פרסי אופיר 2017 – הקטגוריות התיעודיות

שתי הקטגוריות הנוגעות לסרטים תיעודיים הן סוג של קטגוריות חורגות בפרסי האופיר. בניגוד לסרטים העלילתיים הארוכים, אין להם הקרנות מטעם האקדמיה, ובמקום זאת לכל הסרטים מועלה קישור לאתר האקדמיה, בו חברי האקדמיה יכולים לצפות בזמנם הפנוי. בשיטה זו יש יתרון שכן היא מנגישה את אפשרות הצפייה גם לחברי אקדמיה שלא יכולים להגיע למרכז תל אביב בארבעה-חמישה ערבים שונים במהלך השבוע, אבל היא גם מייצרת חווית צפייה מנותקת מן האווירה של הבאז החיובי או השלילי. מה גם שלפחות עבורי, צפייה ביתית אינה מספקת את חווית הניתוק מן הסביבה וההישאבות לתוך הסרט אשר מספק המסך הגדול.

שתי הקטגוריות של הסרטים התיעודיים מופרדות באופירים לסרטים עד 60 דקות ומעל 60 דקות. זוהי הבחנה הרבה יותר דרסטית מזו הקיימת בקולנוע עלילתי, שם הסרט הקצר הוא עד 40 דקות והסרטים בקטגוריות הראשיות באורך של יותר משעה. השנה, כל הסרטים בקטגוריה ה"קצרה" נעים בין 49 ל-60 דקות, כלומר כולם באורך של ספוט שידור בטלוויזיה. אגב, ההגדרה של האקדמיה השנה ל-60 דקות היא 60 דקות לא כולל קרדיטים. אם סופרים את הקרדיטים כחלק מאורך הסרט (כמו שאני עושה) שלושה סרטים עוברים מעט את הסף המוגדר בשם בקטגוריה.

עוד סיבה שמדובר בקטגוריות חורגת בפרסי האופיר (בדומה לרוב טקסי הפרסים הדומים בעולם) היא שאין פרסים לאנשי הצוות בסרט התיעודי, דבר אשר פוגע באנשי המקצוע שעושים בסרטים הללו עבודה מעניינת ויצירתית. כמה מן ההישגים הכי מרשימים של הקולנוע הישראלי השנה בעריכה ובאופן מעט יותר מפתיע גם בצילום, נמצאים השנה בתחום התיעודי – אך מבלי אפשרות לייצוג בטקס האופיר. הסרטים התיעודיים גם מנותקים מן השיח החביב על חברי האקדמיה לגבי האפשרות שיהיו מועמדים לאוסקר האמריקאי, שכן ישראל שולחת את הסרט העלילתי הזוכה באופן אוטומטי, סוג של אקסיומה שאני לפעמים חושב כי ניתן לבחון מחדש. מדינות אחרות שלחו בשנים האחרונות מועמדים תיעודיים לפרס הסרט הזר ובחלק מן המקרים הגיעו לרשימת הסופית של האוסקר. כל זה מבלי להיכנס לויכוח לגבי ההגדרה הז'אנרית של ״ואלס עם באשיר״, שייצג את ישראל בטקס האמריקאי אחרי שזכה באופיר, או להגדרה של סרט תיעודי בכלל. כלומר, לא אכנס לוויכוח בשלב זה, אך אגע בכך בהמשך הטקסט.

בכל מקרה, יש לציין כי פורום היוצרים הדוקומנטריים מקיים טקס פרסים משלו, בו גם יש ייצוג ראוי להיבטים הטכניים של העשייה התיעודית. השנה, כמו כמעט כל שנה מן השנים האחרונות, ההישגים של קולנוע התיעודי בארץ מרשימים לא פחות מאלו של הקולנוע העלילתי. היה לי הרבה יותר קל למצוא סרטים מיוחדים שנגעו ללבי בקטגוריות הסרט התיעודי הארוך מאשר בכל קטגוריה אחרת. כמעט תמיד כשמדובר בסרטים אשר התחרו במסלול הארוך, השנה (כמו גם בשנה שעברה) הכיל יותר יצירות אשר מנסות לספר את הסיפור בעזרת שימוש יצירתי בשפה הקולנועית ו/או מציגות נרטיב אשר המסר שלו פותח יותר שאלות אתיות מאשר מטיף לסוג זה או אחר של אידאולוגיה.

כאן אני כבר נכנס להעדפה האישית שלי בסרטי תעודה, שנובעת מגישה אחת מתוך רבות אשר מניעה את חברי האקדמיה לבחור בסרט זו אחר. אני מניח כי חלק מן החברים האחרים באקדמיה מצביעים לסרט שהיו מעורבים בעשייתו, לסרט של חברים שלהם, או אפילו לסרט של גוף השידור בו הם חברים (שיקול לגיטימי). אבל מה מושך אחרים להצביע לסרט? קודם כל, על מנת לגרוף הרבה קולות סרט צריך שיצפו בו, דבר לא פשוט אפילו אם רוב הסרטים התיעודיים המתחרים כבר נחשפו לקהל בפסטיבלים, בהקרנות בסינמטקים או בתי הקולנוע בהיקפים שונים, ובשידור בטלוויזיה, בנוסף לאופציה לצפייה באתר האקדמיה. חלק מן הסרטים אפשריים לצפייה כבר די הרבה זמן, שכן אין ממש הגבלה על מתי להגיש את הסרטים לכל תחרות אופיר, כך שסרטים מפסטיבל דוקאביב של 2017 מתחרים בסרטים שהוצגו באותו פסטיבל שנה קודם לכן. או בסרט ״מי יאהב אותי עכשיו?״, שיצא להקרנות מסחריות אחרי סבב פסטיבלים כבר באפריל 2016.

יחד עם זאת, התחושה היא כי רבים מחברי האקדמיה צופים רק בחלק מן הסרטים המתמודדים וסביר להניח כי מעטים צופים בכולם. עבורי הצפייה בכולם דרשה הרבה מאוד פנוי זמן בסופי שבוע וצפייה בסרט בכל בוקר בו אני קם מוקדם או ערב אשר אינו תפוס על ידי הקרנות של סרטים עלילתיים. וזה אחרי שצפיתי כבר בחצי מן הסרטים המתחרים במועדים קודמים, לפני שהתחלתי במרתון. על מנת שסרט ימשוך קהל מחברי האקדמיה, הוא צריך להיות של יוצר מוכר ואהוב או לעסוק בנושא אשר קוסם לקהל המצביעים. אין לי נתוני צפיות בסרטים אשר התמודדו, אבל סביר להניח כי העובדה שכל חברי האקדמיה יודעים מי הם ג'אד נאמן או תומר הימן, או להבדיל חיים וערה לפיד (סרט ראשון כבמאים, אך מוכרים מאוד בתעשייה), עזרה לאנשים לפחות לסמן את הסרטים של יוצרים אלו, או של במאים מוכרים אחרים, לפני סרטים של במאים מתחילים. זאת בניגוד לנטייה הקיימת במסלול העלילתי להעדיף סרטי ביכורים.

"מקווה שאני בפריים״ (ימין) ו״שמוניסטים״ (שמאל)

גם בקרב נושאי העיסוק, אחת מן המגמות הבולטת השנה היא עיסוק באמנים ותיקים, בין אם כחלק ממכלול אנושי ובין אם ביצירה אשר מתמקדת בהם בלבד. מקרה מיוחד מתחרש השנה עם הסרט התיעודי הקצר ״מקווה שאני בפריים״ הדן בבמאית מיכל בת-אדם, סרט אשר צולם בחלקו על הסט של סרטה ״הדרך לאן״ אשר מתחרה השנה במסלול העלילתי. סיכוי סביר שהסרט התיעודי, אשר ביימה נטעלי בראון, יהיה מעומד לפרס התיעודי, אולי לצד מספר מועמדויות לסרט שתיעדה את עשייתו. סרט נוסף בקטגוריה הקצרה הוא ״הגעגועים של מאיה גורדון״, שניתן לכם לנחש באיזה אמנית הוא עוסק. בסרטים אחרים בקטגוריה הקצרה אנשי תרבות מופיעים כחלק מן המרואיינים, למשל נעמי פולני ב״השמוניסטים״ של לינה צ'פלין (עוד במאית ששמה בלבד מעורר עניין), או יגאל שוורץ ב״ילדי הצללים״. הירושלמים בקרב חברי האקדמיה בטח מכירים את פועלו של פפה אללו, אשר בנו מיכאל ביים את הסרט ״הקרב האחרון של פפה״. בקטגוריה הארוכה, כמות גדולה מאוד של אנשי אקדמיה ואמנים מפורסמים מופיעה בסרט ״מת ובועט״ אשר מציג את דמותו של זיגמונד פרויד באופן שלא חידש הרבה עבורי, אבל היה בהחלט שופע המצאות ומבטים סותרים. עוד בקטגוריה הארוכה, הסרט ״בתפקיד עצמם״ העוסק באנסמבל השחקנים הנהדר "ציפורלה" בו חברים כמה וכמה פנים מוכרת לחברי האקדמיה.

כמובן, נושאים אחרים אשר שבים ועולים בסרטים הם השואה והסכסוך היהודי-ערבי. סרטי השואה, רובם בהפקת הערוץ הראשון ז"ל, מתמקדים ברצון להעביר את הסיפור מתוך כבוד לניצולים ולקורבנות, גם אם הם עושים שימוש באמצעים יצירתיים כמו שילוב של אנימציה. לעומת זאת, רוב הסרטים אשר נוגעים בסכסוך היהודי-ערבי מציגים תמונה מורכבת ולא כולם נוטים לשמאל כפי שניתן לצפות לפי המיתוס, גם אם ברבים מהם עולה תחושה של ייאוש. ״השדה״ מציג חזון שלום של מתנחלים ופלסטינים, ״טהורה לעד״ הוא על פניו סרט על קבוצת כדורגל, ב״למדבר״ במאי איש שמאל מלווה חבר ימיני שרוצה להיקבר במדבר סיני, ״מוחי״ פשוט קורע את הלב לצד ביקורת על הבירוקרטיה שביחסי ישראל-עזה, ו״בן גוריון – אפילוג״ מראה שגם לפני 50 שנה, היה מי שראה בדיוק את הצרות אשר נוחתות עלינו היום.

מצד שני, אותו דוד בן גוריון המרתק והמרשים של הסרט ההוא, ניצב בצד המואשם של סרטים הדנים בעבר של עיירות הפיתוח – ״סאלח, פה זה ארץ ישראל ו״דימונה טוויסט״ (יחד בתמונה בראש הפוסט). מעניין מה יקרה בתרחיש הסביר בו שלושת הסרטים הללו, כולם יחסית מדוברים ועשויים היטב ובסגנון ייחודי, יתמודדו זה מול זה. מי שרוצה במקום לשמוע על עיירות פיתוח ללמוד דווקא על ההיסטוריה של קיבוץ מזרע דרך העיניים האישיות של הבמאי, יכול לעשות זאת השנה בעזרת ״לצידי רכבת העמק״ של יונתן פז או ״חזיר בארץ הקודש״ של חן שלח. האחרון הוא גם סרט אשר מציג בעיניים אוהדות את תעשיית הבשר, אשר מפורקת לגורמים בסרט ״תאוות בשרים״ של אבנר מצליח.

סרטו של מצליח הוא גם אחד משני הסרטים אשר מותחים את הגבולות בין המציאות לדמיון בקטגוריות הסרטים עד 60 דקות. הסרט לא תמיד עובד ומכיל כמה רגעים של עשייה מעט מרושלת, אבל בסופו של דבר מצליח (כשם הבמאי) לצאת מן הרעיון המופרך במתכוון של הקמת חווה שיקומית לחיות שתהיה גם בית בושת חוקי לזואופילים, לסרט אשר חושף כמה אמתיות מטרידות לגבי תעשיית הבשר והקשר בין בעלי החיים לאדם. הסרט הנוסף שמבצע בחינת גבולות קולנועיים הוא ״ליליאן״ של אילן פלד ויאיר קדר. באופן עקרוני, אני בעד לנפץ כל הגדרה חד משמעית של ז'אנר וסבור כי סרט יכול להיות תיעודי גם דרך סיפור של דמות בדויה או ייזום אירועים ובניית הקשר פיקטיבי באופן ברור אשר מעורר תגובה אותנטית אצל המרואיינים בסרט. יחד עם זאת, דווקא בסרט של פלד וקדר לא חשתי כי היוצרים הצליחו לייצר מראית משכנעת של התעלמות מיוצרת מוזנחת בתרבות העברית, דווקא מפני שהם בראו לגיבורה שלהם נרטיב  מורכב אשר בשלב מסוים נוטש את ההתעלמות של הקהילה הספרותית בארץ לטובת נתיבים אחרים.

בקטגוריה הארוכה, יש שני סרטים שונים ומרתקים אשר יוצאים מחומרים של תיעוד עצמי ברשת. האחד הוא ״בחדר שלי״ אשר מנסה לייצר תיאור של בני נוער בימינו דרך ווידאו-בלוגים של נערים שונים. האחר הוא ״הפטריוט״, מותחן תיעודי אשר מתחיל מקטעים שהעלה לרשת צרפתי ציוני אשר נאבק באנטישמיות ברשת במולדתו בכל מיני אמצעים. בסופו של דבר הוא מגיע לישראל, לקטעים שצולמו עבור הסרט ולמקומות מרתיעים ולא חד משמעיים סביב הנושאים המעסיקים אותו.

״הקרב האחרון של פפה״ (ימין) ו״טהורה לעד״ (שמאל)

מלבד אלה שהוזכרו לעיל, ראינו השנה גם סרטים על טיפול בפוסט טראומה בעזרת כדורי אקסטזי, שקיעת עולם העיתונות, נשים אשר נאלצו להתחתן בגיל הילדות, משפחות מסבוכות אשר מנסות לקבל בן חריג בדרך זו או אחרת וגברים אשר מנסים לפתות נשים דרך סדנאות – ובאופן מוזר מצליחים. מול אוהדי בית"ר של ״טהורה לעד״ ניצבים אוהדי קטמון ב״הקרב האחרון של פפה״, ומי שמכיר אותי יודע בעד איזה צד אני ביציעי הכדורגל, אף כי כצופה אהבתי את שני הסרטים, אשר מתחרים בקטגוריות שנות מפאת אורכם. יש עוד הרבה נושאים לגעת בהם ואני מתנצל מראש על הקיצור בפוסט זה, אשר אינו מכיל תיאור מפורט של כל הסרטים. את זה אורון עשה בתחילת התחרות. במקום זאת, מכיוון שלא בחרנו בחמישיות של סריטה בקטגוריות התיעודיות, אפרסם כאן את החמישיות המועדפות עלי, בתוספת סרטים נוספים שיכולים בהחלט להיות מועמדים.

סרטים תיעודיים עד 60 דקות:
״הקרב האחרון של פפה״, בימוי: מיכאל אללו
״מקווה שאני בפריים״, בימוי: נטעלי בראון
״פיתוי בע״מ״, בימוי: ענת וובנובוי
״שמוניסטים״, בימוי: לינה צ'פלין
״תאוות בשרים״, בימוי: אבנר מצליח

שימו לב גם אל: ״ליליאן״ שנראה לי כסוג של פייבוריט למרות ההסתייגויות שלי, ״מרוסיה באהבה״, ״ילדי הצללים״. 

סרטים תיעודיים מעל 60 דקות:
״גן ילדים״, בימוי: ערה וחיים לפיד
״דימונה טוויסט״, בימוי: מיכל אביעד
״המחברות של אליש״, בימוי: גולן רייז
״טהורה לעד״, בימוי: מאיה זינשטיין
״מוחי״, בימוי: רינה קסטלנובו-הולנדר ותמיר אלתרמן

היה לי מאוד קשה לצמצם כאן לחמישה אהובים עלי בלבד, כאשר היו יותר מחמישה סרטים להם שקלתי להצביע בעת שכבר מילאתי את טופס ההצבעה. מדובר בקטגוריה צפופה ואיכותית שנה ורוב הסרטים לא יפתיעו אותי עם יכנסו לחמישיה הסופית. אבל בכל אציין כמה שגם אהבתי וגם נראים לי חזקים בתחרות: ״אמא ילדה״, ״בן גוריון – אפילוג״, ״הפטריוט״, ״סאלח, פה זה ארץ ישראל״.

אשמח גם אם יהיו הפתעות, ואני כבר שמח שגם רוב הסרטים שפחות אהבתי מעוררים עניין. אני מקווה כי ימצאו קהל עכשיו ובעתיד, בלי קשר לאקדמיה.