סריטה מתכוננים לקיץ 2016: ציפיות וחששות

כמיטב המסורת, עם תחילת אפריל, התגייסנו אנו כתבי הבלוג – אורון שמיר, עופר ליברגל ואור סיגולי – להתמודדות ראשונית עם עונת הקיץ הבאה עלינו, מקווים שלטובה.
לקוראינו החדשים נזכיר שלפני ארבע שנים התחלנו לראשונה עם פוסט "מתכוננים לקיץ" שמהותו די פשוטה. כל אחד משלושתנו מישיר מבט חודר ונטול פשרות אל לוח ההפצה של מאי ועד אוגוסט, ובוחר את סרט הקיץ שהוא הכי מצפה, כמו זה שהוא הכי חושש ממנו. ואז כותבים עליהם, כי זה מה שאנחנו עושים פה בעיקר.

מלאים אופטימיות זהירה, עמוסים בכוויות העבר, ולמודי קרבות, נאלצנו כל אחד מאתנו לבחור רק סרט אחד לכל משבצת, ותאמינו לנו שעצרנו את עצמינו מלהתפזר. לא היה פשוט.
בשנה שעברה, אם הספקתם לשכוח (לא נעלב), אורון בחר ב"הקול בראש" כסרט שהוא הכי מצפה לו וזה בהחלט הוכיח את עצמו, כאשר הפך הסרט ליקיר הבלוג, וב"עולם היורה" כסרט שהוא הכי חושש ממנו, מה שהתבדה כאשר גילינו שמדובר בסרט די מהנה. עופר שם את כספו על "בחזרה למחר" שאכזב בדיעבד, וחשש יותר מהכל מהסרט "הנוקמים: עידן אולטרון", יש שיגידו שבצדק רב. אור הכריז על "מקס הזועם: כביש הזעם" כסרט הקיץ שהוא הכי מצפה לו, וזה סיים במקום הרביעי ברשימת סרטי השנה המופצים שלו, ואת החשש תלה ב"אסון מהלך" שהתקבל באופן מעט מסוייג.

אם בא לכם לבדוק את כל תחזיותנו מאז 2012, הנה הן:

מתכוננים לקיץ 2012
מתכוננים לקיץ 2013
מתכוננים לקיץ 2014
מתכוננים לקיץ 2015

ועכשיו, אפשר להביט קדימה אל ימי החום של 2016…

אורון שמיר

הסרט שאני הכי מצפה לו: ״קוּבּוֹ ושני המיתרים״ (Kubo and the Two Strings)

בדרך כלל אני זה שמתבאס מראש על הקיץ המתקרב, העונה בה יש בעיניי ולעיניי מה לראות בעיקר בפסטיבלים. אבל הפעם הייתי יכול להרכיב אפילו עשירייה של סרטים שאולי ישמחו את ליבי ויצננו את מוחי בחודשי העונה החמה. יש סרטים חדשים של במאים אהובים, כמו ״העי״ג״ של סטיבן ספילברג או ״בלשים בע"מ״ של שיין בלאק, ויש כמה המשכונים שנראים לא רע (״שכנים 2״ בראשם). יש גם עיבוד אנימציה למשחק מחשב שאני שומר לו חסד נעורים (הכוונה היא ל״ראצ׳ט וקלאנק״, אבל חשבתם על ״וורקראפט״ נכון?), המון סרטים ישראליים לצפות להם (וזה מתחיל עם ״גאליס – קונקט״ המסקרן) ואפילו סרט קומיקס שאני אשכרה רוצה לראות (״יחידת המתאבדים״, סליחה מארוול). אבל אם לשים את מבטחי וציפיותיי רק במקום אחד, זה חייב להיות גדול יותר מבמאי, כוכב או גחמה. זה צריך להיות אולפן, ורצוי אולפן אנימציה. וכך, למרות שיש סרט חדש של פיקסאר הקיץ, ״מוצאים את דורי״, אני מוכרח להודות שהסרט היחידי שאני באמת לא יכול לחכות עד שאצפה הוא יצירת ההנפשה החדשה של אולפני לייקה – ״קוּבּוֹ ושני המיתרים״. מה זה אומר עליי ששוב אצפה לסרט מונפש, אחרי שאשתקד בחרתי ב״הקול בראש״? ייתכן שזה מעיד עליי, ואולי על הסרטים.

אולפני לייקה הם ממשיכי דרכם של האחים גרים עבורי, בעיקר באופן בו הם לא מפחדים להפחיד ועוסקים בנושאים מורכבים ואפלים במסווה של סיפורי אגדה. הטריילר ליצירתם החדשה העניקה לי עור ברווז מתחילתו ועד סופו, וקשה לי להאמין שהתחושה לא תשוב בסרט עצמו. ״קובו״ נראה כמו סרט הסמוראים הכי טוב שנראה על המסכים כבר הרבה זמן, וקולותיהם של שרליז ת׳רון, רוני מארה, מתיו מקונוהי, רייף פיינס וג׳ורג׳ טאקיי ודאי שלא יכולים להזיק לחוויה. זה יהיה הסרט הרביעי במספר של האולפנים, שנמצאים במגמת שיפור הדרגתית בעיניי. ״קורליין״ היה מכשף אך מעט חדגוני, ״פארנורמן״ הוא מסרטי הילדים האמיצים שראיתי והמערכה האחרונה שלו היא שירה קולנועית, ו״הקופסונים״ קנה לעצמו מקום בעשרת הגדולים של 2014, וגם בליבי, בעיקר בזכות נבל חובב בגדי נשים שרק רוצה לאכול גבינה כמו כולם, למרות שהוא בכלל אלרגי. לא בדיוק החומרים מהם עשויים כל הסרטים ההולכים-על-בטוח שתמצאו על המסכים הקיץ, ואני בטוח שיש עוד מספיק אבקת פיות לפזר גם על ״קובו״.

הסרט שאני הכי חושש ממנו: ״מכסחות השדים״ (Ghostbusters)

אם במשבצת הקודמת בחרתי בסרט שאני מקנא מעכשיו בכל מי שיגדל או תגדל עליו, ברובריקת הסרט שאני הכי אמביוולנטי כלפיו הקיץ ישנו סרט שהוא התנעה מחודשת של קלאסיקת ילדות שלי ושל דור שלם. פחות או יותר מאז שנולדתי מדברים על סרט שלישי של ״מכסחי השדים״, כך שרף הציפיות בכל מקרה עבר מזמן את הבלתי אפשרי. ביל מאריי לא רצה ואז כן והמשיך לזגזג, הבמאי אייוון רייטמן הספיק להזדקן עד כדי כך שבנו ג׳ייסון הוא כבר במאי בעל רזומה עשיר, והרולד ראמיס חיכה וחיכה ולבסוף הלך לעולמו. בנקודת שבר זו נכנסו לתמונה הבמאי-תסריטאי פול פיג והמוזה שלו מליסה מקארתי, החתומים יחד על ״מסיבת רווקות״, ״עצבניות אש״, ו״מרגלת״. הטוויסט של מכסחות במקום מכסחים הספיק כדי להזניק את הסרט מרעיון למוצר מוגמר במהירות שיא, כלומר יחסית להתקדמות עד כה. בהסתמך על הרזומה המשותף של השניים, ששוב נעזרים בתסריטאית השותפה קייטי דיפולד וגם בכוח הקומי של קריסטן וויג, קייט מקינון ולזלי ג׳ונס – נדמה שאין מקום לפשל. אז מה החשש?

מה שמדיר שינה מעיניי בנוגע לסרט הזה הוא לא החזון, ואפילו לא יכולות הביצוע של הצוות, אלא הנסיונות להתאים אותו לקהל. כשיצא הטריילר, לא ממש ראיתי את התעוזה והחתרנות היחסית של פיג את מקארתי מהסרטים הקודמים, אלא בעיקר ניסיון לרכב על גלי הנוסטלגיה מתובל בכמה בדיחות לא מרהיבות במיוחד. אבל אז הגיעו התגובות, שהזכירו לי כי הפוליטיקלי קורקט שב מקברו כרוח רפאים מפחידה במיוחד כדי לרדוף את כולנו. מצד שני, על הנשים בסרבלים האפורים לכסח הפעם שדים מסוג אחר – מיזוגניה ושוביניזם מחד, ומאידך טענות על גזענות ישנה ולא-טובה (אמנם ישנה חברת צוות אחת שחורה, אבל היא ״מכירה את ניו יורק״ ויש לה אוטו, בעוד האחרות מדעניות מגניבות). אי אפשר לעשות היום סרט בלי שאיזה ציבור מדוכא ירגיש נבגד, ועכשיו נראה את היוצרים גם מצליחים להשאיר את הכל כיפי ומבדר. החשש שלי הוא שהסרט יעשה את הנורא מכל, ויעבור על החוק מספר אחת של מכסחי השדים – לא להצליב זרמים. כלומר ינסה לרצות את כולם ויסיים מיוזע כשאף אחד לא מרוצה. לכל השדים והרוחות, הלוואי שהסרט הזה יהיה טוב. או אפילו רק לא גרוע כמו הטריילר.

עופר ליברגל

הסרט שאני הכי מצפה לו: "העי"ג" (The BFG – The Big Friendly Giant)

הציפייה שלי מן הסרט היא בו זמנית פשוטה ובלתי אפשרית: לגרום לי להרגיש שוב כמו ילד. ילד במסע לממלכה קסומה בה לא הכל נוצץ ויש גם הרבה כאב ופחד, אבל גם זיכוך של גילוי העולם מחדש והתפעלות מעצם הקיום בו. כל דבר שנראה חדש, מופלא ותומך, שינשוף לעברי חלומות טובים.

הנתונים העומדים לזכות הסרט: ספר קלאסי של רואלד דאל, סופר שהיטב להפליג בנתיבי הדמיון וההומור מבלי לזלזל בילדים וביכולת שלהם להתמודד עם צדדים מורכבים יותר בחיים; על כיסא הבמאי נמצא סטיבן ספילברג, שהוא לא רק אחד מן הבמאים הכי טובים שיש להוליווד להציע אלא גם במאי שמתחבר היטב לצד עדין וליכולת להאיר מחדש את תחום סרטי הילדים. אף כי ספילברג נתפס כבמאי של בלוקבאסטרים, יש לציין כי הוא מעולם אינו הולך לגמרי על בטוח ותמיד מנסה להמציא את עצמו מחדש, או לפחות לעצב את סרטיו בדרך חדשה. בסרט זה הוא שב לעבוד על פי תסריט של מליסה מתיסון ז"ל, שכתבה עבורו את "אי.טי", סרט שגרם לי להרגיש בעבר כמו ילד (ואמנם, צפיתי בו לראשונה בתור ילד); בתחום הקאסט המבוגר של שילוב פני שחקנים בתוך גרפיקת לכידת תנועה בטכניקה זו או אחרת, ניתן למצוא מארק ריילאנס שכבר היה נהדר עבור ספילברג ב"גשר המרגלים", ויהיה העי"ג. לצידו, בין היתר, יהיו רבקה הול, ג'מיין קלמנט וביל הדר – שחקנים טובים שהם לאו דווקא כוכבים, מה שנותן את כל הסימנים כי הלב של היוצרים היה במקום הנכון בסרט הזה.
ועוד שני דברים בולטים לטובה בסרט הזה: הוא לא נבנה כחלק מסדרת סרטים וקיים סיכוי שדור של ילדים ישראלים יחשוב כי ספילברג גנב את הרעיון מ"אבוללה", למרות ההבדלים הבולטים בנראטיב.

הסרט שאני הכי חושש ממנו: "אליס מבעד למראה" (Alice Through the Looking Glass)

על פניו, אני כלל לא אמור לחשוש מן הסרט הזה, סרט המשך לסרט הכי גרוע שאי פעם הרוויח מעל מיליארד דולר בקופות – אני אמור פשוט להתעלם מקיומו ולשרוד כמה שבועות בהם פניו של הכובען המטורף צצים על פוסטרים. אבל החשש הוא שיש כמה דברים שגורמים לי לרצות לראות את הסרט בכל זאת. קודם כל, הקונספט של סרט שאינו נאמן לעלילת המקור, עם דמויות מתוך ספרי לואיס קרול, עדיין קוסם לי, וזאת למרות מה שטים ברטון עשה לפני מספר שנים. אני לא טהרן וסבור שדווקא בספרים הללו אפשר ואף צריך להתפרע, כל עוד המסר אינו "לא לדמיין יותר מדי ולשמור על הכללים" – זה היה המסר של הסרט הקודם, שהוא ההיפך מן המקור הספרותי.

התקווה שלי בעיקר נובעת מכך שעל כיסא הבמאי לא יושב הפעם טים ברטון, אלא ג'יימס בובין. אני אוהב את הסרטים של ג'יימס בובין, האיש שמאחורי התחייה הקולנועית של החבובות, בין היתר. אני קצת רוצה לראות אותו מתפרע עם תקציב גדול, בסרט שמהווה עבורו קפיצת מדרגה. אני גם סבור כי יש ביצירה שלו עד כה רוח אנרכיסטית שחיונית בעבודה עם כתבי לואיס קרול, חופשית ככל שתהיה. צפייה בטריילר וברשימת הדמויות מצביעה על כך שאין כל קשר בין הסרט הזה לספר השני (והמוצלח אף יותר) בסדרת ספרי אליס. אבל ממילא חלק מן הדמויות בו הופיעו כבר בקטסטרופה של ברטון, מה שיכול דווקא לשמר את ערכי הנונסנס והסאטירה של המקור ולהתאימם לימינו.
מאידך, התסריטאית נותרה לינדה וולברטון, שחתומה גם על הסרט הקודם (וגם על כמה סרטי דיסני טובים יותר) והעיצוב של הסרט נראה כמו שחזור של הסרט הקודם, בתוספת סשה ברון כהן (אגב, שותף ותיק של בובין). בקיצור, יש הרבה סימנים לכך שזה יהיה מפח נפש נוסף, אבל גם מספיק זרעים של תקווה שגורמים לי לרצות לראות את זה בכל זאת.

אור סיגולי

הסרט שאני הכי מצפה לו: "בלשים בע"מ" (The Nice Guys)

למרות ששמו בדרך כלל לא מוזכר כאחד מטובי וגדולי היוצרים העכשוויים, הבמאי והתסריטאי שיין בלאק הוא מבחינתי גאון, ואני אוהב אותו כאילו מדובר בחבר הכי טוב שלי. זה האיש שאחראי על המותג הקולנועי האהוב עלי, "נשק קטלני", והתסריטאי של סרט המתח הנהדר "בכוננות מתמדת" עם ברוס וויליס. סרטו הראשון כבמאי, "קיס קיס בנג בנג", היה לאחד הסרטים האמריקאיים המבריקים והנהדרים של השנים האחרונות, וסרטו השני "איירון מן 3" הוא ללא צל של ספק הסרט האהוב עלי מכל התוצרת של סרטי דיסני-מארוול. כלומר, שיין בלאק מעולם לא עשה משהו שלא אהבתי (אם כי אני חייב להודות שהתסריט שלו ל"אחרון גיבורי הפעולה" לא מחזיק כיום).
בעוד כחודש ייצא סרטו השלישי כבמאי, "בלשים בע"מ", עם ריאן גוסלינג וראסל קרואו, וגם הוא על פניו באדי-מובי משטרתי. נראה לי. אני לא יכול להתחייב על העלילה מכיוון שטרם העזתי להישיר מבט אל הטריילר הפופולרי של הסרט, או לקרוא אפילו שבב תקציר. זאת מכיוון שאינני רוצה לדעת כלום טרם אשב לצפות בו, ואז אתפלל עם כל מה שיש לי שהוא יהיה הצלחה ובלאק ימשיך את הסטרייק המצוין שלו. אין ספק שחששות כבדים מתגנבים להם, מהמון סיבות מובנות מאליהן, אבל אני מניח אותן בצד, ומתעלם מהן.
בבלאק אשים מבטחי.

הסרט שאני הכי חושש ממנו: "אקס-מן: אפוקליפסה" (X-Men: Apocalypse)

פה המילה "חושש" לא לגמרי יושבת בדיוק, מכיוון שאין לי הרבה ציפיות מהסרט הזה מלכתחילה. זה לא קשור לכך שאנחנו כבר נכנסנו לעידן אולטרוני בו סרטי גיבורי העל מתחילים להראות סימני עייפות, ואפילו לא קשור לזה שהטריילר פשוט נראה מצ'וקמק, מלא חשיבות עצמית ואפקטים מפוקפקים.
האמת היא, וזו אולי הפעם הראשונה שאני מתוודה בזה על הכתב (תקנו אותי אם אני טועה), אין בי שום חיבה לגלגול החדש של המוטאנטים של מארוול והאולפן פוקס. ואם אני אומר את זה על מותג שיש בו גם את מייקל פאסי פאסבינדר, גם את ג'יימס מקאווי, וגם את ג'ניפר לורנס, זה אומר משהו לא טוב.
אני סאקר של שלושת סרטי האקס-מן הראשונים, כן אפילו השלישי של ברט ראטנר. ראיתי את שלושתם עשרות פעמים, נדהמתי מהיכולות שלהם ליצוק פנימה מסרים חברתיים (בעיקר להט"בים, אבל יכול להיות שזה בעיקר אני), מהדינמיקה בין הדמויות וכל דבר שקשור לרבקה רומיין, שלעולם לא תהיה מיסטיק טובה ממנה. בתחילת העשור, המותג חזר לעבר עם "אקס-מן: התחלה" שלא מצאתי בו שום דבר מעניין, והמשיך עם "אקס-מן: העתיד שהיה", שעבורי היה מאכזב בכל השוואה לסרטים הקודמים. עכשיו אנחנו מגיעים למין קרשאנדו עצום עם "אפוקליפסה" ובאמת אין לי כוח להשאר אדיש שוב, להשאר מחוץ לחגיגה הזו שממנה כולם נורא נהנים, ולקוות שאולי בסרט הבא זה ישתנה.