אגה
Aga

סרטו של מילקו לזרוב נחווה תחילה כסרט אנתורפולוגי לחלוטין בעודו עוקב אחר שגרת החיים של זוג מבוגר בצפון הרחוק והמנותק של רוסיה, זוג אשר חי באוהל ומשיג מזון והגנה מפני הקור בדרכים אשר נראה כממשיכות מסורות של מאות שנים, אף כי מטוסים החגים מעליהם מדי פעם מבהירים כי קיימת מודעות גם לעולם המודרני. הגבר קרוי נאנוק, כשם סרטו של רוברט פלהארטי אשר נחשב לסרט המכונן של הקולנוע האנתרופולוגי והתיעודי כאחד, ובמשך לא מעט זמן נראה כי התכלית של הסרטים דומה – לראות כיצד חיים בצפון המבודד, כאשר בחלקיו הראשונים של הסרט לצפייה בחיות או בשלג יש חשיבות לא פחותה מאשר לקטעי השיחה. אלא שבהדרגה, העלילה מתחילה להיכנס ואנו למדים מיהי הדמות אשר שמה ככותרת הסרט. לזוג לוקח זמן לשתף זה את זו בתחושת ובשאיפה לסליחה והיציאה לפעולה של ממש מתרחשת רק בחלק האחרון של הסרט, אשר משנה את אופיו אבל שומר על קצב איטי ועל מראה בו השלג תופס את רוב הפריים. זו לא יצירה קלה לעיכול, אבל בסופה הבמאי מוצא דרך לשלב בין המראות המרהיבים לבין עלילה מרגשת אשר כמעט הופכת למלודרמה, בתוך מה שנראה תחילה כסרט מינימליסטי.
(עופר)

האונס של ריסי טיילור
The Rape of Recy Taylor

החשיבות של המילה המטרגרת בכותרת היא הצהרתית וגם סיפורית. ב-1944, בעיירה בשם אביוויל אשר באלבמה, צעירה בשם ריסי טיילור הייתה בדרכה הביתה מהכנסייה, כאשר רכב ובו שישה בני נוער מקומיים אספו אותה באיומי אקדח, חיללו את גופה בתורות, ולבסוף שילמו לה. טיילור, רעיה ואם לתינוקת, לא רק סיפרה על כך למשפחתה הקרובה אלא לכל מי שהיה מוכן להקשיב, כולל השריף המקומי ומשפחתו של אחד הנערים אותו זיהתה כשכן שלה. אבל באלבמה של אותה התקופה זה היה כמעט שגרתי שילדים לבנים משועממים יתייחסו כך אל אישה שחורה. לא רק שלא בוצעו מעצרים – המונח ״אונס״ לא היה חלק מהשיח, בטח כשגרסת הנערים הייתה שונה משלה (הם טענו כי היא פרוצה והן לקוחותיה). למרות איומים והתנכלויות, טיילור לא ויתרה על הגרסה שלה והייתה דמות חלוצית בשבירת מעגל השתיקה של בנות הגזע שלה מול העליונות הלבנה. מי שחברה אליה במאבקה הציבורי והמשפטי היא דמות שתהפוך למוכרת יותר, אבל אני מבין מדוע לקרוא לסרט ״רוזה פרקס: הפריקוול״ לא הייתה אופציה מבחינת הבמאית ננסי בוירסקי.

החשיבות של הסרט היא בעצם ההתעקשות שלו על הנראטיב של הקורבן, מה שמכתיב הרבה מן הסגנון. המרואיינים המרכזיים אחיה של טיילור, היסטוריון המומחה לאלבמה של התקופה, ושתי אקדמאיות צעירות שמדברות על ההשלכות החברתיות של המקרה. בעיניי, כל מה שקשור לפרקס ופועלה מעניין יותר, או שמא גונב את הפוקוס, אבל לסרט יש נשק סודי במקום סתם צילומי ארכיון או שחזורים. כלומר, יש גם משניהם והרבה – אבל מה שבאמת היה בעל ערך הוא שימוש בקטעים מתוך סרטי קולנוע מהתקופה שנקראו ״סרטי גזע״. מדובר בסרטים שנוצרו בידי שחורים ומככבים בהם שחורים כתגובה לקולנוע המיינסטרים באותה תקופה. כמו העיתונות העצמאית של הקהילה השחורה, הם עסקו בסוגיות שלא זכו להתייחסות במקומות אחרים או תקפו נושאים מזוויות אחרות. בזכותם היה קל לסלוח לאלמנטים אחרים, כמו למשל שימוש יתר בשיר הטחון ההוא של מקס ריכטר בכל פעם שהסרט מנסה לרגש ולא רק להיות חשוב. מה גם שהסיום החונק שלו מצליח לעשות את שניהם.
(אורון)

אור
Mademoiselle Paradis

הבמאית ברברה אלברט מתארת אנקדוטה לא מוכרת בהיסטוריה ויוצרת ממנה סיפור על דברים מוסתרים אחרים ועל המגבלות שראייה או ידע יכולים לייצר. הסרט נקרא במקור מדמוזל פארדי, על שם הגיבורה שלו, מריה תרזה פארדי – בת למשפחה בחברה הגבוהה של וינה במאה ה-18 שבנעוריה הרשימה בנגינה בפסנתר, חרף היותה עיוורת. מטפל חדשני בגלים מגנטיים טוען כי הוא יכול להשיב לה את הראייה ואחרי זמן מה זוכה להצלחה, אלא שהתהליך כולל גם פגיעה פיזית והגיבורה מתקשה להסתגל לחיים עם חוש הראייה – המגע עם האור כואב, מה שאנשים אחרים מגדירים לה כיפה לא נראה לה ככזה והיא מתחילה להטיל ספק באנשים עליהם תמיד סמכה. כל זאת תוך שהסרט חושף גם מערכות אחרות של צביעות והעמדת פנים בחברה המסורתית, בין היתר דרך עלילת משנה של משרתת שהיא במידה רבה הגיבורה הטרגית של הסיפור. אלברט מייצרת דרמת תחפושות אלגנטית עם מסר פמיניסטי אשר תופס מקום נרחב יותר מן ההליכה לכיוונים סנסציוניים שהסיפור יכל לספק, במה שמתאים לחיי הגיבורה אשר בין היתר חוששת בכל שלב כי אנשים מתייחסים אליה בעיקר כגימיק ועל מנת להמציא את עצמה באמת תאלץ לפנות לנתיב אחר. הסרט משלב בין פאר והשקעה רבה בעיצוב לצד צמצום בדרך העברת הסיפור, מה שמייצר סוג של סרט קטן בהרגשה בתוך סביבה של סרט ראווה.
(עופר)

אי הכלבים
Isle of Dogs

בשלב הזה של חיינו, נדמה שלכל אחד ואחת יש דעה מגובשת מספיק על סרטיו של ווס אנדרסון, ולכאורה אין צורך בעזרה חיצונית. מלך ההיפסטרים הריקני והנכה רגשית או אמן הסימטריה ואנינות הטעם הקולנועית – תבחרו צד ודלגו אל או על סרטו החדש בהתאם ובלי חוות דעת נוספת. מה שאין עליו ויכוח הוא שאנדרסון מצלם את סרטיו ועובד עם שחקניו משל היו בבית בובות גם כשמדובר באנשים בשר ודם, לכן זה רק מתבקש שהרפתקת האנימציה הבאה שלו אחרי ״מר שועל המהולל״ תגיע ובמהרה. העלילה מתרחשת הפעם ביפן בדיונית בה השליט חובב החתולים הגלה את כל הכלבים לאי מלא אשפה, בטענה כי הם מפיצים מחלות ומתים מהן בעצמם. האקט מוביל את גיבור הסרט, צעיר בשם אטארי, להתגנב לשם כדי למצוא את ידידו הטוב ביותר שנלקח ממנו, בזמן שהמחלה הכלבית מתפקדת כפצצה המתקתקת.

הסרט מלא בהברקות (או התחכמויות), כמו העובדה שהכלבים מדברים אנגלית אבל היפנים משוחחים בשפת אימם, מה שמצריך תרגום יצירתי בגוף הסרט. האנימציה מרהיבה (באמת מרהיבה) וכוללת גם פתרונות הנפשה לחומרים כמו מצלמות אבטחה או טלוויזיה, בעוד הפסקול של אלכסנדר דספלה מדבק (או חופר). רשימת המדבבים המפורסמים מרשימה (או מתישה) והדמויות מחביאות או חושפות רגש לסירוגין (או סתם אדישות תמיד). העלילה פשוטה (או פשטנית) במכוון וכמות המחוות לקולנוע יפני מרקיעה שחקים (אך מרגישה כמו ניכוס תרבותי די מביך). בקיצור, כך היה נראה, נשמע ומתנהג סרט יפני של ווס אנדרסון, עם כמה אזכורים לא נעימים לשואה. ולא הפעם אין דעה נוספת בסוגריים, זה לא לעניין.
(אורון)

אל דאגה, הוא לא יגיע רחוק ברגל
Don't Worry, He Won't Get Far on Foot

כנראה שבשלב הזה של הקריירה שלו, גאס ואן סנט פשוט לא מסוגל להצליח ולא משנה עם איזה חומרים יעבוד. במקרה שלפנינו, המשימה הייתה ליצור ביוגרפיה על פי ספרו ובעיבודו של ג׳ון קלאהן. מדובר בטיפוס חד-פעמי בכל מובן אפשרי, שחיי בטלנות בפורטלנד הובילו אותו לליל שכרות כמעט-קטלני, מה שהותיר אותו משותק מן הכתפיים ומטה. קלאהן היה בשלב זה של חייו אלכוהוליסט כבד, שלצד השיקום הפיזי היה זקוק גם לגמילה מן הטיפה המרה ומעולם לא הפסיק לחפש אחר אמו הביולוגית, זו שוויתרה עליו והותירה אותו עם תסביך נטישה ומיזנטרופיה קלה. בעת הנכות והפכחות הוא גילה את האמנות והחל לצייר קירקטורות סרקסטיות וארסיות במיוחד, כולל המון הומור עצמי כמו זה שהוביל לכותרת הסרט, בזמן שהמשיך לקחת חלק בקבוצת גמילה מלאה בטיפוסים מטורפים שכמותו.

עכשיו דמיינו את הסיפור הלא נורמלי הזה עם חואקין פניקס בתור שחקן ראשי, ותבינו את גודל הכשלון. אמנם נמצא משהו נוסף שבו הוא יותר טוב בו מכולם – להתנהל בכסא גלגלים כמו שילוב בין מיק ג׳אגר לנהג מירוץ – אך עדיין מפתה לדמיין בתפקיד את רובין וויליאמס, שמקבל תודה בקרדיטים והיה אמור לגלם את הדמות בגלגול מוקדם יותר של הסרט (אין כאן משחק מילים). לצידו של פניקס מככב ג׳ונה היל בתור מנהיג קבוצת התמיכה, בעוד הופעה שמזכירה איזה שחקן עצום הוא. מאידך, הסצנות הבודדות של רוני מארה או ג׳ק בלאק סובלות מאוד מן השחקנים. אבל איך אפשר להלין על הופעות המשנה כשהסרט נטול חוט שדרה סיפורי וסובל מבימוי פשוט צולע (הפעם סליחה על משחק המילים). למי שהתגעגע לאקסיומת ״היי זה קומיקס אז בוא נעבור מסצנה לסצנה דרך ריבועים״ של אנג לי בסרטו ״ענק״, קבלו את ״הוא מצייר קריקטורות אז אפשר לדפדף בין סצנות וזמנים על המסך״. לפעמים זה קורה לצדדים ולעיתים התמונה מחליקה מעלה או מטה, כמו קפיצות לא רצויות בקלטות וידאו או בצלולואיד שיצא מאיפוס. זוהי סתם דוגמה לרגעים בהם הפן האמנותי של הסרט מבקש להיות מודגש אבל רק חושף כמה מעט רגש וכנות יש תחתיו.
(אורון)

אקס-שאמאן
Ex-Shaman

לואיז בולונסי היה אנתרופולוג בטרם הפך לבמאי וסרטו נחווה קודם כל כמבט אנתרופולוגי, לפני שמתייחסים לשאלות האם לסווג אותו כסרט תיעודי או עלילתי. הסרט מתמקד בשבט בברזיל אשר בא במגע עם האדם הלבן רק בשנת 1969 ומאז הפך לנושא לשפע מאמרים בשפות שאיש בשבט לא יודע לקרוא. הדמות הראשית היא דמות של שאמאן לשעבר, אשר מצטייר תחילה כמי ששייך לעולם לא רלוונטי – בנעוריו הוא תיקשר עם רוחות יער וריפא את בני השבט, אבל הנוצרים יצאו נגד השאמאנים והוא מוצג בעיקר כמי שלא מתאים לעולם הסובב אותו, בעוד חיי השבט מתוארים כחיים של עבודה חקלאית בשיטות מודרניות. אבל הסרט מבצע מהלך מעט יותר מורכב והתמודדות עם מחלה מובילה גם לצורך באמונות מסוג אחר ולחיבור מחודש לעבר ולכוחות נסתרים אשר היו בעבר גלויים לשאמאן. לא לאורך כל הסרט הגישה של הבמאי מייצרת קולנוע מעניין וחלק מן הזמן התפרים בין האותנטי למבוים נראים בוטים מדי, אבל בחלק האחרון של הסרט הבמאי מצליח לייצר חיבור של ממש בין הרבדים השונים והופך את הסרט להצלחה בקרב מי שמחפש קולנוע רוחני.
(עופר)

בית האופרה
The Opera House

סרטה של סוזן פרומקה מציע מבט על בית האופרה המפואר והאיקוני של אופרת מטרופוליטן בניו יורק, הממוקם במרכז לינקולן, אבל הוא מתמקד לא בהווה של המקום אלא בעבר. ליתר דיוק, בהחלטה לעבור מן הבית הישן שאירח את הזמרים המפורסמים בעולם והיה סמל לאיכות עבור חובבי התרבות באמריקה למשכן החדש אשר מאפשר תפאורות מורכבות יותר ואקוסטיקה משופרת, אף כי אף אחד לא ידע עד כמה טובה היא תהיה במהלך הבנייה בשנות הששים. המנהל המיתולוגי של האופרה, רודולף בינג, מוצג בקטעי ארכיון כמי שהעדיף את המודרני על פני הנוסטלגי ועם חלוף השנים הוא מצטייר כצודק, שכן מה שיצר הוא כיום נושא לנוסטלגיה. הסרט משלב בין חומרים תיעודיים שצולמו בשנות הששים לראיונות עם עובדים אשר עבדו בשני בתי האופרה, בראשן זמרת הסופרן האפרו-אמריקאית לאונטין פרייס, אשר גילמה את התפקיד הראשי באופרה הראשונה אשר הועלתה במשכן החדש, שגם סיפור ההפקה מרובה הקשיים שלה בניצוחו של הבמאי הקפדן פרנקו זפירלי מועבר בסרט. הסרט מכיל גם כמה אנקדוטות משעשעות על כוחו של המקרה בעיצוב המבנה והתודעה התרבותית, באופן אשר לא מתעכב יותר מדי על הנושאים. לדעתי הסרט לא ממצה את המבט על הבניין או על הלהקה, אבל דומה כי הוא מספק את כל מה שחובבי האופרה מחפשים בסרט תיעודי.
(עופר)

הדרך של סאמוני
Samouni Road

בתקופה כמו זו הנוכחית, קשה לזכור לפעמים שמהצד השני של גדר הגבול של ישראל עם עזה ישנם גם אזרחים פשוטים שנקלעו לסיטואציה. למשל חקלאים עזתים כמו חמולת סאמוני, על שמה נקרא סרטו של סטפנו סאבונה. ההפקה האיטלקית-צרפתית מלווה דמויות מפתח במשפחה סביב אירועי ״עופרת יצוקה״ בינואר 2009. השעה הראשונה של הסרט מוקדשת להתבוננות מעט מניפולטיבית בתנאי החיים במקום, בעוד החלק המסיים נוגע בתוצאות התקיפה הצה״לית אך אינו חוסך ביקורת מן הארגונים הפלסטיניים הקיצוניים. אלה שממהרים להכריז על המתים כעל שאהידים, למרות שמעולם לא הזדהו עימם פוליטית בחייהם כעובדי אדמה. לב ליבו של הסרט הוא כחצי שעה המונחת במרכזו ומתארת אירוע תקיפה שחובר יחדיו מרסיסי זיכרון ופירק את המשפחה לגמרי. כיוון שכמה חברים בה אינם בין החיים עוד, הסרט נעזר באנימציה של סימונה מאסי כדי להשלים את החסר ובשלב מסויים פונה גם לייצוג ויזואלי המדמה צילום של מזל״ט. אם תרצו להטיח שאלות ביוצר, שמסיים את היצירה בכיתוב המסביר כיצד הורכב הסיקוונס הזה – הוא יהיה אורח הפסטיבל וינכח בהקרנות.
(אורון)

האל
Hal

לא מדובר בסרט מחווה לדמות האדירה של המחשב בסרט "2001 – אודיסאה בחלל, שגם הוא מוקרן בפסטיבל, אלא בסרט תיעודי על במאי הקולנוע המשובח האל אשבי. הקולנוע האמריקאי של שנות ה-70 נחשב לתור הזהב השני, זה שהוליד במאים כמו קופולה, סקורסזה ואלטמן. בזמן אמת, שבעת הסרטים שיצר אשבי באותו עשור היו מהותיים לא פחות לשינוי בתחומי העיסוק בשפה הקולנועית ובעיקר בתחומי העיסוק מן היצירות של הבמאים הללו או כל יוצר אחר שפעל באותה תקופה. דרך רצף של סרטים גדולים כמו "הפרט האחרון", "שמפו", "נולד לתהילה", "לחזור הביתה", "להיות שם" והחביב עלי "הארולד ומוד", אשבי יצר צורה של דמויות פגומות אך מלאות אמפתיה לזולת ועסק במפגש בין דורות ובהשלכות של מלחמת וייטנאם ופרשת ווטרגייט על לב החברה האמריקאית. אולם דומה כי לאורך השנים, שמו לא נוכח בשיח על הבמאים הגדולים ביותר.

הבמאית ליסה צ'ולודנקו אומרת בסרט כי כשלמדה על הבמאים הגדולים של שנות השבעים (לא כולל אשבי) היא חשה כי יש קול מהותי של עדינות ואנושיות שלא דנים בו, בלי להבין מה חסר. הבמאי אלכסנדר פיין מצהיר על עצמו כי הוא מעריץ של אשבי, אבל הוא לא ראה אף אחד מן הסרטים אשר ביים בשנות השמונים (כמוני). חידת הירידה בפופלאריות וההיעדר היחסי מן השיח זוכה בסרט לתשובות חלקיות – סכסוכים עם האולפנים שצברו כוח בשנות השמונים, השלכות של סגנון חיים אוהב אך פרוע וגם מוות בגיל צעיר יחסית. הסרט גם מראה כי המורשת של אשבי נוכחת בקולנוע של היום, כאשר במאיי קומדיות כמו ג'אד אפאטו ואדם מקיי מציינים אותו כהשפעה הגדולה ביותר, אף על פי שסרטיו הם לא רק קומיים. מעבר לבמאים, הסרט גם מציע שורה של ראיונות עם שחקנים שעבדו עמו, חלק מן הנשים הרבות בחייו והבמאי הותיק נורמן ג'ואיסון, אשר אשבי ערך כמה מסרטיו בטרם פנה לבימוי ואף זכה באוסקר על אחד מהם. מדובר בסרט תיעודי אשר לא מסתיר את ההערצה שלו ונועד לספק סוג של היכרות ראשונית עם חיי הבמאי ועבודתו, סרט אשר מפתה לצפות שוב בסרטיו של אשבי, אולי אפילו גם באלה שנוצרו בשנות השמונים.
(עופר)

וירוס טרופי
Virus Tropical

על סרט האנימציה הקטן-עצום הזה חתום אמנם במאי, סנטיאגו קאיסדו שזהו סרטו הראשון, אבל כל-כולו נשיות מתפרצת המבוססת על רומן גרפי מאת פאולה פאוור. מפתה להזכיר את ״נשים קטנות״ בהקשר העלילתי ובזכות הדמויות הנשיות הגדולות מהחיים, אבל הסרט הזה הוא יותר כמו חיים שלמים בשעה וחצי מאשר רק סיפור התבגרות של אחיות זו לצד זו. הוא מתחיל בהתעברות, משהו שבין נס (בכל זאת, בת של כומר) לרשלנות רפואית (בכל זאת, חצוצרות קשורות), או כפי שהרופאים מבשרים לאמה של הגיבורה – זה כנראה וירוס טרופי. תחושה די נוראית להגיח איתה לאוויר העולם, בטח אם זה האוויר הדליל של קיטו אשר באקוודור, שם מתחילה העלילה. עוד כשהיא תינוקת נאמר על ידי הגיבורה (בקריינות), משפט די מטלטל בעיניי: ״אז הבנתי שחיי מוכתבים בידי אחרים״. מאז היא ממשיכה בשני המישורים, לספוג את סביבתה וגם להדחיק את הרצונות שלה, כאשר מסע ההתבגרות בכל זאת מלא גם בגילויים ובהקשבה עצמית.

האנימציה לכאורה בסיסית אבל יצירתית מאוד רוב הזמן, הן בדימויים המתהווים ובשיקוף של הרקעים את הלך הרוח, ובעיקר בקטעי מונטאז׳ מופשטים יותר. הפשטות היחסית נותנת את המקום והכבוד לדמויות ולסיפורים במקום להסיח את הדעת, ומבחינה זו, למרות שהסרט משתמש רק בשחור ולבן הוא אחד הססגוניים מבחינת הנפשות הפועלות בו. יש כאן המון עלילה ומספיק התפתחויות ושינויי דמות כדי להגיד שלא רק אחת ואפילו לא שתיים הן הראשיות. עם זאת, בשום שלב לא הרגשתי גודש או חזרתיות והייתי שמח על הזמן שניתן היה לבלות בחברתן ולעבור איתן אירועים אישיים אך אוניברסליים, שנצבעים בגווני האופי הייחודיים שלהן. זאת בזכות פתיחות לא סבירה בתוך המשפחה ומערכות יחסים סוערות רגשית. הילדות מספרות להורים ה-כ-ל אבל בכל זאת מצליחות להפתיע גם אותם. לכך יש להוסיף מוזיקה מגניבה, שראיתי בקרדיטים שחלקה נכתבה במיוחד לסרט, והנה סרט שממש כדאי לחוות בעיניי. מדגדג להמליץ עליו גם אם כנראה יעבור מעל הראש של חלק מן הקהל.
(אורון)

זה הבית
This is Home

372 פליטים סורים נקלטו בעיר בולטימור שבארה"ב אחרי שזכו למעמד פליט מצד האו"ם. סוכנות אמריקאית מספקת להם תמיכה במשך 8 חודשי השהות הראשונים. תמיכה זו כוללת מענה לפערים התרבותיים, לימודי אנגלית והשגת דיור ועובדה – אך היא מוגבלת בזמן. הבמאית אלכסנדרה שיבה עקבה אחרי תהליכי הקליטה הקשים של כמה משפחות סוריות לצד מבט על אנשי הארגון המעניקים להם סיוע – כולל פליטה מעיראק שהפכה לעובדת בארגון בעלת היתרון הנדיר של ידע בשפה הערבית. אולם, פער השפה הוא רק אחד מן הפערים אשר הופך את הקליטה בעיר לקשה – לחלק מן הגברים קשה להסתגל לאפשרות כי גם האישה תהיה חלק מן המפרנסים בבית. הסרט גם מציג פליטה אחת אשר הגיעה לא דרך האו"ם ובקשת המקלט שלה טרם אושרה ובמהלך שמונת החודשים המתוארים בסרט (שממשיך גם לתעד מעט אחרי התקופה) טראמפ נבחר לנשיאות ובאחת מן הפעולות הראשונות שלו הוציא צו אשר מאיים לשנות את כל התמונה עבור גיבורי הסרט. הבמאית מנסה תמיד לשמור על תקווה וגם כאשר היא עורכת ראיונות, התחושה היא כי היא נותנת לגיבורים שלה להוביל את הסרט ולראות כיצד הם מסתגלים לבית החדש.
(עופר)

חינוך פריזאי
A Paris Education

גרסת השכל: לצנן את ההתלהבות. סרטו של ז'אן-פול סיווראק הוא סרט יפה ועדין גם כאשר הוא צעקני, אבל דומה כי לרוב הקהל לא ממש יתחבר לעלילה – צעיר אשר מגיע לעיר הגדולה על מנת ללמוד קולנוע ולאורך שנה עובר כמה חוויות בעודו מנסה לשמור על העקרונות האמנותיים שלו בעוד הקשר עם העיר שהותיר מאוחר דועך. זו לא עלילה מסעירה או מקורית. גם האהדה ללהט הדיון האידיאולוגי לגבי יצירה או פוליטיקה אשר משולבת בהבנה כי יש עיוורון מסוים בלהט הזה אינה דבר חדש. וזה שיש בסרט בדיחה על כך שהצילום בשחור לבן הוא גחמה לא הופכת את הבחירה האמנותית הזו למשהו שאינו גימיק או יופי לשם יופי ולא לשם מהות. פיליפ גארל כבר עשה הרבה סרטים דומים, גם יוצרים אחרים. זה גם יותר משעתיים וזה הרבה עבור סרט אשר לא תמיד שומר על מתח נרטיבי. מלא אהבה לקולנוע, שומר על רוח נעורים לצד אהבה לתרבות גבוהה ואינטלקטואלית, אסתטי לאורך כל הדרך ומשוחק היטב. לא לכל אחד.

גרסת הלב: הקולנוע הכי מפתה כאשר הוא מראה נשיקה אשר כמעט מתממשת, כאשר הוא מראה כמה אהבה וכמיהה יש גם באהבות אשר נותרת רק בגדר הערכה הדדית, או כאשר הוא מראה חוסר הבנה של אנשים שונים את רגשות הזולת. כמה שהסרט הזה עשיר ברגעים כאלו, כמה שהוא עשיר ברגעים בהם הגיבור חכם ורגיש אך גם אידיוט ופוגעני באותו רגע בדיוק. הסרט דן במשיכה, באהבה ראשונה דועכת, בהערצה לאדם אחר אשר מונעת מן הגיבור לראות את הסבל שלו, בדינמיקה של משיכה בין שותפים לדירה או ליצירה. על כל אחד מן הנושאים הללו יש כמה וריאציות, אבל למעשה זה לא העניין. גם לא השילוב בין רגעים משני חיים לצד הפיוט שבתיאור השגרה והשינוי אשר מתבצע לא בצעקה אלא בחלחול אטי. זה סרט שגרם לי לרצות לרקוד, לרצות ליצור משהו בעצמי, לצעוק כמו מטורף או לעשות אהבה עם הקיום עצמו. כל קלישאה בה הסרט נופל רק העצימה את החוויה. זה סרט שסיפר לי מחדש למה אני אוהב קולנוע. שאחרים יקשיבו לשכל או להיגיון, שינתחו אותו למוות כמו שהדמויות בסרט מן הסתם היו עושות, לחיוב או לשלילה. אני רק אזכר בחיוך וערגה בעונג אשר חוויתי במשך שעתיים וקצת, עד יבוא הרגע בו אצטרך, שבור לב, לגונן על האכזבה שלי בשיחה עם צופים אחרים.
(עופר)

המחיר של הכל
The Price of Everything

העיסוק בקשר בין עולם האמנות העכשווי לבין כסף גדול והקביעה אשר לעתים נראית די אקראית של ערך של יצירות כבר הייתה נושא למספר סרטים לאחרונה, וסרטו של נתניאל קאהן לא מספק זוויות חדשות אשר יפתיעו את מי שבקיא בתחום. הוא כן מציב בפני הקהל גלריה רחבה של דמויות מעניינות אשר קובעות את הטעם באמנות ובעיקר את המחיר שעולה תמידית של אמנים עכשוויים מסויימים – דרך אספני ענק, סוחרים, מנהלי מכירות פומביות והיסטוריונים של אמנות אשר חרדים מן העיסוק הגובר בכסף בעוד יצירות מופת של אמנים דגולים מן העבר מאבדות מזוהרן. הסרט גם מנגיד בין אמן כמו ג'ף קונס שהוא גם (ולדעתי: בעיקר) אמן שיווק עצמי לבין אמנים כמו לארי פונס, אשר מרואיין בסרט למרות שלפחות בראשיתו הוא בודד את עצמו מעולם המסחר ולכן כמעט נשכח בשיח על האמנות בארה"ב (מצב זה משתנה במהלך הסרט). הסרט לא ממש מאמץ או מגלה התנגדות לאף גישה המוצגת בו – עולם האמנות נראה בו לפרקים אבסורדי, אך ברגעים אחרים הפעילות של קובעי המחירים והטרנדים נראית יעילה ועוזרת לחשוף קולות מגוונים.
(עופר)

המנקים
The Cleaners

זוכרים וזוכרות את הפרק ב״סאות׳ פארק״ שבו באטרס מופקד על סינון על התכנים הנבזיים מהרשתות החברתיות והופך למעין פילטר אנושי לזוהמה שחייו נהרסים? פרק 5 בעונה 19, על לא דבר. בכל מקרה, מסתבר שזו המציאות היומיומית עבור לא מעט גברים ונשים במנילה שבפיליפינים, המספקים שירותי ״בקרת תכנים״ לחברות המקושרות לענקיות כמו פייסבוק, גוגל וטוויטר. זה אומר שבקצה השני של הקליק של כולנו על כפתור הריפורט ברשת החברתית, יושב אדם אמיתי (ולא אלגוריתם כפי שניתן היה לחשוב) שצריך לראות אך ורק תכנים שהכעיסו או פגעו. החומרים המתוארים בסרט, רובם בדיבור בלבד אבל לפעמים זה גרוע יותר, יכולים להוציא מהדעת. ודאי בכמויות ובשיטתיות שהאנשים הללו צורכים עקב עבודתם. אבל נדמה שהם פוסט-טראומתיים כשם שהם אסירי תודה, שכן אפשרויות התעסוקה אינן רבות ותחושת ״השריף של האינטרנט״ מקנה להן גם גאוות יחידה לצד משכורת המספיקה לקיום דחוק. סרטם התיעודי של הנס בלוק ומוריץ ריזנוויק לא שופט לרגע את גיבוריו ממדינת העולם השלישי, רק אותנו הנותנים יד לניצול. הוא עושה זאת באסתטיקה שנעה בין צילומים מהפנטים של העיר לאילוסטרציות שחוקות של אוקיינוס המידע.
(אורון)

הנשיא החדש שלנו
Our New President

מבלי להשתמש בחומר שצולם במיוחד עבור הסרט וכמעט בלי דברי הסבר, סרטו של מקסים פוזדורובקין הוא סרט מסה נוקב על היכולת של הממשל להשתמש בתקשורת על מנת לשטוף את המוח לאזרחים, במקרה זה לשנות את הדעת הקהל ברוסיה ובעולם לקראת הבחירות לנשיאות בארה"ב. בעזרת קטעים מן הטלוויזיה הרוסית, אשר ראש חברת החדשות שלה מצולם בסרט כאומר כי מטרת העיתונות היא לשרת את הנשיא (גם אם לא בדיוק במילים הללו), וקטעי תמיכה בטראמפ אשר אזרחים רוסיים העלו לרשת, אנו מבינים עד כמה האווירה במדינה הייתה בעד צד אחד בבחירות. ככה זה שכל ערוצי החדשות מדווחים שהילרי קלינטון היא חלק מרשת של פושעי מין, מפיצה מחלות, ושלא לדבר על כך שנכנסה בה רוח של לוחמת רוסית אלימה שאת השרידים שלה היא ביקרה ב-1997. לרוסיה יש גם ערוץ חדשות אשר משדר באנגלית מרוסיה לרחבי העולם וגם הוא תרם בהפצת חדשות מאוד לא אמינות. הסרט משעשע ומטריד בו זמנית ודרך הנגיעה שלו בכתבות המראות את ההשפעה של האקרים רוסיים של הבחירות, יכולה לשמש ככתב אישום אשר מוכיח את מה שסוכנויות הביון האמריקאיות טוענות – רוסיה שיחקה תפקיד מפתח בבחירות. טראמפ הוא אומנם נשיא ארה"ב, אבל הרוסים בהחלט מצפים להרגיש שהוא גם שלהם, אפילו אם חלק מן הפעולות שלו כנשיא שונות מן המצופה.
(עופר)

על הכתפיים שלה
On Her Shoulders

סרטה של אלכסנדריה בומבך לא מסתיר את ההערצה למושא התיעוד שלו, ויש לו סיבות טובות: נאדיה מוראד היא סמל לתקופה בה אנו חיים, הן בסבל אשר עברה והן באופן הנחוש בו היא מכונה לדבר על הדברים הכואבים ביותר. מוראד היא צעירה יזידית אשר נחטפה בידי דאע"ש, הארגון שביצע רצח המוני בכפרה והשתמש בנשים השבויות בתור שפכות מין. לאחר כמה חודשים ברחה, סיפרה את הסיפור ובעזרת פעיל בארגון זכויות לעם היזידי סיפורה נשמע ברחבי העולם. במהלך הסרט היא מוסיפה לספר אותו, באו"ם, בקנדה וגרמניה. בני הקהילה שלה ופליטים בכל מקום רואים בה גיבורה ובוכים רק כי הם זוכים לראות אותה.

מבלי לערער על המניעים של מוראד, הסרט גם מראה את התסכול מכך שלמרות שהעולם מריע לה ומחבק אותה, מעט מאוד שינוי במצב של בני עמה התחולל, אם בכלל. חלקו השני של הסרט מראה אותה במסע במחנות פליטים ביוון, כאשר גם פעילים מנוסים יותר ממנה לא מצליחים לראות פתרון לעם היזידי ושאלת הטקטיקה לגבי הדרישות (שיבה למקום המחייה שעדיין נטול במלחמה או מקלט במדינה זרה) לא יכולה לקבל מענה אחד. הסרט חושף את היכולת שיש לנו במאה ה-21 להפוך סיפורי זוועה לעניין אשר יטריד את כל העולם, אבל גם חושף כי בסוף יש גם מניעים אחרים. גם סיום לרצח עם לא בהכרח גורר התערבות מידית וייתכן ועל מנת לעורר את מצפון העולם, בסופו של דבר הכנות של נאדיה היא כלי יפה, אך לא יעיל יותר מן הבעל כוכב הקולנוע של עורכת הדין שלה.
(עופר)

פסוקי השכחה
Oblivion Verses

סרט שמתחיל בסצנה בה נאמר המשפט ״זה סיום נהדר לסרט״, סופו להיגמר במשפט ״הנה, זו ההתחלה״. החיים והמוות כרוכים בו יחדיו, כמו הזיכרון והשכחה, המציאות והחלום או הסוריאליזם – כולם מתערבבים אלה באלה בסרט שנותר צלול להפליא. זה גם כנראה רק הגיוני שחתום עליו במאי איראני בשם עלירזה חתאמי אבל העלילה מתרחשת בעיירונת דוברת ספרדית ומובלת בידי גיבור ללא שם. מדובר בקברן קשיש שגם ימיו שלו ושל בית הקברות בו הוא עובד ספורים, במקרה הנ״ל באופן מילולי – גיבורנו ניחן בזיכרון יוצא מגדר הרגיל ומסוגל לדעת בדיוק כמה ימים עברו מאז שהחל לעבוד, פגש אדם מסויים וכדומה. אחת הפגישות הראשונות שלו בסרט היא עם גבר שזכרונו מעורער, התנגשות שהופכת למוטיב. הסרט מתמקד במסעו של הקברן לחלוק כבוד אחרון לגופה אלמונית, אבל העלילה כאן אינה העיקר כלל וכלל.

כל פריים בסרט הוא כמו גלויה, תרתי משמע – הצילום מרובע עם שוליים מעוגלים כמו תמונת פולארויד ישנה, והפריימים מעוצבים בהקפדה ומלאים סמליות. אפשר גם להמשיך להתפייט ולהתייחס לריבועיות של התמונות כאל קבר (מהסוג שנערם בקומות ולא נחפר באדמה), אחד מהאזכורים הוויזואליים הרבים לעבודתו של הגיבור שובה הלב. סביבו מתקבצות ומתפזרות דמויות משנה נהדרות – למשל הקברן הנוסף שחייב לדעת את סיפורו של מי שהוא קובר כדי לחפור, או שלל הפקידים שהגיבור פוגש במסעו לעשות טוב עבור נפש אחת שכבר אבדה. הדמויות מסתובבות בתוך מנגנונים קולנועיים בנויים היטב כמו ארכיון בית הקברות, המסובך כמו הלבירינת מהמיתולוגיה היוונית, או רגעים שמתבקש לקרוא להם ״קידניים״, כלומר שהזכירו לי את הקולנוע של אלעד קידן – למשל פרי הדר שמתגלגל במורד רחוב ומחבר את הגיבור לדמות נוספת במסעו. כאמור, הסיפור חידתי, אבל הבמאי מחלק לקהל מפתחות. שימו לב למוטיב הלוויתנים, שמתחיל בסיפור במועבר בשידור רדיו בשלב מוקדם. הגבירו קשב ברגע הזה, אך ברגעים אחרים באמת שזה בסדר להימרח ולתת לתודעה לנדוד.
(אורון)

תיאטרון המלחמה
Theatre of War

סרט זה הוא רק חלק מן הפרויקט של הבמאית לולה אריאס על ששה ותיקי מלחמת פוקלנד (או מלחמת מלווינס בפי הארגנטינאים) – שלושה מן הצבא הבריטי (אך לא כולם בריטיים) ושלושה מן הצבא הארגנטינאי. העבודה עימם כללה גם מופע תיאטרון בחללים לא שגרתיים ועבודת וידיאו אשר תוצג בפסטיבל במסגרת "אמנות בצומת". אריאס ביקשה מן הלוחמים לשעבר לספר את סיפורם במלחמה, את הטראומה שחוו לאורך השנים אחריה וגם לשחזר את שאירע להם, כאשר יתר המשתתפים מתפקידים כניצבים. אולם הדגש בסרט הוא לא רק על השחזור (שחזור של לחימה בידי לוחמים ותיקים הופך נפוץ בקולנוע התיעודי) אלא גם במפגש בין האויבים לשעבר. מפגש זה מתאפיין בפתיחות ורצון לפיוס בין שני הצדדים, אבל עדיין סובל מפערי שפה, תרבות, ולפרקים גם עדיין מן הוויכוח על השליטה באותם איים די נידחים אשר מעולם לא היו מיושבים יותר מדי.

לצד רגעי השחזור היפים הסרט כולל גם מפגש של החיילים הבריטים עם תלמידי תיכון ארגנטינאים אשר חונכו לראות בהם את ה״רעים״, בילויים משותפים, השוואת פצעים, וגם התמודדות מורכבת ובלתי נגמרת עם המשבר אשר המלחמה הותירה, גם במה שנראה כמו חבורה גברית קשוחה. אחד מן המרואיינים הוא קצין בריטי אשר כבר פרץ בבכי בסרט תיעודי אחר בעקבות סיפור המלחמה שלו. אף כי היה חלק מתמונת מלחמה מפורסמת של כניעה בריטית בשלבי הלחימה הראשוניים, מה שמטריד אותו הוא מוות של חייל מן הצבא השני, אבל השאלה מהו בדיוק האויב עוברת בסרט סוג של טרנספורמציה. דומה כי הסרט הוא מעין טיפול עבור המתועדים ולא רק מציג את הדומה והשונה בין צבאות אחרים. אבל הוא תמיד מהדהד מלחמה, לא רק את המלחמה שבעבר, אלא גם את מלחמות העתיד.
(עופר)

התפילה
The Prayer

התפילה בסרטו של הבמאי הצרפתי סדריק קאהן היא תפילה מאוד קתולית, מה מן הסתם ירתיע חלק מן הקהל. גבר צעיר נשלח לגמילה מסמים במוסד מרוחק של הכנסייה באלפים הצרפתיים, מקום בו מכורים לשעבר מטפלים בו ברגעי קריז ובו עליו להסתגל לעבודת אדמה אשר זרה לו. תחילה הוא לא משתלב, שובר את חוקי המקום ואף בורח. אבל לאורך זמן הוא מוצא אושר בחיים ללא הסם, דרך התמסרות לאמונה ואהבה לדת וגם לצעירה אשר עזרה לו ברגע המשבר. הסרט משלב בין הקושי בגמילה לבין דיון מילולי או חזותי בטבע של ההתמכרות ובזיכוך המגיע דרך הדת לא בזכות נוכחות האל, אלא דרך האמונה, המחילה והכוח הרפואי של עבודה ותפילה. לעיתים זה יכול להרגיש כמו הטפה, אך האמונה בסרט הזה אינה דבר רדוד וגם לא פתרון קסם, שכן היצר המרדני והכניעה לפיתויי הסם לא נעלמת. למעריצי חנה שיגולה יש לציין כי התפקיד שלה בסרט קטן בהרבה ממה שנדמה אחרי הקריאה בתכנית הפסטיבל, אבל השחקנים הלא מוכרים מחפים על כך. חובבי הקולנוע הרוחני ודאי ראו כמה יצירות מפעימות יותר, אבל גם סרטו של קאהן מצליח להגיע לרגעים למקום אשר מרגיש טהור וכנה. לפעמים זה קורה כאשר הוא לא דן בדת אלא בהנאות הקטנות אשר כל אדם שואף להם, כולל ההנאות שבחטאים.
(עופר)

מחוות וקלאסיקות

המאה ה-20 שלי

הבמאית ההונגרייה אילדיקו אניידי חזרה לעשייה קולנועית ולתודעה בזכות סרטה ״על גוף ונפש״, מה שהוביל גם לשחזור והקרנה מחדש של סרט הביכורים שלה, שזכה בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן של 1989. לתשומת לב מעריצי הסרט החדש יותר, ״המאה העשרים שלי״ (בתמונה ממש כאן מעל הטקסט) שונה ממנו לחלוטין מבחינה סגנונית, ופרט לשימוש יצירתי בקשר בין חיות ובני אדם קשה לחשוב על חוט מקשר בין הסרטים, כל אחד מהם מקורי ומבריק בצורה אחרת.

סרט הביכורים של אניידי הוא יצירה סוריאליסטית ולפרקים אף אנרכיסטית, אשר משלבת מבט על ההמצאות השונות של תומאס אדיסון החל ב-1880 בה נפתח הסרט, מונולוג פנימי של כוכבים או חיות, וגם עם סוג של עלילה על שני תאומות אשר מופרדות בילדותן ונמצאות שתיהן על רכבת בערב השנה החדשה של 1900. אולם, יעבור עוד זמן עד למפגש בניהן. בינתיים, אחת מהם היא פעילת טרור אנרכיסטית אך תמימה ביחסים שלה עם גברים, והשנייה חיה חיי מותרות תוך פיתוי, ניצול וגניבות מגברים. ברקע, תיאוריות על ההמצאות אשר ישנו את העולם במאה ה-20 לצד הרצאה פוגענית על מיקום האישה בעולם, והתפקידים המסורתיים של האישה בתפיסה הגברית – דרך דימוי האם והזונה והשאלה האם יש דימויים נוספים אפשריים. יש גם גבר אשר מתאהב בשתי התאומות מבלי לדעת כי הן לא אותה אישה, סוג של קומדיה של טעויות אשר מופרת לעתים על ידי קטעים שלא תמיד ברור כיצד הם מתקשרים למכלול, מעבר לחדוות היצירה, אהבה לקולנוע ובוז לתפיסות מקובעות. זוהי חגיגה שלא מפסיקה להפתיע, בשחור-לבן פרוע.

פרידה משנטל אקרמן

הבמאית הבלגית שנטל אקרמן היא שם מהולל בקרב סינפילים, סמל פמיניסטי מרדני שסירבה להגדיר את סרטיה כסרטים נשיים כפי שסירבה לחלוקה בין הניסיוני, התיעודי והעלילתי. הסרטים שלה כמעט מעולם לא זכו לקהל רחב, בין היתר מפני שהיא מאתגרת בכל פעם מחדש את מה קולנוע יכול וצריך להיות – במקום להיות מובלת בידי נרטיב ברור והצורך באמירה חד משמעית, אקרמן תמיד מעדיפה מבט עמוק בחומר המצולם, מבט אשר הופך לא פעם לנושא. אם כי הוא עובר שינוי בכל סרט, גם בסרטים בהם אקרמן דנה בהתפחות פוליטית וגם במקרים בהם היא מתעדת את עצמה או את יחסיה עם אמה, הגיבורה הסמויה או הנוכחת של רוב סרטיה.

על כמה מסרטיה של אקרמן שיוצגו בפסטיבל במחווה כוללת ליצירתה כבר כתבתי במקרים קודמים בהם הוצגו – כך היה עם סרטה האחרון ״לא סרט משפחתי״, הסרט הניו-יורקי ״חדשות מן הבית״ וכמובן סרטה הידוע ביותר ״ז'אן דילמן, רחוב דו-קומרס 23, בריסל 1080״, סרט בו לכאורה לא קורה הרבה אך בכל צפייה הוא מתגלה כמחושב ומורכב יותר, תוך שהוא מתאר התפרקות של עולם פנימי המנסה לשמור על סדר בתוך מציאות עצובה. בהזדמנות זאת אמליץ גם על סרטים פוליטיים לכאורה, שכל אחד מהם קרוי על שם כיוון וכל אחד מהם עשוי בטכניקה שונה אך טיפוסית ליוצרת – ״מהמזרח״ על המבט של מזרח אירופה אל עתיד אחר, ו״דרום״, סרט לא מתלהם על פשעי שנאה בארה"ב.

פניקס – ומחווה לכריסטיאן פצולד

טרם צפיתי ב״טרנזיט״, סרטו החדש של הבמאי הגרמני כריסטיאן פצולד, אך המחווה לסרטיו מאפשרת לי להשלים מעט פערים ולהרחיב מעט יותר על סרט נדיר. ב-2014 בחרתי את ״פניקס״ לאחד מסרטי השנה שלי, אבל פרט לכמה מילים בודדות באותו פוסט לא כתבתי עליו דבר. מדובר בסרט אשר מתרחש בגרמניה מיד עם תום מלחמת העולם השנייה ועוסק במשבר המוסרי של האומה, הן בקרב מי ששיתף פעולה עם הנאצים והן בקרב מי שניסה להתנגד אבל נדרש לפשרות, ואולי גם בגד בערכים ובקרובים לו ביותר – את רוב הפרטים מוטב לא לדעת מראש. הגיבורה היא אישה אשר שבה לברלין ופוגשת בבעלה אך זה משוכנע כי היא כבר מתה ולכן חושב שהיא זרה. אבל עבורו זוהי זרה אשר תוכל להעמיד פני אשתו על מנת שיוכל להשיג סוג של כסף. יש ביצירה הזו משהו אשר מזכיר את המלודרמות של פאסבינדר, אבל ההתכתבות העיקרית כאן היא עם ״ורטיגו״ של היצ'קוק, רק בהקשר פוליטי בולט וקונקרטי יותר אשר הופך את האובדן התמידי של האהבה הרומנטית לבגידה נצחית בערכים וחוסר יכולת להתגבר. כל זאת בדרך לסצנת סיום פשוטה, עצובה ונשגבת.

2001 אודיסיאה בחלל

יש סרטים אשר כבר הכל נאמר עליהם, אך בכל זאת הדיון בהם טרם מוצה. אבל קיים ספק אם ב-50 השנה שחלפו מאז הצגתו הראשונה נוצר סרט מרשים יותר בפאר החזותי שלו מסרט המדע הבדיוני הפיוטי והלא חד משמעי לפירוש (גם אם מוצאים מחדש ראיון ישן בו הבמאי מסביר חלק מן הסיום) – ״2001 אודיסיאה בחלל״. עותק חדש של הסרט, שפותח מנגטיב שהשתמר, מספק הזדמנות לחוות את היצירה הזו על מסך גדול, אם כי אף מסך לא מספיק גדול עבורה. למי שלא יודע, העלילה המופשטת מתחילה עם ראשית האנושות ומסתיימת במה שהוא ספק השלב הבא באבולוציה, בעזרת הכוח החיצוני אשר עיצב את הכל ותוך ערעור על הטבע של האדם ושל הקדמה. סטנלי קובריק הוא במאי אשר מרגיש קר ולא פעם גם תואר כשונא אדם, אך דרך התיאור של מצבי הקיצון האלימים הוא גם מתאר את היופי הייחודי של המחשבה האנושית. ובתוך תצוגת הפאר שלו בסרט הזה הוא גם מציג את הדמות הכי מרגשת בקולנוע שלו – מחשב בשם האל, אשר קולו המתכתי הפך למזוהה ולנושא לפארודיות. אך אין גיבור אנושי ממנו, גם כאשר הוא הופך לנבל וגם כאשר הוא דועך.

/// תודה אינסופית לצוות הפסטיבל והיח״צ על התמונות, המידע והסקרינרים לצפייה מקדימה