"לוסי", סקירה

סרט האקשן "לוסי" (Lucy) הוא מקרה כזה שבו קשה להחליט האם מדובר בסרט שאני אוהב לשנוא, או שמא שונא לאהוב. כבר שבוע אני מסתובב עם השאלה הזו ולא מצליח להגיע להחלטה.
מדובר בשעה וחצי של סרט אקשן-מדע בדיוני שלא לגמרי ברור האם הוא לוקח את עצמו ברצינות או לא, וכפועל יוצא קצת מקשה את ההתייחסות אליו.
או שצריך לאמץ את חגיגת הטפשות שהיא "לוסי" ולזרום עם זה, או להנהן באכזבה אל מול ניסיון מקרטע במיוחד לעשות סרט אקשן ששווה משהו. בהתחלה חשבתי שהסרט בכיכובה של סקרלט ג'והנסון הוא מה שהיה קורה אם קוף על אקסטה היה כותב את "עץ החיים" (אם כי יש לא מעט שטוענים ש"עץ החיים" אכן נכתב על ידי קוף מסומם), אבל עכשיו אני בעיקר חושב שזה מה שהיה קורה אם במאי אקשן צרפתי היה מביים את "התעלות", מפח הנפש בכיכובו של ג'וני דפ שהעליב את האינטליגנציה שלנו בתחילת השנה, כולל מורגן פרימן באותו תפקיד בדיוק.

דבר אחד שאני יכול להסכים עם עצמי עליו הוא ש"לוסי" הוא סרט מטומטם. מטומטם ברמות מרהיבות ממש. זה לא בהכרח דבר שלילי. טמטום איננו מונח המעיד על סרט רע. ממש לא. כמה מהסרטים החביבים עלי ביותר הם סרטים מטומטמים. "שכנים", אחד הסרטים שהכי נהנתי בהם השנה, הוא מפגן חינני של טמטום. אפילו הצלחתי להינות למדי מ"צבי הנינג'ה" שלעיתים עושה עוול למילה טמטום. "נעולים", סרט שלוק בסון הפיק לפני שנתיים הוא כיף גדול של טמטום חללי. והרשימה עוד יכולה להמשיך הלאה עם "חבלה", "פיראנה", "השופט דראד" ועוד ועוד.
אם טמטום היה המאפיין היחיד של "לוסי", הייתי אפילו ממליץ עליו. אבל המצב יותר מורכב. וזו הפעם היחידה אי פעם שהמילה "מורכב" תאמר בהקשר של הסרט הזה.

"לוסי" מספר על, ובכן, לוסי. צעירה אמריקנית שמסתבכת בגדול עם מאפיונר גדול לא פחות (צ'וי מין-סיק. השחקן הפלאי מ"שבעה צעדים" ו"ראיתי את השטן" שאני רוצה לומר שמשתתף בסרט בשביל צ'ק שמן, אבל אני לא בטוח אם הושקע בסרט הזה יותר מדי כסף). היא נאלצת להבריח בגופה מין סוג של סם חדש, ובעקבות תקלה מצערת – שכנראה תגרום לכם לחשוב פעמיים לפני שתבחרו בקריירה כזו – נחשפת אליו, וגופה ומוחה מתחילים בתהליך אבולוציה לא טבעי שבסופו של דבר יגרום לה להשתמש ב-100 אחוז מהיכולת המוחית שלה.
אנשים שמשתמשים בכל כך הרבה אחוזים ממוחם, כפי הנראה מפתחים יכולות רפואיות, טלקינטיות, כוחות-על, יכולות נהיגת שודים, תקשורת עם קופי-אדם, התחמקות מדינוזאורים, התחברות מרחוק למכשירים, יכולים לשוטט בעולם, לגנוב רעיונות מ"מטריקס" ובאופן כללי להפוך להיות ויקי מסדרת המופת "ילדת הפלא".
הדבר היחיד שאני יכול לומר בוודאות אחרי הצפייה בסרט, הוא שהתסריטאי שלו איננו משתמש במאה אחוז ממוחו. מכאן והלאה, יש לי רק השערות…

אחת מהבעיות הכי גדולות של סרטי "בני אנוש שהופכים ליישות עילאית" היא שהם מתיישנים בצורה כל כך קיצונית ובכזו במהירות, שיש להם זמן חיים של משהו כמו שנה-שנתיים. כשיצא "מכסח הדשא" ב-1992 כולם השתגעו מהחזון הטכנולוגי המטורף והמופרע ההוא. היום הוא נראה כמו משחק סנייק בטלפון נייד ישן, וחכם באותה המידה.
על "לוסי" הבעיה הזו ממש לא חלה, כי הוא נראה מיושן וארכאי כבר ממש עכשיו. וזה הדבר הראשון שבאמת מרגיז בו. אין בסרט רגע אחד של חשיבה יצירתית, של הסתכלות מעניינת, רק גביב רעיונות שלא טופלו עד הסוף או בכלל, בלי שום משהו מקורי או מתוחכם. בניית העולם של "לוסי" – שלא כמו "מטריקס", "לופר", "אקס-מן" והשאר – כל כך חיוורת שאם היו מביאים שני ילדים בני 6 למשרד, פורסים בפניהם כמות מרשימה של חיילי פליימוביל ולגו ומשאירים אותם שם לאיזה שעה, היה מתקבל משהו יותר מעניין.
זה נורא מפתה להכנס לספויילרים בהקשר של הסרט, אבל אני אהיה חזק. כן אגיד שהדבר שמורגן פרימן מקבל לידיו בסצנה האחרונה שלו בסרט, גרמה לי להכות את המצח שלי כל כך חזק בתסכול שהסימן האדום נשאר הרבה אחרי שזכרון הסרט התפוגג.

לוק בסון, במאי ומפיק שהרוויח את מקומו ביושר בעזרת בחורות אחרות שמסתבכות עם הפשע והחוק ב"ניקיטה" ו"ליאון" המפוארים, עשה לא מעט דברים טובים לעולם הקולנוע, ולכן היה אפשר להאמין שגם הסרט הזה יקבל מעט מן המגע האקשני שנע בין חסר-המאמץ והמגניב. ונגיד שתסריטי מד"ב מתוחכמים הם לא הקטע שלו, ובכלל הוא רוצה להתרכז בסצנות הפעולה. מבחינתי, נהדר. אפילו יותר טוב. לכן דמיינו לכם את אכזבתי מסיקוונסי הפעולה וההרס הכל כך לא מסעירים של הסרט.
בסון בונה סט-אפים שבהם אתה בטוח שהמוח שלך עומד לעוף: הרעים והטובים נמצאים באותו מסדרון במה שנראה כמו קרב עמוס אבק שריפה לחיים ולמוות, לוסי נוסעת כנגד התנועה ברחובות הצפופים של צרפת, לוסי נמצאת בסכנה מוחשית בזמן מטוס שטס… בסון מעמיד את כל אלו בסרטו החדש, כמו חיילים על לוח, כמו מרכיבים מעוררי תיאבון לעוגה הכי מדהימה בעולם, עולה על שרפרף, ובועט בהם כמה שיותר רחוק. או פשוט עושה "קאט". ושם כבר באמת יש בעיה. הוא לא משתמש בשום דבר מהדברים שאליהם הוא בונה, ועל אף שדקותיו הראשונות של הסרט עובדות מצויין, דבר מזה לא נשאר כבר אחרי 40 דקות.

ועדיין, הסרט הוא רק שעה וחצי, יש בו סקרלט ג'והנסון, כמה לוקיישנים סבבה, ורגע מגניב בה נוזלות לה הפנים. לכן קשה לי לעקם את פרצופי ולזעוק חמס. הוא יכול בוודאי להסב הנאה לרבים מאתנו. והאמת שגם אני שמחתי פה ושם במהלך הצפייה. אבל כנראה שזה לא הספיק, וכנראה שקיוויתי לקצת יותר. ג'והנסון הייתה משכנעת יותר כבינה עליאית ב"היא", כתיירת אמריקנית ב"אבודים בטוקיו" ובאופן כללי כמושלמת וקטלנית ב"מתחת לעור". מורגן פרימן היה משכנע יותר כשדאג למתנקשת אחרת ב"מבוקש". הצלם תיירי ארבוגסט התפרע יותר ב"נהרות הארגמן" ו"האלמנט החמישי". הייתי אומר משהו על העורכים של הסרט, אבל אני לא מצליח למצוא את הקרדיט שלהם ב-IMDB, ואם הם לא רוצים להיות שם, אני בטח לא אלך לחפש אחריהם.

אני לא אומר שלא תהנו מהסרט. אני רק אומר שתהנו יותר מסרטים אחרים.