• סרטים חדשים: פרק מספר חמש לעלילות ג'ק ספארו
  • אימת החודש - מאי 2017
  • פסטיבל קאן 2017: הדיווח השלישי של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - הדיווח השלישי של עופר
  • דוקאביב 2017: דיווח שישי ואחרון
  • שעתם היפה
  • פסטיבל קאן 2017 - הדיווח השני של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - דיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 21
  • פסטיבל קאן 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017: דיווח רביעי של עופר
  • המילה האחרונה
  • ״תחושה של סוף״, סקירה
  • ״קולוסאל״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • כישלונות נהדרים: הסרטים המאוחרים של צ׳ארלי צ׳פלין
  • שומרי הגקלסיה 2

"סטונוול", סקירה על הסרט הגרוע הקודם של רולנד אמריך

30 ביוני 2016 מאת אור סיגולי

לפני שבוע יצא בישראל ובעולם סרט האקשן-מד"ב "היום השלישי: התחדשות", הסיקוול למרסק הקופות זוכה אוסקר האפקטים משנת 1996. נציג סריטה היחיד שצפה בסרט היה אורון, שאת רשמיו הלא נלהבים תרם לעכבר העיר. בשם עופר אינני יכול לדבר, אבל אני, ששנאתי את הסרט המקורי עוד כשישבתי ברב-חן 1 בלב המפרץ בהיותי בן 13 והרגשתי שעובדים עלי, החלטתי שאין לי עניין לצפות בסרט ההמשך החדש.
הביקורות המקומיות והזרות שהמטירו זעם על הסרט לא שכנעו אותי שעשיתי טעות, אם כי אני חייב לציין שאני בדרך כלל משתדל לא לתת לביקורות להשפיע עלי, אחרת הייתי מפספס הנאות כמו "באטלשיפ" או "קרניים" (וסתם כי נזכרתי עכשיו, מה קורה עם ההגעה של הסרט ההמשך ל"צבי הנינג'ה"? חבר שואל), אבל הלו"ז הצפוף של הזמן האחרון הכולל סקרינרים לפסטיבל ירושלים והקרנות האקדמיה, מנע ממני ללכת לראות אותו בכל זאת.
כך נותר הבלוג מיותם מסקירה לסרט החדש, כשלפתע חשבתי לעצמי, למה לראות סרט מפוקפק חדש של רולנד אמריך, כשבעצם עוד לא יצא לי לספר לכם, קוראים אמיצים, על הזוועה הקודמת שלו?
אז כפיצוי על היעדרות "היום השלישי: התחדשות" מסקירות הסופ"ש, אני מגיש לכם טקסט מעוכב על הדרמה האמריכית שלא ראיתם בשנה שעברה, "סטונוול" (Stonewall).

"סטונוול" הוא סיפור מעניין בפני עצמו ששווה להתעכב עליו עוד לפני שמדברים על מה שקורה על המסך. מאחורי ההפקה עמד אמריך, יליד גרמניה, שבתחילת שנות התשעים החל לייצר בלוקבאסטרים להוליווד עם "חייל אוניברסלי" בכיכובו של ז'אן קלוד-ואן דאם, ו"סטארגייט" שאצלנו זכה לכותרות בעיקר בזכות נוכחותה של השחקנית הישראלית מילי אביטל. "היום השלישי" היה נקודת השיא, כאשר הפך להיות הסרט המרוויח ביותר בזמנו, וסיפק מנת פיצוצים חייזריים באופן שטרם ראו באותה תקופה.
מאותו הרגע אמריך לא הצליח לשחזר את הבום של "היום השלישי" אבל המשיך ליצור סרטי אפקטים שזכו לתהודה, לרוב אפילו סבירה, כמו "היום שאחרי מחר" ו-"2012". הוא גם ניסה את מזלו עם דרמות רציניות אך עתירות תקציב לא פחות, כמו סרט המלחמה "הפטריוט" עם מל גיבסון שהיה מועמד לשלושה פרסי אוסקר, ו"אנונימוס", המתעסק בקונטרברסליות סביב וויליאם שייקספיר, שהיה מועמד לאוסקר התלבושות. בשנת 2013 ביים את "וושינגטון על הכוונת", סרט אקשן גרוע עם צ'נינג טייטום, שלפחות היו לו כמה סצנות חביבות, שאחת מהן אפילו נכנסה למצעד רגעי השנה שלי.

אחרי כל הפיצוצים והאפקטים, חשקה נפשו של אמריך בהפקה צנועה, כזו שתוכיח שהוא גם במאי דרמטי ראוי, ואולי תהיה שחקנית בפרס האוסקר. כגיי מוצהר, אמריך בחר להעביר למסך, לראשונה בסרט עלילתי, את אחד האירועים המרכזיים בהיסטוריה של הקהילה הגאה, אירועי סטונוול, שהתרחשו בניו יורק בשנת 1969. זו הייתה ההתקוממות המתוקשרת הראשונה של גייז אל מול אלימות ודיכוי משטרתי, שהראתה לעולם שהקהילה מסרבת להיות עוד קבוצה נרדפת, ובעקבותיה קמו ועלו עשרות איגודים למען זכויות הלהטב"קים בכל העולם.
מעשיות סטונוול זכו ללא מעט סרטים תיעודיים וספרים שנכתבו עליהם, כך שהמחשבה להביא את זה למסך הקולנוע עם תקציב ראוי ותמיכה רחבה הייתה מחשבה משמחת. האם דווקא רולנד אמריך הוא הבחור לעשות את זה? זאת הייתה שאלה אחרת. אבל לכולם מגיעה הזדמנות.

הצרות התחילו כבר כשיצא הטריילר לסרט, שהבהיר כי גיבור הסרט הוא בחור לבן ונאה, סטרייט-אקטינג, שגדל בעיירה קטנה והגיע לניו יורק בדיוק בתקופה בה הכל עמד להשתנות. לאחר חשיפת הטריילר, הקהילה הלהט"בית שצפה וקצפה והתחילה ולהציף את הרשת בדרישות לחרם על הסרט, מכיוון שהם חשו שהסרט בוחר בוויט-וואשינג (הלבנה של הדמויות לטובת התחנפות לקהל) על פני גיבורי סטונוול האמיתיים, שהיו טרנסג'נדרים שחורי עור. שאלת הייצוג והגיוון שוב נכנסה להילוך גבוה, ולכולם היה מה לומר.
האמת היא שחייב להודות, בעיני ההתנהלות הזו של הגולשים והכתבים לא לגמרי ראויה. קודם כל, לא שופטים סרט לחומרה וחורמה על פי טריילר, בטח לא בשלב כה מוקדם. דבר שני, נורא מוזר בעיני הקטע הזה שבו הקהילה הלהט"בית דורשת ייצוג בקולנוע, אבל אך ורק בתנאים שלה. ואף יותר מזה, אני לגמרי מבין את הבחירה של אמריך בגיבור לבן וקל לעיכול. בסופו של דבר, הוא רצה שאנשים יראו את הסרט, שהקהל הרחב יבוא לקולנוע, ובשביל זה הוא היה צריך למצוא דמות ראשית שלא תרתיע ותמשוך גם את הנשים והסטרייטים לסרט. אין מה לעשות, ככה זה עובד.
ואגב, היה צריך להגיד למקליקים הזועמים, שון פן הוא גבר מושך הרבה יותר מאשר הארווי מילק, ובסיפור הקצר עליו מבוסס "הר ברוקבק", אניס וג'ק הם דרומים נמוכים עם שיניים בולטות, ההפך הגמור מאלו שמגלמים אותם הית' לדג'ר תנצב"ה וג'ייק ג'ילנהאל, יבדל לחיים ארוכים. הקולנוע משפר את המציאות, כי זו הדרך להגיע להמונים. אין הרבה מה לעשות בהקשר הזה.

אבל כתב ההגנה הנ"ל על הסרט, נמחק ובוטל ברגע ש"סטונוול" נחשף בפסטיבל טורונטו 2015. כי מסתבר שדני ווינטרס, הגיבור היפיוף (בגילומו של ג'רמי אירווינג מ"סוס מלחמה"), הוא לא רק העיניים דרכן אנו חווים את הסיפור, בהתבסס על השימוש התסריטאי המוכר של דמות חיצונית דרכה אנחנו פוגשים עולם סגור (א-לה "הצוללת", "אקס-מן" או הפיילוט של "מד מן"), אלא לא פחות מזה שהצית את נס המרד האלים, זה שהשליך את האבן הראשונה, זה שאחראי להתקוממות. ופה אנחנו בבעיה. בשלב הזה אמריך מעוות את ההיסטוריה, ולוקח את הקרדיט ממיעוטים שתפקידם היה קריטי. סטונוול, כך מספרים אלו שחקרו וכתבו על האירוע, היה שייך לטרנסג'נדרים ולקווירים, לא לדוגמנים.
אבל אולי – רק אולי – אם זה היה הפשע היחיד של הסרט, אפשר היה לעצום עין. מעבר לזה, פשוט מדובר בסרט רע, המתבסס על כתיבה רעה של ג'ון רובין בייץ. נגיד את זה כך: לפני הגעת הקיץ, הייתי חלק מצוות הלקטורה של TLVFest, פסטיבל הקולנוע הלהט"בי בסינמטק תל אביב. כחלק מהישיבות הראשונות, העלתי הצעה באוזני מנהל הפסטיבל יאיר הוכנר, האם לא כדאי לעשות הקרנה של הסרט הזה. בכל זאת, הוא כנראה הסרט הלהט"בי האמריקאי הכי גדול של השנה החולפת, ואפילו אפשר להשתמש ביחס שהוא קיבל כדי לעשות לאחריו פאנל או דיון לגבי ייצוג גאה והיחס של הקולנוע לקהילה. הוכנר נתן בי מבט, שהבהיר לי שזה לא על הפרק. לאחר השיחה הזו התיישבתי לצפות בסרט, וירדתי מהרעיון באותו הרגע. הסרט הזה אפילו לא שווה את הדיון עליו.

"סטונוול" נפתח במונטאז' של האירועים האלימים בניו יורק. בשחור-לבן כאילו תיעודי הוא מציג את הזגוגיות המתנפצות, הקהל הזועם, האש המתלהטת והמשטרה שמגיעה בכוחות נרחבים. לאחר מכן אנחנו קופצים שלושה חודשים אחורה ומכירים את דני, גברבר צעיר על אוטובוס מאינדיאנה לניו יורק. בעיר הגדולה הוא נדהם מגברים שמחזיקים ידיים ברחוב, וכבר כדקה אחרי שהוא נוחת, הוא פוגש שתי דמויות: קווין מבוגר ופאתטי שישר מנסה להשכיב אותו, ואוחץ' בשם ריי, או ראמונה, קוויר צעיר שיהפוך להיות דמות המשנה המשמעותית בסרט, זו שלעיתים פועלת כגרסה הגאה של המניק פיקסי דרים גירל, וכמורה הדרך של דני.
ריי מביא את דני לפגוש את חבריו, קבוצה אקסצנטרית של צעירים שסתם עומדים ברחוב, צועקים, מנפצים חלונות ראווה כדי לגנוב כובעים, ועושים צרות. כל הזמן הזה עומד הבחור הבלונדיני באמצע, מנסה להבין האם זה מגניב אותו או מלחיץ אותו.
או במילים אחרות, "שיער". רק מה שעבד היטב בסרט של מילוש פורמן, שהיה סוחף ומסעיר, פה עובר כלא נעים.

מהשלב הזה, דני מצטרף לקבוצה, וחווה את הטוב והרע שבחיי הקהילה הניו יורקית. סליחה, התכוונתי את הרע שבחיי הקהילה הניו יורקית. זה כולל אלימות משטרתית (בסצנה באמת מצמררת וקשה לצפייה), מועדונים שנשלטים על ידי מאפיונרים, הומלסיות, זנות, ובאופן כללי חוסר תקווה. האמת היא שדווקא הפעם הדברים לא נאמרים כביקורת שלילית. אם אמריך רוצה להראות כמה איום ונורא היו לחיות אז, זה בסדר גמור. זו זכותו המלאה. זה גם יכולה הייתה להיות קרקע מצוינת שעליה אפשר להדליק את הזעם שפתח את המהומות. להראות איך גם מהתחתית אפשר להרים את הראש ולצעוק "לא עוד".
אבל אז – חקירת רצח. כן, מסתבר שהמשטרה פושטת על המועדונים לא מתוך הומופוביה, אלא להפך. למצוא רוצח של גייז שמשתולל ברחובות, משל אנחנו צופים ב"שוטטות" עם אל פאצ'ינו (עוד סרט שעורר את חמתם של להט"בים). זה קורה כמעט שעה לתוך הסרט, ושם מעט האיזון שהיה פשוט מתפוגג, ואתו היכולת שלי להבין מה אני רואה ולמה זה מעניין.

בשביל האירוע שנישא בשם הסרט, יאלץ הצופה לחכות לא פחות מ-90 דקות, ולהסתפק ברבע שעה בלבד. יוצא שאך ורק שמינית מהסרט המנופח הזה אשכרה מציגה את החלק הכי חשוב בו. ועל אף שבאמת ברגע הזה אמריך בשיאו, זה עדיין מעט מדי ומאוחר מדי, שלא נדבר על התפרצות על בסיס "לא נלך בשקט אל תוך הלילה" של דני, שהיא רגע מעורר מבוכה.
אין ברירה שלא להיזכר בהתקוממות המדהימה ב"עשה את הדבר הנכון" של ספייק לי, ולהיאנח בתסכול.

נקודות הנחמה של הסרט הן העובדה שהוא די נעים לצפייה, מצולם ומעוצב בדרך מצועצעת משהו אמנם, עמוסת אור לילה כחלחל ותאורת יום שהיא כולה מג'יק האוור זהובה, אבל לפחות זה נראה כמו סרט (הצילום הוא של מרקוס פורדרר, "נשמות תועות"). בנוסף, כדאי לציין את הופעתו של ג'וני באוצ'מפ כריי/ראמונה. זו הופעה שאם הכל היה הולך כמו שצריך הייתה מביאה אותו לפרסים, אבל תחת ידיו של אמריך, השחקן הצעיר לא מקבל את ההזדמנות הראויה, וסובל מהוראות בימוי רעות ודיאלוגים איומים ונוראים.
יש גם סצנה חזקה שמגיעה לקראת הסוף, במפגשו האחרון בהחלט של דני ואביו ההומופוב והחשוך. זה רגע אנטי-קליימטי מצוין.

כמו בהרבה סרטים מהסוג הזה, החלק המעניין הוא האפילוג שלו, בו מדווח לנו מה קרה לדמויות לאחר שהסרט מסתיים (להוציא את דני, שמעולם לא היה קיים). זה השלב הכי אמיתי של הסרט, ומראה כמה סיפורים מעניינים היו יכולים להיות שם, אך אף אחד לא טרח להביאם לקדמת הבמה. אבל מה שבאמת חושף את ערוותו של הסרט הוא הכותרת האחרונה, שאומרת לנו שהסרט הזה נועד לחגוג את הגיבורים הנשכחים של סטונוול, בזמן שבפועל הוא בדיוק זה שמסיט אותם הצידה. אמריך שוב הרהיב בחוסר מודעות כמעט נפשע.

"סטונוול" בקושי הופץ ועשה מספרים מגוחכים בקופות. אחרי הזעם הקהל פשוט התעלם ממנו, והשליך אותו לפח האשפה של הקולנוע. זה מצער כי זה כנראה ימנע מתעשיית הסרטים להביא למסך את הסיפור המרתק והדמויות יוצאות הדופן של אותו לילה חשוב בניו יורק, שלכולם יש מה ללמוד ממנו. לא נורא, לפחות היה לנו את "גאווה" הנהדר מלפני שנתיים. עוד דוגמא לאיך עושים את זה כמו שצריך.

אקוואריוהוהוהוהוהס! אקרוואריווווווווווס!

אקוואריוהוהוהוהוהוס! אקרוואריווווווווווס!

השאר תגובה