סרטים חדשים: "את לי לילה", "משחק החיקוי", "חטופה 3"

שלושה סרטים חדשים ינסו לשכנע אתכם ואתכן לצאת מהבית דווקא בסוף השבוע הסוער של השנה עד כה, לפחות מבחינת מזג האוויר. מבחינת קולנוע, יש להם סיכוי לא רע לעשות זאת, וגם הגיוון ראוי לציון למרות המינון הנמוך יחסית. בפינת הפלוס – סינמטק הרצליה מצטמצם באופן לא ממש נעים, ומאידך – חמש סיבות לנסוע לשהם.

"את לי לילה", זוכה פסטיבל חיפה, פותח את שנת 2015 של הקולנוע הישראלי באותו האופן בו הקודמת הסתיימה – בהוד והדר. אסף קורמן זולג מעמדת העורך לכס הבמאי, והשחקנית לירון בן שלוש (זוגתו של קורמן) מככבת בתסריט פרי עטה. העלילה עוקבת אחר חלי, אשה קשת יום המטפלת בגבי, אחותה בעלת המוגבלות השכלית (דאנה איבגי, שזכתה על הופעתה באחד משני האופירים שלה לשנת 2014). אילוצים של שירותי הרווחה גורמים לשינוי מרחיק לכת בחייהן של הגיבורות, עת נכנסת גבי למוסד המתאים לצרכיה המיוחדים בשעות היום, מה שמשאיר פתח לגבר המחזר אחר חלי (בגילומו של יעקב זדה-דניאל, מגיבורי פוסט שמעו-נא-תחינתי שלנו). פירטתי את מעלותיו של הסרט הנהדר הזה בביקורת שלי בעכבר העיר, ואני מוסיף תפילה שיהפוך לשיחת העיר, כל עיר. עופר יסקור אותו כאן בסריטה, לאחר שכבר בחר בו כאחד הסרטים הכי טובים שראה אשתקד אך עדיין לא הופצו מסחרית.

"משחק החיקוי" (The Imitation Game) הוא קודם כל הסרט שהכי הרבה אנשים הולכים והולכות להתבלבל בשמו ולקרוא לו "משחקי…אה, משחק החיקוי". ככה זה כשהרגילו אותו רע. שנית, זהו אחד הסרטים המובילים כרגע במירוץ לאוסקר, אם כי הדברים משתנים שם כל הזמן. שלישית, זהו עוד פרויקט בו מגלם בנדיקט קאמברבץ' גאון חריג, אבל על זה קשה להתלונן, ולמעשה זהו הסרט השני שמוצג כעת בבתי הקולנוע בישראלים שבמרכזו מוח מבריק תוצרת בריטניה, יחד עם "התיאוריה של הכל". רביעית, והכי חשוב, זוהי הביוגרפיה הקולנועית המרשימה ביותר שנעשתה אודות אלן טיורינג, האיש שפיצח את מכונת ההצפנה הנאצית, הניח את היסודות למדעי המחשב, ותרומתו לתחומים אחרים אף היא לא תסולא בפז, ממש כשם שאין להתעלם מן הרדיפה שסבל ממנה בחייו הקצרים בשל נטייתו המינית כהומוסקסואל בבריטניה של אמצע המאה שעברה. מורטן טילדום ("ציידי הראשים") ביים, גראהם מור עיבד את ספרו של אנדרו הודג'ס לתסריט, וקירה נייטלי, צ'ארלס דאנס, מתיו גוד ומארק סטרונג מגבים את בני, הנפלא כהרגלו. ייתכן שכבר צפיתם בסרט בזכות טרום-הבכורה החולונית-פרינט-סקרינית שלו, אליה חילקנו כרטיסים בהנחה. המלצתי על הסרט בעכבר העיר, למרות שלא אהבתי בו כמעט כלום, ואור יעשה את אותו הדבר אצלנו בבלוג.

"חטופה 3" (Taken 3) הוא, ואני מקווה שזה לא יהווה שוק גדול מדי, החלק השלישי בסדרת סרטי "חטופה". אלה שהתחילו נחמד עם הקונספט המופרך של ליאם ניסן בתור גיבור פעולה, המשיכו לא משהו עם אותו הקונספט בדיוק, ובעצם המציאו מחדש את הקריירה של השחקן, הדרמטי בדרך כלל, עם רצף של מותחני פעולה זולים יותר ("זהות לא ידועה", "נון-סטופ") או פחות ("שטח פראי", "הדרך לגיהנום"). ניסן חוזר אל נעליו של בריאן מילס, האיש שהצליח בעבר לאבד פעמיים את בתו (מגי גרייס) לטרוריסטים. הפעם העניינים הולכים לכיוון שונה כשאשתו לשעבר (פמקה יאנסן) נרצחת, והוא זה שמופלל בפשע ונאלץ להימלט ולמצוא את האחראים האמיתיים כדי להוכיח את חפותו. לא אתפלא אם הבת שלו תצליח להיחטף שוב, אחרת הכותרת קצת משקרת. גם פורסט וויטאקר בעסק, והצוות מאחורי המצלמה נשאר כשהיה – אוליבייה מגהטון ביים, רובר מארק קאמן ולוק בסון חתומים על התסריט. לאחר שאצפה בסרט אוכל לחזור לדווח, אבל רק אם יהיה על מה.

פלוס – סינמטק מצטמצם ופסטיבל מלבלב

מה שאני הכי שונא בחדשות בישראל הוא שבדרך כלל מדובר בחדשות רעות, ולפעמים הדבר נכון גם לגבי עולם הקולנוע. סינמטק הרצליה מצמצם את פעילותו, כך נודע לנו לפני כשבוע, בעקבות החלטת העירייה להגביל דרסטית את תקציבו. התוצאה המיידית היא שלושה ימי פעילות שבועיים בלבד, ולטווח הארוך ייתכן שיהיה מדובר בגסיסה איטית של מוסד התרבות. המנויים החליטו לא לעבור על כך בשתיקה, וכמה מהם פנו אלינו בבקשה לתמוך במאבקם. חיים צינמן אף הפנה אותי למרכז את המאבק נגד הצמצום, יהודה דותן, אליו ניתן לפנות דרך כתובת המייל ydotan40@gmail.com ולחזק או להציע דרכי פתרון, אם הנושא חשוב גם בעיניכם ועיניכן. כחובב קולנוע, חבל לי על כל החלטה לחנוק מוסד כמו הסינמטק שתפקידו לעשות קצת יותר מאשר לבדר יום כן ויום לא את תושבי עירו בסרטים שהרגע ירדו מהמסכים (ובואו נודה בזה, לשם הצמצום ודאי יוביל את הסינמטק). ודאי כשמדובר במקום כמו סינמטק הרצליה שמארגן מדי פעם אירועים נהדרים כמו הקרנת גרסת המעריצים של "מלחמת הכוכבים", או אפילו הקרנת "הקופסונים" בגרסתו האנגלית, לצד אירועים נוספים בשיתוף בלוג עין הדג. כאחד שמתפרנס בין היתר מלדבר על קולנוע, צר לי באופן אישי על מקום שנתן לי ולבלוג במה יותר מפעם אחת.  וכחבר של ניר נאמן, המנהל האמנותי שאף התארח בבלוג ככותב בעבר, אני בכלל שבור לב. איך אמורים אנשים כמותו וכמו חברים נוספים שלי להתפרנס מאהבתם ולתרום מהידע והתשוקה שלהם לקולנוע אם בסוף לא תהיה תרבות קולנוע בארץ?

מהצד השני של המתרס, קולנוע לב משיק בשבוע הבא יוזמה שנקראת "פסטיבל סרטים זרים בלב שהם". אני לא בטוח מתי בפעם האחרונה שמעתי על אירוע המתקרא פסטיבל קולנוע ביוזמת גוף הפצה, אבל עזבו הגדרות וחפשו טרמפ לשהם. הפסטיבל הוא למעשה שלושה ימים, ראשון עד שלישי הבאים, וחמישה סרטים. השניים שמהווים את הסיבה המרכזית לנסות ולהגיע לפסטיבל הם "סיפורים פרועים", נציג ארגנטינה לאוסקרים שמאיים לקחת את הפרס של קטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה (תמונה בהמשך), ו-"מאמי", החדש של יקיר הבלוג קזבייה דולן שזכה בפרס בפסטיבל קאן האחרון. את התוכניה משלימים "גט: המשפט של ויויאן אמסלם" שהצטמצם להקרנה ביום לאחר הצלחה גדולה בבתי הקולנוע, "אידה" שעלה לאקרנים זה עתה ומסתמן כלהיט, ו"לוויתן", שיעלה לאקרנים בסוף החודש וזוהי למעשה הזדמנות לצפות בו בטרום-בכורה.

ואם כבר יום שני הבא – אעדכן שאזלו הכרטיסים בהרשמה מראש לאירוע סוף השנה שלנו. אפשר כמובן לנסות את מזלכם ומזלכן בערב עצמו, תמיד יש הברזות של הרגע האחרון (למרות שנכון לכרגע מזג האוויר אמור להיות איתנו, אז התירוץ הזה בטל ומבוטל).