"שם קוד מ.ל.א.ך", סקירה

גיבורי-על בצד, נדמה שהסחורה הכי חמה של 2015 היא דווקא המרגלים והסוכנים החשאיים. את השנה פתח "קינגסמן", וממש ברגעים האלו בקולנוע תוכלו לראות גם את "משימה בלתי אפשרית: אומת הנוכלים", גם את "היטמן: סוכן 47" (יותר מתנקש מסוכן, אבל גם יותר שטות מסרט, אז החוקים לא חלים עליו), ועכשיו את "שם קוד מ.ל.א.ך" המבוסס על סדרת טלוויזיה משנות השישים.
מבחינתי לפחות, נדמה ששמרו את הטוב לסוף. מעבר ל"מרגלת" שעובד יותר כקומדיה מאשר כאקשן-ריגול – ואני שמח לבשר שלאחר בדיקה גיליתי שהוא שורד נפלא גם צפייה שנייה – מעשיית המרגלים החדשה בניצוחו של גאי ריצ'י, היא בעיקר גוש כיף גדול ונפיץ, שמשאיר אבק לרוב סרטי הקיץ עד כה.
זה משעשע, כי אם הייתם אומרים לי שבשנה אחת יצאו שני סרטי ריגול, אחד של מת'יו ווהן והשני של גאי ריצ'י, ושדווקא זה האחרון יהיה מצטיין פי עשרות מונים, הייתי כנראה אומר לכם שזה לא מעניין. אבל בתוך תוכי הייתי מאמין שדווקא ווהן אמור לצאת כשידו על העליונה.
החיים האלה, אין גבול להפתעות.

בתום האלף הקודם, ריצ'י נחת ברעש וצלצולים כשהיה בתחילת שנות השלושים לחייו, עם סרט אקשן קטן ומרשים בשם "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים" שהפך לקאלט תוך רגע. ריצ'י הפך להיות אחד הבמאים החמים ביותר, והוא גם הביא ללידתו הקולנועית של ג'ייסון סטיית'הם האהוב (אגב "מרגלת"). סרטו השני, "סנאץ'" התקבל באופן פחות חמים, אם כי גם לו קהילת מעריצים אוהדת, אבל משם העניינים די התדרדרו. תמיד אפשר להאשים את מדונה.
לעדנה לא מבוטלת זכה ריצ'י לאחרונה עם גרסתו הפרועה וחסרת האחריות ל"שרלוק הולמס" שהיה להיט די גדול, קיבל שתי מועמדויות לאוסקר וסיקוול. עכשיו הבמאי בן ה-47 שוב מנסה לעבד חומר קיים לסרט מהיר וחייכני, ובסרטו השמיני במספר, הוא כנראה עושה את עבודתו הטובה ביותר מאז יצירת הביכורים שלו.

קומדיית האקשן הזו מתארת את מרוצם של שני מרגלים בימי המלחמה הקרה, אמריקאי ורוסי, בניסיון לעצור פצצת אטום שעלולה ליפול לידיים המאוד לא נכונות. לכן הם חומסים מוסכניקית עם יותר יכולות ממה שנדמה בהתחלה, ויוצאים למסע סובב אירופה עם מכוניות, אופנועים, מטוסים, וטרקטורון אחד שאין שום סיכוי שהיה קיים בחלק הזה של המאה העשרים. בדרך הם בעיקר יריבו, ילבשו בגדים ממש מצוינים, יהיו מגניבים, ויצילו את העולם.
כוחו של הסרט הוא לא בתסריט מפותל או עיצוב דמויות חדשני, אלא יותר ביצירת סיטואציות מופרכות שהופכות להיות מופרכות עוד יותר (לרוב בלי סיבה, אבל למי אכפת, זה נראה טוב), והוא מתקיים כמו רצף של סט-פיסס שרק הולך ומתעצם. כל זה עם יותר מדי בדיחות הומו-אירוטיות ממה שאיזשהו סרט אחד יכול להכיל.
הסרט נפתח במרדף של רבע שעה מסעירה במיוחד, נורא מצחיקה ודי יצירתית, שמבטיחה רבות, ובהמשך נגלה שעוד לא ראינו כלום.

אפילו יותר מ"משימה בלתי אפשרית 5", "שם קוד מ.ל.א.ך" פשוט מרהיב מתחילתו ועד סופו. הסרט חוזר לסרטי השוד והריגול של שנות השישים, ועושה את זה כל כך טוב שלא היה מפתיע אותי אם אלן דלון וז'אן פול בלמונדו יצוצו מאיזו קורבט נוצצת. עיצוב הבגדים של ג'ואנה ג'והנסטון (המעצבת הקבועה של סרטי ספילברג) מחוייב במועמדות לאוסקר, וההגזמה והרומנטזיציה של אירופה של אמצע המאה העשרים נפלאה, ומכניסה את הסרט לטריטוריה מוכרת אך גם לא ריאליסטית. ממש כמו אומנות הקולנוע עצמה.
עדשת המצלמה של ג'ון מת'יסון ("גלדיאטור") יוצרת ריכוך שקולט היטב את הסגנון של הסרטים הישנים, ומייצרת קומפוזיציות נהדרות. דווקא בהקשר הזה, כאשר הסרט נכנס להילוכים גבוהים, השוטים מתקצרים ולכן הרגשת הצילום הדיגיטלי מחריפה, כך שמשהו הופך לפחות אורגני וככזה גם מעט מאכזב. מכיוון שסיקוונסי האקשן מצויינים, אני יכול להתוודות שזה הפריע לי רק בדיעבד, ובמהלך הצפייה הנחתי את זה בצד לחלוטין.

את שני המרגלים המצודדים מגלמים שניים מהגברים הכי יפים של הקולנוע כרגע, הנרי קאוויל וארמי האמר. הבחורה שלצידם היא אליסיה ויקנדר, גם לה אין מה להתבייש. ככה נוצר מצב די מוזר שאת המרגל האמריקני מגלם בריטי, את המרגל הרוסי מגלם אמריקאי, ואת העלמה הגרמניה מגלמת שבדית. זה הבלבול הליהוקי-לאומי הכי מוזר שראיתי מאז המחזמר "ניין", ולמרות שלי היה קצת קשה להתרגל למבטאים בהתחלה, גם זה התפוגג די מהר.

הנרי קאוויל ידוע כיום בעיקר בזכות סופרמן. ועל אף שהפנים שלו מסוטטות באופן שכפי הנראה הצריך התערבות אלוהית, הוא טרם הוכיח שהוא שחקן גדול. למעשה, אני חושב שהוא אחד הדברים היותר חלשים ב"איש הפלדה", שהוא חלש כמעט בכל התחומים שלו.
זה לא משתנה בעקבות הסרט החדש בכיכובו.
לא שיש תלונות. חלילה. רחוק מזה. קאוויל הוא צ'ארמר מטורף, הכריזמה שלו ענקית (בשונה מהופעתו כקל-אל) ויכול להיות שהריכוך הזה של העדשות אותו הזכרתי מקודם נוצר כי המצלמה פשוט נמסה כשהיא הייתה לידו. הוא מצליח גם לתת פאנצ'ים – מילוליים ופיזיים – באופן נהדר. אבל הוא לא ג'ורג' קלוני, ולא אלן דלון, ולא מייקל פאסבנדר.
ובכל זאת, אני אופטימי לגביו. אני מאמין שיום אחד הוא יעשה תפקיד מעולה, אלא אם כן אני חושב ממקום אחר כרגע שאיננו הראש שלי. זאת אופציה סבירה לפעמים. אני רק אנושי.

ארמי האמר הוא סיפור אחר. הפריצה שלו הייתה ביצירת המופת של דיויד פינצ'ר, "הרשת החברתית", שם גילם את התאומים וינקלבוס. אני עדיין חושב שהוליווד צריכה להתנצל מול אלוהי הקולנוע ולהקריב קורבן בדמות ג'פרי ראש על כך שהאמר לא קיבל מועמדות לאוסקר.
להוציא את הופעת האורח שלו ב"הפמליה", מאז הפריצה ההיא האמר השתתף רק בשלושה סרטים, אף אחד מהם לא מאיים על מיקומו של "ורטיגו" בראש טבלת הסרטים הגדולים של סייט אנד סאונד, בואו ננסח את זה באופן עדין.
ב"ג'יי אדגר" הוא הצליח ליצוק מעט אנושיות לחרפה הזו של איסטווד, ב"מראה מראה" הוא היה זה שעומד בלי חולצה מול ג'וליה רוברטס ואני לא בטוח אם היה שם יותר מזה, והפעם האחרונה שנתקלנו בו היה ב"הפרש הבודד", הסרט הכי חבוט של השנים האחרונות, שהכניס את כל הוליווד לפאניקה.
משמח לראות את האמר סוף סוף בסרט שהוא באמת מוצלח. אני מזהיר מראש שקשה לגמרי להתחבר למבטא שלו, בטח לנו שמכירים את השפה הרוסית מקרוב, אבל גם הפעם, אפשר להחליק.

את התפקיד הנשי הראשי חטפה אליסיה ויקאנדר, שכבר כמה שנים מתנהלת כמו יהלום מנצנץ בשמי הקולנוע העולמי. היא הייתה מקסימה ב"אנה קארנינה", הוכיחה שהיא יכולה להחזיק סרט במועמד לאוסקר מטעם דנמרק "סיפור מלכותי", ולאחרונה הרהיבה ב"אקס-מאכינה". עם זאת, בעיני התפקיד שלה פה הוא החלש ביותר שלה שאני זוכר, שזה לא אומר משהו רע בהכרח, אלא שאולי הגעתי עם יותר מדי ציפיות.

ישנו עוד קאסט רחב לסרט, אבל מכולם שווה להזכיר רק אחת, שהיא מקבלת את תואר מצטיינת המופע מבחינתי. זוהי אליזבת' דביקי המגלמת את ויקטוריה המרושעת, גרסת פריז הילטון של ראיינה בויאנוב מ"מרגלת".
דביקי מוכרת בעיקר מ"גטסבי הגדול", וכאן היא פשוט מנצחת את הכל וכולם. מדובר בשחקנית צרפתיה ממוצא פולני-אוסטרלי המתנשאת לגובה של מטר תשעים, שבסצנות שלה נדמה כאילו הסרט נתפר סביבה. השנה היא משחקת גם ב"מקבת'" ו"אוורסט" ואני מקווה שהיא תמשיך את המומנטום הזה.

"שם קוד מ.ל.א.ך" לא לוקח את עצמו ברצינות, וזוהי גם הצלחתו, אך מצד שני נמנע ממנו להיות סרט שיקפוץ לתודעה בעוד כמה חודשים מעכשיו. עם זאת, יש בו סצנה אחת שכוללת משאית וסלסלת פיקניק שסביר להניח שתופיע ברשימת "20 הרגעים הגדולים של השנה" בעוד ארבעה חודשים, עוד אחת בחנות בגדים שכנראה תהיה קרובה למדי, ויותר מדי סיבות כדי שאני אזכר בו בחיוך.

יש רק שני דברים שליליים באמת שאני יכול להגיד עליו. הראשון הוא שהאמר וקאוויל לבושים הרבה יותר מדי במהלך הסרט, מה שנראה כמו פוטנציאל מבוזבז, והדבר השני הוא שמדי פעם הוא הזכיר לי באסוציאציה בלבד את קטסטרופת ה"שני מרגלים ובחורה" הקודם שראיתי, "זאת מלחמה" עם טום הארדי וכריס פיין. משהו בנשמה שלי קמל ומתפורר כל פעם שאני נזכר בסרט ההוא משנת 2012. ועכשיו זה קרה עוד פעם ואני קצת עצוב. נראה לי שאלך לשמוע את הפסקול של "שם קוד מ.ל.א.ך" ואתעודד לי.