דאבל פיצ'ר: "שבויה", "גאווה", "העלמותה של אלנור ריגבי"

"דאבל פיצ'ר" היא פינה קבועה בימי רביעי בבלוג. הרעיון הוא פשוט: בכל שבוע (בלי נדר) נביט על הסרטים החדשים שיצאו לבתי הקולנוע אותם הספקתי לראות, ולכל אחד מהם – בנפרד – אחשוב על צפייה משלימה שעלולה לעניין בהקשרו. מה זה אומר "צפייה משלימה"? ובכן, זה אומר בערך הכל. כל אסוציאציה אישית, חברתית, היסטורית או טריוויאלית שיכולה להוסיף קצת לחווית הצפייה שלנו ושלכם, היא לגיטימית.
המטרה הראשונית היא לקבל המלצות שהן לווא דווקא ישירות לסרט, אך מטרת העל היא אפילו יותר אלמנטרית: לראות יותר סרטים.
לכל הדאבל פיצ'רים עד נקודה זו: לחצו כאן.

לא מעט סרטים עלו לאקרני ישראל בסוף שבוע שעבר, מתוכם נבחרו שלושה לפינת הדאבל-פיצ'ר הראשונה של סריטה החדש. אני מקווה שהם מרגישים חשובים.

"שבויה" הוא סרט שלא קיבל התייחסות משלו במהלך סקירות הבלוג השבוע, אבל בכל זאת מגיעה לו תשומת לב. בכל זאת, סרט שהתמודד בפסטיבל קאן האחרון, מאת במאי שלפני אלף שנים היה מועמד לאוסקר (סתם. זה היה ב-1997).
סרט אחר שעשה קצת רעש בשנת 1997 היה "ללכת עד הסוף", שהוא הקישור הישיר שלנו לסרט השני בפינה השבועית, "גאווה" המקסים. אם כי נבחר לו דאבל-פיצ'ר אחר.
השלישי והאחרון הוא הסרט עם השם הארוך של השנה "העלמותה של אלנור ריגבי" (משום מה ה-י' של אלינור הושמטה משם הסרט). על הסרט המאכזב הזה כתבתי כשהוקרן בפסטיבל חיפה האחרון. ככה שיש לנו קנדי, אמריקאי ובריטי, כולם מצטופפים יחד ומפנים קצת מקום על הספסל לעוד סרט שילך איתם יד ביד.

אל שלושת הסרטים האלו שתוכלו למצוא בבתי הקולנוע (אם כי במקרה של "שבויה" ו"ריגבי" לא לעוד הרבה זמן, בהתחשב בקרירות בה התקבלו) מצטרפים סרט אוסטרי מצמרר, רימייק אמריקאי מטופש ודרמה צרפתית משובחת.

הסרט המרכזי: "שבויה" (Captive)
הבמאי אטום אגויאן בכלל נולד במצרים, אבל גדל בקנדה. הוא מביים באופן רצוף מאז שנות השמונים, ונחשב לבמאי מהולל בקנדה, אבל רק בשנת 1997 זכה לראשונה לתשומת לב משמעותית מהעולם עם הדרמה הקפואה "המתיקות שאחרי" בכיכובם של שרה פולי ואיאן הולם, מין עיבוד לאגדת החלילן מהמלין. הסרט היה מועמד במפתיע לפרסי האוסקר בקטגורית הבימוי והתסריט (דוחק החוצה סרטים כמו "הכי טוב שיש" ו"לילות בוגי" מהראשונה, ו"ג'קי בראון" מהשנייה).

מאז, דממה. כלומר, לא באמת דממה, אגויאן המשיך לביים ולטייל בפסטיבלים עם "המסע של פליסיה", "אררט", "כשהאמת משקרת" (כולם הוקרנו בארץ), אבל אף אחד מהם לא עורר עניין רב מיוחד.
השנה חזר לקאן עם "שבויה", מותחן שהגיע בשנה איחור אחרי "אסירים", ובו אב צעיר מחפש את בתו שנעלמה, ושוטר שמחפש את בת זוגו השוטרת שגורלה זהה. עם ראיין ריינולדס, רוסאריו דוסון, מירל אנוס ("חבלה"), סקוט ספידמן וברוס גרינווד.

"שבויה" מבולבל מבחינה כרונולוגית, וזה אולי הדבר שהיה לי הכי בעייתי בהקשרו. חקירת פשע אפלה, בה כל דבר ודבר ידוע, ברור, ומוצג לצופים, שחלילה לא יילכו לאיבוד. לתומי חשבתי שהחלק המשמעותי בסרטי מתח הוא המתח שלהם, אבל כנראה שזה לא תמיד המצב. בהסתכלות כללית לסרט יש את הכל: נופים קפואים ומרהיבים, שחקנים שיכולים לסחוב על גבם סרט, מעשייה אפלה מלאת סטיות אנושיות, דרמה גדולה, אבלות, הורים כאובים, שוטרים אמיצים, הכל שם. זה לא שאני אומר שכל סרט צריך להיות נוסחתי, אבל מה הטעם לתת לנו לאכול את כל המרכיבים של העוגה כל אחד בנפרד?
והקטע הוא שהסרט לא רע, הוא פשוט סתם מבוזבז. הוא 100 דקות שמרגישות כמו כמה שעות.

הדאבל-פיצ'ר: "מיכאל" (Michael)
באחד מקווי העלילה המרכזיים של "שבויה", נכלאת ילדה צעירה בשבי של מארגני זירת פדופילים אינטרנטית (זה לא ספויילר), ומוצאת את עצמה במערכת יחסים כלשהי עם השובה שלה (קווין דוראנד), מסוג האנשים שנראים כמו כל אחד אחר, אבל ברור שמשהו שם לא עובד כמו שצריך.
כל כך הרבה סרטי חטיפת ילדים ראינו לאחרונה, אבל אף אחד מהם לא היה כמו "מיכאל", לטובה או לרעה. הסרט האוסטרי הזה, שהוקרן בפסטיבל חיפה של 2011, והיה לאחד הסרטים הטובים של התכנייה, מתאר באופן אוסטרי-יבשושי את שגרת יומו של מיכאל, גבר צעיר, שמחזיק במרתף שלו ילד אותו הוא שבה.
וכן, הפדופיל הוא הגיבור של הסרט, וככזה הוא אמור לייצר הזדהות. משימה לא פשוטה בשום אופן. באמת שצריך לראות בשביל להאמין כמה חוכמה יש בעשייה של הסרט הזה, שעוקב אחרי יצור מסוכן ומחליא, אבל מצליח לברוח מכל שיפוטיות. הוא לא מייצר לו מסלול התפכחות כמו זה של "וודסמן" או מעצב אותו כמפלצת. רק מספר את הסיפור שלו.
מרקוס שלינזר ביים, מייקל פוית בתפקיד הראשי. הסרט הזה גם הוא הוקרן בקאן.

כמו כן, המלצה נוספת, היא הסרט ההולנדי משנת 1988 "ההעלמות" (Spoorloos), המספר על גבר שמחפש את אשתו שנעלמה מתחנת דלק, ובד בבד על הפסיכופט שחטף אותה.
הבמאי, ג'ורג' סלויזר (שנפטר בספטמבר האחרון), גם ביים את הרימייק האמריקני הלגמרי-בסדר לסרט בשנת 1993 (The Vanisihng), בכיכובם של קיפר סאת'רלנד, ג'ף ברידג'ס, ננסי טראוויס וסנדרה בולוק בתפקיד הנעלמת. תבדקו את זה בהזדמנות.

הסרט המרכזי: "גאווה" (Pride)
הסרט שעשה את הבלתי יאומן והפך להיות הפופולרי ביותר מבין סרטי השבוע שעבר, עוקף אפילו סרט אנימציה כיפי של דיסני. כמובן שנשמעו כמה קולות פחות מרוצים, אבל הם נבלעו בשצף הדמעות והצחוקים של הסרט הבריטי, שממש לאחרונה זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפרסי הקולנוע הבריטי העצמאי של 2014.
גם אני הלכתי שולל אחרי הקומדיה טובת הלב (מדי, יש שיאמרו) המתארת את חברותן המפתיעה של קבוצת גייז לונדונים וכפר כורים וולשי, במהלך תקופת שביתות הכורים של שלטון תאצ'ר בשנות השמונים. הסרט משופע בהופעות נפלאות, בראשן אנדרו סקוט ("שרלוק הולמס"), פאדי קונסידיין ("באמריקה") ואימלדה סתאונטון ("ורה דרייק"). אליהם מצטרפים בן שנצר, דומיניק ווסט, ביל ניי ועוד רבים וטובים, לסרט הכי מקסים ומהנה, בלי רגשות אשם, מזה הרבה מאוד זמן.
הסקירה לסרט עלתה בסוף השבוע.

הדאבל פיצ'ר: "קאדליק של סוף שבוע" (To Wong Fu, Thank for Everything Julie Newmar)
"ללכת עד הסוף" הוא האח הגדול של "גאווה", וגם קומדית הקאלט האוסטרלית "הרפתקאותיה של פרסילה, מלכת המדבר" הוזכר בהקשר של הסרט הבריטי החדש. בהקשר הזה, לא הרבה יודעים, אבל ההצלחה של הסרט האוסטרלי משנת 1994 (שגם זכה באוסקר לתלבושות) הולידה רימייק אמריקאי ממש שנה לאחר מכן. הוא, כמובן, נחות בהרבה מהמקור האוסטרלי, אבל הוא מעניין בהקשר של היחס האמריקאי לקוויריות, וגם נותן לשניים משחקניו את מה שיכולים להיות תפקידיהם המורכבים והטובים ביותר בקריירה.
פטריק סוויזי ז"ל, בעקבות תהילת "ריקוד מושחת" ו"נקודת פריצה", הוא בקלות אחד השחקנים הפופולריים ביותר של הקולנוע המודרני, אבל לא הרבה יטענו שהוא שחקן מוצלח עם יכולות מגוונות במיוחד. הם כנראה לא ראו אותו משחק דראג-קווין דעתנית בסרט הזה, בבימויה של ביבן קידרון ("יומנה של ברידג'ט ג'ונס 2"). השחקן השני הוא אחד מ"הבלתי נשכחים", ווסלי סנייפס, וגם הוא יוצא מעורו ונותן דרור לנשיות שאף אחד לא חשב שיש בו.
את צעירת הדראג-קווינס, שבסרט האוסטרלי גילם באופן מרהיב גאי פירס, עושה בגרסה האמריקאית ג'ון לאגיזמו, וגם הוא נהדר.
בהשוואה ל"פרסילה", הסרט האמריקני די חיוור ומסורבל, אבל נחמד להתקל בו מדי פעם. ואם כבר הגייז מצילים את בריטניה, למה לא להיזכר איך הם עזרו לקבוצת נשים מדוכאות בעיירה קטנה בשולי ארצות הברית?

הסרט המרכזי: "ההעלמות של אלנור ריגבי" (The Disapperance of Eleanor Rigby)
בהתחלה היו הם שניים. שני סרטים המתארים את התפוררות הנישואים של אלינור (ג'סיקה צ'סטיין) וקונור (ג'יימס מקאבוי), אחד מנקודת המבט שלה, ועוד אחד נוסף שלו. אבל לאחר שנקנו על ידי הארווי ווינשטין, הוחלט לערוך אותם יחדיו לסרט אחד, וזהו הסרט שמוצג עכשיו בבתי הקולנוע.
הרעיון היה לספר את אותו סיפור משתי זוויות שונות, אבל עכשיו המצב הוא שבעצם מסופר סיפור אחד משום זווית כלשהי. כל שנותר הוא דרמה נעימה למראה, מעט עייפה, הרבה טרחנית, על שני אנשים יפים שלא מצליחים להגיע זה לזו.
מה שמציל את הסרט הוא הופעתם של צ'סטיין ומקאבוי, כל כך מקסימים וכריזמטיים, שהם מייצרים אצל הצופה את הרצון שיום אחד יהיו ביחד, והסוף הטוב יגיע. הם הדלק של הסרט, והוא נשען על כתפיהם. אל שניהם מצטרף פסקול מצויין, וסצנת סיום נפלאה, שזה לא רע, אבל גם לא מספיק.

הדאבל פיצ'ר: "5X2"
אחד הדברים הבולטים שהיו בשנה שזה עתה גוועת, הוא ההתעניינות הקולנועית בזוגות נשואים. זה נתן לי את ההשראה להקדיש את רשימת ה-20 השנתית לזוגות הנשואים הטובים ביותר של הקולנוע. השנה ראינו את "נעלמת", "גט", "אהבה היא מוזרה", "העבר", "פריז פינת ניו יורק", "שכנים", "סקס טייפ", "קנאה" הצרפתי, נציג דנמרק לאוסקר "צער ושמחה" ו"לבבות רעבים", בין היתר. כולם הציגו במרכזם זוג נשוי ואת תלאותיו.
בשנת 2004 יצא אחד הסרטים הכי חזקים על זוג שנישואיו מתפוררים, וגם לו – ממש כמו בתכנון המקורי של "אלנור ריגבי" – היה גימיק. סרטו של פרנסואה אוזון גולל את הכרוניקה מהסוף להתחלה, כך שאנחנו מתחילים בגירושין המכוערים ובכאב הלא יאומן שז'יל (סטפיין פרייס) ומריון (ולריה ברוני-טדסקי aka האישה האהובה עלי בעולם) מעניקים זה לזה, ומתקדמים לאחור עד לרגע פגישתם על חוף הים, ברגע שמבטיח חיים מאושרים אבל טומן בחובו רק צער. זה הסוף הטוב הכי אירוני שאפשר להעלות על הדעת.
ברוני-טדסקי זכתה על הופעתה בפסטיבל קאן והייתה מועמדת לפרס הקולנוע האירופאי. כיום היא שחקנית ("הון אנושי") ובמאית ("טירה באיטליה") ובאופן כללי סוג של פלא.