המלצות לקראת פסטיבל הקולנוע ה-4 של סרטים בערבה 2015

אם בשנים קודמות הייתי יכול לומר בוודאות יחסית מתי מתחילה ונגמרת עונת פסטיבלי הקולנוע בישראל, נדמה לי שבשנה-שנתיים האחרונות המצב נזיל יותר. כנ״ל לגבי מיהו פסטיבל גדול וחשוב שחובה להתייחס אליו, לעומת מיהו פסטיבל שמספיק להזכיר מבלי באמת להקדיש לו פוסט שלם. פסטיבל הקולנוע חיפה אמור להיות הסמן האחרון של העונה, אלא שמאז שנועה רגב וצוותה השתלטו על פסטיבל ירושלים, יש לו גם מהדורת חורף – פסטיבל הקולנוע היהודי בדצמבר, שהיה מרהיב למדי אשתקד. פתאום יש ציפיות מהפסטיבל הזה גם השנה, ולפתע גם פסטיבל אוטופיה המפוצל תקע יתד בחודש דצמבר המתקרב. אל שניהם עוד נתייחס בעתיד, משום שיש עניין בוער יותר על הפרק – פסטיבל הקולנוע הרביעי שנקרא ״סרטים בערבה״, הבייבי של המפיק אייל שיראי, מאנשי פסטיבל חיפה הוותיקים, וראש המועצה האזורית ערבה תיכונה ד"ר אייל בלום. האירוע יתקיים החל מיום רביעי הקרוב, ה-18 בנובמבר, ויסתיים במוצאי שבת ה-21. בארבעת הימים הללו יוקרנו לא מעט סרטים מעניינים בהיכל קולנוע שנבנה במיוחד לצורך המאורע מדי שנה, ומזכיר במהותו את אירועי בריכת הסולטן של פסטיבל ירושלים – הקרנה על מסך ענק תחת כיפת השמיים, אלא שבמדבר אין אורות שירצדו מהכבישים הסמוכים או רעשים שיפגמו בחוויה.

מבט בתוכניה מגלה כי על פניו, מדובר בפסטיבל של הזדמנות נוספת לצפות בכמה היי-לייטס משני אירועי הקולנוע הגדולים בישראל, הפסטיבלים של ירושלים ושל חיפה. למעשה, ״סרטים בערבה״ מאתגר את התפיסה של מהו פסטיבל גדול בארץ, שכן מבחינת האורחים הוא לכל הפחות משתווה אל עמיתיו. בכלל, נדמה לי שמאז הנסיקה של דוקאביב והפיכתו לאחד משלושת הגדולים מבחינת מכירות כרטיסים ואולי גם סיקור תקשורתי, דווקא פסטיבלי הנישה שמציעים משהו ממוקד הפכו למעניינים עבור הקהל הרחב לא פחות מהגדולים והמסוקרים. הוסיפו לכך את פסטיבל קולנוע דרום שבתחילת העשור הבריק עם התחרות הישראלית העצמאית, ולפני שנתיים בנה תוכניה של בכורות מקומיות שנלקחה כולה לתחרות הירושלמית, ואפשר יהיה לראות בבירור כל מיני תזוזות טקטוניות במפת הפסטיבלים הארצית.

בשל כך, אני מציע לסווג את פסטיבל סרטים בערבה כ״פסטיבל בוטיק״. ראשית בשל האופן האלטרנטיבי בו הוא בנוי ומאורגן – קודם כל הלוקיישן שהצמיח מעין אולם קולנוע חסר גג וקירות באמצע המדבר, מה שהכתיב תוכניה שבה אין חפיפות ובלאגן באולמות. כלומר, בכל שעה נתונה יש סרט אחד לראות, ומי שלא מתאים לו מוזמן לכל פעילויות הצד שאינן סרטים (עליהן אני ממליץ לקרוא באתר הפסטיבל). שלוש הקרנות ביום, במשך ארבעה ימים, הן חתיכת מודל אלטרנטיבי לפסטיבלים קטני תקציב, ומעניין אותי לדעת אם זה הולך טוב מבחינת מכירת הכרטיסים (מחיר כרטיס בפסטיבל הוא 40 ש״ח). זה מעניין במיוחד משום שהפסטיבל מחלק אך ורק פרס אחד, פרס חביב הקהל, בשווי של 15,000 אירו. לא חבר שופטים ולא מושכי חוטים הם שמעניקים את הסכום הנ״ל לסרט הזוכה, אלא הצופים, יהיו כמה שיהיו ויצביעו איך שיבחרו. המודל הזה מאפשר לפסטיבל להשקיע את מירב מאמצי קשרי החוץ שלו כדי לדאוג שכל הקרנה של סרט בינלאומי תהיה בנוכחות אחד היוצרים או המשתתפים.

בנקודה זו, של אורחים מחו״ל, מצדיק הפסטיבל במיוחד את ההגדרה הבוטיקית. כמו בפסטיבל דרום, וכמו ששואפים לעשות בירושלים וחיפה (אך בשל הכמות של הסרטים המוצגים בהם זה לא תמיד מתאפשר), המטרה של פסטיבל סרטים בערבה היא לייחד כל הקרנה. להפוך כל סרט לאירוע, במעמד הבמאי או דמות מפתח אחרת בעשייה, באופן שלא מאפשר להחמיץ אותו. אין הקרנות חוזרות, ואין הזדמנות שנייה, אולי משום שרוב ההקרנות כאן הן בעצמן שידור חוזר. אלא שאם נשווה בין האורחים של הפסטיבל הזה לאלה של אחיו הבכירים, לעיתים ידו היא זו שיוצאת על העליונה. ארבעה במאים ובמאית, לצד שתי שחקניות ושחקן, הם מי שיגיעו ארצה לכבד את הצופים בסרטיהם ובסרטיהן. לא בטוח עד כמה השמות ידברו אל הקהל הרחב, אבל כאמור, במקרים מסויימים זה יותר ממי שהגיעו ארצה עבור ההקרנות הקודמות של הסרטים. זה לא שיש בהבאתו של אורח כזה או אחר הרבה מעבר ליוקרה רגעית, אבל המאמץ ״לקשט״ כל הקרנה והקרנה ביוצר הסרט ראוי לשבח בפני עצמו.

אירוע הפתיחה

בניסיו דל טורו וטים רובינס ב״יום מושלם״

קצר במדבר – כאמור, הפסטיבל ייפתח ביום רביעי ה-18.11, כאשר כמנה ראשונה לפני סרט הפתיחה יוקרן מקבץ ״קצר במדבר״ מספר 3. מדובר ביוזמה של הפסטיבל ושלל גורמים נוספים, להפקת סרטים קצרים במתכונת הבאה – יוצרים מוזמנים לסיורים והתרשמות במהלך הפסטיבל עצמו, ואחריו רשאים לכתוב תסריטים ולהגישם. התסריטים הנבחרים הופכים לסרטים שיוצגו בפסטיבל הבא וכך הלאה, מבטיחים שהפסטיבל גם יתרום לעשייה וגם ייתן במה בטוחה ליוצרים שלו. השנה שני סרטים משלימים את המקבץ – ״שן כריש״ ו״בצידי הדרך״. הראשון הוא סרטו של אורן גרנר (״גרינלנד״, ״טסט״), על אם ובתה המשתתפות בסדנת מודעות רוחנית בערבה, שבמהלכה נחשפים משקעים רגשיים. האחר הוא סרטו של איתי עקירב, גם הוא על פערי דורות, הפעם בין אב ובנו המתעמתים בתחנת אוטובוס בלב הערבה סביב החלטה חשובה.

יום מושלם (A Perfect Day) – את סרט הפתיחה של הפסטיבל ביים פרננדו לאון דה ארנואה (״נסיכות״, ״ימי שני בשמש״) המדרידאי, שבחר למקם את עלילתו בבלקן. האורח שיגיע מטעם הסרט יהיה השחקן הבוסני פדיה שטוקן, המוביל קאסט בינלאומי שכולל את טים רובינס, בניסיו דל טורו, אולגה קורילנקו ומלני תיירי. שטוקן מגלם את המדריך המקומי של יחידה מטעם האו״ם שנשלחה לסייע לתושבי יגוסלביה לשעבר, שנקרעה במלחמה בשנות ה-90. משימתה של היחידה היא לחלץ גופה שהושלכה לבאר על מנת להרעיל את מימיו, אבל מובן שהדברים לא הולכים חלק.

סרטים מחיפה

״שמש גבוהה״

את הפסטיבל ינעל סרטו המדברי של יובל דלשד, ״באבא ג׳ון״ (21.11 בשעה 21:15), זוכה האופירים ומשתתף התחרות הישראלית של פסטיבל חיפה, שגם מצליח יפה בקופות לפי מה שהבנתי. מקום ההתרחשות של מושב קטן בדרום הארץ בהחלט מתאים לפסטיבל המתרחש בעצמו בערבה, ולכן גם ציפיתי למצוא כאן את ״חתונה מנייר״ של ניצן גלעדי, שעלילתו מתנהלת במצפה רמון והסביבה. עבור יוצרי הסרט אני מניח שתהיה זו הקרנה מיוחדת ומרגשת, ובתור סרט נעילה זו בחירה ראויה, גם אם אין מדובר בבכורה או בליווי של סרט עם יציאתו לאקרנים (שכן הוא רץ על המסכים זה זמן מה).

עוד סרט שיירד מן הכרמל אל הערבה הם ״איילים״ (20.11 ב-19:30), הלהיט האיסלנדי שכבש לבבות בחיפה, ולא ברור מתי נראה אותו שוב על מסך גדול. אני מצטרף אל ההמלצה של אור ועוד רבים אחרים, זהו אמנם סרט קטן וצנוע אך כזה ששווה להדרים במיוחד בשבילו. מה גם שהבמאי זוכה מסגרת מבט מסויים בקאן, גרימוֹר האקוּנרסוֹן, יכבד את הפסטיבל בנוכחותו, לצד בן-ארצו שאליו אגיע בהמשך. ואם אתם ואתן בפסטיבל באותו יום שישי של ״איילים״, מקיפים אותו שני סרטים צרפתיים שגם אליהם אתייחס בהמשך, בחלק של הפוסט המוקדש לירושלים.

אבל נישאר בקו המחבר בין חיפה והערבה עוד רגע, עם סרט נוסף מן הבלקן ששמו ״שמש גבוהה״ (19.11 ב-22:00). גם הוא לא יצא בידיים ריקות מפסטיבל קאן, ועופר כתב עליו מבעוד מועד לכבוד הפסטיבל החיפאי. השחקנית טיהאנה לזוביץ׳ תהיה האורחת של הפסטיבל, ויהיה מעניין לשמוע אותה מתארת את תהליך העבודה על סרט המציג שלושה סיפורי אהבה ביוגוסלביה בתקופות שונות, ובו היא מגלמת בכל פעם דמות אחרת. הסרט נשלח לייצג את קרואטיה באוסקרים המתקרבים.

אחרון חביב מחיפה הוא ״שם בדוי: מריה״ (18.11 ב-21:15), שגם יצא משם עם פרס כרמל של התחרות הבינלאומית. אור דווקא בחר בו לאחד הפחות טובים של הפסטיבל, אבל חילוקי דעות זה בסדר כשמדובר בסרט עם העלילה הבאה – ילדה בת 13 ובהריון, מופקדת על תינוק יתום ועל קבוצה של לוחמים-ילדים במחתרת הקולומביאנית, במטרה להוביל אותם דרך הג׳ונגל. הבמאי חוזה לואיס רוחלס יגיע ארצה לכבוד הפסטיבל.

סרטים מירושלים

"האמא השנייה״

החבר האיסלנדי של ״איילים״ שהזכרתי לעיל הוא כמובן ״לב רחב״ (19.11 ב-20:00), סרטו שובה הלב של דאגוּר קאוּרי שיוקרן בקולנוע לב בהמשך החודש (משפט מאוד לבבי, אני יודע, אבל כך גם הסרט). הבמאי בכבודו ובעצמו יגיע ארצה לכבוד המאורע, לאחר שהשחקן שלו כבר התארח בפסטיבל ירושלים. אני מניח שעוד נתייחס לסרט החמודי הזה, מעין ״בתול בן ארבעים״ בגרסה סקנדינבית ומוקצנת מכל בחינה אך עם זאת עדינה בהרבה, כשיעלה לאקרנים בעוד שבוע. אבל הסופש הקרוב הוא הזדמנות טובה לתפוס אותו בטרום-בכורה.

מוקדם יותר באותו יום ה׳ יוקרן ״אמא שנייה״ (19.11 ב-17:30), או כפי שנקרא בימי ירושלים – ״האמא השנייה״. אור נשבה בקסמו, בעיקר בזכות הופעתה של השחקנית רג׳ינה קאסה, המגלמת אישה שמשאירה מאחור את בתה כדי להיות עוזרת בית ומטפלת של משפחה עשירה בסאו פאולו. בזמן שהיא הופכת למעשה לאם של ילדי המשפחה, בתה הביולוגית מתבגרת לאיטה ולבסוף מגיעה אף היא לעיר הגדולה כדי להירשם ללימודים. מאז ימי פסטיבל ירושלים הספיק סרטה של אנה מוילרט, אורחת הפסטיבל, להפוך לנציג ברזיל לאוסקרים.

הצמד הצרפתי של פסטיבל סרטים בערבה 2015 מכיל את יצירותיהם החדשות של צמד יוצרים מוכר למדי, שניהם הוצגו כבר בעיר הקודש. ״בצלן של נשים״ (20.11 ב-17:30) של פיליפ גארל, סיפור על אהבות ובגידות, יתקיים במעמד השחקנית קלוטילד קורו. לעומתו, ״זכרונות נעורים״ (20.11 ב-21:30), עליו לא כתבנו בזמן הפסטיבל הירושלמי, ייוצג בידי הבמאי שלו, ארנו דפלשן. הבמאי גם מככב חלקית בסרטו, הבנוי משלושה פרקי זיכרונות של אנתרופולוג צרפתי שחי רוב חייו בניכר ועומד עכשיו לשוב למולדת – זיכרון אחד מסוף הילדות, השני מתקופת ההתבגרות והשלישי מימיו כסטודנט.

סרט נוסף ואחרון שיוקרן ביומו הנועל של הפסטיבל הוא ״שלגייה״ (Blancanieves), העיבוד העכשווי, האילם והשחור-לבן של פבלו ברגר לאגדה הקלאסית. זה קצת מוזר משום שהסרט הוא משנתון 2012 או 2013, ואף הוצג בפסטיבל ירושלים של אותה השנה. מלבדו, כל הסרטים האחרים הם מהשנה הנוכחית או מקסימום הקודמת, ולכן הוא בולט בחריגותו. אבל אפשר לומר שגם זו סוג של הזדמנות נוספת לצפייה על מסך גדול, תחת כיפת השמיים ובבית קולנוע מאוד לא שגרתי.

״זכרונות נעורים״

/// תודה ליח״צ על התמונות והמידע