• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

״בחדר שלי״: לקראת הקרנה בפסטיבל פרינט סקרין 2017

23 ביוני 2017 מאת אורון שמיר

בשבת (24.6 כלומר מחר) יימשך שיתוף הפעולה ארוך השנים בין פסטיבל פרינט סקרין לתרבות ולאמנות דיגיטלית, לבין סריטה. כזכור, בכל שנה אחד מחברי או חברות הבלוג מתארח בפסטיבל סביב אחד הסרטים שמוקרנים בו, ובדרך כלל אנחנו גם מזמינים אתכם ואתכן לצפות בו איתנו במדיטק חולון. השנה יצא שכבר כתבנו על חלק מן ההיצע הבינלאומי, כמו ״קולוסאל״ שהוקרן בטרום-בכורה רגע לפני שהגיע גם לבתי הקולנוע או ״מסע דרך הזמן״ של טרנס מאליק, אבל אם עוד לו הגעתם או הגעתן לחולון לכבוד הפסטיבל מחר זו ההזדמנות האחרונה. בשעה 17:00 תוכלו לצפות בסרטה של איילת אלבנדה ״בחדר שלי״, אחריו אשוחח עם הבמאית על חלק מהנושאים העולים מסרטה – דור היוטיוב בדגש על ארכיון שבונה את עצמו עד להתפקע, תפקיד הקולנוע הדוקומנטרי בכל זה, ואולי גם חרדות נעורים.

באדיבות פסטיבל פרינט סקרין ומנהלו האמנותי ליאור זלמנסון, יש לנו גם כרטיס זוגי לחלק. אז הראשון או הראשונה שימצאו לי סרט מההיצע של דוקאביב האחרון (2017) שעליו כתבנו בבלוג ושמורכב כולו מחומרים ביתיים שהועלו ליוטיוב, יזכו בהזמנה כפולה להקרנה. כתבו בתגובות או למייל של סריטה ובואו לראות את סרטה של אלבנדה, אותו הפיקה נעמה פיריץ וערכה שרון אלוביק. הסרט הוקרן קודם לכן בדוקאביב, שם זכה בפרס המוזיקה המקורית הטובה ביותר, ומתמודד לפרס אופיר בקטגוריית סרטים דוקומנטריים באורך מלא. הוא מורכב למעשה משישה ערוצי יוטיוב, או וידאו-בלוגים, של שישה בני ובנות נוער בהתמודדות בת שש שנים עם סוגיות פשוטות כמורכבות מול המצלמה. מלאכת האריגה של כל הדמויות המתבגרות ומתעצבות יחד מול המצלמות, מייצרת חוויה שהיא הרבה יותר מסתם התוודעות לנפש צעירה כזו אחרת. האופן שבו הסיפורים מחוברים או מהדהדים זה את זה למרות שלכאורה אין ביניהם קשר הוא שהופך את החוויה לסרט שלם.

אם זה נשמע מספיק מעניין כבר כאן, אל תהססו ובואו לראות יוטיוב על מסך קולנוע וגם לשמוע את היוצרת או להישמע. שווה גם לבוא לפנינו ולהישאר אחרינו בסינמטק החולוני, גם כדי להתרשם מכל התערוכות והמיצגים תחת הכותרת ״חי, צומח, דומם״, וגם בזכות התוכנית הקולנועית: ב-16:00 יוקרנו פרקים מתוך העונה השנייה של סדרת הטבע המופתית ״עולם מופלא״, ב-18:00 תוקרן קלאסיקת המדע הבדיוני ״מה קרה בגטקה?״, ב-20:00 יגיע תורו של ״פלנטה אחרת״ שגם הוא מדוקאביב, וב-21:00 יינעל הפסטיבל עם הגרסה המצולמת להצגה ״פרנקנשטיין״ בבימוי דני בויל ובכיכובם של בנדיקט קאמברבץ׳ וג׳וני לי מילר. אם צריך שכנוע נוסף, אני מבטיח לא לספיילר את ״בחדר שלי״ אבל כן להתייחס בפסקאות הבאות לכמה מהנקודות שיהיה מעניין לדבר עליהן בסופו, ובעיקר לפרוש חלק מן המחשבות שעלו אצלי בתום הצפייה הראשונה.

מעניין לדבר קודם דווקא על מעט האחוזים בסרט שאינם מציגים את אחד או אחת מששת בני הנוער שבמרכזו. רגעים קצרצרים אלה הם המקום בו גם היוצרת יכולה להוסיף משלה, בסרט שרובו מורכב מאמירות ישירות אל המצלמה המתווכת. כיוון שהסרט מלא באותם פרצופים, גם אם הם משתנים לנגד עינינו בתהליך ההתבגרות, שכבה נוספת זו של דימויים חזותיים נחוצה כדי ליצור מרווחים. הבחירה של אלבנדה בתור ״פילרים״ משלבת בין אמירה לבין ריווח – היא מכניסה מדי פעם תגובות למה שראינו, בין אם טוקבקים או וידאו-תגובה, מצידה של הרשת כישות קולקטיבית. זה קורה בצורת טקסט שחור על מסך לבן, הכתוב בסגנון ״טוקבקי״ מובהק שמגיע מיד אחרי סיום סגמנט שבו הדובר פונה אל הקהל ומצפה לתגובתו, או כרצף מהיר של סרטוני הזדהות. זו בחירה נהדרת בהתחשב באופי של הדיון באינטרנט – רצף בלתי נגמר של מונולוגים שמבקשים להיות לדיאלוג. שש הדמויות הראשיות, כמו כל בן או בת נוער עם ערוץ יוטיוב יש להניח, הם גם צופים וצופות – בין אם בסרטוני-הסברה על שלל נושאים שמעניינים אותם או אותן, או בערוצים של אחרים כצרכני וצרכניות תוכן, מתוך עניין, או מרצון להשתפר ולחקות. בעידן בו כל אדם הוא ערוץ, עם לוח שידורים המשתנה בין ״מתי שבא לי״ ועד ״כמעט כל הזמן״, הסינון של התכנים נעשה למעשה בעזרת ועל-ידי הקהל, ולא בידי ספק התוכן.

שש הדמויות שנבחרו, מתוך אינסוף אופציות יש לשער, הן שילוב מגוון אך מגובש לא משנה מאיזה זווית של זהות תבחנו אותם: אריה, שכבר בהתחלה מכריז שהוא צעיר מכדי להתייחס אל עצמו כהומוסקסואל, מתמקד בסרטוניו בעניין ההולך וגובר שלו באיפור; לידיה מגיעה מן הכיוון השני ומתמודדת עם השונות שלה כאישה מבחוץ וגבר מבפנים; סיירה מתמודדת עם הריון בגיל העשרה; רייצ׳ל שהפרעת האכילה שלה מוציאה אותה ואת אמה מדעתה, או שאולי היחסים עם האם הם שהובילו למצבה הבריאותי; לינה שמתחילה את בסרטון הסברה כיצד קושרים חיג׳אב ולאט לאט חושפת את האישיות שמתחת לרעלה; וריאן, שבמבט ראשון נראה אולי קווירי אבל מתגלה כמוזיקאי שבעיקר מפטפט על החברה שלו. למעשה, ממש עד סוף הצפייה, לא ממש הבנתי את הצורך בדמות של ריאן. יש בו דיסוננס קל עד בינוני בין המראה של מוזיקאי פאנק לבין הדיבור הרך שלו. אבל כשהוא מתגלה כנער רגיל למדי, עם ענייני אהבה נורמטיביים ושאיפות להגשמה עצמית כמו המון אחרים שלאו דווקא מיוצגים בסרט, הוא הופך לבולט בנורמליות שלו. כשהוא מוצג לצד הסיפורים החריגים של יתר הדמויות, זהו בעצם הכוח של הדמות הזאת – בעולם בו בני נוער מתמודדים עם נושאים כמו הריון, הפרעות אכילה או צורך להחליף מגדר, ריאן משמש כמעין סמן אמצעי.

הסיפור הכי סנסציוני מבחינת נושא הוא כמובן סיפורה של לידיה, הנער המבקש למצוא לעצמו גוף מתאים יותר מזה של הנערה בתוכה הוא כלוא, אבל  הסיפור מתגלה למעשה כהכי עדין בסרט, בזכות האישיות של המתועד/ת. מי שמצמררת בעיניי כל פעם מחדש בהתקפות השנאה העצמית שלה היא רייצ׳ל המבקשת לרזות גם כשלא נותר ממנה כמעט דבר, ואת מרבית רגעי התום, בין אם במודע או שלא, מעניק לסרט אריה חובב הטיפוח העצמי שדווקא מדבר בידענות. הכי הרבה סקרנות הותירה אצלי לינה שהייתי מוכן לבלות מולה עוד זמן כיוון שתהליך ההיפתחות שלה וגיבוש האופי של הערוץ ושלה הוא האיטי ביותר, ומי ששברה את הציפיות שלי ואותי (באופן חיובי הכוונה) היא סיירה. המודעות העצמית שלה עומדת בסתירה מוחלטת לסיפור שהיא מספרת, על הריון לא מפתיע כתוצאה מיחסי מין לא מוגנים. למרות שאולי היא חכמה רק בדיעבד קשה שלא להישבות בקסם האינטואיציה והאינטליגנציה הרגשית של הצעירה הזו. הנטייה הטבעית שלי כצופה או כמבקר היא לדרג ולאפיין את ששת הסגמנטים השונים בסרט מסוג זה, אך כאמור, התמונה הכוללת שמצטיירת בתום הצפייה בסרט היא שמקנה לו את ייחודו ונותנת לו תוקף.

נהוג להתייחס אל וידאו-בלוגים של בני נוער כאל המקבילה של העידן הווירטואלי ליומנים הסודיים של המאות הקודמות. למרות שיש משהו דומה באינטימיות סטייל ״יומני היקר שלום, לא תאמין מה עבר עליי היום״, בעיניי ההשוואה מפספסת את המימד ההפוך לחלוטין שביומנים וירטואלים – הפומביות. החשיפה המוחלטת של המחשבות הכמוסות שלכאורה לא אמורות לעניין איש, או שלא ברור מי יכול להתחבר אליהן, עם כל העולם ומשפחתו המורחבת. בני הנוער כמו אלה המשתתפים בסרטון לא פורקים סודות אל היומן למען הקלה בלבד, ואז מצפינים אותו מחשש שיימצא בידי זר, אלא ממש תלויים בעובדה שמישהו או מישהי יצפו בו. הם לא רק חושפים עצמם לביקורת, אלא ניזונים מהתגובות של הקהל, מדברים אליו משל היו מנחים בערוץ המשדר את החיים שלהם, שואלים שאלות ומבקשים עצות. אם ״המופע של טרומן״ סיכם יפה את תום המאה והעידן הקודם עם השאלה ״מה אם צופים בי עכשיו?״, סרטים כמו ״בחדר שלי״ מנסחים את השאלה מחדש בהתאם לתקופה הנוכחית – ״מה אם אף אחד לא צופה בי עכשיו?״. האם יש מחשבה נוראית מזו עבור אלה שנולדו במילניום הנוכחי?

השאר תגובה