אימת החודש – אפריל 2014: Banshee Chapter; Nurse; In Fear

פסח שמח לכולם. ברוכים הבאים למהדורת האימה החודשית של הבלוג.
בשבועות האחרונים התכבדתי להיות בצוות הלקטורים של פסטיבל "אוטופיה" החביב עלינו (גם אורון בצוות). אני חלק ממסלול ה"דיסטופיה", זה שמתרכז בסרטי אימה, ככה שכבר בחודש האחרון הוצפתי בהמון סרטי אימה חדשים, חלקם אפילו מסעירים למדי.
את הסרטים שעומדים על הפרק כמובן שלא אוכל לחשוף בשלב זה, אבל שלא תחשבו שמשהו מאילו יחסך מכם. פשוט… לא כרגע. עד אז אני אמשיך לספר פה על הדברים שנתקלתי בהם מחוץ ללקטורה של "דיסטופיה", ואלו גם סרטים שיהיה יותר קל להניח עליהם את ידיכם (כולם להשכרה ב"האוזן השלישית", למשל).

אחרי המקבץ הדי מבאס בחודש שעבר, אפריל נתן בראש. שלושת סרטי האימה של החודש אולי אינם המקבץ המגוון ביותר מבחינת שפה קולנועית ושפות מדוברות, אבל שלושתם סרטים שמצאתי הרבה מה לאהוב בהם, וחלקם אפילו הפתיעו אותי ממש, וסביר שיככבו בסיכומי השנה, אם יורשה לי לנבא לעוד כל כך הרבה זמן.
"Banshee Chapter" הוא הפקה אמריקנית-גרמנית על שדים וניסויים; "Nurse" האולטרה אלים והאולטרה מיני, הוא אחד הסרטים ששמעתי עליהם הכי הרבה לאחרונה, ופיצל את קהלו לנלהבים ונלהבים הרבה פחות; ו-"In Fear" הוא אולי ההפתעה הגדולה מכולן, סרט בריטי שנעשה בסגנון צילום מעט שונה.
המשותף לשלושתם – חותמת של "מומלץ".

Banshee Chapter

החלש מבין הסרטים החודש הוא "פרק באנשי", ואפילו הוא מגניב בעיניי. הסרט מתאר את מסע החיפושים של עיתונאית בעקבות בחיר ליבה מהקולג', שכנראה הסתבך בניסוי ממשלתי שמישהו מנסה להסתיר.
על אף שאני לא מאלו שמאוד אוהבים סרטי רוחות, "פרק באנשי" הצליח לתפוס אותי בעיקר כי הוא מתנהג כמו סרט אימה מחוספס וסבנטיזי יותר מאשר כל דבר אחר. אז כן, הוא מטופש לחלוטין, אבל הוא לא הולך לכיוון הטראשי-מודע לעצמו, ומבחינה ויזואלית הוא מאוד מרשים.

ההקפצה הראשונה מגיעה כבר בדקות הראשונות, ואז הסרט מתרוצץ בין המון לוקיישנים ונקודות זמן, מה שגורם להרגיש כמו סרט רחב יריעה למדי, למרות שאם בוחנים אותו באופן אובייקטיבי הוא ממש לא. האפקטים סבירים, העריכה אפקטיבית והעיצוב לרוב מצויין. אין בו שום דבר שלא ראיתם בעבר, אבל הכל ביחד מסתכם לכדי סרט מדליק ממש. כאשר הסתיים ממש הופתעתי מכמה נהנתי ממנו, וכמה זרמתי אתו על אף לא מעט קטעי "נו, באמת".

בלייר אריקסון כתב וביים את סרטו הראשון, ולגמרי כל הכבוד לו. קטיה ווינטר ("דקסטר", "סליפי הולו") סבירה לחלוטין בתפקיד הראשי ואותה מקיפים מייקל מקמיליאן (הזכור בתור ההערפד-הגיי-הלשעבר-כומר מ"דם אמיתי") ובעיקר טד לוין, שיהיה לנצח באפלו ביל מ"שתיקת הכבשים".
אין סיבה לקחת את הסרט הזה ברצינות, אבל בקטע של צפייה עם חברים וקצת אלכוהול, הוא לגמרי יכול לעבוד. מה גם שיש לו את שני המשפטים הכי מגניבים של אימת החודש של אפריל: "אפשר ללכת כבר? שתיים בלילה, והעיניים שלי מדממות" ו"זה רוצה ללבוש אותנו".
אי אפשר לסרב לסרט שבו אחת הדמויות אומרת "זה רוצה ללבוש אותנו".

Nurse

הסרט הזה ידוע יותר בשמו Nurse 3D על כמות המימדים בהם אמורים לצפות בו. אני צפיתי בסרט בגרסתו הדו מימדית, אז נחסכו ממני מספר סכינים מתנופפות, איברים נזרקים ומספריים שבוקעות דרך הגרון. אני קצת מצטער על זה, אבל לא בטוח אם זה היה משנה את דעתי על הסרט לכאן או לכאן.

"נורס", או "אחות רחמניה" אם אתם בקטע של עברית, הוא שם שאני שומע כבר זמן מה בפודקאסטים ובבלוגים יעודיים, והיה קשה עד בלתי אפשרי להבין מה היחס הכללי אליו. ברור שאף אחד לא חושב שזה "שבעה חטאים", או אפילו "המסור", החדש אבל הוא כן הצליח לתפוס חלק, ולעצבן אחרים.
אני שייך לקבוצה הראשונה.
במרכז הסרט דמותה של אבי ראסל, אחות רחמניה ביום ופסיכופטית מופרעת בלילה. אבל פסיכופטית בקטע אחר. היא שמה את אלכס פרוסט, אנני וילקס, הדה קארלסון ואת פייטון פלאדנרס בכיס האחורי. היחידה שאולי תיתן לה פייט היא אסתר מ"יתומה", אבל לא הייתי ממהר לשים את הכסף עליה.
כאשר אחות רחמניה חדשה בשם דני נכנסת לחייה של ראסל, היא בטוחה שהנה היא פגשה את החברה החדשה הכי טובה שלה, ואת הבחורה לה היא תשמש כמנטורית. אבל דני מגלה שמשהו לא בסדר עם אבי די מהר, וכאשר היא מנסה להשתחרר ממנה, האחות המנוסה מאבדת את זה. ולא היה לה יותר מדי "זה" מלכתחילה, בואו נזכור את זה.

ההצלחה של הסרט הזה נטועה, בעיניי, בעובדה שהוא מצליח להיות סרט רציני עם עלילה וכל הדברים שמאפיינים סרטים ששווה לראות, אבל בד בבד יודע להיכנס לעולם הטראש והחרפון בראש מורם ובחיוך מדמם. הסרט הזה חולני למדי, עם סצינות ביתור, הטלת מומים, סקס פרוע, וקליימקס אחד אדום במיוחד. אין לסרט הרבה יומרות (כמו, נגיד, עם "מניאק" בכיכובו של אלייז'ה ווד) אבל הוא בטח לא פה בשביל לעשות צחוק מהעבודה.
מכיוון שבאיזשהו שלב לא הצלחתי להבין אם הסרט הזה מעליב נשים, גברים, לסביות, אנשי רפואה, או סתם כל דבר שנושם, שיחררתי ונתתי לעצמי להסחף אחרי סכין המנתחים והחצאיות הצמודות של אבי.

את תפקיד האחות מהגיהנום העניקו לשחקנית הניו יורקית פז דה לה חוארטה, שמוכרת מהסדרה "אימפריית הפשע". אני נתקלתי בה בעבר ביצירת המופת הפסיכית של גאספר נואה "Enter the Void" אבל אני חייב להודות שאני לא זוכר הרבה מהופעתה שם, אז כהיכרות ראשונית ומשמעותית איתה בסרט הזה, אני חייב להודות שאני מאוד מסוקרן ממפגשינו הבא. על כל 80 הדקות של הסרט לא הצלחתי להבין האם דה לה חוארטה עושה את הגרוע שבתפקידי השנה, או שמא היא כבר עשתה סיבוב שלם אל עבר הגאונות. אני לא יכולתי להסיר ממנה את העיניים, אבל יהיה קשה לי להכנס לוויכוח עם כל מי שיגיד שהיא בדיחה. פז לובשת בעיקר דם מלאכותי בסרט הזה, והיא מתנהלת כמו שילוב מושלם של פאם-פאטאל וביוב. אני חושב שהיא ערומה בסרט יותר מאשר דמות ממוצעת מ"זרים על שפת האגם".
ההופעה האקסצנטרית שלה בולטת במיוחד על רקע המשחק הריאליסטי (אם כי הלא תמיד מוצלח) של שאר הצוות. בתפקיד דני, קטרניה באודן שוברת לגמרי את הדמות שגילמה ב"30 רוק", ודווקא הולך לה לא רע. שתי הנשים מגובות בהמון הופעות אורח של חבר'ה כמו מייקל אוקלנד ("הקריאה"), אדם הרשמן (שגנב את ההצגה ב"אקספטד"), והופעה קטנטנה ומאכזבת בגודלה של לא אחרת מקטלין טרנר, אישה שיודעת דבר או שניים על נשים מופרעות.

הסרט בוים על ידי דגלאס ארניוקוסקי, שזהו סרטו השני, אחרי "The Day", והוא הזכיר לי ניסיון אחר לייצר את הרופאה המופרעת בעולם, "אמריקן מארי". אבל נדמה כאילו יוצרי "נורס" למדו מהטעויות של השטות ההיא, והצליחו להתעלות מעל זה.

In Fear

רק שעה לתוך הסרט האירי הזה, שהוקרן לראשונה בפסטיבל סאנדנס, הבנתי שבעצם עדיין לא עזבנו את הרכב בו שני הגיבורים נמצאים. זה קצת הדהים אותי, כי לרגע לא הרגשתי מחנק או קלסטרופוביות, או מחזור שוטים. על אף שבמשך דקות ארוכות היינו בתוך אוטו פרטי, או ממש מחוצה לו, הסרט הרגיש פתוח ומאוורר לחלוטין. ומאוד מאוד מותח.

בחור צעיר ובחורה צעירה, שהכירו לאחרונה, יוצאים ביחד לפסטיבל מוזיקה ובדרך חושבים לבלות לילה באיזו מלון בדרך. אבל הם, כמובן, מסתבכים בדרך ונראה שמשהו או מישהו לא נורא רוצה שהם יצאו מזה בחיים.
ג'רמי לאברינג, שזהו סרטו הראשון אחרי קריירה טלוויזיונית הכוללת פרק אחד של "שרלוק", צילם את הסרט באופן שבו השחקנים לא יודעים מה הולך לקרות ומה תפקידם בתכנית הכללית. לא בטוח אם זו תוצאה של עריכה חכמה (על הקאטים ובניית הסצנות אמון העורך המבריק ג'ונתן אמוס של "קובה אהובתי", "שכונה VS חייזרים" ו"סקוט פילגרים"), או של שחקנים מיומנים, אבל הסרט לא מרגיש מאולתר או חסר כיוון. כן, לפעמים הדברים הולכים במעגלים כמו הזוג הצעיר שמסתבך בדרכים הלא מוכרות, אבל הוא עדיין אפקטיבי במיוחד, עם כמה רגעים מצמררים.

אליס אנגלרט, שהייתה השחקנית הראשית בפלופ החביב עליי "יצוריים יפייפיים" היא השחקנית הראשית, ולצדה השחקן הסקוטי איאן די קייסטקר ("פילת'" ו"של"). אל תוך הסרט מצטרף אלן ליץ' ("אחוזת דאונטון", "התו האחרון") ועושה גם הוא תפקיד מצויין.
כמו הרבה סרטים אחרים, אני לא בטוח עד כמה הסרט השפיע עלי רק בגלל שהוא הפתעה גדולה, ובהקשר הזה עד כמה זה אסטרטגי מצדי להציב מולו את רף הציפיות הגבוה הזה, אבל הוא קודם כל מראה כמה מתח אפשר ליצור על ידי בימוי חכם של שתי דמויות ואוטו, וגם מותחן אימה שנראה טוב.
כבר מעכשיו אני מחכה לסרטו הבא של לאברינג, ואני בעיקר מקווה שבפעם הבאה הוא יבחר שם קצת פחות גנרי וחיוור.