אלכס ואני: חלק י׳ – פרק הסיכום (״בלדה טריסטה״, ״טעם החיים״, ״הלילה הגדול שלי״, ״הבר״)

בדיוק לפני 6 שנים התפרסם כאן בסריטה מה שהפך לפרק הראשון בפרוייקט רחב היקף, בו ישבתי לצפות בכל סרטיו של הבמאי הספרדי אלכס דה לה איגלסיה. מאז היו לחבריי לבלוג פרוייקטים שאפתניים הרבה יותר, כמו המעקב הכפייתי של אור אחרי כל זוכי האוסקר או האובססיה היפהפיה של עופר לאינגמר ברגמן. בעוד הם כבר סיימו והתחילו עוד אחד, או נמצאים לקראת סיום במקרה של הסדרה הארוכה מבין השתיים, אני התקדמתי בקצב פחות משביע רצון – שני פרקים בשנה הראשונה, שניים נוספים בשנייה, אחד בלבד בשלישית ואז רביעייה ברביעית. את הפרק העשירי והמכריע אני דוחה ודוחה מאז סתיו 2015 אז נדמה לי שהגיע הזמן לסיים.

במיוחד משום שהבמאי כבר הספיק להשלים בעצמו עוד שלושה סרטים מאז שנעצר מניין הפוסטים שלי, ובסך הכל הוסיף לרזומה עוד שישה סרטים וחצי מאז התחלתי לכתוב עליו. זה אומר שהוא מביים יותר מהר ממה שאני כותב, וזו כבר סיבה בפני עצמה להגיע לפרק הסיום. אחת חשובה לא פחות היא זהות הסרט האחרון שהשלים ונחשף לקהל דובר הספרדית בשלהי אשתקד – רימייק ללהיט האיטלקי הירוד והשטחי ״זרים מושלמים״. מצד אחד, טיפול של דל״א יעשה רק טוב לעלילה היבשה, ואולי יוסיף קצת דם ואמוציות לארוחת החברים שמגלים סודות אפלים בזכות מדיניות סלולרית שיתופית. מצד אחר, הבחירה בסרט הזה נדמית כמו סיום של תקופה לפחות מבחינת הסנכרון ביני ובין הקולנוע של היוצר היצרי, האדג׳י והמבריק עד טירוף ולעיתים אף מעבר לו.

אז כדי לסיים כמו שצריך, אקדיש חלק מן הפוסט לסרטים שנזנחו משום שאלכס ביים אותם אחרי ״בלדה טריסטה״ (Balada Triste de Trompeta), הסרט שהחל את המרדף הזה להשלמת כל סרטיו. אחר-כך אשוב אל הסרט ההוא, ההיכרות הראשונה שלי עם הבמאי באחד משיאי יצירתו, בניסיון להבין האם הסרט המכונן ההוא בעצם עיצב לי את כל התפיסה הקולנועית ליתר היצירות שראיתי, גם אלה שנעשו לפניו (רמז: כן). לבסוף, כמקובל ברשומות מעין זו, אנסה לדרג את כל סרטי הבמאי מן האהוב עליי ביותר לפחות. אבל לפני הכל יש בי צורך להמשיך מהיכן שהפרק הקודם הסתיים, כדי לדמות המשכיות וגם ליצור גשר בין ״רציחות מאוקספורד״ לאותו ״בלדה טריסטה״ שהגיע שנתיים אחריו.

אחרי הכישלון היחסי של ההפקה דוברת האנגלית, דה לה איגלסיה מתנחם בזרועות המקום בו החל את הקריירה – הטלוויזיה הספרדית. הפעם הוא לא מעצב התפאורה אלא הכותב והבמאי של קומדיית מדע-בדיוני בת 24 פרקים ״Plutón B.R.B. Nero״, ואף חתום על סרט קצרצר וטלוויזיוני אף הוא, שלא לומר מערכון, בשם ״La tragedia de Francisco Franco״, המוכיח כי פרנקו עדיין חי – בסין. זו גם התקופה בה הוא הופך להיות נשיא האקדמיה הספרדית לקולנוע למשך שנתיים, וחשוב לא פחות – מתגרש מזוגתו אחרי שנים של נישואין ושני ילדים. כך שאפשר להבין שמדובר במספר טלטלות, מקצועיות כאישיות, אבל מה שיצא מתוכן הוא יצירה שהקפיצה שוב את שמו של הבמאי עם זכייה משולשת בפסטיבל ונציה, כולל אריה הכסף לבמאי הטוב ביותר – ״בלדה טריסטה״. זה קרה בשלהי 2010 והסרט המשיך להסתובב בעולם בשנה שלאחר מכן, כאשר אל פסטיבל ירושלים הגורלי שם צפיתי בו הוא הגיע ב-2011. אור היה שותף להתלהבות שלי, ובסיום הפסטיבל שנינו הזכרנו אותנו בסיכום שלנו – ומאוחר יותר שוב בסיכומי השנה האישיים שלו וגם שלי. זו גם הייתה השנה בה כבר יצא סרט נוסף שלו, אבל לא צפיתי בו לפני הפסטיבל הירושלמי הבא, אז אבקש לקטלג אותו בשנה העוקבת.

2012
טעם החיים
La Chispa de la Vida / As Luck Would Have It

שנה חלפה מאותו פסטיבל ירושלים גורלי, ואחרי התחלה מבטיחה לפרויקט עם שני סרטיו הראשונים והמעולים כרוח גבית, שבתי אל זירת הפשע כדי לצפות במה שהיה אז סרטו החדש של במאי שמבחינתי באותה נקודה לא היו לו נפילות. כפי שאפשר לקרוא בדיווח שלי, נהנתי עד הגג מן המעשייה על הפרסומאי המובטל (חוזה מוטה), שבעברו שחיבר את הסלוגן למשקה קל מפורסם שנתן את שמו ליצירה, המוצא עצמו משופד בין חיים ומוות באתר בנייה בערב שהולך והופך לקרקס תקשורתי. מצאתי בו רובד ציני וביקורתי שמשום מה דילג על חלק ממי ששוחתי עימם על הסרט בזמן אמת, כפי שכתבתי בטקסט שלי, ובדיעבד אני יכול לומר שנהנתי מן המחוות לסרטים של אחרים לפחות כמו מן הרפרנסים הפנימיים ליצירה של דל״א, למשל בליהוקים של סנטיאגו סגורה, אנטוניו דה לה טורה וכוכבת סרטו הקודם שהפכה לזוגתו עד היום – קרולינה בנג. מי שלא קיבל קרדיט ממני בזמנו משום מה היה התסריטאי, רנדי פלדמן (״מטרו״, ״טנגו וקאש״) וזאת למרות שמדובר באירוע חריג בקריירה של הבמאי – לא הוא ולא שותפו הקבוע, חורחה גריקאצ׳בריה, חתומים על הכתיבה. האם זה בכל זאת סרט של אלכס או שהוא רק היה במאי להשכרה? מבחינתי, רמת הטירוף, סגנון ההומור, וההומאז׳ים שהזכרתי לעיל מוכיחים שבהחלט כן. הסרט המבדר והחכם מכפי שנראה בתחילה גם הכניס מבחינתי את הבמאי לשתי רשימות נוספות – אלה שמצלמים דם באופן הכי יפהפה ומלא חיים גם או בעיקר כשהוא נוזל ואוזל, ויוצרים שמותר להם לסיים סרט בפריז פריים.

2013
המכשפות מהיער
Witching and Bitching / Las Brujas de Zugarramurdi

שוב חלפה לה שנה והפעם חיכינו בסריטה עד הסתיו כדי לחזות בסרטו של אלכס דה לה איגלסיה, שספק בזכותי עיטר את התוכניה של פסטיבל אוטופיה באותה השנה (טוב נו, ראיתי אותו בקיץ). אור הקדיש את מהדורת אימת החודש לפסטיבל אוטופיה וכתב שם על הסרט, וכבר אז הייתי מעוניין לא רק להצטרף אלא גם להגן על הקביעה שהסרט מיזוגני. מבחינתי, הסרט היה מפגש בין חבורת שודדי בנק כושלת ושוביניסטית לבין בקבוצת מכשפות שונאות גברים. כלומר, מלחמת המינים היא דו-צדדית בסרט, והיא מצחיקה ומטורללת מהרגיל משום שלנשים יש כוחות כישוף, בסרט שקרוי ומתרחש ברובו באיזור שנודע בספרד כמקום מסתור של מכשפות (אין מה לרחם על העיירה, היא עושה מזה יופי של מסחרה). הסרט נפתח באחת מסצנות השוד המעולות ובעיקר המצחיקות ביותר שיצא לי לראות מאז ועד היום, כולל תחפושות מאוד לא שגרתיות, שודד אחד שהביא את הבן שלו לעבודה כי זוגתו לא הייתה יכולה לשמור עליו, ואחר שחברתו לקחה את רכב המילוט לקניות. הגנבים הלא יוצלחים אולי מאשימים את הנשים בחייהם בבעיות ובכשלונות שלהם, אבל תוכנית המילוט החלופית והמאולתרת מובילה אותם הישר אל יער מלא בנשים בנות מאות שנים. האמונה או חוסר האמונה של הגברים בעל-טבעי הופכת ללא רלוונטית, והסרט מוסיף לקומדיית הפשע מימד של פנטזיה שדוהר קדימה בשיא האנרגיה, ומשלב בין צחוק פרוע ואימה מטרידה בזמן שהוא תוקף את ז׳אנר סרטי המכשפות מהכיוון המגדרי והבלתי צפוי. אני מאמין שחלק מן החיבה שלי אשתקד לסרטו של גלעד אמיליו שנקר, ״המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה״, נבע מדמיון מסויים לסרט הזה.

2014
מסי
Messi

קצת מבאס, אבל בזמן שהתרגלתי למנה שנתית של אלכס דה לה איגלסיה, הפעם כל מה שקיבלתי היה סרט דוקומנטרי מוזמן על הכדורגלן הארגנטינאי המפורסם שאני לא מצליח לסמפט, בלשון המעטה – ליונל מסי. אין לי ממש מה לכתוב עליו, מדובר בשחקני עבר והווה המריירים על הישגיו של השחקן, או כמו שקוראים לזה בערוץ הספורט – ערב רגיל. אני מאוד מקווה שאם אלכס עשה את הסרט בשביל הכסף, ששילמו לו היטב. באותה שנה הוא ביים גם סגמנט בשם ״הווידוי״ בסרט הקומפילציה ״מילים עם אלים״ (Words with Gods). מדובר בהפקה מקסיקנית רוחנית ושאפתנית, שתחת הכותרת היומרנית ״פעימת הלב של העולם״, ביקשה לעסוק במקומו של האל או היעדרו בחיינו. יחד עם שמות כמו הקטור בבנקו, מירה נאיר, גיירמו אריאגה ועמוס גיתאי, אם למנות כמה, חובר סרטו של דה לה איגלסיה אל אלו של חבריו ליצירת פסיפס אנושי או קשקוש מהסוג הזה – אני לא באמת, כי לא צפיתי בסרט. הוא הוקרן פעם אחת בישראל בפסטיבל חיפה, ומאז קיוויתי שייצוץ ברשת. אבל חברת ההפקה המעצבנת עדיין מנסה לסחוט ממנו כסף ומוכרת אותו באתר שלה להקרנות פומביות בלבד. שיהיה להם בהצלחה, אני כבר הוספתי את הסרט הקצר הזה לרשימה של פרויקטים בלתי מושגים של הבמאי.

2015
הלילה הגדול שלי
My Big Night / Mi Gran Noche

סרט נוסף שלא כתבנו עליו בסריטה כלל, וגם לא הוצג בישראל אבל זמין בנטפליקס – אז זו הזדמנות לתקן. כמו לא מעט סרטים של הבמאי, אפשר לומר שמיד בפתיחתו, ״הלילה הגדול שלי״ נוחת על ראשו של הצופה כמו מצלמת רחף שאיבדה שליטה. כלומר, זה מילולית מה שקורה בסיקוונס הפתיחה, המתרחש באולפן טלוויזיה שמצלם כבר כמה ימים את משדר ראש השנה האזרחית החדשה – אחד הניצבים נמעך תחת מנוף ומפונה לבית החולים. אי אפשר להמשיך את הצילומים עם כסא ריק, וקח מוזעק למקום ניצב בשם חוזה (פפון נייטו) שהחיים שלו די בזבל והוא קופץ על המציאה. השמחה שלו רבה כשהוא מגלה שהושיבו אותו לצד עלמת חן חייכנית בשם פלומה (בלנקה סוארז, עוד נחזור אליה), עימו הוא עשוי להתנשק בחצות המדומות, מבלי לדעת על שדה אנרגיה של מזל רע שעוטף אותה – כל מי שישב לידה סבל מתאונות, וזו רק ההתחלה. הדחיסות העלילתית של זמן ומקום מאפשר לבמאי ללחוץ על דוושת הגז מן הרגע הראשון ועד הסוף, תוך שהוא מחליף בין מספר מוקדים עלילתיים מבוססי דמויות כאילו שהיו הילוכים – הקונטרול ובו הבמאית ועוזרתה מנסות להשתלט על הכאוס, המפיק שבחוץ הפגנה נגדו הופכת למלחמת עולם, טלנובלה שלמה סביב זמר ותיק ובנו המצורע שהוא גם הסוכן שלו, מעריץ מטורף שנשכר להתנקש באליל שלו שהכזיב כשלא ענה למכתביו, כוכב זמר חתיך וסתום שזרעו נגנב למטרות סחיטה, צמד מנחי התוכנית שלא מפסיקים להתקוטט, וכמובן השולחן המרכזי ובו גיבורנו והנאחסית הקטלנית.

הדמות של חוזה היא חזרה לאנטי-גיבור הקלאסי של הבמאי – הלוזר שלפתע מתמזל מזלו, אלא שהפעם הדבר עומד בסימן שאלה. את מירב ההומור מייצרת הדמות של הזמר הצעיר והמסוקס, בגילומו של מריו קסאס, פארודיה על זמר פורטו-ריקני אמיתי אם הבנתי נכון. זאת בעוד הזמר המבוגר יותר, ממלא את משבצת ההומאז׳ – מגלם אותו רפאל, הליצן העצוב ששר שיר הנושא של ״בלדה טריסטה״. כאן הוא קרוי אלפונסו, כולל הבהרה על האיות של שמו ב-ph ממש כמו אגדת הזמר שמגלמת אותו, ושירים של רפאל לא רק מעטרים את הפסקול אלא שאחד מהם שוב העניק את שמו לסרט. כדי לסגור את נושא הליהוקים, הסרט מסמל גם את עלייתה של מוזה חדשה בסרטי הבמאי – בלנקה סוארז. למי שרק הסתנוור מהיופי שלה ולא קלט את הכשרון, אני ממליץ לדלג לסרט הבא בו היא מגלמת דמות הפוכה בתכלית. באופן סמלי, כמובן שהיא כיכבה קודם אצל פדרו אלמודובר (ב״העור בו אני חי״ ו״לעוף מהתרגשות״), שעם לא על הסרטים שלו אהיה אסיר תודה לנצח על הדבר הכי טוב שהוא ואחיו עשו בקריירה – לתת צ׳אנס לאלכס דה לה איגלסיה לביים את סרטו הראשון לפני רבע מאה.

2017
הבר
The Bar / El Bar

הגענו סוף סוף אל השנה הנוכחית, כלומר זו שהרגע הסתיימה אם לדייק, ואל סרט שהוקרן ממש לפני חודש בפסטיבל אוטופיה. אור כתב עליו באימת החודש של ספטמבר, ואני הוספתי אזכור כשהגיע דצמבר ועימו אוטופיה. כמו קודמו, גם הסרט הזה זמין לצפייה בנטפליקס (אלה שני הסרטים היחידים של הבמאי בספרייה המקוונת, לפחות לפי הממצאים שלי), ויש בו השקות רבות מבחינת הקאסט לסרט הקודם. אלכס דה לה איגלסיה מרבה לשוב ולעבוד עם אותם שחקנים ושחקניות, אבל בשניים האחרונים זה כבר ממש כאילו הוא מצא מחדש את התרכובת הנכונה לקרקס הנודד שלו. שוט הפתיחה של הסרט מוקדש כל כולו למעקב מתחלף אחר הדמויות בשגרת יומן לפני שהיא מתחרבנת לחלוטין, טריק שהבמאי שולף בדרך כלל בשלב מאוחר בסרט והפעם בחר להתחיל עימו כדי להגביר את תחושת האנסמבל – כל אחת מן הדמויות הללו יכולה להיות הגיבורה של הסרט. ומדובר בסרט שמכיר לנו את הדמויות רק כדי להתחיל לחסל אותן, שכן חבורת זרים רנדומליים למדי עומדת להיתקע באמצע היום בבר, בזמן שבחוץ מתרחשים אירועים מסתוריים, בתקווה שיתבהרו עד הסיום.

הסיטואציה הזו של זרים הכלואים יחדיו ופונים זה נגד זה מטעמי פאניקה או סתם קטנוניות, ודאי נשמעת מוכרת לעייפה. בדקות הראשונות של ההסתגרות זה אכן כך, אבל מה שבכל זאת מעניין הוא כיצד דה לה איגלסיה מחלץ משהו שונה מן המצב והכיוונים אליהם הוא מנווט את העלילה. בעיניי, גלריית הדמויות שכוללת את הפאקצה, ההיפסטר, ההומלס שאיבד את שפיותו וכן הלאה, מצליחה לפרוץ את גבולות הסטריאוטיפיות שלה, לפעמים בכוח ולפעמים בחן מעוות, כמו קריצה מוגזמת. כמובן שמסייעים לה כרגיל אצל הבמאי לא מעט הומור שהולך ונעשה מטורף, בניית מתח יעילה למדי מבחינת משחק הניחושים של מי ישרוד ומי יתפלפ, ובעיקר מערכה אחרונה שלוקחת את הקומדיה לכיוון האימה ומבחינתי הייתה שווה את הצפייה. עוד בעניין סיבות לצפות בסרט, סוארז עושה כאן את העבודה המרשימה מכל חבריה בעיניי, באופן שבו היא משחקת ושוברת לפחות פעמיים את הציפיות מהדמות שלה. התפקיד שלה הולך וגדל תוך כדי הסרט עד שהיא מגיחה מעברו השני כגיבורה, ובעיניי יש כאן חזרה מוטיבית אל סרטו הראשון, ״אקשן מוטנטי״ – גם הוא החל כיצירת אנסמבל שלא ברור לגמרי מי הדמות הראשית בה, עד שזו צצה לפתע אחרי מסע משנה גורל.

אלכס ואני – סיכום מערכת היחסים בין במאי וצופה

אחרי 15 סרטים ו-6 שנות מחקר, אני עדיין מנסה להבין מה ואיך נוצר הקשר ביני ובין חובב קומיקס יליד בילבאו, שהוא במקרה גם במאי קולנוע היוצר בדרך כלל בשפה שאינני דובר, או אפילו מתחבר אליה במקרים אחרים. המיט-קיוט שלנו היה לפני כמעט 7 שנים בפסטיבל ירושלים, והוביל לסדרה ארוכה של דייטים – חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות, תיכף אדרג, אבל כולם מתעלים על רוב התוצרת הקולנועית של אחרים שצרכתי בשנה נתונה. הסרטים של אלכס דל״א נובעים מהקישקעס, נולדים מתשוקה ובפרץ אדיר של אנרגיית חיים. הם עוסקים על פי רוב בדמויות לוזריות אך לא כבויות, שאין להם מקום מוגדר בחברה אבל יש בהם רצון עז להשתייך אליה או להעלות את העולם באש. הרגשות אצלו תמיד עזים, להומור שלו אין קווים אדומים, והסגנון הקולנועי אצלו מושפע מן האופי של הסיפורים והדמויות – הסצנות כאילו נוגחות אחת בשנייה, העשייה אחוזת תזזית ומלאת תחושת ויטליות מדבקת, אבל הכל איכשהו עדיין מסוגנן לעילא. מדובר בבמאי שהוא ז׳אנריסט מובהק, אבל מצליח להפתיע, לפחות אותי, בכל חריגה מן המסגרת או התבנית פעם אחר פעם. אין מרחק יותר גדול מאשר זה ביני ובין הטירוף והטוטאליות של הסרטים והדמויות שלו, אבל גם אין דבר שאני אוהב יותר בקולנוע מאשר להיות לכמה שעות מישהו או משהו שאני לא – או אולי רק שואף להיות בסתר ליבי או באופן תת מודע.

כמובן שהתיאור והתיאוריה האלה תקפים או נובעים בעיקר מתוך ״בלדה״, שהיה כאמור הראשון שלו שראיתי ומאז השתקף בכל הסרטים הנוספים, כי למרות שחלקם נוצרו לפניו – צפיתי בהם רק אחריו. אם לנסות לנסח זאת באופן אובייקטיבי יותר ובצורת שאלה – האם ייתכן שכל הסרטים של שנות ה-90 והאלפיים הובילו לשיא של הבמאי בתחילת העשור הנוכחי בסרט האחד ההוא? קשה לומר שכן באופן נחרץ, אבל כן אוכל להגיד שמבחינתי אלכס מגיע לשיא בתחילת כל עשור חדש ובאמצע שלו (שמתי לב לזה רק אחרי שעשיתי את הדירוג). בתשובה לשאלה שריחפה מעל כל הפרויקט הזה, כלומר האם אלחנדרו דה לה איגלסיה מנדוזה הוא בעצם הבמאי האהוב עליי ולא ידעתי זאת עד שנפגשתי בקריירה שלו בשלב מאוחר שלה, נדמה לי שאענה אותו הדבר כמו על השאלה הקודמת – קשה לומר שכן באופן נחרץ, אבל הוא ללא ספק ברשימת עשרת הגדולים שפועלים כיום מבחינתי, ואני מעדיף סרט פושר שלו על פני יצירות מצטיינות של רוב קולנועני תבל. אפילו אלה שהוא מרבה לעשות להם הומאז׳ים ביצירתו.

ולסיום – דירוג סרטי אלכס דה לה איגלסיה

15. מסי – בדירוג יהיו רק פיצ׳רים, כולל דוקומנטרי וסרט טלוויזיה. זה התיעודי שבהם, סרט מוזמן שרק במקרה חתום עליו אותו מוח יצירתי כמו יתר הסרטים ברשימה.

14. לרקוד עם השטן – הפעם היחידה עד כה שלא הסתנכרנתי לגמרי עם הרוע והביזאר שהבמאי יודע לייצר, אולי באשמת השפה האנגלית.

13. רציחות באוקספורד – עוד הפקה דוברת אנגלית, שהסתיימה בתור מוצר בינוני יחסית לגדולה שהבמאי הגיע אליה כמה וכמה פעמים בהמשך.

12. חדרו של הילד – סרט טלוויזיה שהפתיע אותי כי הגעתי אליו נטול ציפיות, בסגנון ״פעילות על טבעית״ רק לא גרוע.

11. הבר – הסרט הטרי ביותר בדירוג לא נכנס אל עשר הגדולים, למרות שהיה צפייה מהנה כמעט לכל אורכו. על כל אלה שאחריו אמליץ בחום.

10. טעם החיים – הסרט שהפך לרגע את פסטיבל ירושלים לטקס שנתי של צפייה בסרט החדש של אלכס דה לה איגלסיה.

9. המכשפות מהיער – מדהים שגם אחרי כל כך הרבה סצנות פתיחה מטורפות, האיש עדיין מתעלה על עצמו. וגם ההמשך היה נהדר.

8. 800 כדורים – מחוות ענק למערבוני ספגטי, לקולנוע של פעלולנים ולסוג מסויים של גבריות שנדמה כאילו נעלם מן העולם.

7. הלילה הגדול שלי – סט צילום של מופע ראווה טלוויזיוני ריקני הוא תפאורה מושלמת עבור הבמאי לגרסה פרועה ולא גרועה של ״בירדמן״.

6. מתים מצחוק – לפני האנסמבלים, אלכס דל״א התמחה בצמדים, ושני הקומיקאים שמחרבים זה את זה הם מהיותר מוצלחים שלו.

5. אקשן מוטנטי – מסרטי הביכורים המוטרפים והמגניבים שראיתי, סרט שכל כולו אהבת קולנוע מתפרצת וגם קצת מכוערת ומחרחרת.

4. יום הבהמה – סרט שני שמתעלה על הראשון זה כבר ממש נדיר, והמסע השטני של הבמאי להכרה/הזדעזעות מיינסטרימית מתחיל.

3. הון משותף – כנראה הסרט הכי מוכר של היוצר, ובתור שכזה הוא לא מאכזב וראוי בעיניי עד מאוד למדליית הארד. אלא שלחלק כסף או אפילו משהו שווה כסף לדיירי הבניין הכי מטורלל בקולנוע זה אולי לא רעיון חכם במיוחד, אם לשפוט על פי הסרט עצמו.

2. פשע מולשם – אל הסרט הזה הגעתי כמעט בלי ציפיות והוא הפתיע אותי בענק, לכן אני מתעדף אותו על פני הקודם למרות שההנאה שלי משניהם הייתה זהה. קניונים עלובים לעולם לא ייראו עבורי אותו הדבר, כמו גם בובות חלון ראווה או פנטזיות אנושיות מטונפות.

1. בלדה טריסטה – איזה עוד סרט יכול לאכלס את המקום הראשון, חוץ מיצירת המופת המוחלטת של הבמאי שהיא זיקוק של הקולנוע שלו? כמובן שזו גם סגירת המעגל המתבקשת, כך שאני יכול לקבור את הפרויקט הזה סוף סוף. תודה לכם ולכן על הקריאה ומוצ׳וס גרסיאס מאסטרו דה לה איגלסיה!

לחובבי וחובבות הכרונולוגיה, הפוסטים הקודמים בסדרה:
חלק ט׳ – ״רציחות באוקספורד״ (The Oxford Murders)
חלק ח׳ – ״חדרו של הילד״ (La habitación del niño)
חלק ז׳ – ״פשע מולשם״ (Crimen Ferpecto)
חלק ו׳ – ״800 כדורים״ (800 Balas)
חלק ה' – "הון משותף" (La Comunidad)
חלק ד' – ״מתים מצחוק״ (Muertos De Risa)
חלק ג׳ – ״לרקוד עם השטן״ (Perdita Durango)
חלק ב׳ – ״יום הבהמה״ (El Día de la Bestia)
חלק א׳ – ״אקשן מוטנטי״ (Accion Mutante)