סרטים מן העבר: "הנרי, דיוקן של רוצח סדרתי"

"סרטים מן העבר" היא פינה חודשית בבלוג שמטרתה לגרום לי לקחת נשימה מהמירוץ הסיזיפי אחרי הסרטים החדשים, ולחזור אחורה לחפש סרטים ישנים שפספסתי עד היום וששווה להעלות אותם חזרה לשיחה, בין אם הם טובים או לא. הכללים הם שניים: זה צריך להיות סרט שלא ראיתי מעולם, וזה צריך להיות סרט שגילו מינימום 20 שנה.
הרעיון הוא להסתכל על הסרטים האלו בעיניים עכשוויות ולראות מה השתנה לא רק בעולם הקולנוע, אלא גם בנו כצופים.

את הפינה החודשית לקולנוע ישן החלטתי להקדיש הפעם לחודש אוקטובר, הידוע גם כ-fright month, חודש האימה, זאת בעקבות חג ליל כל הקדושים שמצוין במהלכו. אוקטובר הוא תמיד החגיגה הגדולה של קולנוע האימה, והשנה אפילו בארץ אפשר לראות איך המפיצים משתפים פעולה עם לוח ההפצה האמריקאי, כאשר במהלכו נוכל לראות את "קרימזון פיק" המרהיב של גיירמו דל טורו, והעיבוד הקולנועי של ספרי האימה לילדים, "צמרמורת".
"סרטים מן העבר" החודש ישתתף בחגיגת הפחד של אוקטובר, עם אחד מסרטי הפולחן הגדולים – והמרתקים – של קולנוע הז'אנר, אם כי הוא יותר סרט מתח מאשר סרט אימה. סרט שהשפעתו הייתה כל כך קיצונית, הן על הצופים והן על הקולנוע שהגיע אחריו, שהוא כבר מהקרנותיו הראשונות הפך להיות אחד מסרטי הרוצחים הסדרתיים המוכרים ביותר.

"הנרי: דיוקן של רוצח סדרתי" הוא סרטו הבדיוני הראשון של הבמאי יליד שיקאגו, ג'ון מקנוטון. את הפרויקט קיבל לאחר שביים סרט תיעודי על מאפיונרי שיקאגו בשנות השלושים, "סוחרי המוות", אותו הפיקו האחים וואליד ומאליק עלי.
בארץ סרטו הידוע ביותר הוא כנראה "משולש פראי", וגם זה בערבון מוגבל. מדובר במותחן טראש משנת 1998 שתהילתו נודעה לו לרגע בעיקר בזכות מנאז'-א-טואה שכלל את דניז ריצ'ארדס, נב קמפבל ומאט דילון, כמו גם סצנת מקלחת קצרצרה בה נחשף הבייקון של קווין. רוב עבודותיו של מקנוטון הן בסדרות טלוויזיה, כאשר סרטו האחרון לקולנוע היה סרט האימה הזניח "הקציר" עם מייקל שנון משנת 2013.
מאז סרטו הראשון, אותו עשה בהפקה נטולת תקציב כאשר היה בן 36, מקנוטון לא עשה שום דבר שיותיר חותם על עולם הקולנוע, אבל שמו עדיין מוכר. כנראה סרט אחד שפוגע בנקודה אחת רגישה זה כל מה שצריך כדי להיות יקיר עולם הז'אנר.

"הנרי" צולם במהלך 1985 על פני ארבעה שבועות בשיקאגו. מקנוטון ומפיקיו רצו לצלם סרט אימה וידעו שהתקציב הזעום לא יאפשר להם יותר מדי אפקטים מיוחדים, לכן בחרו לספר סיפור ריאליסטי המבוסס על רוצח סדרתי אמיתי בשם הנרי לי לוקאס שפעל ברחובות שיקאגו.
לאחר שהסתיימה העבודה על הסרט הוא הוקרן לראשונה בפסטיבל הקולנוע של שיקאגו ב-1986, אבל כאשר זה הגיע לענייני הפצה עמדו בפני הסרט שתי בעיות רציניות. הראשונה היא שהוא כולל התייחסויות לאנשים אמיתיים ועוד בשמותיהם, ולכן פוטנציאל התביעות המשפטיות היה בשמיים, והשני הוא שהסרט היה כל כך מטריד ומזעזע (לאותה תקופה) שהצנזורה בארה"ב העניקה לו את הדירוג המפוקפק X (שכבר לא קיים כיום) המזוהה בעיקר עם סרטי פורנוגרפיה. זה אומר שאי אפשר לפרסם את הסרט בעיתונות ואי אפשר להציג אותו ברוב אולמות הקולנוע.
למעשה, מסתבר ש"הנרי", יחד עם "הטבח, הגנב, אשתו והמאהב" ו"קשור אותי, אהוב אותי" של אלמודובר, היו שלושת הסרטים ששינו את קונספט הדירוג האמריקאי, ובעקבותיהם הומצא הדירוג NC-17, שמבדיל סרטי קולנוע למבוגרים בלבד מסרטי פורנו.
הסרט המשיך להסתובב בפסטיבלים ברחבי העולם, נתמך במילותיו החמות של מבקר הקולנוע הגדול של ארה"ב רוג'ר איברט עליו השלום, עד שבשנת 1990 נקנה על ידי גרייקט פילמס, יצא להפצה מצומצמת והפך ללהיט.
השתלשלות האירועים הזו הספיקה כדי לייצר עניין רב בסרט ולהפוך אותו לשיחת היום, אבל "הנרי" המשיך לחיות מאז, ורק צבר עוד אוהדים עד שהתקבע כסרט קאלט לכל דבר, שזכה גם לסרט המשך כעשור לאחר מכן. הגישה הרדיקלית והמטרידה שלו גרמה לו להיות אחד מסרטי האינדי המפורסמים ביותר.

דלות ההפקה אכן בולטת כמעט בכל רגע של הסרט, במיוחד בכמה רגעים המצריכים אפקטים של איפור, אבל מקנוטון וצוותו לקחו את המכשלה הזו והשתמשו בה היטב. דבר ראשון הם לא נגסו ביותר מה שהם יכלו לבלוע. זה באמת יוצא דופן כמה קטנטן הסרט, הזה שאורכו פחות משעה וחצי, ביחס לאפקט שהוא משאיר. הוא צולם בלוקיישנים קיימים עם מספר מצומצם של ניצבים (למעשה, כמה מהגופות השונות הן אותה אישה בזווית שונות), בהשתתפות שלושה שחקנים אלמוניים לתפקידים הראשיים, שניים מתוכם לא הרימו קריירה רצינית לאחר מכן. כל אלו מוסיפים לסרט תחושת חספוס ואמינות. הנרי, אוטיס ובקי, הדמויות הראשיות, מגולמים על ידי שחקנים נטולי זוהר או יופי, כאלה שבקלות אפשר להאמין שחיים בעליבות שמאפיינת את העולם של הסרט.

את בקי מגלמת טרייסי ארנולד, את אוטיס מגלם טום טאוולס (החלש מבין השלושה), כאשר הנרי עצמו נפל לידיו של השחקן המתחיל בן ה-30 מייקל רוקר, ואיזו הברקה אדירה זו הייתה.
רוקר הוא שחקן ענק אבל לעולם לא מוערך כמו שצריך. התפקיד האחרון שלו היה כפושע החלל הכחול ב"שומרי הגלקסיה", וצופי האימה האדוקים כנראה מכירים אותו בעיקר בזכות הופעתו הנהדרת בסרטו הקודם של ג'יימס גאן, "סלית'ר". אבל ממש כמו הבמאי מקנוטון, "הנרי" נשאר מאז ועד היום עבודתו הטובה והמפורסמת ביותר. ובצדק. רוקר כל כך עוצמתי, שאי אפשר לדמיין את הסרט בלעדיו.

בצפייה עכשווית, האלימות והתוקפנות של "הנרי" הרבה פחות מסעירות ממה שהיו בסוף שנות השמונים, אז זעזעו את צופיו. בפודקאסט האחרון של "F this Movie" בחר אחד המנחים, שראה את הסרט בשנת יציאתו, בסצנת רצח המשפחה כאחת המזעזעות שראה בחייו. אני ממש לא בטוח שאם היה צופה בו כיום הוא היה מייחס לו חשיבות כה גדולה. למעשה, בימינו אנו יוצאים בכל שנה סרטים רבים אלימים וקיצוניים הרבה יותר מסרטו של מקנוטון.
ובכל זאת, יש בסרט משהו רדיקלי ומרתק אפילו היום, בעיקר כי הדרך בה הסרט מעצב את הדמות הראשית הפסיכופטית, המופרעת והמסוכנת שלו, היא לא כאנטי-גיבור מפוקפק, אלא כגיבור חיובי לכל דבר. נדמה שהסרט עושה סלטות באוויר כדי לצייר בפנינו את הנרי כדמות אהודה, לרמה כזו שלא הייתי מופתע אם הנרי בעצמו היה הכוח מאחורי ההפקה.

זה מתחיל כבר ברגעיו הראשונים של הסרט (ספויילרים קלים מכאן), שמציג את הנרי יושב בדיינר ואז יוצא במכוניתו לטרף, מחפש את הקורבן הבא שלו, שבסופו של דבר מגיע אליו לחלוטין במקרה. הסצנות האלו נחתכות על ידי שוטים של נשים שנרצחו לאחר התעללות. הצופה באופן טבעי עושה את הקישור: הגופות הן מעשיו של אותו בחור מסתורי, אבל הסרט לא אומר זאת במפורש. הוא מפריד את הנרי מהקורבנות שלו. למעשה, במשך כל הסרט עמוס סצנות הזוועה הזה, אנחנו נראה את הנרי ממש מבצע רצח רק שלוש פעמים. בפעם הראשונה ירצח שתי זונות אבל הסצנה תהיה מצולמת ממרחק ולא תחשוף יותר מדי, הפעם השנייה כאשר ירצח סוחר מכשירי אלקטרוניקה כל כך דוחה שנדמה שהסרט שואף שנרצה במותו, ובפעם השלישית, הגראפית ביותר, הוא רוצח דמות אפילו בעייתית יותר ממנו, שאונס ומכה את אחותו שלו, כך שמותו האומלל הופך את הנרי לגואל, לזה שמציל את העלמה (סוף ספויילרים).
שאר הרציחות בסרט יעשו מחוץ לפריים, מחוץ לסצנה אפילו, או על ידי דמות אחרת, כך שכפיו של הנרי תמיד יהיו נקיות.
יכול להיות שהבחירה הזו, לנתק את הנרי מהזוועות שהוא זה שאחראי להן במישרין או בעקיפין, היא החלטה תקציבית, אם כי אני מאמין שלא. בעיני זוהי בחירה מודעת ורדיקלית, ומטרידה מאוד בכל דרך שבוחנים אותה, של יוצרי הסרט, והיא זו שכנראה הופכת אותו לכל כך קיצוני ומעורר דחייה, אך גם מרתק בדרכו שלו.

עוד אלמנט מעניין מאוד, ויוצא דופן גם הוא, מגיע לקראת אמצע הסרט, כאשר הנרי ואוטיס שמים ידיהם על מצלמת וידיאו, מהסוג שרק אז הפך להיות אביזר ביתי. זה נותן לסרט היפוך מאוד מרתק, והופך אותו כנראה לאחד ממבשרי הפאונד-פוטג'.
אותה סצנה ידועה שהזכרתי מקודם, בה הנרי ואוטיס פורצים לבית משפחה, מובאת לנו כולה לאחר המעשה, כאשר אוטיס והנרי צופים בתיעודה על מסך הטלוויזיה הישן שלהם. אנחנו רואים את הרצח וההתעללות מיד שנייה, כאשר הנרי הוא הצלם, וככזה לא חלק מהפריימינג של מעשה הזוועה הזה. אפילו כאשר הוא נדרש לחסל סופית את אחד הקורבנות זה קורה מחוץ לתמונה והתגובה הקשה של הצופים מופנית כלפי אוטיס, המתלמד של הנרי.
הפעם הבאה בה יהיה שימוש במצלמת הוידאו תתרחש כאשר אוטיס והנרי יתחבאו בשיחים ויתעדו גברים אשר תוקפים הומלס בפארק. הם יתעדו את המעשה מבלי לעשות דבר, ובשלב הזה נדמה כאילו מתגנבת לה בכל זאת איזושהי ביקורת מתוחכמת של מקנוטון. כמו שאוטיס והנרי צופים בתקיפה דרך מסך כפעילות פאסיבית יומיומית, כך גם אנחנו בקולנוע צופים באקטים הנפשעים שלהם באדישות כזו או אחרת. נדמה שהסרט מפנה אצבע מאשימה גם אל אלו הצורכים את האימה הזו, ולא רק אלו שמבצעים אותה.

"הנרי" נוגע במקומות שאני לא לגמרי בטוח עד כמה הקולנוע האמריקאי אזר אומץ לשים בקדמת הפריים עד אז, בינהם דמות מרכזית של גיי וגילוי עריות מול המצלמה.
השפעותיו של הסרט נראות ברורות גם היום, למשל על סרטים כמו "אדם נושך כלב" הבלגי, "חיית לילה", "מניאק" מ-1980, "אמריקן פסיכו" ו"מונסטר" שהביא לשרליז ת'רון את האוסקר, גם הוא מעקב קליני אחר דמות משולי החברה שנותנת דרור לצדדיה האפלים. ההבדל עם "מונסטר" בא לידי ביטוי בכך שהוא מאשים את החברה בדחיפת הדמות הראשית אל הקצה ומתאר את הפיכתה ממישהי מעורערת לרוצחת, כאשר ב"הנרי" אין תהליכים או אמתלות כאלה. למעשה, בפעם היחידה שנדמה שאנחנו עומדים לקבל הסבר פשטני לשריטה העמוקה של הנרי, הסרט שוב מהתל בנו. זה קורה בשיחה בין הנרי ובקי, בה הוא מספר לה על אימו המתעללת שהכתה אותו והכריחה אותו לצפות בה שוכבת עם גברים רבים, עד שדקר אותה למוות. בקי מופתעת, ואומרת לו שהיא בכלל שמעה שכלי הרצח היה מחבט בייסבול. הנרי מכחיש, אבל בהמשך השיחה יתאר איך ירה באימו. "חשבתי שדקרת אותה" היא מזכירה לו. הוא מביט בה במבט שלא כל כך אפשר לפענח, כך שאפילו ההיסטוריה הפסיכולוגית של הדמות הראשית איננה אמינה, וזה רק הופך אותו ליותר מסוכן, ואת הטירוף לאקראי יותר, חסר סיבה.

אני מאמין שסיפור טראומת הילדות המשובש הזה ב"הנרי", ששומט את הקרקע מתחת לצופים שמקווים למצוא איזשהו היגיון בזוועות האלו, נלקח בהמשך אחד-לאחד לסרט אחר שגם מבקש להראות כאוס ללא סיבה או תכלית. כך שאם רציתם לדעת עד כמה השורשים של "הנרי: דיוקן של רוצח סדרתי" עמוקים, אתם יכולים פשוט לחזור אחורה לשובר הקופות שהפך את העולם 22 שנה לאחר מכן, ולדמות המרתקת במרכזו, שמתחילה בכל פעם לספר סיפור שקרי אחר על עברה עם המשפט "רוצה לדעת איך קיבלתי את הצלקות האלו?".

בפרקים הקודמים של "סרטים מן העבר":
"נהר אדום"
"אגדה"
"מוות מוחי"
טרילוגיית "מקס הזועם"
"המסע לאיטליה"
"ריקוד מושחת"
"דליקטסן"
"ההיעלמות"
"פעמון, ספר ונר"
"העגורים עפים"
"הקו הכחול הדק"
"דוקטור ז'יוואגו"
"הנערים בחבורה"
"הבריחה מניו יורק"
"ארבעת המופלאים" (1994)
"אגירה, זעם האלים"