סרטים מן העבר: "הקו הכחול הדק"

"סרטים מן העבר" היא פינה חודשית בבלוג שמטרתה לגרום לי לקחת נשימה מהמירוץ הסיזיפי אחרי הסרטים החדשים, ולחזור אחורה לחפש סרטים ישנים שפספסתי עד היום וששווה להעלות אותם חזרה לשיחה, בין אם הם טובים או לא. הכללים הם שניים: זה צריך להיות סרט שלא ראיתי מעולם, וזה צריך להיות סרט שגילו מינימום 20 שנה.
הרעיון הוא להסתכל על הסרטים האלו בעיניים עכשוויות ולראות מה השתנה לא רק בעולם הקולנוע, אלא גם בנו כצופים.

עוד מוקדם מכדי לומר, אבל סביר שכשתסתיים שנת 2015, תוזכר בסיכומיה בתחום התרבות הסדרה התיעודית בת ששת הפרקים של HBO, "הג'ינקס" – הפרוייקט של אנדרו ג'ארקי שמביא את סיפורו הלא יאומן של רוברט דרסט, וסיפורי הרצח שאפפו אותו. אתוודה שטרם הספקתי לצפות בפרקי הסדרה, אבל התהודה הגדולה שלה כבר חצתה את גבול העשייה הטלוויזיונית והפכה להיות במוקד של הקשר בין היצירה והאמת, ובין עשייה תיעודית לבין המציאות שאותה היא לעיתים עוזרת לשנות, ולא רק מביטה מהצד.
ישנן כמה יצירות תיעודיות שתמיד מקדימות את השיחה על "הג'ינקס", ביניהן המיני-סדרה הצרפתית "המדרגות", הסרט "לתפוס את הפרידמנים" (החולק עם "הג'ינקס" את אותו במאי) וכוכב פינת סרטים מן העבר החודשית, "הקו הכחול הדק".

סרטו של הבמאי התיעודי המהולל וזוכה האוסקר ארול מוריס ("שערי גן עדן", "ערפל מלחמה") נחשב לפסגה של עשייה תיעודית פחות או יותר מאז צאתו בשנת 1988, ולאחד הסרטים האמריקאים החשובים והטובים ביותר. וזאת בלי קשר לאיך הסרט עצמו שינה את מסלול חייו של לפחות אדם אחד, והעמיד בסימן שאלה את כל תפיסת החוק של ארה"ב.
מכיוון שהצלחתי איכשהו לעבור שני עשורי סינפיליה (ושש שנות לימודי קולנוע) בלי לצפות בסרט מעולם, החלטתי שהגיע הזמן לעשות זאת. כך הוא הפך להיות הדוקומנטרי הראשון של הפינה. הגיע הזמן.

את ההתמקדות ב"הקו הכחול הדק" (The Thin Blue Line) אפשר לחלק לכמה נושאים: המבע הקולנועי, סיפור המעשה, והמורשת. על זה האחרון כמעט בלתי אפשר לערער. הסיפור שלפני ואחרי סרטו של מוריס הוא מרתק בפני עצמו, ועל כן חייבים להתחיל ממנו.
מוריס, בלש לשעבר שפנה לעשייה תיעודית, החליט להתחקות אחרי סיפורו של הפסיכיאטר ד"ר גריגסון, שחוות הדעת המקצועיות שלו שלחו רבבות בני אדם אל מאסרי עולם ואל גזר דין מוות. גורלם של כל כך הרבה נחתמו בגללו, שהוא כונה "ד"ר מוות". מוריס החל בתחקיר על פועלו של האיש, כאשר את תשומת ליבו צד לפתע דווקא אחד האנשים שעברו תחת ידיו של הדוקטור, רנדל דייל אדמס, שהואשם ברצח שוטר באמצע שנות השבעים. מוריס נטש את הסיפור על גריגסון ועבר לאדמס, והחל לבנות סביבו את הנראטיב שבסופו של דבר יהיה "הקו הכחול הדק". הסרט נפתח בתיאור התקרית, ומשם מתפרש כמו קורי עכביש אל עבר שוטרים מקומיים, עדי ראייה ועורכי דין, שדרכיהם עולות שאלות קשות לגבי אופן הטיפול של הרשויות בתיק.
לאחר שהסרט הושלם, יצא לבתי הקולנוע, וזכה להצלחה ענקית, נפתח בעקבותיו התיק מחדש, אדמס שוחרר ושמו נוקה מאשמה. לאחר מכן התפתח ריב משפטי על זכויות הסיפור, שנסגר זמן מה לאחר מכן.

"הקו הכחול הדק", המשלב בין ראיונות ושחזורים, הפך להיות לא רק אחד מסרטי התעודה המדוברים (למרות שלא שווק כסרט תיעודי קלאסי), אלא גם השפיע על כל הסגנון הקרוי באנגלית True Crime, שהחוליה האחרונה בשרשרת שלו היא "הג'ינקס".
המורשת של הסרט כוללת גם את הסרט התיעודי האהוב עלי, "המתחזה", וכמובן את סדרת הפודקאסטים שהעמידה את העולם על הרגליים במהלך 2014, "Serial", שאני ממליץ לכל מי שיש לו חוש שמיעה להוריד עכשיו לסמארט-פון ולהתמכר אליה, בטח אם הדרך בה בונים וגוללים סיפור מעניינת אתכם.
מעבר להשפעתו הקולנועית-נראטיבית, ״הקו הכחול הדק״ גם הפך להיות אחד מסרטי הדגל שמראים כי הקולנוע יכול להשפיע רבות, והתיק שנפל בחיקו של מוריס הפך להיות חלומם הרטוב של כל במאי התעודה בעולם.

לפני שאמשיך לדבר על שני הנושאים האחרים, המבע והסיפור, אני רוצה שוב להזכיר את המובן מאליו. אני, כאמור, צפיתי בו לראשונה עכשיו, 27 שנים לאחר שנחשף לראשונה ונתן השראה ליוצרים רבים. אני לא יודע מה היו תגובותיי אם הייתי רואה אותו בזמן אמת (אם כי סביר להניח שלא הייתה נרשמת התלהבות, בהתחשב בכך שהייתי בן חמש אז). הגעתי אליו אחרי "המתחזה", "Serial", "ברני", ו"The Central Park Five", אבל זו גם המטרה של הפינה החודשית, לראות סרטים בני כמה עשורים דרך עיניים עכשוויות, לטוב ולרע.
אני מניח שאתם כבר מבינים למה אני חוזר על זה, אבל אם לא, תגלו עוד רגע.

המבע הקולנועי של מוריס חשוב באותה מידה, אם לא יותר, מהסיפורים אותם הוא מספר. מוריס ידוע בעיקר בזכות הדרך המיוחדת שבה הוא מראיין, אותה הוא שיכלל בעזרת אשתו לאחר "הקו הכחול הדק", אבל בסרט הזה בולטת בעיקר על ידי המרחק ומסגור הפריים.
אנחנו יודעים שהמונח "מצלמה אובייקטיבית" הוא אוקסימורון, מכיוון שלא משנה היכן נעמיד את המצלמה ביחס לנושא בפריים, היא תשפיע על הדרך בה אנחנו חווים אותו. רחוק או קרוב, למעלה או למטה, רקע עמוס או נקי, וזה אפילו בלי לדבר על תאורה ובחירת צבעים. עם זאת, מוריס מנסה לעשות את הבלתי אפשרי, ואולי לא לנסות להגיע לעמק השווה ו"האובייקטיבי" ביחס לאנשים שמול המצלמה, אבל הוא כן מעניק לכולם בדיוק את אותו טיפול. פחות או יותר.
כל הדמויות בסרט, ויש לא מעט מהן, מצולמות מאותו מרחק בדיוק, במרכז הפריים, בפוקוס על רקע שהוא פחות חד, עם תאורה קדמית. זה נכון שיש כמה אנשים שהתאורה מעט חלשה יותר על פניהם, אבל בסופו של דבר ל"הקו הכחול הדק" אולי יש דמות ראשית אשר העלילה מתרכזת בה, אבל אין לו "שחקן ראשי".

אדמס, סביבו סובבת העלילה, לא מקבל קלוז אפ או זוית צילום שיבדילו אותו מעורכי הדין שלו או מעדי הראייה הלא אמינים, ובכך הוא לא נתפס כדמות אמינה יותר או פחות, מעוררת הזדהות יותר או פחות. מוריס נותן לצופים שלו לבחון את האנשים ולשפוט אותם על פי ראות עיניהם ומשמע אוזניהם. הוא לא יקבע לנו מי מפוקפק ומי לא, מי שלילי או חיובי.
הטכניקה הזו היא מעניינת במיוחד כי זה משאיר עבודה רבה לצופים, דבר שהוא באופן כללי מבורך. מוריס גם לא מניח על הפריים כתוביות המסבירות מי הדובר, מה שמצריך מאתנו ריכוז רב.
בעיני, הדבר הכי מוצלח בסרט הוא הדרך בה האנשים מופיעים על המסך. זה לא פחות ממבריק. מרואין מזכיר מישהו באופן כמעט אגבי, והנה מגיע המרואיין שאחריו ואנחנו עושים את הקישור. מוריס מציג אותם בדרך מדודה מאוד, כך שדמויות חדשות מופיעות ככל שהסרט מתקדם, ומפיחות בו חיים. ועדיין, בעיני זה, והמוזיקה הנפלאה שהלחין בכשרונו העצום פיליפ גלאס, הן הגאולות היחידות של הסרט.

מה שמביא אותי לנושא השלישי: הסיפור. וכאן… ובכן, כאן אני בבעיה. אולי זה קשור לסף הגירוי שעלה במהלך השנים בנוגע לתחום ה-True Crime, אולי זה הצורך בטוויסטים העלילתיים שסרטים מסוג זה נוטים להבנות עליהם, אבל כיום, הצפייה ב"הקו הכחול הדק" היא באמת אחת הקשות והלא מתגמלות.
אנסח את זה באופן חריף, עמכם הסליחה: בערב חג ההודיה של שנת 1976 נרצח שוטר בסיור שגרתי. בחור צעיר אשר התהדר בפני חבריו במעשה הנפשע הזה נתפס על ידי הרשויות ומואשם ברצח. הוא ממהר להאשים גבר אחר, נווד אותו פגש במקרה. המשטרה ממהרת להאשים אותו ובונה סביבו תיק. ואיכשהו, זה נורא נורא לא מעניין. הדמויות אולי צבעוניות, אבל אף אחת לא מעוררת שום רגש של הזדהות או סקרנות מעבר לשטחי. לא פעם ולא פעמיים ולא שלוש תהיתי לעצמי – למי אכפת?

זה קשור לאותה הבחירה הקולנועית בהצגת הדמויות עליה הרחבתי מקודם, וכנראה הצד השלילי ביותר שלה, כי מכיוון שהסרט אינו בוחר גיבור, וכולם מקבלים את אותו הטיפול בדיוק, אין מקום להזדהות אמיתית. החשדנות הטבעית כלפי כל הדוברים בסרט, מנעה ממני חיבור רגשי. אני, כזכור, לא ידעתי בתחילת הסרט שאדמס הוא חף מפשע, ולכן הוא יכול היה להיות שקרן בדיוק כמו זה שהעליל עליו, או כמו עדת הראייה צבועת השיער שהצביעה עליו במשפט. בסופו של דבר הרגשתי שאני צופה במצעד של ראשים מדברים, כל אחד מהם משמעותי בדיוק כמו זה שלפניו, ואני לא מצליח למצוא עניין בחפותו של אחד או בהאשמתו של אחר. שחיתות ואוזלת יד משטרתית היא משהו שכבר שנים רבות לא מרשים נורא אף אחד, ולכן היחס האיום ונורא לו זכה אדמס לא נרשם כאיזשהו תדהמה.

אמנם זה לא הוגן להשוות, בטח בהתחשב בכך שהסרט הזה הוא האבא הרוחני של כל אלו שיוזכרו בפסקה, אבל קחו לדוגמא את הדרך בה בארט לייטון חושף את הסיפור של "המתחזה" – הוא גורם לנו לחשוב שכולם טפשים חוץ מאתנו, רק כדי לשמוט את הקרקע מתחתינו ברגע שחשבנו שאנחנו יודעים טוב יותר. בתחילת הפודקאסט "Serial" גורמים לנו להבין באופן חד וחלק שהמואשם ברצח הוא חף מפשע, אבל אז מפוררים את התפיסה הזו עד אשר אומרים לנו במפורש שאין לנו שום דרך לדעת כלום.
הסגנון המרוחק והיבש של "הקו הכחול הדק", בזמן שהוא מעניין מבחינת קונספט, פשוט גורם לסרט להיות מונוטוני, הולך במעגלים, ומתסכל. בטח כאשר המסגרת המרתקת באמת של הסרט נשארת מחוצה לו, אבל זאת כמובן לא אשמת אף אחד.

כאמור, בכל פעם שמופיעה דמות חדשה, הדרך בה הסיפור מוביל אליה מעניק שוב משב רוח לסרט ומרים אותו, אבל האפקט מחזיק רק כמה דקות קצרות, ושוב הסרט חוזר לטרחנות. האם היה זה יותר מוצלח אם מוריס היה בוחר – כנגד תפיסת עולמו הקולנועית – לגרום לנו הזדהות ודאגה עם אדמס? יכול להיות שכן, אם כי יש שיטענו שזה ירדד את הסרט. אז אולי כסרט תיעודי אינטלקטואלי המדבר בשפה של עצמו, הוא אכן חשוב. כמעשייה נראטיבית המנסה ליצור עניין ומתח, הוא מרדים למדי.

מבלי לפקפק בהשפעה שלו על הקהל בתקופת יציאתו, ועל התחום התיעודי בכלל, לאלו שאינם מעריצים כבדים של מוריס, ואני ביניהם, "הקו הכחול הדק" לא מחזיק בכלל בצפייה עכשווית. אני מכיר לפחות מורה אחד שהיה מוציא אותי מהשיעורים בסם-שפיגל אם הייתי מתבטא ככה, אז פשוט אסכם שהמורשת שהסרט הזה יצר בזכות עצמו היא זו שכנראה טשטשה את יתרונותיו. זה לא כזה דבר נורא לומר, בסופו של דבר, נכון?

בפרקים הקודמים של "סרטים מן העבר":
"נהר אדום"
"אגדה"
"מוות מוחי"
טרילוגיית "מקס הזועם"
"המסע לאיטליה"
"ריקוד מושחת"
"דליקטסן"
"ההיעלמות"
"פעמון, ספר ונר"
"העגורים עפים"