פסטיבל קאן 2017 – דיווח רביעי: ״Good Time״, ״L'amant Double״, ״In the Fade״, ״You Were Never Really Here״, ״120 BPM״, זוכות וזוכים

פסטיבל קאן נעל את מהדורתו ה-70 בליל יום ראשון, בטקס הענקת הפרסים. קיוויתי לסיים לדווח על לפחות על כל הסרטים שראיתי בתחרות לפני הסיום, אבל יצא שאת הדיווח הלפני-אחרון הזה אני משלים מיבשת אחרת, מנסה להתנתק מאחיזתה המנטלית של הריביירה הצרפתית אליה הגעתי לפני שבועיים בדיוק. אז ראשית ולמען הארכיון, רשימת הזוכים והזוכות של הפסטיבל, ואחריה חמשת הסרטים האחרונים שראיתי מבין אלה שהתחרו במסגרת הראשית. שלושה מהם יצאו עם פרסים, והשניים האחרים היו לא פחות ראויים לכאלה, לפחות בעיניי. בפוסט הבא – כל הסרטים שראיתי במסגרות הלווין, ומעין סיכומון אישי שלי לשנה השלישית ברציפות בקרקס הקולנוע הגדול בעולם.

הזוכים והזוכות בפסטיבל קאן 2017, כולל לינקים לדיווחים קודמים במידה ויש:

דקל הזהב: ״המרובע״ (או ״הכיכר״) של רובן אוסטלונד, שמעלה את הבמאי השבדי לליגה של הגדולים. הסרט גם זכה בפרס מיוחד לעיצוב אמנותי, שהוענק לג׳וזפין אסברג, על תרומתה הבולטת לסרט שמתרחש בחלקו הארי במוזיאון לאמנות מודרנית.
גרנד פרי: ״120 פעימות בדקה״ של רובן קמפיו, שזכה גם בפרס הביקורת ובדקל הגאה (קראו עליו בהמשך הפוסט).
בימוי: סופיה קופולה, הופכת לאישה השנייה בתולדות קאן שזוכה בפרס זה, עבור ״הנקמניות״.
פרס חבר השופטים: ״נטולי אהבה״ של אנדריי זביאגינצב, שזכה לציונים הגבוהים ביותר בביקורות ורבים הימרו על זכייתו בדקל.

שחקן: חואקין פיניקס, עבור הופעתו ב״אף פעם לא באמת היית כאן״ של לין רמזי (ועל כך בהמשך הפוסט).
שחקנית: דיאן קרוגר, על הופעתה ב״משום מקום״ של פאטי אקין (גם עליו אפשר לקרוא בהמשך).
תסריט: תיקו! ״אף פעם לא באמת היית כאן״ של לין רמזי, וגם ״הרג של אייל קדוש״ של יורגוס לנתימוס ואפטימיס פיליפו.
פרס מיוחד לרגל שנת ה-70: ניקול קידמן, על הופעותיה בסרטים ״הרג של אייל קדוש״ ו״הנקמניות״.

פרס מצלמת הזהב לסרט ביכורים: ״אישה צעירה״ (Jeune Femme) של ליאונור סראיי, שהתחרה במסגרת ״מבט מסויים״.

פרסי מסגרת ״מבט מסויים״:
פרס ראשון: ״לרד – איש של כבוד״ LERD (A Man of Integrity) של מוחמד ראסולוף האיראני.
בימוי: טיילור שרידן, ״נהר רוח״, עליו ארחיב בדיווח הבא.
שחקנית: יסמינה טרינקה עבור הופעתה ב״בת-מזל״ (Fortunata) של סרג׳יו קסטליטו.
(לא חולק פרס לשחקן, ואת השם של הפרס הבא אני לא ממציא)
הנראטיב הפיוטי הטוב ביותר: ״ברברה״ (Barbara) של מתייה אמלריק.
פרס חבר השופטים: ״בת אפריל״ (April's Daughter) של מישל פרנקו.

פרסי הסינפונדסיון לסרטים קצרים:
פרס ראשון: ״פול נוכח״ (Paul Is Here) של ולנטינה מאורל, בלגיה.
פרס שני: ״חיה״ (AniMal) של בהראם ובהראם ארק, איראן.
פרס שלישי: ״שני צעירים מתו״ (Two Youths Died) של טומאסו אוסברטי, צרפת.
דקל הזהב לסרט קצר: ״לילה עדין״ (A Gentle Night) של קיו יאנג.
פרס מיוחד של חבר שופטי הסרטים הקצרים: ״התקרה״ (The Ceiling) של טפו אירקסינן.

Good Time
גוד טיים

אל רשימת היוצרים-אחים בתולדות הקולנוע הצטרפו מבחינתי רשמית החל מפסטיבל קאן הנוכחי גם בן וגו׳ש ספדי. אם תשאלו את עופר למשל, זה קרה כבר לפני שנתיים עם סרטם ״השד יודע מה״, שסימן אותם כהבטחה אמריקאית ועולמית. מהרגע שהוכרז כי סרטם הנוכחי של האחים ספדי ייכלל במסגרת התחרות הראשית הוא הוגדר כהפתעת הפסטיבל, וכעת אחרי הצפייה בו אני חייב להגיד שמבחינתי הוא מתמודד רציני ביותר על תואר הסרט הכי טוב שראיתי בריביירה השנה. שני האחים חתומים על הבימוי, בעוד ג׳וש כתב את התסריט עם רונלד ברונסטין ובן גם ערך במשותף עם ברונסטין ואף מככב בתפקיד משנה. התוצאה היא יצירה טוטאלית ואוטריסטית במובהק, מה שנקרא ״סרט של במאי״ אבל נוצר על-ידי שני מוחות משלימים. אפשר לסווג אותו כמותחן פשע עתיר אווירה, אבל בעיניי זה קודם סרט על אהבת אחים, שלא במקרה נעשה בידי שניים שהם כאלה.

הסרט נפתח בהיכרות עם דמותו של ניק (בן ספדי), שנשאל על ידי איש מקצוע שאלות המסגירות כי מדובר עם אדם בעל נכות מנטלית חמורה, כאילו הוא נותר בגיל הילדות ולא התפתח משם. אל החדר ואל הסרט כאחד מתפרץ קוני (רוברט פטינסון), שמחלץ את אחיו האהוב מידי שירותי הרווחה, אחרי שכבר הספקנו ללמוד שהשניים גרים עם סבתם ומתפרנסים מפשעים שונים. ההתפרצות של פטינסון לסצנה מזכה אותו בקראש-זום מרהיב שלחלוטין התניע את הסרט מבחינתי, וגם העניק לו יחס שהזכיר את הקלוז-אפ המיתולוגי של ג׳ון פורד על ג׳ון וויין ב״מרכבת הדואר״. בהמשך פטינסון פשוט הימם אותי ביכולת שלו להחזיק סצנה ולייצר מתח מכלום, לצד הרבה רגש בכל פעם שאחיו בסכנה. ואפשר לומר שהיו לשניים הרבה הזדמנויות להסתכן, בין אם בשוד בנק במערכה הראשונה או במירוץ לילי נגד השעון שהופך להיות חלקו הארי של הסרט המטורלל הזה.

האחים ספדי מבקשים לבנות גשר בין שתי הגדות הקולנועיות המנוגדות למדי שמרכיבות את סרטם, כשביניהן זורם נהר של כאוס. גדה אחת היא מותחני הפשע, בעיקר הליליים, מהסוג שהולך ונהיה מטורף ובלתי סביר יותר ויותר ככל שהדמויות הראשיות מוותרות על שעות שינה ומתרכזות בתנועה קדימה. הצילום חסר המנוחה וחובב התאורה המלאכותית של שון פרייס וויליאמס, ובעיקר הפסקול האלקטרוני של Point Never Oneothrix, מעניקים לסרט לא רק זריקות אדרנלין תכופות אלא גם אווירה של מסיבה שיצאה משליטה. כאילו שהסרט היה זקוק לעוד סמים ממריצים, עם העלילה הסוחפת וההופעות האינטנסיביות של כל הקאסט, ומעל כולם פטינסון. קראתי כבר השוואות לרוברט דה נירו הצעיר, למרות שבעיניי הרבה יותר מתאים כאן פאצ׳ינו של ״אחר צהריים של פורענות״ (רעיון של נועה רגב, עימה שוחחתי לאחר הסרט). אם תרצו זהו מעין ״לילה של פורענות״, כאשר הכלבים מהשם ״Dog Day Afternoon״ כאילו מגיחים מספר פעמים אל המסך. שווה להיזכר שהתעלפתי מפטינסון בפעם הראשונה לפני שלוש שנים בסרט ״רובר״, שם גילם בעצמו טיפוס הלוקה בשכלו ומסתבך בפלילים. כך שעבורי היה זה תפקיד משלים, בו הוא מתגלה שוב כשחקן-שחקן ועובר למושב של הנהג בנסיעה הפרועה הזו, שכל כולו מונעת מדאגה ואהבה לאחיו באופן היחיד שהוא מסוגל לו.

זו בעצם הגדה שממול, הצד השני של הסרט, בו שוכן ליבו. שירותי הרווחה מאמינים כי ניק אינו אחראי למעשיו ונגרר בידי אחיו הקרימינל לסיטואציות מסכנות חיים ובלתי חוקיות בעליל. זה אולי נכון, אבל זו הדרך היחידה שבה קוני יודע לשמור עליו – להיות קרוב אליו ולקחת אותו עימו לכל מקום. שווה גם להגיד שקוני אינו פושע נבון או ערמומי במיוחד, אלא כזה המסתמך על קסם אישי ויכולת אלתור כדי לנסות ולתקן את מה שמשתבש (הכל, אגב). כמו למשל כאשר הוא מבקש את עזרת השוגר-מאמא השרוטה שלו (ג׳ניפר ג׳ייסון לי). אבל כל תיקון שלו רק גורם לעוד ועוד צרות ותסבוכות שיש להתיר, ובכל פעם הצליח הגיבור הכריזמטי לגרום גם לי כצופה לחשוב שהצליח הפעם לפצח את הסיטואציה, רק כדי להתבדות מחדש ולהבין בדיעבד ששוב היה זה מהלך מוטעה. כתוצאה מהתהליך הזה הצליח הסרט לתעתע ולהלהיב בכל כמה דקות מחדש, כמו למשל עם ההופעה הקולנועית מהטובות בכל הזמנים של בקבוק ספרייט. אבל ההפתעה הגדולה מכולם הגיעה בצורת דמעות שזלגו אצלי בסיום, כאילו בלי שום סיבה. אם אצליח לפענח למה ואיך זה קרה אני מבטיח לעדכן, אבל יכול להיות שהיה זה פשוט שחרור מתח שהצטבר יחד עם ההקלה שסוף סוף ראיתי סרט באמת מעולה בפסטיבל גם בשבוע השני שלו.

L'amant Double
מאהב כפול

תסמכו על פרנסואה אוזון שימסמר את העיניים למסך כבר בשוט הפתיחה. זה לא רק המראה של השחקנית הראשית מארין ואכט, ששיתפה פעולה עם הבמאי גם ב״צעירה ויפה״, אלא האופן בו הוא מצלם אותה. בסצנה הבאה אוזון התעלה על עצמו מבחינת אסתטיקה, והציב רף גבוה לכל מה שיבוא בהמשך הסרט – קלוז-אפ על בדיקה וגינלית שמתמזגת עם עין הממצמצת מתוכה דמעה. הקהל השתולל, כאילו אנחנו במופע קסמים ולא באולם קולנוע. הייתם פעם בהקרנה שבא מחאו כפיים לדיזולב? אני לא, וזו אחת הסיבות שאני מת על הפסטיבל הזה.

הנבדקת היא קלואי, הגיבורה שהסתפרה בסיקוונס הקודם, ומחפשת מזור לכאבי הבטן התכופים שלה אצל הגניקולוגית. כמו יתר הרופאים, גם הנוכחית טוענת בפניה שמדובר בסבל פסיכוסומטי, מה שמוביל אותה ללכת לטיפול נפשי. הפסיכולוג שהיא בוחרת, פול (ג׳רמי רנייה), לא רק עוזר לה אלא ממש מעלים את הכאבים, והופך אותם לפרפרים בלב ובבטן. השניים הופכים ממטפל ומטופלת לבני זוג, אלא שאז חושדת קלואי כי פול מסתיר ממנה רומן, למרות שהוא לא יכול להיות בשני מקומות בו זמנית. האם יש לו אח תאום? ואם כן, מדוע הוא מתכחש לקיומו? אעצור כאן למרות שאנחנו אפילו לא ב-20 הדקות הראשונות של הסרט, שהופך מהר מאוד למותחן אירוטי, שנהיה למותחן פסיכולוגי, ואפילו זולג אל עולם סרטי אימה.

על השליטה של אוזון במדיום הקולנועי אני מקווה שלא צריך להרחיב בהתחשב בפילמוגרפיה של הבמאי, כמו גם על החיבה שלו לצלם יצורים יפים למראה משתגלים בכל פוזיציה אפשרית. אבל הפעם יש אופל אמיתי ביצירה שלו, שמתבטא לא רק בצד הוויזואלי המלוטש עד שלמות כהרגלו בקודש, אלא בעיקר בכל הנוגע לסיפור. כדי לקבל תחושה של איך זה לצפות ב״מאהב כפול״, דמיינו מה היה קורה עם ״תאומי המריבה״ (Dead Ringers), או בכלל הקולנוע של דייויד קרוננברג (כפי שציין מאיר שניצר בקול רם בשנייה שנגמר הסרט), היה פוגש את ״היא״ (Elle) של פול ורהובן. יש עוד כמה השפעות ורהובניות בפרט ואייטיזיות בכלל שחבל לגלות, והכי קשה לי להתאפק בנוגע לסצנת מחווה איקונית אחת מסרט שאני אפילו לא רוצה לכתוב את שמו, כי היא מגיעה לקראת הסיום. אז בואו רק נגיד שזו לא בדיוק האסוציאציה המיידית כשחושבים על ההשפעות על פרנסואה אוזון.

סיום התעלומה וכמה סצנות שנעות על הגבול בין המטריד לבין הטראשי או הפארודי, יצרו עבורי חריקות קלות בזמן הצפייה אבל גם סייעו להרהר ביצירה כולה מחדש בסיומה. האופן בו אוזון מנסה לקשור יחד את כל הקצוות, יחד עם המשחק הבלתי פוסק בינו ובין הצופים בנוגע למה קורה במציאות ומה רק בראש של הגיבורה, מבדילים את הסרט מאלה הדומים לו בצורה או בתוכן. מה גם שאוזון הוא בכל זאת במאי מיומן מספיק בשביל שהפטישיזם שלו לטשטושי זהות ומגדר לא יישאר בגדר גימיק. כך מתגלה כי מסתתר בסרט דיון עוכר שלווה באופן שבו כולנו מגדירים את עצמנו באופן כפול לכל הפחות, בכל התחומים, ומסוגלים לחוות פנטזיות כמציאות או להיפך. זה נכון בעיקר לחיפוש אחר פרטנר רומנטי כפול (שיהיה גם רך וגם נוקשה), לא משנה מהן ההעדפות המיניות של כל אחד או אחת. אגב, למרות שסצנות המין תופסות חלק נכבד בעלילה, ועל אף שאוזון מצליח איכשהו להפוך כל דבר תמים למראה לשופע יצרים, נדמה לי שלהגיע לסרט עם ציפיות להתלהט ממנו רק יהפכו אותו לעוד יותר מזעזע בדיעבד.

In the Fade / Aus Dem Nichts
משום מקום

ברגע שהוכרז בטקס הסיום על זכייתה של דיאן קרוגר בפרס השחקנית הטובה ביותר, החלו באולם התלחששויות מכיוון כמה וכמה עיתונאים שחזרו על הביטוי ״Star Award״. כאילו השחקנית הגרמנייה קיבלה אותו בחסד ולא בזכות. אני חייב לומר שהמחאה הזו מאוד משונה בעיניי, משתי סיבות. ראשית, זה לא שלשופטים היו יותר מדי סרטים עם דמויות נשיות ראשיות לבחור מהם – רק ״יצור עדין״ של לוזניצה ו״מאהב כפול״ שצויין לעיל, מציבים במרכזם גיבורה מובהקת. כמובן שהיו גם לא מעט תפקידי משנה, לצד דוגמאות כמו ״הנקמניות״ של קופולה, סרט אנסמבל נשי שבו הגיבורות מאזנות ומשלימות זו את זו. כך שקרוגר היא פחות או יותר היחידה שעשתה תפקיד נשי ראשי ומורכב בכל הפסטיבל. כלומר, מילא אם היו מתלוננים על ברירת מחדל, אבל כוכבוּת? לא ראיתי כזה די-גלאם מאז שרליז תרון (ב״מונסטר״, ״תקועה״ או ״פיוריוסה הזועמת״, רק תבחרו).

קרוגר לא רק חוזרת לשפת אימה אחרי שנים של הצלחה בינלאומית (מתי שמענו אותה מדברת גרמנית, לאחרונה או אי פעם?), אלא גם משילה מעצמה כל שמץ של אבק כוכבים לטובת התפלשות באבק נטו. בתחילת הסרט היא אמורה לגלם אישה משולי החברה שנישאת לפושע מורשה, אבל בהמשך הולכת ודועכת עד כדי חיוורון, שלא לומר נעשית שקופה ודהויה גם פיזית וגם מטאפורית. זאת משום שמשפחתה הקטנה, המוצגת בחלקו הראשון של הסרט, אובדת לה בפיצוץ על רקע לאומני. המשטרה חושדת כי מדובר באויבים ותיקים של בעלה מימיו בכלא, אבל לא מצליחים להאמין איזה פושע שמכבד את עצמו יעז לפגוע גם בילד קטן. אבל האלמנה והאם השכולה מנסה להוביל אותם להאמין שהיא ומשפחתה המעורבת גזעית הייתה קורבן לטרור לאומני דווקא. תודו ש״דיאן קרוגר נגד ניאו-נאצים״ נשמע כמו סרט שתרצו לראות.

סרטו של פאטי אקין מחולק במוצהר לשלוש מערכות, שאפשר לאפיין די בקלות. כל הרגש דחוס במערכה הראשונה, ולכן קיוויתי שהוא יתפוצץ בהמשך. אך אם להמשיך להשתמש בשדה סמנטי באופן חסר רגישות, הוא דווקא נוטרל. הדרמה והחיפוש אחר צדק מאפיינים את המערכה השנייה, כולל אזכור לישראל ברגע רגיש, אגב. מערכה זו היא כמעט סרט בית משפט בפני עצמו, וגם הנדבך החלש יותר בסרט כולו בעיניי. בעיקר כי קשה לי להאמין שעורכי דין יכולים להיות כל-כך חסרי מושג באיך לבנות קייס. לקינוח מוגשת נקמה קרה, מה ששוב לא עורר אצלי הרבה רגש כמו בתחילת הסרט, אבל דווקא התקשר היטב לקולנוע הפוליטי-חברתי של הבמאי הגרמני ממוצא טורקי. מה גם שהמבנה הזה כן עבד לטובתו של הסרט, שכן אחרי שהלחים בין הדמויות לקהל באופן אמוציונלי בפתיחת היצירה שלו, יכול היה הבמאי להעביר אותנו את מדורי הגיהנום השקטים והלא-סנסציוניים בהם צועדת הגיבורה, כאלה שוודאי מוכרים היטב לקורבנות מכל הסוגים.

קשה לי להגיד שיש כאן איזו בשורה או אפילו קולנוע גדול, כי להוציא כמה רגעים של פיוט, אקין נותר לשייט בגובה נמוך ושם את הדגש על הסיפור ובעיקר על מה שעובר על הדמות הראשית. למקרה שכוונותיו לא היו ברורות מספיק, כתובית בסיום מבהירה את כמות הפעמים במאה הנוכחית שבהם ארגונים ימנים קיצוניים בגרמניה פגעו במכוון בתושבים שדמם אינם טהור מספיק בעיניהם, ולכן הוא כאילו מותר. בניגוד לסרטים קודמים של הבמאי קשה גם לדבר על הנאה צרופה או על התמוטטות נפשית, אבל נדמה לי שזו לא הייתה הכוונה מלכתחילה. זהו סרט פוליטי וחברתי המבקש מן הקהל לצאת עימו למסע אל תוך הפצעים הלכאורה-מגלידים של גרמניה, וככזה הוא שווה צפייה בעיניי. בעצם, אפילו בשביל ההופעה של קרוגר לבדה הייתי ממליץ לתת לו צ׳אנס כשיגיע ארצה, ואני מנחש שהאפיל המסחרי שלו יחד עם הנושאים שבמרכזו יביאו אותו למסכים בישראל.

You Were Never Really Here
אף פעם לא באמת היית כאן

לזכותה של לין רמזי ייאמר שהיא יורה זיקוק אזהרה די סמוך לתחילת סרטה החדש והמצופה, שש שנים אחרי ״חייבים לדבר על קווין״. זה קורה בסצנה בה גיבור הסרט, ג׳ו (חואקין פיניקס), שב הביתה אל אימו (ג׳ודית רוברטס) שנרדמה מול הטלוויזיה. היא אומרת ש״פסיכו״ משודר הערב, ומשהו באם מבוגרת וחצי-רדומה בכורסתה ובנה שכבר ראינו שמשהו לא בסדר עימו, יוצר תחושה לא נעימה עם אזכור הסרט הספציפי הזה. רמזי תמשיך לאזכר את היצ׳קוק בהמשך, אבל הקולנוען שאני חשבתי בזמן הצפייה הוא דווקא בן וויטלי. הסרט הזה נראה הרבה יותר כמו משהו שהוא היה שמח להיות חתום כחלק מהמשך ליצירותיו אודות גיבורים אלימים ומבולבלים, או שאולי מדובר באזכור למערכה השלישית והמדממת של ״קווין״, אם להישאר בפילמוגרפיה של רמזי בלבד. מדובר בסרט שלא אמורים לראות בלילה האחרון של התחרות בקאן ובמצב מתקדם של חוסר ריכוז, כך שאבקש לקחת את כל מה שאכתוב בהמשך בעירבון מוגבל מתמיד. מבטיח לנסות לעשות חסד עם הסרט של הבמאית האהובה עליי, שהפעם כשלתי מלהבין את כוונותיה הנסתרות – בהנחה שהיו כאלה.

ג׳ו הוא איש צבא וחוק בעברו, ונפש רצוצה ודואבת בהווה, המתפרנס מחיי פשע בדגש על עבודות חיסול וחילוץ. בסצנת הפתיחה, שנראית כמו צילומי ההשלמה שרמזי ערכה לסרטה כחודש לפני הקרנתו בבכורה עולמית בקאן, אנו נחשפים לעבודתו ובהמשך זהו תורה של שגרתו העלובה. הבמאית מציגה את הצלקות על גבו וידיו של הגיבור, ובהמשך גם את הצלקות הנפשיות שלו בעזרת שפת הקולנוע, בעיקר בעריכה אבל לא רק בעזרת פלאשבקים. קשה ולא נעים להיות בתוך הראש של ג׳ו, שמכיל זכרונות ילדות חונקים, ושביבי טראומות משירותו הצבאי מעבר לים או על אדמת מולדתו. המשימה שמשנה את הכל עבורו היא זו בה פוליטיקאי מבקש שיציל את בתו החטופה ויעשה צדק עם החוטפים, מה שחושף את ג׳ו לרשת של פדופיליה המנהלים בעלי השררה בעיר ניו-יורק, ומוציא אותו למסע של טירוף וגאולה.

מפתיע לגלות שדווקא רמזי חתומה על הסרט הכי אלים שנראה השנה בתחרות, כאשר רק הסרטים הקוריאניים שראיתי מחוץ לתחרות נותנים לה פייט (ועליהם אכתוב בדיווח הבא). מאידך, זה בהחלט קריטי לסיפור עתיר הזעזועים, שכן האלימות הביאה את ג׳ו למצב הזה, ונדמה שרק אלימות תוציא אותו ממנו. אבל בניגוד לסרטים המשתמשים באלימות באופן מבדר או בקריצה, אצל רמזי הדגשת כל אמצעי המבע גורמים לסרט ליצור תגובה פיזית של רתיעה אל מול הנעשה על המסך. מדהים אותי בכל פעם מחדש כיצד האישה הזאת יכולה לספר סיפור מטלטל תוך שימוש בקלוז-אפים של חפצים בלבד, כפי שהיא מוכיחה כבר בפתיחה. אבל אני חייב להיות כאן הצופה הסביר וקצת להתלונן על העלילה. כל הזמן חשבתי שהתעלולים הקולנועיים מייצרים איזו חידה שיש לפצח, אבל יכול גם להיות שהסרט ישיר למדי מבחינת הסיפור שהוא מספר. לכן אפשר לראות בהם כהסחות דעת בלבד, מה שקצת ביאס אותי באופן אישי, או לפחות גרם לי לרצות לראות את הסרט שוב ובתנאים אופטימליים יותר מבחינת היכולת שלי לספוג.

עוד באסה יחסית הקשורה לסרט הגיעה בטקס הסיום, ואני לא מדבר על התיקו בפרס התסריט, אותו כתבה רמזי בהתבסס על סיפור קצר של ג׳ונתן איימס. אם הזכייה של קרוגר זכתה למחאה קלה, מוזר שדווקא על הפרס של פיניקס אף אחד ציקצק. כמובן שהוא מצויין, גם אם ירצה לא יהיה יכול אחרת, ואין ספק שאפשר להאמין כי הדמות שהוא מגלם עומדת להתאבד בכל שנייה, וכל כולה סבל וייסורים. בלעדיו, הסרט היה תצוגת תכלית של במאית ולא הרבה יותר מזה. אבל לא רק שהשחקן גילם תפקידים מורכבים ושיחק דמויות מרופטות לא פחות בעבר, זה אפילו לא התפקיד הכי טוב שלו בתור גבר אבוד בעשור הנוכחי, אם להיזכר בסרט בעל כותרת דומה אותו יצר – ״I'm Still Here״. אני שב ומזכיר לעצמי שיכול להיות שפספסתי משהו, שלא ירדתי לסוף דעתה של היוצרת (בנוגע לבחירות המוזיקליות למשל) ושלא הייתי במצב להבחין בכל הדקויות שהעניק פיניקס לדמות הראשית, שדרך תודעתה המרוסקת נחווה הסרט. אבל נכון לצפייה הזו, יש סרטים שהיו ראויים יותר לפרסים, במיוחד בגזרת המשחק והתסריט. למשל הסרט עליו כתבתי בתחילת הפוסט, ״גוד טיים״, מעין אח-חורג לסרט זה שמתרחש בחלק אחר של ניו-יורק ומציג מסע לילי מסוייט של דמות ראשית המנסה לגאול את נפשה דרך עזרה לדמות חסרת ישע.

120 BPM
120 פעימות לדקה

Image Credit : Céline Nieszawer

אחרון חביב מבין סרטי התחרות שראיתי, אותו תפסתי ביום ההשלמות. יום א׳ האחרון של הפסטיבל, בו מעולם לא נכחתי עד השנה, מוקדש לא רק לטקס חלוקת הפרסים בערב, אלא גם מאכלס ארבע משבצות צפייה המלאות בכל סרטי התחרות בשידורים חוזרים. הייתי יכול לבחור לבלות יום שלם באולם ע״ש בוניואל ולתקתק בזה אחר זה את הסרטים החדשים של מיכאל האנקה, הונג סאנג סו ונעמי קאווסה. במקום זאת בחרתי במשבצת הצהריים באולם דבוסי, שם הוצג סרטו של רובן קמפיו, שהפך לשיחת הריביירה מאז החמצתי אותו באמצע הפסטיבל. ערב לפני יום ההשלמות גרף את פרס הביקורת ופרס הדקל הגאה, אותו העניק לו בין היתר כבוד השופט הישראלי יאיר הוכנר. אבל הצרה היא שהסרט התנגש עם שתי משבצות מקבילות, לא רק אחת, ובסיומו כבר לא רצתי למשבצת האחרונה כי הייתי רווי לגמרי. כך יצא שבסוף היום האחרון ראיתי רק את הסרט הבודד הזה, שהייתי משוכנע שיזכה בדקל הזהב, ולבסוף הוסיף לארון הגביעים שלו את הגרנד פרי, הפרס השני בחשיבותו בקאן.

בהתחשב בתיאור הבא, אולי תסכימו שאין סיכוי שיושב ראש חבר השופטים פדרו אלמודובר לא יימס במשך שעתיים ועשרים דקות מול הסרט הזה: בתפר שבין האייטיז והניינטיז, חבורת אקטיביסטים גאה המהווה את הסניף שצרפתי של ״Act Up״ האמריקאית, לוחמת למען הכרה בזכויות להט״ביות בכלל ולמען הפסקת ההתעלמות מחולי האיידס המצויים בקבוצות מיעוט בפרט. הצעירים מתעקשים לחגוג את החיים למרות שהם עשויים להיות בכל רגע בין המתים. הם עושים זאת גם באופן המוני וצבעוני במצעדי גאווה או במסיבות ליליות, וגם באופן אינטימי יותר. עיקר האינטימיות, שאינה רק סצנות סקס באורך לא מאוד רחוק מזמן אמת, מוצגת בקשר הנרקם בין חבר חדש וביישן בקבוצה (ארנו ואלויס) לבין אקטיביסט וחולה איידס ותיק ומוחצן יותר (נאוול פרז ביסקיארט). אם עלה בראשכם שמדובר בגרסה הגברית ל״כחול הוא הצבע החם ביותר״, או בקיצור ״ורוד הוא הצבע החם ביותר״, אז הצלחתי במשימתי.

קצת כמו הסרט ההוא של עבדלטיף קשיש, זוכה פסטיבל קאן לפני ארבע שנים, גם הפעם מצאתי את עצמי מחוץ לחוויה, כך שאני יכול רק להעריך ולא להעריץ. אין ספק שמדובר בסרט חשוב על נושאים רלוונטיים (עדיין), אבל לא מהסוג שלוקח את עצמו ברצינות תהומית ומייאשת, ולכן אי אפשר שלא להיות בעדו. אבל כיוון שרק השקפתי עליו, ולא ממש צפיתי בו, ראיתי טוב מדי את המניפולציות בהן השתמש. הבחנתי שמה שמעניין את היוצר הם הגברים הצעירים, אבל כדי שזה יהיה סרט להט״בי ולא הומוסקסואלי בלבד הוא הקפיד לשתול שלדי דמויות נוספות. ביניהן: אם שמגיעה לפגישות כאקטיביסטית שאינה בגיל הצעירים, מנהיגה נוספת ולסבית של התנועה (אדל האנל) שמדי פעם תוקעת נשיקה לדמות של אישה קצוצת שיער, או אפילו טרנסג׳נדרית המשמיעה את קולה בסצנה אחת ולא שבה יותר לפקוד את המסך. עבורי זה היה מסומן מדי, אבל אולי זה רק טבעי שסרט עמוס לעייפה בדיונים יציית לכללים העכשוויים של דיון פוליטי-חברתי.

רוב רובו של הסרט מורכב מן המפגשים הטעונים של קבוצת האקטיביסטים, כלומר מכיל סצנות בנות מספר דו-ספרתי של דקות בהן אנשים משוחחים בלהט רב, ומתפצלים לדעות שונות למרות שמטרתם משותפת. זה בדיוק השלב להזכיר שהבמאי הינו התסריטאי השותף של לורן קנטה לסרט נוסף שזכה בקאן – ״בין הקירות״. לא אגזים אם אומר שכמעט חצי מהסרט הוא בעצם ״בין הקירות״ רק בסוג שונה של כיתה, עם הרבה אהדה לדינמיקה הפנימית ולכללי הטקס שבתרבות הדיון (נקישה באצבעות להסכמה במקום מחיאות כף והוצאת אוויר כמו לחישות נחשיות במקום בוז). החצי השני הוא כאמור מעין ״ורוד הוא הצבע החם ביותר״, ממנו נהנתי יותר ובו מנסה הסרט להעלות את הדופק של צופיו הרבה מעל 120 פעימות לדקה. למרות שגם שם אפשר לחוש בנוסחתיות מסויימת, כאילו קמפיו יודע שהסרט שלו הוא בעצם על אקטיביסטים שמדברים יותר מאשר פועלים, למרבה האירוניה. אפשר לראות את הפרדוקס הזה היטב בסצנה הראשונה, שבה מפגש קבוצתי דן בפעולה שיצאה משליטה – בכל פעם שחותכים אל הפעולה עצמה הסרט משתפר, ובכל פעם ששבים לדיון בכיתה האנרגיה צונחת. אבל כתוצאה מן החיתוכים התדירים אי אפשר להנות מהאקט המחתרתי במלואו, רק מהדיון בו. לכן, גם הסרט כולו הוא יותר דיבור על נושא מסויים מאשר הדבר עצמו.

Image Credit : Céline Nieszawer