אוסקר 2016/17: ההופעות הכי טובות שלא נמצאות על הרדאר

ממש לפני שנה, יצאנו אורון ואני מהקרנה מקדימה של הסרט "האיש שנולד מחדש". אלו היו צהריי יום שישי, בחוץ השתוללה סערה, ובזמן שחיכינו לאוטובוס באיזור התעשייה של הרצליה, נושא השיחה היה כמעט אחד ויחיד: איך כולם עושים סלטות באוויר מהתפקיד של ליאונרדו דיקפריו, אבל אף אחד לא מדבר על תצוגת המשחק הטובה ביותר של הסרט – זו של טום הארדי. אמנם שמו של השחקן הבריטי השתחל לכמה פרסים מקדימים, אבל בשלב ההוא מסקרי האוסקרים לא חשבו בכלל בכיוון של מועמדות.
והנה, בעת הכרזת המועמדים, שמו של הארדי הוזכר כאחד מחמשת שחקני המשנה של השנה. השילוב של השמחה וההפתעה, גרמה לי לצווחה מביכה במיוחד, שהרתיעה את חברי למשרד שצפו יחד אתי במשדר. האמת היא שמקרים כאלו קרו לי בעבר גם עם מרשה גיי הארדן ("מיסטיק ריבר"), גארי אולדמן ("החפרפרת"), ג'קי וויבר ("ממלכת החיות") ועוד כמה שאני בטח שוכח.

רוצה לומר, בשלב הזה של השנה אנחנו תמיד חושבים שהכל כבר פרוש לפנינו, אבל שוכחים שעומדות להגיע אלינו כמה הפתעות רציניות במעמד הכרזת המועמדים לאוסקר הקרוב. הפוסט הזה הוא גם תפילה וגם תלונה, ובו אני מציין כמה הופעות נפלאות שכשירות לאוסקר, אבל בינתיים סובלות מיחס קלוקל או התעלמות מוחלטת. בחרתי שלוש הופעות לכל קטגורית משחק, כי אחרת זה לא היה נגמר.

שחקניות משנה

גוגו מבת'ה-רוא – "מיס סלואן" (Miss Sloane)
השנה ישנו המון פוקוס לגיוון אתני בקטגוריות המשחק, וכרגע בפרס שחקנית המשנה מובילות לא פחות משלוש מועמדויות אפרו-אמריקאיות. אם כולן יכנסו בסופו של דבר, וסביר להניח שכך יקרה, זו תהיה הפעם הראשונה בתולדות האוסקר שקטגורית משחק טומנת בחובה שלושה שחקנים שחורים. השמות כרגע הן אוקטביה ספנסר ("מאחורי המספרים"), נעמי האריס ("אור ירח") ו-ויולה דייויס ("גדרות") שקשה מאוד להמר נגדה כזוכה בשלב זה. בתוך כל הצפיפות הזו, אף אחד לא מתייחס למבת'ה-רוא, שכבר כמה שנים מחכה למועמדותה הראשונה. הבעיה העיקרית שלה השנה, היא שהופעתה נמצאת בסמוך להוריקן הקרוי ג'סיקה צ'סטיין, ואפילו היא לא מקבלת מספיק תשומת לב. ב"מיס סלואן" המשובח, מבת'ה-רוא מגלמת את אסמי, העוזרת הנאמנה של סלואן, שהיא למעשה רוב העוגן הרגשי של הסרט, ומעניקה לו כמה רגעים חזקים במיוחד.

מולי שאנון – "אנשים אחרים" (Other People)
שאנון היא קומיקאית מוכרת, בוגרת SNL, שלרוב מופיעה בתפקידים קטנים שגונבים את ההצגה. לפני שנה נצפתה בדרמה-קומית-אינדית-על-סרטן "אני, ארל וזאת שעומדת למות", והשנה היא קיבלה לעצמה תפקיד גדול ומשמעותי בדרמה-קומית-אינדית-על-סרטן בשם "אנשים אחרים", סרט הפתיחה של פסטיבל סאנדנס האחרון. בנוכחי, שאנון היא ג'ואן, אישה בשנות החמישים שלה אשר בגופה התפשט סרטן אלים. זה נשמע כמו סרט שראינו אלפיים פעם, וזה נכון, אבל "אנשים אחרים" מוצלח ביחס לז'אנר, כי יש בו משהו כן יותר, משהו אמיתי (ביחס לסרט אמריקאי). והוא גם נורא נורא מצחיק.
אם חברי האקדמיה יראו את הסרט, הם יצביעו לה (היא הצליחה לקבל מועמדות לפרסי הספיריטס ולתא המבקרים של וושינגטון). השאלה כמה מהם יסכימו לשבת מול סרט סרטן שאין בו את מריל סטריפ.

ג'וליאן מור – "הרומן של מגי" (Maggie's Plan)
סרטה של רבקה מילר הוא בשום אופן לא אחד מהפסגות הקולנועיות של השנה, ואני מבין לגמרי מדוע התפוגג מהזיכרון במהירות. ועדיין, משהו שחייבים לנצור ממנו הוא את ההופעה הנפלאה וגונבת ההצגה של ג'וליאן מור, כאישה נבגדת ממוצא דני (אם כי אני לא סגור כמה המבטא שלה מדויק). מור בוראת אישה סקנדינבית קפואה, שעל פניו היא מאוד מתקדמת בדעותיה, אבל מסתירה פגיעות נורא גדולה, ועדיין מצליחה להצחיק כשהיא רוצה. היה ברור שהזכייה על "עדיין אליס" תבלום את המועמדויות ששחקנית העל הזו מקבלת כל שנתיים-שלוש, וחבל שדווקא ההופעה הכי טובה שלה מאז "ביג ליבובסקי" סובלת מזה.

וגם: ריילי קיו ("אמריקן האני"), היילי סקוויירס ("אני, דניאל בלייק"), רייצ'ל וויז ("הלובסטר")

שחקני משנה

טום בנט – "אהבה וידידות" (Love & Friendship)
בסיכום המחצית של 2016, הכרזתי על בנט כגנב הסצנות של השנה עד כה, והתואר עדיין נותר בעינו. מה שמתסכל מאוד בעניינו של בנט הוא שגם הסרט בו הוא משתתף בכל זאת מוזכר פה ושם בשיחות אוסקר (בעיקר בענייני שחקנית ראשית, תסריט מעובד ותלבושות), וגם קטגורית שחקן המשנה היא יחסית פתוחה כרגע. ועדיין, הוא נעדר לחלוטין. אז נכון שהזוכה בקטגוריה כפי הנראה יהיה מאהרשלה עלי ב"אור ירח", ואפשר גם לסמן את יו גרנט וג'ף ברידג'ס בשלב זה, אבל עדיין יש איזה מקום וחצי כדי להכניס אותו פנימה. התגובות לסרט לא היו מרהיבות בארה"ב, וכנראה שזו אחת הבעיות.

ג'ון גודמן – "דרך קלוברפילד 10" (Ten Cloverfield Lane)
לא אאשים אתכם אם כבר נמאס לכם לקרוא אותי מהלל את גודמן, שהעובדה שמעולם לא היה מועמד לאוסקר היא פאדיחה עוד יצטרכו לתת עליה די וחשבון, אבל תישארו אתי עוד רגע אחד. אין ספק שהיות "דרך קלוברפילד 10" סרט ז'אנר מרחיקה את האקדמיה, וזה כנראה מה שיפיל את גודמן (שאפילו זכה לכתבה שלמה באינדיווייר לאחרונה) מרשימת המועמדים. אבל זה לא אומר שצריך להתייאש. כהארווי, גודמן כל הזמן מתעתע בנו, ואנחנו לא יכולים להבין האם כוונותיו טובות או זדוניות. או כך לפחות עד חלקו האחרון של סרט האימה האהוב עלי מהשנה החולפת, אבל זה כבר בגדר ספויילרים.

אלדן אהרליך – "יחי הקיסר" (Hail, Caeser)
סרטם של האחים כהן כבר נשכח מהתודעה בשלב זה של השנה, וגם אם חשבתי שהעובדה שאהלריך קיבל על עצמו לגלם את האן סולו הצעיר בסרטים הבאים של "מלחמת הכוכבים" תעזור לו להישאר בשיח, זה כבר לגמרי מאוחר מדי. אהרלין מגלם את דויל ב"יחי הקיסר", שחקן צעיר ולא מבריק במיוחד שעומד להציל את היום, שם הוא מצליח לבלוט ולגנוב את ההצגה אפילו מתופעה כמו רייף פיינס. אהרליך יהיה מועמד מתישהו בשנים הקרובות, בזה אין ספק, אבל מעטים תפקידי המשנה השנה שהתעלו עליו, וזה מתסכל מאוד.

וגם: רייף פיינס בעצמו ("גלים גבוהים"), הארווי סקרימשאו ("המכשפה"), סם ניל ("המצוד אחר הפראיים")

שחקניות ראשיות

אניה טיילור ג'וי – "המכשפה" (The Witch)
למען האמת, התגלית הצעירה בסרטו המשובח של רוברט אגרס (שהיה לסרט האימה האהוב עלי מ-2015, אבל תאריך יציאתו בארה"ב היה השנה) כן זוכה לתשומת לב, ועד כה זכתה בפרס התגלית של פרסי הגות'האם ומועמדות לפרס ההופעה הצעירה של תא המבקרים של וושינגטון. אבל זה לא באמת מספיק. כמו אצל גודמן, עובדת היות הסרט בכיכובה מעולם הז'אנר בהחלט פועלת לרעתה, וזה לא הוגן במקרה הטוב. לא רק שלטיילור ג'וי יש כמה סצנות קשות מאוד לביצוע בסרט, היא גם צריכה לדבר באנגלית עתיקה, ועדיין היא מנצחת את הכל בנוק-אאוט. היא הייתה בת 19 בזמן צילומי הסרט ואני מת מסקרנות לגבי המשך הקריירה שלה.

ג'סיקה צ'סטיין – "מיס סלואן" (Miss Sloane)
כל הופעה של צ'סטיין נכנסת באופן כזה או אחר לשיח האוסקר, ולאחרונה גם הוזכרה בגלובוס הזהב. עם זאת, כרגע סיכוייה למועמדות נראים קלושים מאוד, בטח בהתחשב בתחרות הקשה שמארגנות לה נטלי פורטמן, אנט בנינג, אמה סטון, מריל סטריפ, איימי אדמס, איזבל הופר ורות נגה. ב"מיס סלואן" מגלמת צ'סטיין לוביסטית בוושינגטון, שמטרתה לשכנע סנאטורים להצביע נגד הצעת חוק לתיקון השני, זה שמתייחס לזכות להחזקת נשק.
צ'סטיין תמיד טובה, אבל פה היא מתפוצצת, לועסת את הסצנות, יורקת ועוד קלישאות של מבקרים. יכול להיות שכבר לוקחים אותה כמובן מאליו (מצד שני – מריל סטריפ), יכול להיות שהסרט הזה פשוט לא הרשים מספיק את האמריקאים (מצד שני – מריל סטריפ), אבל תהא הסיבה אשר תהיה, חוסר היכולת של עבודתה פה להדביק את הקצב בעונה הזו היא מקור גדול של אכזבה.

טילדה סווינטון – "גלים גבוהים" (A BIgger Splash)
כל מה שנאמר על צ'סטיין, יכול להיות מוכל גם על סווינטון. לא תהיה זו הגזמה לומר שמדובר בשחקנית הטובה ביותר שחיה כיום, כזו שבוחרת את הפרויקטים הכי מעניינים, את התפקידים הכי מאתגרים, ומשבחת כל דבר שהיא נוגעת בו. מצד שני, היא נלקחת כמובן מאליו וסרטיה פחות מעניינים את האקדמיה. סווינטון זכתה בעבר באוסקר, על מועמדותה היחידה ב"מייקל קלייטון", ומאז נשדדה ממנו לפחות ארבע פעמים ("ג'וליה", "אני אהבה", "חייבים לדבר על קווין", "רכבת הקרח"). ב"גלים גבוהים", אחד הסרטים האהובים עלי מהשנה, היא כובשת את פסגה ומנצח עוד אתגר, כאשר דמותה בסרט סובלת מדלקת גרון איומה, שלא מאפשרת לה לדבר. את רוב הסרט צולחת סווינטון על ידי שימוש רק בפניה ובגופה, ומצליחה להעביר לא רק את מה שהיא מרגישה, אלא גם את הדברים המנוגדים שפועלים בתוך נפשה. לראות כדי להאמין.

שחקנים ראשיים

רוברט דאוני ג'וניור – "קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים" (Captain America: Civil War)
דאוני הצליח בעברו להשיג מועמדות לאוסקר על אחד הסרטים הכי לא אוסקריים בתולדות הסרטים הלא אוסקריים. זה היה "רעם טרופי", אחת הקומדיות הגדולות של הוליווד מהשנים האחרונות, ושם גילם שחקן עטור שבחים (יש שיאמרו פרודיה על ראסל קרוא, בתקופה שעוד היה עטור שבחים) שעובר ניתוח שיכהה את עורו כדי שיוכל לגלם דמות של חייל אפרו-אמריקאי. אני אוהב לדמיין לעצמי שאילולא פטירתו הטראגית של הית' לדג'ר הוא גם היה זוכה, אבל נראה לי שזו הפרזה.
בכל מקרה, אם דאוני יכל לשכנע את האקדמיה להצביע בעדו לסרט כמו "רעם טרופי", אין סיבה שהוא לא יוכל לעשות את זה גם בפרק הביליון של היקום המשותף של מארוול. אמנם הסרט הוא בכלל של קפטן אמריקה, אבל לא רק שדאוני שווה ערך אל כריס אוונס גם בזמן המסך וגם מבחינת החשיבות שלו בתסריט, אלא שהוא איכשהו מצליח לתת בסרט הזה את ההופעה הכי טובה שלו בסדרה. וזה ממש לא פשוט בהתחשב בעובדה שזו הפעם השישית שהוא עושה זאת (לא מחשיב את "הענק הירוק").

מייקל קיטון – "המייסד" (The Founder)
איזה בלאגן היה עם הסרט הזה. הארווי ווינשטין תכנן להוציא את הסרט בשיא עונת הפרסים, אבל אז דחה את היציאה הרשמית לינואר (כולל אמברגו מבקרים), אבל כן הרים תקופת הרצה כדי שהסרט בכל זאת יהיה כשיר לאוסקר. זה הרגיש כמו חוסר אמון מוחלט בסרט, והתגובות בהתאם. וזה חבל נורא, כי קיטון, ששני סרטיו האחרונים זכו באוסקר לסרט הטוב ביותר, יכל בקלות להיות בחמישייה. כריי קרוק, האיש שגילה את מקדונלדס והפך אותה לאימפרייה, קיטון מעניק הופעה נורא מרשימה של אדם טוב, שהחלום האמריקאי משחית אותו לגמרי. קשה להחליט האם הוא דמות חיובית או שלילית (למרבה הצער, שלא כמו בסרט עצמו, הטריילר הנורא של הסרט מנסה להחליט בשבילנו) והוא מוביל את סרטו של ג'ון לי הנקוק בגאון.

מייקל פאסבנדר – "אור בין האוקיינוסים" (The Light Between Oceans)
מקרה קשוח של לידת פגר. סרטו החדש של דרק סיאנפרנס הוא הדברים מהם עשויים אוסקרים, וזאת אולי הסיבה מדוע הוא התרסק בשנייה שיצא להקרנות מסחריות. זה לא סרט מאוד מוצלח אבל יש בו המון דברים יפים, כמו הצילום המדהים, והופעתו של פאסי. המבקרים היו קשים אתו, יש שיאמרו בצדק, הקהל לא מצא בו עניין, והוא התפוגג במהרה. ועדיין, פאסי מוכיח שוב איזה כשרון ענק הוא. בשונה מזוגתו בסרט ובחיים, אליסיה ויקנדר, הוא מצליח להימנע מהיסטריה ובורא דמות שעושה החלטות איומות, אבל כמעט תמיד אפשר להבין מדוע (גם אם לא מסכימים אתו). בשנה שעברה השתתף ב"סטיב ג'ובס" שגם היה אמור להיות מתמודד לפרס הסרט, אבל התגובות הצוננות מנעו ממנו. פאסי הצליח בכל זאת להתברג לחמישייה, אבל השנה הסיכויים קלושים מאין כמוהם.