סרטים ב-10 שקלים: מה לראות ביום הקולנוע הישראלי 2015?

היוזמה המבורכת של השנה שעברה חוזרת, וגם היום (רביעי ה-9.9) תוכלו לראות סרטים ישראליים בבתי הקולנוע במחיר של 10 שקלים חדשים בלבד. לא כולל עמלת הזמנה מראש באינטרנט, אבל גם עם הניג'וס הזה, לשלם 10-15 ש״ח על כרטיס קולנוע שבדרך כלל עולה 38-45 ש״ח זו חתיכת הנחה משמעותית. בנוסף, מי שייכנס לבתי הקולנוע ברחבי הארץ מבלי לדעת על היוזמה, יגלה שהם מציגים אך ורק קולנוע ישראלי למשך כל היום. 30 סרטים ישראליים מכל הסוגים והמינים, חלקם כבר עם קילומטראז׳ נאה והאחרים שזוהי להם הקרנת בכורה עולמית. חלקם עדיין רצים בקולנועים וזוהי הזדמנות לראותם בלי לחשוב פעמיים על ההוצאות, אחרים היו בפסטיבל ירושלים או יהיו בפסטיבל חיפה, ולא מעט מהם רלוונטיים למירוץ לאופיר, למקרה שתעדיפו לראות את הטקס עם כמה שיותר ידע מקדים (סימנו אותם בכוכבית). יום הקולנוע הוא חלק ממסגרת ״ימי תרבות״ של מפעל הפיס ומשרד התרבות והספורט, ויעמוד השנה בסימן הצדעה ליוסף שילוח ז״ל, שעל שמו ייחנך היום אולם בסינמה סיטי גלילות.

כמו ביום הקולנוע הישראלי שעבר, אנחנו ממליצים בחום לתפוס סרטים שנראים לכם ולכן כמסקרנים, כי מי יודע מתי תהיה הפעם הבאה שתתקלו בהם. לראיה, חלק מהסרטים שהשתתפו ביום הקולנוע הקודם טרם הוקרנו מסחרית, ויחד עם כמה אחרים שכיכבו אשתקד חוזרים לסיבוב נוסף גם השנה. השישה הם ״עמק״, ״סוף עידן התמימות״, ״כיפה אדומה״, ״טוביאנסקי״, ״הקפות״, ו״תפוחים מן המדבר״. על כולם אפשר לקרוא בפוסט שהכין אור על יום הקולנוע הקודם, ועל השלושה שכן מצאו הפצה מאז – בלינקים של שמותיהם. גם השנה, לחלק מן הסרטים שיוצגו היום אין עדיין תאריך יציאה, ולכן זוהי הזדמנות מעולה לתפוס יצירות כמו ״תיקון״ שזכה בפסטיבל ירושלים, או ״ארץ פצועה״ המועמד ל-11 פרסי אופיר.

כדי לנסות לעשות סדר בבלאגן, חילקנו את 30 הסרטים לכאלה שעדיין לא ראינו (ארבעה בסך הכל), כאלה שראינו ואף כתבנו עליהם בבלוג (כולל לינקים), וכמובן השלמנו את החוסרים על סרטים שצפינו בהם אבל טרם יצא לנו לסקור. קבלו בזאת את המלצות ואזהרות המערכת לצפייה, אנחנו גם שומרים לעצמנו את האופציה לעדכן את הפוסט במידה ונצא לשטח. נשמח אם תשתפו בחוויות שלכן ושלכם מהנעשה בקופות הכרטיסים ובאולמות, בתקווה שאלה יהיו חוויות חיוביות ככל שיום שכתוב עליו בענק ״מבצע״ מאפשר זאת.

סרטים שעדיין לא ראינו

״אבוללה״ של יוני גבע – שיא הסקרנות

שני סרטים רצים בלבד חמקו מעיני הבלוג, ואולי יושלמו כעת כשמחירם שווה לכל כיס. הראשון הוא ״איביזה״, קומדיית הקיץ והגלישה של שי כנות (״שושנה חלוץ מרכזי״, ״אהבה קולומביאנית״), שפרשה מהאופיר היישר אל בתי הקולנוע והוסתרה מעיני הביקורת. אולי הגיע הזמן לבדוק האם המבקרים שכן צפו בסרט החמירו איתו שלא לצורך. המקרה של ״גויאבות״, סרטו של קובי מחט, מעט שונה. מדובר בסרט ילדים שמצא את דרכו אל האולמות, כנראה בשל קריסת שוק קלטות הילדים בעידן האינטרנט. אותו יש פחות סיכוי שנשלים, וכנ״ל לגבי ״דץ הבלץ״ שעולה בהמשך החודש, על אף הפרמיס המבטיח את משה דץ בתפקיד בלש, כלומר בלץ, שנשכר כדי למצוא סקסופון קסום שנגנב.

המסקרן מבין כל הסרטים שטרם צפינו בהם בבלוג הוא ״אבוללה״ של יוני גבע, שגם הוא פרש מהאופירים ברגע האחרון ואף הוא יכול להיחשב כסרט ילדים, שכן בתחילת דרכו של הפרוייקט מותג כסוג של ״אי.טי.״ ישראלי. העלילה מעט יותר קודרת, ומכילה משפחה שלא מתאוששת מטרגדיה שפקדה אותה, בעוד דרך ההתמודדות של הבן היא התחברות עם המפלצת הירושלמית המיתולוגית המכונה ״אבוללה״. יואב סעידיאן רוזנברג (״שטיסל״, ״עמק״ וגם ״באטמן במחסום״ הקצר) הוא הילדון, וסביבו קאסט מרשים הכולל את מיכה סלקטר, נתי קלוגר, יהודה מור, מכרם חורי, עודד לאופולד, רותם קינן, דני קרפל, לאורה ריבלין ועידן ברקאי בתוספת אפקטים בתפקיד המפלצת. ייתכן מאוד שנדווח על הסרט בהמשך היום.

עדכון ערב: שני סרטים הושלמו על ידי עופר ואורון, שניהם בקולנוע רב-חן דיזנגוף. ראשית, מהסתובבות בשטח (כולל בדיקה את הנעשה בקופות של קולנוע לב בדיזנגוף סנטר), מצאנו את בתי הקולנוע עמוסים מהרגיל אבל לא נרשמה התנפלות אימתנית. מצד שני, מזג האוויר המאובק בטח השאיר כמות נכבדת של אנשים ונשים מאוחרי תריסים מוגפים, מה גם שלא בילינו במתחמים שרק מחכים ליום הזה, כמו הסינמה סיטי ויס פלאנט. הסרט הראשון שצפינו בו היה ״איביזה״, שממש לא היה גרוע ומביך כפי ש״הובטח״ לנו – אלא גרוע ומביך בדרכים אחרות, ולא כיפיות במיוחד. הסרט הזה הוא הוכחה ששחקנים טובים יכולים לתפקד היטב מול כל סיטואציה, והבולטים שבהם היו מעיין בלום, דביר בנדק ודר זוזובסקי. אולם, קשה להציל סרט שמתעקש להרוס לעצמו את מה שבנה בכל סצנה מחדש, שאין בו שום קשר בין פעולה לתגובה או בין סיבה לתוצאה, ושבו כל משפט מנסה להפוך לקאלט אבל לא עונה להיגיון תחבירי פשוט, או להיגיון כלל. זה אולי נשמע אוונגרדי, אבל זה בעיקר סתמי ומיותר.

למזלנו מיד לאחר מכן, ואחרי פרסומת עם אבי קושניר שמככב ב״איביזה״ בתור אביו של הגיבור, היה תורו של ״אבוללה״. את מערך הציפיות כבר פירטנו לעיל, כך שכל מה שנותר הוא לספר שהסרט הוא כל מה שרצינו שיהיה ועוד. סרטו של יוני גבע נראה ונשמע כמו כל מה שהיה טוב ב״מי מפחד מהזאב הרע״ (גיורא ביח על הצילום, פרנק אילפמן על המוזיקה, רותם קינן בתפקיד מורה מטיל אימה), אבל העלילה של ״אי.טי.״ בירושלים – ילדון המתמודד עם מותו של אחיו הגדול והנערץ מוצא מפלצת מיתית, שגופה הוא גוף של גורילה ופניה הן פניו של הדרקון השחרחר מ״הדרקון הראשון שלי״, והופך אותה לסוד שלו. בהמשך הוא יצטרך להגן עליה מפני הרשויות וגם להתמודד עם רגשות מודחקים, המסמלים אחד מתוך כמה רבדים אלגוריים שהופכים את הסרט לחכם ולא רק למהנה. מעבר להישגים הטכניים ולדיון בנושאים כמו התמודדות עם אבל ואשמה, או ירושלים כעיר המורכבת מכמה סוגי אוכלוסיות, ״אבוללה״ הוא פשוט ההגדרה של סרט לכל המשפחה או לכל גיל – מורכב אבל נהיר, מרגש בכמה רמות שונות, ואפילו משעשע או מפחיד לפרקים, הכל במינון מדוייק. נמתין בסבלנות להזדמנות הבאה להרחיב את הדיבור עליו.

סרטים שכר ראינו ואף כתבנו עליהם

"סיפור על אהבה וחושך״ של נטלי פורטמן – הזדמנות לגבש דעה בעצמכן ובעצמכם

כאמור, יום הקולנוע הישראלי הוא גם הזדמנות לצפות בסרטים תוצרת כחול-לבן שממילא מוקרנים בבתי הקולנוע בתקופה זו, אבל במחיר זול מבדרך כלל. ״סיפור על אהבה וחושך״ רק עלה לאקרנים בסוף השבוע שעבר וכבר משתתף במבצע, למי שעדיין תוהה האם לצפות בסרטה הראשון של נטלי פורטמן כבמאית, המבוסס על ספרו של עמוס עוז ומשחזר את ירושלים של ימי המנדט הבריטי וקום המדינה. ״המילים הטובות״*, סרטו של שמי זרחין שהוזכר כאן לאורך כל השבוע בהקשרים אופיריים, מתחיל את החודש הרביעי שלו בבתי הקולנוע ובוודאי יזניק את כמות הצופים הגבוהה ממילא שלו גם היום. גם ״10% ילדה שלי״*, סרטו זוכה קטגוריית הפרינג׳ האופירית של אורי בר-און, מציג ריצה ארוכה ומכובדת, ונמצא איתנו עוד מחודש יולי. יחד איתם אפשר למנות את שתי הקומדיות המאוד שונות אך דומות בכותרותיהן, ״מה כבר יכול לקרות?!״ ו״אני לא מאמין אני רובוט?!״*, שזהו החודש השני שלהן על המסכים.

״טוביאנסקי״ של ריקי שלח, ממשתתפי יום הקולנוע הקודם, מצא הפצה בחודש שעבר ולכן יהיה חלק מהאירועים גם השנה. עוד שניים השבים אל לוח ההקרנות לאחר שכבר הפגינו בו נוכחות הם ״תפוחים מן המדבר״ ו״הקפות״. שלושתם, אגב, לא רק חלק מיום הקולנוע הקודם, אלא גם מהשלבים המוקדמים של המירוץ לאופיר 2014. סרט נוסף המזגזג בין השנתונים הוא ״המסע לכוכב המינימיקים״ אנימציה לילדים שהצליחה להיות מופצת כאן פעמיים, כולל בימי החופש הגדול שזה עתה הסתיים.

עוד מחודש יולי מגיעים אל יום הקולנוע גם רוב הסרטים שהתמודדו זה מול זה בפסטיבל ירושלים האחרון, כולם למעט ״ג׳רוזלם״ של האחים פז, למעשה. סחף הזכיות של ״תיקון״, יחד עם העובדה שאין לו עדיין תאריך הפצה והוא מצוי בסיבוב פסטיבלים חובק עולם, הופכים את סרטו של אבישי סיון לאופציה שוודאי תסקרן רבים. השיבוצים שלו בבתי קולנוע המוניים דוגמת הסינמה סיטי יכולים לעורר תגובות מעניינות בקהל, שכן זהו סרט שרחוק שנות-אור מן המיינסטרים ובעוד הוא דורש רגישות מצד הקהל שלו, הגמול שלו הוא אימג׳ים ששורטים את הנפש. סרט נוסף שידרוש סבלנות מן הקהל אבל גם יודע להעניק בחזרה הוא ״נדיה – שם זמני״* של טובה אשר, המכיל דיסוננס פנימי מרתק בין עלילה מלודרמטית על אישה המסתירה את זהותה מפני משפחה לאורך שני עשורים, צילום מוקפד ומעט מרוחק ובימוי המאזן בין השניים ומפגישם בעמק השווה. עופר הרחיב על שני הסרטים הללו לאחר תום התחרות בפסטיבל.

"תיקון״ של אבישי סיון – הכי מאתגר, אבל גם מתגמל

״ארץ פצועה״* של ארז תדמור יעניק גם הוא חוויה מורכבת, שילוב בין דרמה ישראלית קלאסית על הסכסוך הישראלי-פלסטיני והדרמה המשפחתית, לבין אלמנטים קולנועיים הרבה פחות שכיחים במחוזותנו, כמו עלילת מתח שמתהפכת בכל מערכה וכאילו לקוחה מסרט שוטרים דרום-קוריאני. גם ״האיש שבקיר״* של יבגני רומן הוא מותחן טוויסטים, אך מסוג אחר – עלילתו מציגה אישה המתעוררת למציאות בה בעלה נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, וסדרה של דפיקות בדלת לאורך ליל ביעותים אחד שופכת בכל פעם מעט אור על התעלומה. האופציה היותר נוגעת ללב מבין הסרטים היא ״חתונה מנייר״* של ניצן גלעדי, על אישה צעירה הלוקה בשכלה אבל חולמת על נורמליות וזוגיות, על רקע הנופים רבי העוצמה של מצפה רמון. ועל כולם אפשר לקרוא סקירות קצרות של אורון בפוסט סיכום התחרות הישראלית בירושלים.

טקסט סיכום נוסף של אורון יהיה לכם ולכן לעזר בהקשר של שני סרטים שהתמודדו זה מול זה בפסטיבל קולנוע דרום 2014. ״עיר מקלט״ של עמיקם קובנר הוא דרמה קטנה ומקסימה, משוחקת ומצולמת לעילא, שקשה להאמין כי טרם מצאה לה מקום בלוח ההפצה. העלילה מתרחשת בימי מלחמת לבנון השנייה, ומכניסה תחת קורת גג אחת זוג מן המרכז שמארח זוג צפוני שביתו מופגז, סיטואציה המייצרת מתחים בנושאים כמו פוליטיקה וילודה. על ״מסווג חריג״ של בועז ארמוני דיווחנו לכם ולכן במספר הזדמנות גם אחרי שנחשף לראשונה בפסטיבל דרום, שכן הוא המשיך משם לפסטיבלים המקומיים של ירושלים ואוטופיה. אחרי החגים הוא גם יעלה לאקרנים סוף כל סוף, אבל כדאי לתפוס כבר היום את קומדיית האימים הצה״לית המפגישה את הרוקסטאר-יוטיובסטאר איתי זבולון (הלא הוא יניר האחמ״ש) עם שבוע שמירות מהגיהנום.

סרטים שראינו וטרם כתבנו עליהם

"היורד למעלה״ של אלעד קידן – המלצת המערכת

מסיבות שונות הקשורות ותלויות בטיימינג של הפצה, יצא שחברי הבלוג צפו בלא מעט היילייטס של יום הקולנוע בחודשים האחרונים אך מבלי לכתוב עליהם אפילו סקירה קצרצרה. זאת משום שאנחנו מקפידים לחלוק את המחשבות שלנו על סרטים רק בסמוך למועד שבו הקהל הרחב ככל הניתן יכול להיחשף אליהם, שכן אחרת זהו מונולוג חסר הקשר בלבד שאולי ויהיה רלוונטי לקוראים ולקוראות בעוד מספר חודשים, כשייתקלו שוב בסרט. יום הקולנוע הישראלי נותן גם לנו הזדמנות להתבטא, גם אם בחופזה ובצורה לא מעמיקה כפי הראוי, על סרטים שטרם הזדמן לנו לעשות זאת לגביהם. בתקווה שלאור הקרנה מסחרית או פסטיבלית נוכל להרחיב מעט את הדיבור, אבל כרגע חבל להחמיץ את העיתוי. ובמקרה כזה, לכל סרט מגיע פסקה משל עצמו.

״פלאפל אטומי״*
הסרט שמחזיר את דרור שאול לימי הקומדיה המטורפת של ״מבצע סבתא״ הוא מקרה מיוחד ביום הקולנוע הישראלי, משום שהיום למעשה מתקיימות הקרנות טרום-בכורה לפני שהוא לאקרנים רשמית החל ממחר. אז אם ממילא חשקה נפשכם בסרטו של החדש של במאי הקאלט, היום תהיה הזדמנות טובה יותר מכל יום אחר לראות אותו. הסרט שופע הומור בכל מיני גבהים, רובם נמוכים אגב, וכל משפט בו מבקש להיהפך לציטוט פולחני, כולל כמה שיש להם בהחלט סיכוי לעשות זאת. קשה לתמצת את המתרחש בסרט לתיאור עלילה קצר, אז נתמקד במקום ההתרחשות – עיירת כור בדרום הארץ, שבה חיים ביחסים מורכבים התושבים ונציגי הצבא והממשל. הסרט נפתח בהחלטה לתקוף את איראן בנשק גרעיני, רגע לפני שהם עושים זאת בעצמם, בדיוק ברגע בו קבוצת פקחים מהאו״ם מגיעה ארצה כדי לבדוק את יכולות הגרעין של ישראל. את החוט המקשר בין כל ההתרחשויות מהוות אם ובתה (מלי לוי-גרשון ומיכל טרבס), המנהלות דוכן פלאפל ממונע ומצויות במספר מערכות יחסים הקושרות את העלילות יחדיו – האם מתאהבת בפקח הגרמני, הבת מפתחת ידידות אינטרנטית עם נערה איראנית שהיא תמונת מראה שלה. כל זה מאוד מצחיק מצד אחד, גם אם וולגרי בטירוף לעיתים קרובות מדי, אבל גם מכיל אמירות לא קונבנציונאליות על ישראל ואיראן, ביחד ובנפרד. למשל, שיש בין האומות הרבה מן המשותף, מאיזה כיוון של המפה הפוליטית בה תבחרו לקרוא את זה.

״היורד למעלה״*
תיאור עלילת סרטו של אלעד קידן (שיצר את הסרט הקצר "המנון") לא עושה עימו חסד: גבר אחד עולה במדרגות ברחבי חיפה בחיפוש אחר עגיל שאיבדה אשתו וגבר אחר יורד באותן מדרגות על מנת להגיע לנמל ולרדת מן הארץ, בעודו בורח מן המילואים ומכל הקשרים החברתיים שלו. אבל המבט של קידן על המציאות יוצר קסם קולנועי בכל סיקוונס, כאשר העיר חיפה וההמון האנושי המרכיב אותה יוצרים תמונה שהיא מעט קומית וסוריאליסטית באופן העשוי להזכיר במעט את ז'אק טאטי או רוי אנדרסון. אבל קידן מוסיף לכל סצנה גם חיבה גדולה וכנה למין האנושי, חיבה שקצת חסרה אצל יוצרים אלו. הסרט גם לא שובר את המציאות (מעבר לגיאוגרפיה של חיפה) אלא מסתכל עליה בצורה שונה הגורמת לתפיסה מחדש של הקיום האנושי. בנוסף, הסרט מכיל שימוש קולנועי יפה במיוחד בשפה העברית ויש בו לפחות שני סוגים שונים של שפה – יש שפה יום-יומית מצומצמת, צנועה, חוסכת במילים. ושפה מפוארת ומדוייקת, עברית נכונה מבחינת האקדמיה, עברית אידאית אשר כמעט ואיש אינה מדבר בה ביום, שפה אשר מדוברת על ידי דמות אחת אשר נראית כייצוג של ישראל היפה, אשר לא ממש הייתה קיימת וכעת היא חשה חוסר התאמה גדול אף יותר לסביבה. הסרט לא רק מראה את היופי של אוצר מילים רחב, אלא משחק באפשרויות השונות אשר מציעה השפה.

״ציפורי חול״*
כמה פעמים יצא לכן או לכם לפגוש בסרט ישראלי שהוא גם מותחן בלשי, גם מצחיק בקול רם, גם מכיל אלמנטים מוזיקליים החל מג׳אז ועד קברט ביידיש, וגם מעלה דיון מורכב בזכר השואה והשפעותיה על ישראל בכל התקופות? אנחנו מניחים שגם אם התשובה היא ״כל יום״, עדיין תוכלו להפיק הנאה מסרטו של השחקן ואיש התיאטרון אמיר וולף, שמבצע מעבר לקולנוע בסרטו הראשון באורך מלא אבל לא שוכח את מקורותיו התיאטרליים. מאידך, ניתן לזהות בסרט השפעות ברורות של הקולנוע של אברהם הפנר מחד, וסרטים הוליוודיים קלאסיים מצד אחר, בין אם ז׳אנרים שלמים כמו הפילם נואר או יצירות ספציפיות כשדרות סאנסט. העלילה מתחלקת לשני זמנים עיקריים, באחד חוקר בלש מפסידן (אמנון וולף) מקרה מוזר של גופה שנשטפה בירקון, ובאחר אנו נחשפים לקורותיו של האדם העתיד להפוך לגופה הזו (עודד תאומי), שלו עסקים מסתוריים עם אלמנות ניצולות שואה, שכנראה והובילו אותו למצב הביש בו סיים את חייו. זה אולי לא נשמע משעשע במיוחד, אבל נראה אתכם נותרים אדישים מול דבורה קידר, מרים זוהר או גילה אלמגור, המגלמות את התפקידים המורכבים והמרתקים ביותר בסרט הזה שהוא חוויה בלתי רגילה איך שלא מסתכלים על זה.

״ציפורי חול״ של אמיר וולף – שווה צפייה

״באבא ג'ון״*
סרטו של יובל דלשד מעמיד במרכזו וריאציה על סיפור שהקולנוע טיפל בו פעמים רבות: מאבק בין-דורי, בין אב לילד, כאשר הילד נמשך לכיוון שונה מן המסורת המשפחתית. בעוד האב קונה תרנגולי הודו על מנת להקים חווה אשר הילד ינהל בעתיד, הילד נמשך דווקא לבניית מכונות. הייחוד של הסרט נובע מן השחוזר האמין של שנות השבעים בכלל ושל קהילת העולים מפרס בפרט, כאשר הסרט דובר ברובו פרסית ומציע מבט על עדה אשר הקולנוע הישראלי לא הרבה לעסוק בה, בטח שלא ברמה כזו של דיוק בתיאור. אולם, למרות שכמעט הכל בסרט עשוי בצורה מחושבת ומדויקת, לעתים יש תחושה כי הוא מעביר בצורה מודגשת מדי את המסר שלו, מה שעלול למנוע מן הדרמה לרגש באמת, שכן הסרט הרגיש מהונדס מדי בחלקים מסויימים. חלק מן הקונפליקטים שבו נתפרים בצורה מעט מהירה מדי, מה שמוביל לסרט מרשים מצד אחד אך מפוספס מאידך.

״ירח בבית 12״*
בין כל העיבודים הספרותיים בקולנוע הישראלי השנה בפרט ובתקופה האחרונה בכלל, מפתיע לגלות סרט שבנוי ופרוש כמו נובלה קלאסית אך הינו מבוסס על תסריט מקורי דווקא. דורית חכים, שכתבה וביימה, מפגישה בסרטה בין שתי אחיות שנסיבות החיים הפרידו ביניהן. האחת (יערה פלציג) מתגוררת במושב ומטפלת באביהן החולה של השתיים, בעוד האחרת (יובל שרף) מקיימת חיי לילה סוערים תמידית בתל-אביב. כשמצבו הרפואי של האב מתדרדר אף יותר, יוצרת הצעירה קשר עם אחותה שפרשה ומבקשת שתשוב, אפילו לרגע, אל הבית שגדלו בו. כמצופה, סודות מהעבר נחשפים ועימותים ישנים מתחדשים, בזמן ששני הגברים הנוכחים בחייהן של הנשים (גפן ברקאי וגל תורן) נכנסים אף הם לתמונה. את התמונה, אגב, צילם עמית יסעור, שכבר הפליא ללכוד בעדשתו את נופי המושב הארצישראלי ב״הנותנת״. הסרט מבקש ליצור מימד פיוטי מסויים, אך דווקא הסיפור שבו הוא שמחזיק הכל יחדיו מלהתפרק עקב יותר מדי דרמה גם ברגעים קטנים ולא טעונים לכאורה. למזלו של הסרט, הוא משכיל לשחק על כל היתרונות של השחקניות הראשיות שלו, ומוציא את המירב מכל אחת מהן. והסיפור של שתי האחיות, ביחד ולחוד, הוא שמעניק לו את האיכות של הרומן.

״סבנה״*
יום הקולנוע הישראלי יוצר מספר תקדימים מוזרים, בהם סרט זה, המגיע להקרנות יום אחרי שידורו בערוץ 2. הגוף המשדר מרמז על כך שמדובר בסרט בעל פרופיל גבוה ומסחרי יחסית לסרט תיעודי, אם כי לא מדובר בסרט שניתן לשייך אותו לז'אנר כלשהו בצורה ברורה. הסרט מתאר את האירועים סביב חטיפת מטוס סבנה בדרכו לישראל ב-1972 ושחרורו (לאחר שהמחבלים דרשו לנחות דווקא בארץ) בשתי דרכים במקביל: דרך שחזור מוקפד של האירועים ודרך ראיונות עם אנשים הקשורים לאירוע, עדות מוקלטת של קברניט המטוס ושיחות עם נוסעים ועם אנשים הקשורים לקבלת ההחלטות וביצוע המבצע (בהם: שמעון פרס, אהוד ברק, בנימין נתניהו), וגם עם חברה בחולייית הטרור אשר השתתפה בחטיפה והסרט מציג את דמותה באור שאינו חד-מימדי. גם בסרט זה הכל עשוי יפה ובאופן מעמיק, אך הוא נותר פגום: השילוב בין הז'אנרים לא מחזיק מעמד לאורך כל הסרט והרצון לדייק בפרטים הופך אותו לארוך מדי, כך שאל רגע השיא ייתכן ותגיעו מעט מותשים.

״קמטי צחוק״
הסרט שביים פיני עדן מספר על קשר בין זוג קשישים המחליט להתאבד יחדיו עקב מחלת הבעל, ועל הקשר בניהם לבין נכדתם (הדור שבאמצע עוסק בענייניו ולא נוכח בסרט). יש לסרט גם מבנה של סרט מתח והרבה קפיצות בזמנים, עד אשר הסיפור הופך לברור. יש בסרט חן מסוים דווקא ברגעיו היותר מופרכים, אבל משהו בעשייה שלו אינו אחיד ויותר מדי חלקים בו לא עובדים. לצד כמה אירועים משעשעים, הרבה בדיחות מוחמצות וחלק מן הדרמה אינו בנוי היטב. גם בתחום המשחק הסרט לא אחיד – ליא קניג ויוסף כרמון (בתפקיד שכולל שורה די מצמררת נוכח מחלה שפקדה אותו לאחר הצילומים) טובים מאוד כהרגלם, אבל שאר הקאסט לא מצליח לייצר אמינות או כימיה. בסופו של דבר, הסרט מעורר חיבה, אך לא מתגבש ליצירה שלמה. ואם רוצים לראות קומדית מתח על קשישים, הרי יש את "ציפורי חול".

״כיפה אדומה״
לכאורה, סרטו של ארנון צדוק אמור להיות מסעיר ומענג: סרט פשע העוקב אחר חיסול במאפיה, על ידי נערה צעירה אשר מגוייסת על מנת לבצע נקמה קרה באיש שעומד בראש הפירמידה. אבל כמעט כל דבר בסרט פגום: הקצב לא נכון, הדיאלוגים לא אמינים ולא מצחיקים, אין כימיה בין השחקנים, שחלקם עושים עבודה מאוד לא טובה וחלקם סבירים. למרות הדגשת הסגנון הקולנועי, דבר לא מצליח להציל את הסרט.

* הסרטים המסומנים בכוכבית רלוונטיים למירוץ הנוכחי לאופירים, שיגיע לשיאו בטקס שייערך ב-21.9