פסטיבל חיפה 2014: הזוכים, הזוכות וסיכום הסיכומים

עשרה ימים עמוסי חוויות קולנועיות ואנושיות הגיעו כעת לסיומם, עם נעילתו של פסטיבל הקולנוע ה-30 של חיפה והסתלקותי ברכבת דרומה. אור ועופר כבר עזבו את הכרמל אתמול ושלשום, אחרי שדיווחו באדיקות על הסרטים שראו מדי יום בעוד אני חיככתי ידיים בהנאה בצד. כעת הגיע תורי לסגור את פסטיבל הקולנוע האחרון לעונה זו, ואתייחס בראש ובראשונה לטקס הסיום שנערך הערב באולם קריגר. לאחר רשימת הזוכים ודיווח על אירוע מאוד לא שגרתי שהתרחש במהלכו, אעבור לסכם את הפסטיבל מהזווית שלי. גם אור וגם עופר כבר עשו זאת, כאמור.

כשקיבלתי בבוקר את ההודעה כי הטקס נדחה בחצי שעה ועבר לאולם קריגר המרוחק, לא ידעתי את אשר עתיד לבוא. כנראה שלצופים שהגיעו לראות בשעה 18:00 את הסרט ״מקום ושמו בית״ לא הודיעו את מה שהודיעו לי, וכך האולם המלא היה בעצם מורכב בחציו מיוצרים ומוזמנים וחציו מצופים תמימים שלא הבינו מדוע הטקס נמשך ונמשך ומה בעצם קורה על הבמה כרגע. לאחר כעשרים דקות, אחד מהם החליט לצעוק שצריך לעצור הכל – כי הוא ייאחר לעבודה. מדענים שנכחו במקום מיהרו לקבוע כי לא התגלה מרכז חדש ליקום, אבל זה כבר מאוחר מדי, שכן חלק מהקהל בחר להצטרף למחאות הקולניות והטקס הופסק למספר דקות תמימות. פנינה בלייר, המנהלת האמנותית של הפסטיבל, עלתה כדי לנסות לפייס וחטפה מטח גידופים פרטי משלה. היא הצליחה לבסוף להרגיע את הקהל, אבל את הנעשה אין להשיב והערב הוכתם. היוצרים שגרפו את הפרסים מאותו רגע ואילך קיצצו את הנאומים שלהם, רובם ויתרו עליהם כליל.

עם כל הניסיון שלי להבין את המתלהמים, אני פשוט לא מסוגל. את אלה שיצאו בזעם עצור החוצה וביקשו החזר כספי (אותו קיבלו, כך דווח לי) אני בהחלט מבין ומצטער יחד איתם על השעטנז של טקס וסרט. אבל מנהיג המרד ודומיו, שלא מבינים כי היוצרים אותם הם לא מכבדים אחראים לסרטים בהם הם צופים וכי המארגנים של הפסטיבל הם האנשים שבזכותם הם בכלל בעולם – אני לא רוצה להבין. הצועק הראשון הוא הזוכה הפרטי שלי בפרס ״אגרוף הזהב״, שמוענק לפרצוף החצוף שלו. זו הייתה פסגת ההתבהמות אחרי שבוע וחצי של התנהגות בלתי נסבלת מצד הקהל החיפאי, שפשוט לא מגיע לו פסטיבל תרבות אם אין לו מושג מה משמעות המילה. בהמשך תוכלו לקרוא על חוויות נוספות שלי, אבל קודם כל – הזוכים.

פרס קרן תרבות חיפה לסרט העלילתי הטוב ביותר: "את לי לילה". סרטם של אסף קורמן ולירון בן שלוש גורף עוד ועוד פרסים, וזוהי תוספת מקומית מבורכת. הלוואי שייצא כבר לבתי הקולנוע כדי שכל הקהל יוכל להתרגש ולהתפעל מהסרט הזה.

פרס סרט הביכורים הטוב ביותר ע״ש ענת פרחי ז״ל: "עמק". סרטה של סופי ארטוס הפך לאנדרדוג שהפתיע. וזה גם לא הפרס היחידי שלו הערב.

השחקן הטוב ביותר: נווה צור, ״עמק״. כמה שמחתי בזכייה הזו. צור היה המועמדות היחידה של הסרט באופירים, והפעם הוא גם יצא כמנצח.

השחקנית הטובה ביותר: לבנה פינקלשטיין, ״מיתה טובה״. פתאום אף אחד לא גינה יותר את הפסטיבל, כשגל אדיר של מחיאות כפיים שטף את האולם לכבוד לבנה הנהדרת.

התסריט הטוב ביותר: ״את לי לילה״. לירון בן שלוש, המככבת בתפקיד הראשי, מזכה את הסרט בפרס השני שלו בפסטיבל ומזכירה מדוע היא וקורמן מוזכרים בנשימה אחת בהקשר של הסרט הזה.

פרס הסרט התיעודי: "פתלתל". בימוי: אבי בלקין. הפקה: אבי לוי.
ציון לשבח -"מול התוהו שבה". בימוי: יעקב ינאי ליין. הפקה: סילבן ביגלאייזן.

פרס הסרט הקצר: ״ענפים שבורים״. בימוי: אילה שרוט.
ציון לשבח לסרט הקצר – "גלם". בימוי: אלון סהר.

פרס הסרט הקצר הטוב ביותר שנוצר במסגרת בית ספר לקולנוע (יענו, סרט סטודנטים): ״משרה מלאה״ של מיה צרפתי מהחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת ת״א.
ציון לשבח – ״זוכרת שהתנשקנו״ של נאיף חמוד, מביה״ס ע״ש סם שפיגל.

פרס סרט האנימציה הקצר: ״LUMA״. בימוי: כרמל בן עמי וסוהיני טל.
ציון לשבח לסרט אנימציה – ״A Way of Being״. בימוי: קובי ווגמן.

פרס על הישג אומנותי מטעם איגוד המבקרים הבינלאומי פדאורה: "את לי לילה". בעצם, טריפל לסרט.

ציון לשבח מטעם איגוד המבקרים פדאורה: "מנפאואר". פרס ראשון ויחידי לסרטו של נעם קפלן, לאכזבתי הרבה. יצאו מהטקס ללא פרסים – ״יונה״, ״תפוחים מן המדבר״, ״שקופים״, ״פנסיון פראכט״ ו״טוביאנסקי״. חצי תחרות. מעניין מה יעלה בגורלם, אני מקווה בשבילם שלא ייעלמו.

פרס ״הבמאים של המחר״ מטעם פדאורה: ״לוויתן״, של אורח הכבוד אנדריי זוויאגינצב. הייתי אומר ״כמה נוח״, אבל בחיי שהסרט הזה כמה רמות מעל כולם. והוא מעביר אותנו לפרסים הבינלאומיים של הפסטיבל.

פרס ״עוגן הזהב״ לקולנוע ים תיכוני (התחרות הבינלאומית של חיפה): ״שנת חורף״ של נורי בילגה ג׳יילן. לדעתי זה יישב מאוד יפה ליד ״דקל הזהב״ בו זכה בקאן. מה גם שעוגן זה שימושי יותר.
ציון לשבח – ״אויב הכיתה״ של רוק ביצ׳ק הסלובני.

פרס תחרות ״בין ישראליות ליהדות״ (תחרות חדשה שמזכירה לי את ״החוויה היהודית״ בירושלים): ״פליקס ומאירה״, פרויקט קנדי דובר יידיש של מקסים ג׳ירו, ובכיכובה של הדס ירון. כמו ב״למלא את החלל״, גם שם היא מגלמת אשה חרדית. חסכו ממני את ה״כמה נוח״ גם הפעם, בסדר?
ציון לשבח – ״גיבור עיוור – אהבתו של אוטו ווידט״ של קאי כריסטיאנסן.

תחרות הקולנוע הסלולרי בחסות אורנג׳ (אותה הרכיבו סרטונים בני לא יותר מ-59 שניות שצולמו בסמארטפונים בלבד):
הזוכה – ״דקה אחת ממך״ של אריאל כהן.
חביב הקהל – ״Down The Drain״ של ליאור עילם וליאור מנלה.

שני פרסי עידוד הפקה פיצ'ינג "הסיפור שלנו":
"אב ובנו". בימוי: ניר ברגמן. תסריט: דנה אידיסיס. זה מבריק בעיניי שניר ברגמן יביים סרט בשם ״אב ובנו״, ואני מקווה שזה המתיק את אי הזכיות של ״יונה״ עבורו.
"ייסורי וורקו הצעיר". בימוי ותסריט: אסתי אלמו וקסלר. הפקה: אלעד וקסלר.
ציונים לשבח – "הד" של עמיקם קובנר ואסף שניר, "מועדון הלבבות השבורים" של גלעד אמיליו שנקר, וגם "יאגה היא מכשפה" של גן דה לנגה.
באופן אישי שמחתי למשמע שמם של מגישי שלושת הפרויקטים האלה כאחד, ואני מעודד אותם מרחוק למצוא דרכים להגשמת חזונם בכל מחיר.

מענק המכון הפולני לקולנוע: "מה קרה בפולין" של אסף מכנס. להזכירכם, היוצר מאחורי ״לזכור ולא לשכוח״ הקצר והמבריק, העוסק באופן הומוריסטי במסעות בתי ספר תיכונים לפולין.

מענק מיזם חיפה-ארצות הברית לפיתוח תסריט בחסות סטיבן גרינוולד: "יוליה" של נפתלי גליקסברג.

מענק סינמרקט: "ברוש" של מיכל ויניק.

אות הוקרה מיוחד הוענק לדב (דובי) זלצר על תרומתו למוזיקה בקולנוע הישראלי.

הסיכום של אורון

האל הלבן

ראיתי משהו כמו 20 סרטים השנה בפסטיבל, אם אני מחסיר את הישראלים בהם צפיתי בעונת האופירים אבל מוסיף כאלה שתפסתי מבעוד מועד (״וויפלאש״), או במהלך ימות הפסטיבל אבל לא בחיפה (״נעלמת״ ושאר עותקי עיתונות). זה הרבה פחות מחבריי החרוצים לסריטה, סיבה אחת מיני רבות בגינה לא רציתי להעמיס על הבלוג דיווחים משלי. אז זו ההזדמנות להתייחס אליהם בקצרה רגע לפני שהפסטיבל האחרון לעונה מתקפל והפעם הבאה שבה יהיה ניתן לתפוס ארבעה סרטים ושלושים שיחות על קולנוע ביום תהיה רק בקיץ הבא, אם אינני טועה.

רובם המכריע של הסרטים שתפסתי בחיפה היה טוב למדי, חלקם מעולים ממש והיו כמה שניסו לקלקל את החגיגה, להם הקדשתי קטגוריה בהמשך. אבל ישנם דברים נוספים שבלטו עבורי לא פחות מאיכות ועושר התוכניה, שייתכן והיא אחראית לתחושת פיצוץ האוכלוסין שחוויתי בפסטיבל לכל אורכו. אני לא יודע מה היה המצב בהקרנות בהן לא נכחתי, מלבד שמועות, או באמצע הפסטיבל, אז לקחתי חופש שיחלק לי אותו לשניים – אבל בימים ובהקרנות בהם נכחתי האולמות היו מלאים עד להתפקע.

יותר מפעם אחת מצאתי את עצמי על כסאות ארעיים שאינם חלק מן האולם, ורבים מחבריי סיפרו על מפחי נפש בהם תגיהם לא הועילו שכן הם מאפשרים כניסה על בסיס מקום פנוי. ברוב המקרים המונח הזה לא אומר דבר, שכן תמיד יש כסא שניים ריקים, אבל לא בחיפה השנה. זה כאילו הפסטיבל לא רק העניק מתנה לאורחיו לרגל יום הולדתו ה-30, אלא גם קיבל מתנות אינספור בדמות הקרנות סולד-אאוט. בשל כך, ובשילוב עם תחלופה באחת מעמדות הניהול, הבנתי כי כמה מחבריי העיתונאים חוו מפחים מסוגים כואבים יותר, שכללו בין היתר הגעה מיוחדת לחיפה רק כדי להתבשר שאי אפשר לסייע להם להיכנס לסרטים. שמחתי להימנות עם בני המזל שהזמינו כרטיסים מראש, ואנצל את ההזדמנות להודות לדורית, הדס וענת על אירוח מלכותי בחדר העיתונות ע״ש אמיר בוגן. אבל דווקא בשעת הצלחה כה כבירה פסטיבל קולנוע צריך לזכור שחצי ממי שאחראי על הוייב של האירוע בתקשורת הוא היא עצמה. כך שבעוד אני יכול לספר על אירוח למופת, יש כאלה שייאלצו לעשות את ההיפך, מה שמעיב על החגיגיות.

הקהל, אותם אנשים ונשים שמילאו את האולמות עד אפס מקום, היה ונותר הקהל הכי מופרע בארץ לעניות דעתי. בחרתי בכוונה מילה שמתאימה יותר לטינאייג׳רים חסרי כבוד, דווקא משום שקשישי ובורגני חיפה פשוט צריכים להתבייש בעצמם (ואת החלק הזה של הטקסט כתבתי מבעוד מועד, כלומר לפני הביזיון בטקס עליו סיפרתי לעיל). אני אפילו לא מדבר על שיחות קולניות או בדיקת מצב ההודעות בנייד/מייל/פייסבוק/טלגרף בכל מספר דקות (אחסוך לכם זמן סינוור – אתם לא כאלה חשובים), שכן בכל אולם בארץ תוכלו למצוא מספיק אנשים שמתבלבלים בין אולם הקולנוע לסלון הביתי שלהם או משוכנעים כי המחיר ששילמו קנה להם לא רק מושב באולם, אלא את כל יושביו כעבדיהם הנרצעים. כוונתי היא לאותם תפוחים רקובים באמת, שמצחינים את כל הסל. אקדים ואומר שבכל יום הייתה לי לפחות הקרנה אחת עם מקרה קיצון כפי שאפרט מיד, ושבעוד למפריעים אני סולח ומוחל, לאנשים הבאים אני מאחל שמישהו ישבור את הדבר שהם הכי אוהבים בעולם לחתיכות ובפומבי, כפי שהם עשו לי.

שלוש מדליות לשלושת מחריבי ההקרנות הגדולים של הפסטיבל:

מדליית הארד – האדון בהקרנת "אבנים בכיסים שלי": המפריעים המופרעים ביותר תמיד נכנסים באיחור, או שניה לפני שהסרט עומד להתחיל. לדעתי הם עושים זאת כדי להנות ממרבית תשומת הלב, כי למה לעשות סצנה מול חצי אולם ריק? אל אולם הסינמטק צעד אדון בדיוק כשהתחילו הפרומואים של הפסטיבל, נעמד מול השורה הראשונה והחל לפצוח בשיחה עם יושבי השורה השלישית. לאחר שנמרח על יושביה, הוא הרביץ זינוק שוודאי היה מקנה לו מדליה גם באולימפיאדה אמיתית, הישר אל השורה השלישית. יושביה קמו בבהלה והתפרשו מן המרכז לצדדים – נס קריעת ים סוף ממש. באמצע הסרט, החליט האדון לקום ולצעוק בקול רם שזה ממש סיוט, דרס כפות רגליים בעודו שועט החוצה אל עבר הסדרן והתלונן על השד יודע מה. למרבה האירוניה, הסרט עוסק במחלות נפש ובהתפרצותן הבלתי נמנעת, באופן ישיר ומלא כנות. אז לא, אדון נכבד, הסיוט הוא אתה. מקווה שלפחות אתה נהנית, כי לי היה קשה.

מדליית הכסף – הדודות בהקרנה של ״אידה״: הכל היה מוכן להקרנה, לאחר שהשחקנית הראשית מהסרט הפולני פינתה את הבמה. את מקומה תפסו שתי גברות שהתפרצו לאולם בניגוח הדלתות ובקריאת ״מי שיושב בשורה 2 כסאות 16, 17 – שיקום!״, כאילו אנחנו במערבון סוג ב׳. הליכתן הנמרצת למרגלות הבמה לא הותירה מקום לספק – הן רציניות. ״הזדמנות אחרונה!״ הכריזה המנהיגה מבין השתיים, מותירה את חברתה לעמוד בצד (לידי, ישבתי בכסא האחרון בשורה הראשונה. סולד אאוט, כאמור) ורומסת את דרכה אל מרכז השורה השנייה. ״את! מה מספר הכסא שלך?!״. התשובה הייתה ״20״ והאשה המבוגרת והחביבה למראה זזה עוד כמה כסאות אל זירת הפשע, נעמדה מול היושבות בה וטענה כי היא לא תתפנה משם. השתיים ניסו להסביר לה בחביבות מהולה בפחד שזה המקום שלהן, ואף הראו את כרטיסיהן כהוכחה. היא לא התרצתה, ושלפה את כרטיסה שלה כדי להעמיד אותן על טעותן. אך פניה החווירו. היא פנתה אל חברתה שעמדה עדיין מחוץ להמולה ופלטה שאגה שתהפוך אצלי למשפט קאלט: ״את עשית בלאגן!!!״. מסתבר שהן בסרט הנכון, אבל לא ביום הנכון. הן הקדימו בשלושה ימים. או איחרו בכמה עשורים, אם לשפוט על פי הסרט עצמו, שמתרחש בפולין של אחרי מלחמת העולם השנייה.

מדליית הזהב – האשה מהקרנת ״העננים של סילס מריה״: כנראה כדי לאזן את פצצת השעמום הנעימה למדי של אוליביה אסייאס, התפרצה אל האולם מישהי ברבע שעה איחור ונעמדה ליד הכסא הראשון בשורה חמש. הפעם האירוע התרחש מאחוריי, אז לא יכולתי לראות בבירור, אבל אני מעריך שמדובר באשה בוגרת אך לא מבוגרת. היא תבעה את הכסא ״שלה״ (למרות שמקומות מסומנים נשמרים עד חמש דקות לפני תחילת ההקרנה, כפי שכתוב בקופות ועל כל כרטיס), וטענה כי איחרה ב״שלוש וחצי דקות״ (למרות שאנחנו בסצנה השישית בערך ואסייאס הוא לא אחד שמקצר). כשהיושבת סירבה להתייחס או לפנות את מקומה, היא פשוט נעמדה מולה והודיעה לה שלא תאפשר לה לצפות בהמשך הסרט. הכל בנביחות כמובן, ובליווי מטח קללות עסיסי של יתר יושבי האולם. הסדרנים מיהרו אל זירת ההתרחשות ואם אני לא טועה הייתה זו סבטה המיתולוגית שפינתה את היושבת בטענה כי השניה משוגעת שלא כדאי להתעסק איתה. הקללות המשיכו הרבה אחרי שהטרוריסטית קיבלה את מבוקשה, ואני לעולם לא אדע מה קרה בחמש הדקות שהפסדתי מהסרט. אבל עם זה אני דווקא בסדר. זה חוסר ההבנה של אנשים כי אינם מרכז העולם שמפריע לי שוב ושוב. אני מקווה שכאשר האשה הזו חזרה אל רכבה בתום ההקרנה, היא גילתה שם משהו מפתיע – שהיא חרא של בנאדם.

תודה מיוחדת: לאיש בעל הקול הרועם בהיסטוריה שהשתיק מידיית כל סימן להפרעה פוטנציאלית כבר בשלב הפרומואים לפני ״אלקטריק בוגאלו״ (אחלה סרט, כל מה שרציתי ש״גו גו בויז״ יהיה) ולכל מי שנלחם יחד עימי במפריעים הכרוניים. אנחנו עוד ננצח, ואני רוצה שקול-הרעם יוביל אותנו.

הסרטים שהכי אהבתי בפסטיבל חיפה השנה, על רובם כתבתי בשלב הציפיות כי אני צפוי:

כמעט ונכנס – ״חבורת נערות״ של סלין סיאמה (״חבצלות מים״, ״טומבוי״), אחת מבמאיות הרגעים הכי מדהימות שאני מכיר. והסרט הזה מכיל כמה מרגעי השנה שלי בקולנוע. אבל הוא קצת מאבד גובה לקראת הסוף ובוחר להתמקד דווקא בפחות מרתקת (בעיניי) מבין ארבע הנערות שבמרכזו. אז הוא מנופה.

5. ״כשערב יורד על בוקרשט או מטבוליזם״ – רצף של הברקות מטא-קולנועיות שנראה לפרקים כמו פארודיה של קורנליו פורומבויו (״שם תואר, משטרה״) על עצמו ועל הקולנוע הרומני. סרט אינטליגנטי, מבדר ורב-רבדים, שישעמם את הצורה לרבים וטובים בזכות סצנות ארוכות של דמויות ממתינות. לא לי.

4. ״אידה״ – מהסרטים האלה שהופכים מונחים שחוקים כגון ״סרט יפה״ לקבילים שוב, שכן לא ראיתי השנה אוסף קומפוזיציות מרהיב עין ומרומם רוח כמו זה. הצילום בסרטו של פאבל פאבליקובסקי, או אפילו אלמנט אחד בו כמו השימוש בשחור-לבן או ההד-רום המופרז (המרחק בין ראשי הדמויות לראש הפריים), מצדיק לבדו את הצפייה. כבונוס, הנושאים שהוא מעלה מעוררי מחשבה והצפייה בו הזכירה לי מעין שילוב מוזר בין ״פילומינה״ ו״נברסקה״, שניים מהסרטים שיותר חיבבתי באוסקרים הקודמים.

3. ״האל הלבן״ – חלק מדעתי (מלאת הספוילרים) אפשר לקרוא בדיון שהתפתח בתגובות לפוסט ההמלצות ביני ובין מגיב בשם גיל שסבל קשות בסרטו של קורנליו מונדרוצ׳ו. גם לי הייתה צפייה לא קלה, בשל התכנים, אבל קולנועית נותרתי המום מרוב התפעלות מול העוצמה והמקוריות של הסרט. הוא מתחיל כמו ״המסע המופלא הביתה״, ממשיך כאילו ״אהבה נושכת״ היה מתמקד בהפיכתו של כלב רחוב ל״רוקי״ של עולם קרבות הכלבים, ונגמר כמו ״כוכב הקופים״ גרסת ההולכים על ארבע. כזה עוד לא ראיתי.

2. ״שנת חורף״ – על סרטו זוכה דקל הזהב (ועוגן הזהב, ועוד דברים מוזהבים מרחבי תבל) של נורי בילגה ג׳יילן עוד ייצא לי לכתוב במסודר בעוד שבוע בדיוק, אז ייצא להקרנות מסחריות בישראל. עד אז, אומר רק שהמאסטר סיפק את הסחורה פעם נוספת, בסרט שאמנם מגיע אחרי ״היו זמנים באנטוליה״ שאין שני לו – ואף מתרחש באותו חבל ארץ שאין להתבלבל בינו ובין עיר החוף והמלונות אנטליה – אבל לי הזכיר הכי הרבה דווקא את ״אקלים״ הג׳יילני. הקולנוע בסרט מפואר למדי, והקשקשת החביבה על ג׳יילן מגיעה כאן לשיאים חדשים, רק כדי להוכיח איזה מספר סיפורים מתעתע ומיומן הוא. מצטרף לאלה הטוענים כי שלוש שעות ורבע זו הגזמה, אבל לא הייתי מוותר על שום דבר בסרט הזה.

1. ״לוויתן״ – ובכל זאת, הסרט הכי מפעים שראיתי השנה בחיפה שייך לרב-אמן בשם אנדריי זוויאגינצב, שאף כיבד את הפסטיבל בנוכחותו והתגלה במסיבת העיתונאים כאדם מרתק – סופר-אינטלקטואל שמאמין באלוהים ולא יודע שום שפה מלבד רוסית, אבל מצטט פילוסופים ואמנים גם אם אינם בני מדינתו מהזיכרון ללא קושי. הסרט עצמו יכול להיקרא בתור משל עכשווי על החברה הרוסית שיש לו גם מסרים אוניברסליים, אבל אני מצאתי את עצמי מרותק בעיקר לאופן בו היוצר פורש את הסיפור, מסתיר מאיתנו אינפורמציה ביד אחת ומלהטט בשניה תוך שהוא מפזר אבקת הומור ברגל ימין ומפמפם מכונת עשן תוגה סמיך ברגל שמאל כתזמורת של איש אחד. יצירה בעלת מימדים מיתיים, ממש כמו שמה.

הסרטים שאני הכי מצטער שראיתי (למרות שכנראה הייתי חוזר על הטעות): ״גברים, נשים וטף״, ״השופט״, ״לבבות רעבים״. קולנוע אמריקאי מיינסטריימי ואני פשוט לא מסתדרים כבר זמן מה, ומהסרטים הקודמים של הבמאי האיטלקי לא נהניתי. למה אני טורח שוב ושוב לתת צ׳אנסים?

הכי מצטער שפספסתי (בדיעבד, כי לא סימנתי לי אותם): ״השבט״, ״פגישה עיוורת״, ״בסדר ההיעלמות״. מי ידע שסרט קיצוני בשפת הסימנים, קומדיה רומנטית גיאורגית, והגרסה הסקנדינבית של ״פארגו״ יהיו מהסרטים הכי מומלצים תוך כדי הפסטיבל? אני לא, זה בטוח.

הכי מבסוט שוויתרתי (על פי תגובות של אחרים): ״פאזוליני״, ״החתך״, ״המפלה״. טוב, אז אולי החושים שלי לא כאלה קהים אחרי הכל.

וזהו, בעצם. אנחנו יוצאים להחלפת תלבושות קצרה, חזרה לשגרה, וחוזרים מחר. אבל כעת הגיע הזמן להיפרד מהר הכרמל עד השנה הבאה. מקווים שנהניתם ושמחתם בדיווחים שלנו, הנה הם למקרה שפספסתם או החמצתן:

לקראת הפסטיבל:
עיון ראשוני בתוכניה מאת אור
פוסט המלצות ואזהרות משולש

דיווחי אור:
היום הראשון – ״שנת חורף״, ״השבט״ וסרט הפתיחה ״השופט״
היום השני – ״המלאכים הטובים״, ״התנהגות״, ״עמק אפל״
היום השלישי – ״פאזוליני״, ״לוויתן״, ״וויפלאש״
היום הרביעי – ״תפוחים מן המדבר״, ״אי התירס״, ״פגישה עיוורת״, ״בשחקים״
היום החמישי – ״הרפתקה״, ״קלי וקאל״, ״התשוקה״
היום השישי – ״יום מפרך״, ״הגאולה״, ״נשים, גברים וילדים״, ״משהו עוקב אחרי״
היום השביעי – ״אלינור ריגבי: הם״, ״חיים כפולים״, ״הללויה״
היום השמיני והאחרון – ״ג׳רונימו״, ״המפלה״, סיכום ופרידה
דיווחי עופר:
מקבץ ראשון על הסרטים הבאים: ״עיוורת״, ״האיש שלי״, ״ניסוי״, ״לחיים!״
הרחבה על ״לוויתן״ בשילוב עם דיווח ממסיבת העיתונאים עם הבמאי
הרחבה על ״כשערב יורד על בוקרשט או מטבוליזם״
מקבץ שני ואחרון כולל סיכום על: "דוד פרלוב", "מיראז'", "המילה", "כל מה שאהבנו", "לעולם בעקבות הספארקס", "אהבה מטורפת"