• סרטים חדשים:
  • ״נמל בית״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • כל סרטי אינגמר ברגמן: פרק 22
  • סקירת נקמה כפולה
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - פרק 9
  • ״קונג: אי הגולגולת״, סקירה
  • האמון
  • ״הסוכן״, סרטו זוכה האוסקר של אסגר פרהאדי
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע הצרפתי 2017
  • ״תברח״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • ״נורמן״, סקירה לסרטו של יוסף סידר

דאבל פיצ'ר: "פוקס-קצ'ר", "רוז ווטר", "השופט"

3 בדצמבר 2014 מאת אור סיגולי

"דאבל פיצ'ר" היא פינה קבועה בימי רביעי בבלוג. הרעיון הוא פשוט: בכל שבוע (בלי נדר) נביט על הסרטים החדשים שיצאו לבתי הקולנוע אותם הספקתי לראות, ולכל אחד מהם – בנפרד – אחשוב על צפייה משלימה שעלולה לעניין בהקשרו. מה זה אומר "צפייה משלימה"? ובכן, זה אומר בערך הכל. כל אסוציאציה אישית, חברתית, היסטורית או טריוויאלית שיכולה להוסיף קצת לחווית הצפייה שלנו ושלכם, היא לגיטימית.
המטרה הראשונית היא לקבל המלצות שהן לווא דווקא ישירות לסרט, אך מטרת העל היא אפילו יותר אלמנטרית: לראות יותר סרטים.

לכל הדאבל פיצ'רים עד נקודה זו: לחצו כאן.

קודם כל, אני רוצה להגיד לתודה לאלו ששאלו איפה הייתה פינת הדאבל-פיצ'ר בשבועיים האחרונים. זה נחמד לדעת שאנשים מחכים לזה, ואני מבטיח להיות יותר עקבי בשנת 2015.

השבוע שלושה סרטים אמריקאיים, אמריקאיים במיוחד אפשר לציין, עושים הופעת אורח בפינה. חשבתי אולי לנצל את הבמה כדי לכתוב על סרטים שטרם התבטאתי בהקשרם, כמו "משחקי הרעב: באנו לקחת לכם עוד כסף" (אם כי כן כתבתי עליו ל"עכבר העיר") או "ערבים רוקדים – זהות שאולה", אבל הלכתי עם הדברים שעניינו אותי יותר בהקשר של הפוסט.

"פוקס-קצ'ר", בעיני אחד מהטובים של השנה, זכה לתגובה הרבה יותר צוננת ממה שחשבתי שיזכה לה בביקורת הישראלית. על הצלחותיו של סרטו של בנט מילר ניסיתי לפרט בסקירה שלו משבוע שעבר; לעומתו, "רוז ווטר", אחת האכזבות של השנה, קיבל בדיוק את היחס הביקורתי שהוא ראוי לו; ו"השופט" היה הסרט שפתח את פסטיבל חיפה האחרון. כתבתי עליו אז בשעת לילה מאוחרת, ומסתבר שמה שחשתי לגביו אז התברר כקונצנזוס בשעת יציאתו.
אליהם יצטרפו יצירת מופת מינימליסטית, סרט אייטיזי במיוחד וקומדיה מרירה שהלוואי ויותר אנשים יכירו.

"פוקס-קצ'ר" (Foxcatcher)
זוכה פרס הבמאי בפסטיבל קאן האחרון, "פוקס-קצ'ר", לוקח את הסיפור האמיתי של ג'ון דו-פונט המיליונר, ומארק שולץ, המתאבק האולימפי הצעיר עליו דו-פונט פרש את חסותו, ומשתמש בו כדי לספר סיפור מצמרר למדי על שליטה, כסף מול אנושיות, עקרונות אמריקאיים ויכולות מוסריות מפוקפקות.
בנט מילר ("קפוטה", "מאניבול") מספר את הסרט בתמונות ובמיזנסצנה. כל מה שצריך לדעת נמצא בתוך הפריים ומחוץ לטקסט, שזה הדבר הראשון שקונה אותי בקולנוע. קחו למשל את סצנת האימונים הראשונה של מארק ושל אחיו דייב. בלי מילה אחת מסבירנית אפשר להבין בדיוק מה טיב מערכת היחסים של השניים האלה. עוד כל מיני דוגמאות כאלה, וכל הדברים שגרמו לי להעריך מאוד את הסרט, אתם יכולים למצוא בסקירה המלאה.
סטיב קארל, צ'נינג טייטום ומארק רופאלו, מדהימים בתפקידים הראשיים.

לטובת הדאבל פיצ'ר הזה, חשבתי דווקא על סרט שיותר הזכיר לי אותו מבחינת המהלך העלילתי של הדמויות, ונקודת המבט המאוד פסימית וצינית של הסרט.

הדאבל פיצ'ר: "דוגוויל" (Dogville)
על אף שאני מאוד מעריך את הקולנוע של לארס פון טרייר, אני לא מגדולי מעריציו. אני חושב שהוא גאון אבל בעיקר במאי נודניק. ועדיין, כשהדני המחופף הזה פוגע במשהו, הוא מרעיד את כל העולם. כך הוא עשה ביצירה המונומנטלית שלו, שמצריכה אומץ ויומרה במימדים תנ"כיים, "דוגוויל" משנת 2003.
מבחינה קולנועית, "דוגוויל" הוא כמעט ההפך המוחלט מ"פוקס-קצ'ר". הוא עמוס במילים אבל דל בעיצוב ובצילום, למעשה, כל הסרט מצולם על במה ענקית עליה הדירות והחדרים משורטטים בגיר. ועם זאת, אני חושב שיש המון מעבודתו של פון טרייר בתוך סרטו האמריקני של בנט מילר, גם בקצב וגם בתפישת העולם.
"דוגוויל" מספר על גרייס (ניקול קידמן), אישה נמלטת, המגיעה לעיירה קטנה ומבודדת בצפון ארצות הברית. המסתורין שהיא מביאה עימה מפעיל את כל תושבי העיירה, מסקרן אותם, והם מעניקים לגרייס בית חם. אבל כאשר צצים רמזים על עברה, ועל הסכנה הכרוכה עימה, אנשי העיירה מנצלים את ההזדמנות כדי לעשות בה כשלהם, ולאט לאט מפשיטים אותה מאנושיותה.
זה אותו תהליך, כך הרגשתי, שעוברים האחים שולץ בידיו של דו-פונט, במיוחד הקשר בין נתינה ובין ניצול, והתוצאות של ההתנהגות האנושית בהחלט מהדהדות זו את זו בשני הסרטים.

ל"דוגוויל" יש סוג של סרט המשך. "מנדרליי" שמו, ועליו כתבתי בדאבל-פיצ'ר אחר, יחד עם "רכבת הקרח".

df-f-d

הסרט המרכזי: "רוז ווטר" (Rosewater)
אושיית הטלוויזיה האהובה והסאטיריקן החריף ג'ון סטוארט, החליט לתקוף את עולם הקולנוע כבמאי ותסריטאי דרך סיפורו האמיתי של מזיאר בהארי, עיתונאי שנכלא בכלא האירני באשמת ריגול על לא עוול בכפו.
סטוארט קשור לסיפור באופן די ישיר: זאת הייתה התכנית שלו, "ד'ה דיילי שואו", אליה התראיין בהארי במהלך שהותו באירן לטובת סיקור מערכת הבחירות של 2009, בה התלוצץ על היותו מרגל ועורר את חמת המשטר האיראני. זאת כנראה המוטיבציה המרכזית של סטוארט ועניינו בסיפור, אך למרבה הצער, אם לשפוט על פי הפרוייקט הזה, סטוארט צריך להשאר בעולם הטלוויזיה.
מעבר להופעתו המשובחת של גאל גרסיה ברנאל ("דרום אמריקה באופנוע") בתפקיד בהארי, "רוז ווטר" נופל בכמעט כל פרמטר. קראו את הסקירה המלאה, אם תרצו את דעתי המפורטת.

הדאבל פיצ'ר: "סלבאדור" (Salvador)
מערביים לכודים במדינה נחשלת על סף פיצוץ הוא משהו שהקולנוע האמריקאי מאוד אוהב. למעשה, נתח משמעותי מסרטי האייטיז עסקו בכך באופן ישיר. המרכזי שבהם הוא כנראה "נעדר" של קוסטה-גבראס. "לא בלי בתי", המלודרמה בכיכובה של סאלי פילד (משנת 1991), גם היא קופצת לראש. כשזה מגיע לעולם המדיה, זו בכלל חגיגה. "בוקר טוב, ויטנאם" כמובן פועל על המקומות האלה, וגם כמובן "שנה בצל הסכנה" עם מל גיבסון (הפקה אוסטרלית-אמריקאית) משנת 1982, והדאבל פיצ'ר שלנו "סלבאדור", בולטים מאוד.

שנת 1986 הייתה שנה גדולה מאוד לבמאי אוליבר סטון. אולי אפילו החשובה ביותר בקריירה שלו. הוא ביים שני סרטים, הראשון הוא "פלאטון" שסיים את השנה כזוכה הגדול באוסקר עם פרסים לסרט ולבימוי, והשני הוא "סלבאדור" שהפך את סטון למועמד כפול בקטגוריית התסריט (הוא הפסיד את שניהם לוודי אלן ו"חנה ואחיותיה"), והעניק לג'יימס וודס את מועמדותו הראשונה מתוך שתיים.
וודס מגלם את ריצ'רד בויל, עיתונאי אמריקאי עם יותר מדי בעיות, שיוצא לאל-סלבאדור בתחילת שנות השמונים, בזמן הפיכה צבאית. בויל הולך ומסתבך בתוך אירועי המדינה ומגלה שלצאת מהמצב יהיה מסובך הרבה יותר.
"סלבאדור" לא סרט מושלם, והוא בעיקר מאופיין בסגנון הבוטה מאוד של סטון, ואווירת אייטיזיות אינטנסיבית מדי. אבל הוא כן אפקטיבי ומטלטל לעיתים, ויש בו כמה רגעים בלתי נשכחים.

df-r-s

הסרט המרכזי: "השופט" (The Judge)
מה שנראה בהתחלה כמו אחד מסרטי האוסקרים של השנה, התגלה כמלודרמה אפקטיבית אך זניחה למדי. הסיפור על עורך דין מצליח (רוברט דאוני ג'וניור) החוזר לעיירת הולדתו לטובת הלווית אימו, ומשתהה שם כאשר אביו, שופט מכובד (רוברט דובאל), מואשם ברצח, כביכול מנגן על כל המקומות הנכונים, אבל לא קשה לראות שהוא תוצר הוליוודי מצוחצח אך חלול למדי.
באמת שהכל בסדר בסרט הזה. המשחק ראוי, הצילום נראה טוב, העריכה מדויקת, והמוזיקה – כדרכה של הוליווד – אומרת לצופה מה להרגיש. בגדול, כל שנותר הוא לכבות את כל המערכות למשך שעתיים וחצי ולבהות בסיפור המוכר אך מחמם הלב על אב ובן מנוכרים העושים את דרכם זה לליבו של זה, המובא למסך בצבעים בוהקים.
הבעיה היחידה היא שהסרט הוא בעצם חגיגה של כל הקלישאות האפשריות הן בתחום הדרמה המשפחתית, והן של הדרמה העלילתית. לעיתים רבות זה גובל בפארודיה. הרצינות הרבה והרגשת החשיבות שהסרט משתכשך בה לא מוסיפות לו הרבה נקודות, ועל אף ההנאה שבצפייה בו, הוא משאיר טעם מלאכותי מאוד בסוף.

הדאבל פיצ'ר: "תקועה" (Young Adult)
בפעם האחרונה שנתקלתי בגבר צעיר שחוזר לעיירת הולדתו, כעבור שנים של היעדרות, בגלל שאימו נפטרה ושם נאלץ להתמודד עם אישיותו הקשה מנשוא של אביו, הייתה בקומדיה "גארדן סטייט" שביים זאק בראף. הסרט ההוא, שבמהרה הפך לאחד מסרטי ה-prodigal son וההתבגרות המאוחרת האהובים ביותר, עלה לזיכרון מספר פעמים לאחרונה, גם מכיוון שהוא זה עתה חגג עשור להולדתו, וגם בגלל "הלוואי והייתי כאן", הסרט החדש של הבמאי/תסריטאי/כוכב של שני הסרטים – זאק בראף.
כיום הרבה ממעריציו של הסרט מפנים לו גב, אבל בעיני הוא עדיין אחד האהובים בעיקר בזכות הפסקול הנפלא, והופעתה של נטלי פורטמן, בשנה בה הייתה מועמדת לאוסקר על סרט אחר ("קרוב יותר").

אבל הדאבל-פיצ'ר הזה מוקדש לסרט אחר מז'אנר "השיבה הביתה" והוא סרטו של ג'ייסון רייטמן ("ג'ונו"), שלפי עבודותיו מאז, שעלול להיות סרטו הטוב האחרון.
שרליז ת'רון, בהופעת מחץ, מגלמת סופרת של רומנים זולים לנערות מתבגרות, שחוזרת לעיירת ילדותה כדי להשיב אליה את אהובת נעוריה, שכבר מזמן המשיך בחייו, התחתן והפך לאבא. הסרט לא הוקרן בארץ, אבל כן הספקתי לכתוב עליו בהרחבה כאשר הגיע למדפי הדי.וי.די.
הסיבה שהסרט הזה תמיד קופץ לראשי כשאני חושב על סרטי העיירות האמריקניות ירוקות המדשאות, היא בגלל הפאנץ' שלו – אני מניח שמדובר בסוג של ספויילר אז אתם יכולים להפסיק לקרוא כאן ופשוט לראות את הסרט – שבעיני הוא לא פחות מרדיקלי.
בסרטים כמו "השופט", כמו "גארדן סטייט", או שאר הסרטים – ביניהם "חופשה משפחתית", "מיתוס של טביעת אצבע", "בחורות יפות", "דבר אחד אמיתי" או "The Skeleton Twins" אם למנות מהר כמה – ההבנה הסופית היא תמיד זהה: אי אפשר לברוח ממי שאתה, והמקום בו גדלת והאנשים איתם התעצבת, הם חלק ממי שאתה, ורק כשאשר תתאחד איתם תהפוך לבן אדם שלם וטוב יותר. "תקועה" פשוט סוטר בפניה של התפישה הזו ואומר: פאק איט. זה שטויות. מדובר באנשים קטנים ואיומים שבאמת אין לי כל רצון להיות משוייך אליהם.
אולי אם "השופט" היה מסתיים בטון הזה, היה בו משהו קצת יותר אמיתי.

df-tj-ya

כתיבת תגובה