שבוע לונדוני בפסטיבל הקולנוע LLGFF ה-27

הקדמה קצרה:
לפני שנתיים בדיוק צילמתי את "להמשיך לנשום" כחלק מלימודי בסם-שפיגל ברחובות ירושלים בה גרתי אז. זה היה אמור להיות סרט הגמר שלי. יצאתי לשבוע צילומים בעזרת צוות נאמן וחדור מטרה שכלל עשרות חברים שהשקיעו מזמנם כדי לסייע לי. עד כאן עסקים כרגיל.
כחודשיים לתוך העריכה, בשיחה פנימית של אנשי בית הספר, הוחלט שהסרט לא ימשיך את דרכו כחלק ממסלול הלימודים שלי (הניסוח שניתן לי מטעם בית הספר היה, אם אני זוכר נכון, "אין בסרט שום סצנה שעובדת") ושאני מוזמן להמשיך אותו לבד. כך עשיתי.
שנה וחצי לאחר מכן הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל TLV של יאיר הוכנר בסינמטק תל אביב בתחרות הקולנוע הקצר. משם הוא התגלגל לפסטיבל "מיקס-ברזיל" בסאו-פאולו אך גם נדחה על ידי אי אילו פסטיבלים אחרים. עם זאת, את החדשות הגדולות ביותר קיבלתי ב-11 לינואר 2013 כאשר הגיע אלי מייל שמדווח לי בשמחה שהסרט התקבל לתכנית הסרטים הקצרים של פסטיבל הקולנוע הגאה של המכון הבריטי לקולנוע, ה-LLGFF, אחד הפסטיבלים המוכרים והידועים ביותר בלונדון ואחד הגדולים לקולנוע גאה באירופה.
היה לי ברור שאני טס לשם.

LLGFF הוא קיצור של London Gay and Lesbian Film Festival. אבל גם זה קיצור. השם המלא של הפסטיבל השנה היה The 27th British Film Institute London Gay and Lesbian Film Festival. לא השם הקליט בעולם וכנראה שמארגני הפסטיבל סוף סוף הכירו בזה והשנה יצאו בקמפיין מושקע וקצת מוזגם, האמת, להתייעץ עם באי הפסטיבל לאיזה שם כדאי לשנות. למיטב ידיעתי טרם התקבלה החלטה.
הפסטיבל נערך השנה בין ה-14 ל-24 במרץ במתחם המכון הבריטי לקולנוע בסאות'בנק הלונדוני שעל התמזה, משהו כמו עשר דקות הליכה מהביג-בן ועשרים דקות מכיכר פיקאדילי. השנה ההליכה לקחה קצת יותר זמן מכיוון שזה היה חודש מרץ הקר ביותר שלונדון זכרה מזה כמה שנים.

מתחם ה-BFI הגדול נמצא ממש מתחת לגשר וואטרלו והוא כולל שלושה אולמות קולנוע גדולים ועוד אחד קטן, מסעדה, בר, ספרייה, חנות של ה-BFI לסרטים וספרי קולנוע, מתחם מדייטק לצפייה בסרטים וכמובן מרכזי אירוח ליוצרים, עיתונאים ואנשי התעשייה שבאים.
הפסטיבל מקרין סרטים קצרים וארוכים מכל העולם שעוסקים, כמובן, בתימות הומו-לסביות. לחלקם אלו הקרנות בכורה עולמיות וחלקם סרטים שלוקטו מפסטיבלים במהלך השנה. בנוסף הפסטיבל מקרין גם סרטי ארכיון והשנה הדגש היה על מורשתו של הבמאי פייר פאולו פאזוליני.

השנה התכנייה חולקה לשלוש: לב, גוף וראש (hearts, bodies and minds). מסגרת "לב" התרכזה בסרטים שעוסקים ביחסים וברגשות; "גוף" הם סרטים שמדברים על כל מה שקשור למיניות ולטרנספורמציה פיזית; ו"ראש" הם סרטים המטפלים בנושאים פוליטיים או חברתיים.
"להמשיך לנשום" היה אחד משניים-עשר הסרטים הקצרים של מסגרת "לב".
מחוץ לשלושת המסגרות האלו הוקרנו שלושה סרטים בהקרנות חגיגות: "I am Divine" על אמן הדראג דיויין היה סרט הפתיחה, "מרגריטה" הקנדי היה סרט הנעילה; ואליהם הצטרף הנציג השני – והכמובן חשוב ממני – של ישראל: "עלטה".
על כל אלו ועוד בהמשך.

הכניסה למתחם ה-BFI

הגעתי ללונדון יומיים לפני תחילת הפסטיבל שם חיכה לי אורון (כן, אורון הזה) שגם הוא עשה סיבוב של שבוע באנגליה על רקע הפרעות ב"עכבר העיר". בשני הלילות הראשונים שלי התארחתי עם אורון אצל אחיו במיל-היל.
ביום הראשון של הפסטיבל אורון חזר לארץ ואני התמרכזתי לדירה בצ'וק פארם, מרחק של שעה הליכה מה-BFI ורבע שעה בטיוב (תאמינו לי, ניסיתי את שניהם), אותה שכר יחד עם שני שותפים אוסטרלים השחקן הראשי של "להמשיך לנשום", יפתח מזרחי, שדווקא את הפרימיירה הלונדונית של הסרט שלנו הפסיד בעקבות עבודה בספרד. תזמון וכאלה.

ברגע האחרון הצליחו מארגני הפסטיבל להשיג לי כרטיס לסרט הפתיחה ולמסיבה שבאה בעקבותיו, שהתקיימה על יאכטה בצד השני של הנהר. כמובן שבשלב הזה לא הכרתי אף אחד (הצוות של "עלטה" הגיע רק כמה ימים אחר כך ותום שקולניק, הבמאי של "הקומיקאי" שהוקרן גם ב-LLGFF וגם בפסטיבל הקולנוע הבריטי האחרון בארץ משום מה ויתר על המינגלינג) ולא הייתה לי שום ברירה אלא לחכות שהאלכוהול יתחיל להשפיע על עשרות האנשים שם והשיחות יתחילו מעצמן. אילולא רק ידעתי שאכנס לתוך אחת הפאדיחות היותר מביכות של הזמן האחרון.
באיזשהו שלב, אחרי יותר מדי בירות ופחות מדי אוכל, נעמדה לידי אישה נאה למדי בשנות הארבעים לחייה וביקשה מצית ולברר האם אני במקרה אוסטרלי. היא הציגה את עצמה כ"קארי" (אני בכלל שמעתי "קת'רין") ומהשיחה הבנתי שהיא שחקנית. יותר מזה, סרטה האחרון היה אמור להצטלם בארץ אך הועבר לירדן בעקבות בעיות בטחוניות. מדובר בסרט טלוויזיה המספר על פרשיית מוחמד א-דורה (הילד שנהרג במהומות אוקטובר 2000) דרך נקודת המבט של אמו.
לימור לבנת קרסה לתוך עצמה כרגע.
אחרי כמה דקות של שיחה נעימה הצטרף מישהו נוסף שכנראה הכיר את קארי/קת'רין ממסיבה אחרת השבוע. "שכחתי להגיד לך," הוא אמר לפתע, "ממש אהבתי את "מלאך אצל שולחני"". הוא התכוון, כמובן, לסרטה של ג'יין קמפיון משנת 1990 שנותר אחר הסרטים החשובים ביותר שבוימו על ידי נשים או שהופקו בניו זילנד. "אה, את השתתפת בסרט?" שמעתי את עצמי אומר וכבר ב-ש' של "השתתפת" הבנתי שאני עושה טעות.
המבט של כל הנוכחים השתנה. "כן," אמר הבחור, "זאת קארי פוקס. היא השחקנית הראשית שם".
מיותר לציין בשלב הזה שמעולם לא ראיתי את "מלאך אצל שולחני".

נדמה שעשר הדקות אותן ביליתי בלהתנצל ולהאשים את האלכוהול עשו את העבודה ונראה שגב' פוקס הייתה לגמרי בסדר עם הכל. את המשך המסיבה היא העבירה בלהכיר לי אנשים ולהציג אותי כ"יוצר ישראלי עם סרט קצר" מול כולם, אחד מהם הוא הבמאי של סרט הפתיחה, "I am Divine", ג'פרי שוורץ.
וזה יעביר אותנו לדבר סוף סוף על הסרטים שהוקרנו בפסטיבל.

כל מי שהתארח בפסטיבל קולנוע עולמי יודע כמה קשה זה לראות לסרטים במהלכו. ולא רק כאשר מגיעים עם סרט. כאשר הייתי שופט בתחרות סרטי הסטודנטים בסאן-סבסטיאן ב-2008 זה היה בדיוק אותו הדבר. לא מדובר בקושי טכני כלשהו, אלא בעובדה שהרצון לפגוש כמה שיותר אנשים ולראות כמה שיותר מקומות מהעיר הזרה גורמים לצפייה בסרט באולם חשוך וסגור להראות כמו בזבוז זמן. אירוני, אך מובן.
לשמחתי הצלחתי לראות כמה מהסרטים המדוברים של הפסטיבל עוד בחודשים שקדמו לו. אחד מהם היה "הקומיקאי" שהזכרתי מקודם, אותו, כאמור, שמחתי ללוות בפאלנים במהלך פסטיבל הקולנוע הבריטי בינואר האחרון. סרטו המאוד לונדוני של הישראלי תום שקולניק התקבל יפה גם ב-LLGFF.
גם "Laurence Anyways" של ילד הפלא הקנדי זאבייר דולן הוקרן בפסטיבל. הסרט היפה הזה כיכב, כזכור, בפודקאסט "הסרטים הטובים ביותר שלא הופצו השנה בארץ" שהקלטנו אורון ואני כחלק מסיכומי השנה של הבלוג. סרט נוסף אותו הזכרתי בבלוג והוקרן בפסטיבל הוא המועמד התיעודי לאוסקר "איך לשרוד מגיפה" על מאבקה של תנועת "אקט אפ" במשרד הבריאות האמריקני במהלך התפרצות האיידס בניו יורק בשנות השמונים והתשעים. וכמובן גם "עלטה" הישראלי שבאופן משעשע למדי פרסמתי עליו ביקורת ב"עכבר העיר" בסוף השבוע שקדם לפסטיבל.
גם "השאר את האור דולק" ("Keep the Lights On"), כנראה הסרט ההומו-לסבי המדובר ביותר של השנה החולפת, הוקרן שם. הסרט הוקרן לפני כן בפסטיבל ירושלים מול אולם די ריק בשעות הצהריים, מה שיצר לא מעט הרמות גבה אצל באי הפסטיבל אז. אני באמת צריך לסיים לראות אותו מתישהו…
ככה יצא של"סריטה" היה סיקור ראוי של תכניית ה-LLGFF של 2013 עוד לפני שהוא התחיל.

חדור מטרה הצלחתי לראות עוד ארבעה סרטים במהלך הפסטיבל. למרבה הצער, הסרטים האלו היו מאכזבים למדי להוציא את סרט הפתיחה.
"I am Divine" הגיע ללונדון הישר לאחר הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל SXSW הטקסני. זהו סרט תיעודי הבוחן את חייו של אמן הדראג/טראש דיויין שעלה לגדולה בזכות סרטיו של ג'ון ווטרס "פינק פלמינגוס", "פוליאסטר" ו"היירספריי". הסרט עוקב אחר מהלך חייו של האריס גלן מילסטד מילדותו ועד מותו בטרם עת דרך כל התחנות החשובות בחייו וראיונות עם כל מי שהכיר בדרך ביניהם הבמאי ג'ון ווטרס, ריקי לייק, מינק סטול ועוד רבים. הסרט משתף פעולה עם אישיותו של מילסטד גם באיפיוניו הקיצוניים אך גם בצדדים הרגישים והפגיעים. בעקבות כך נוצר סרט כן ומרגש, אך גם מצחיק מאוד, שעושה כבוד גדול לדמות שבמרכזו אך גם יודע לקרוץ בהומור עצמי רב ולהציג צדדים פחות קסומים שלה. זהו סרט פתיחה מושלם לפסטיבל מכיוון שהוא עוסק בדמות שכל מי שמכיר את תרבות הפופ של המאה הקודמת נחשף אליה, והוא קצבי ומהנה מאוד.

אחד הסרטים היותר מדוברים של הפסטיבל היה "My Brother the Devil" של הבמאית סאלי אל הוסייני, אחד מיקירי הפסטיבלים של 2012. הסרט פרץ לתודעה בפסטיבל ברלין של אותה שנה כאשר זכה לתגובות נלהבות ולפרס הצילום בפסטיבל סאנדנס. אחרי הציפיות הגדולות אני חייב לומר שאני לא כל כך הבנתי על מה המהומה. כן, הסרט – שעוסק בשני אחים ממוצא מצרי בשכונה ענייה באנגליה – בהחלט לא רע אבל גם לא משהו להשליך עליו פרסים. הסרט נופל ללא מעט קלישאות של סרטי שכונה ולא באמת אומר משהו מיוחד או מעניין. גם שיבוצו בפסטיבל סרטים הומו-לסביים לא לגמרי יושב טוב. זה בערך כמו להקרין את "הערת שוליים" בפסטיבל לסרטי נשים. זה נכון שיש שם נשים אבל זה בטח לא העניין המרכזי. התימה הגאה של "אחי השטן" מתחילה שעה לתוך הסרט וגם לא מטופלת באופן יוצא דופן. קשה לומר שמדובר באכזבה, כי כן צריך לקחת בחשבון את הבאזז שהקדים את הצפייה שלי בו, אבל הוא בהחלט לא מהבולטים של השנה הקודמת כפי שהיה נדמה.
הסרט אגב, היה כשלון גדול בבריטניה כאשר יצא להקרנות מסחריות.

סרט לא טוב במיוחד שצפיתי בו היה "I Do" של הבמאי עם השם המסגיר גלן גיילורד, שהפיק את סרט הפתיחה החמוד של פסטיבל TLV האחרון, "Leave it on the Floor". הסרט מספר על בחור גיי שהיגר מאנגליה לניו יורק ונאלץ להתחתן עם חברתו הלסבית כדי לקבל ויזת שהייה.
האמת היא שאפילו בלי להתאמץ תיארתי סרט הרבה יותר מעניין ממה שבתאכלס קורה בו. המשחק די רע, הקלישאות חוגגות, המבע הקולנועי עייף והיחס של הסרט לשתי הנשים היחידות בו, אותן מגלמות אלישיה וויט שפעם נורא אהבנו וג'יימי לין סיגלר (מאדו סופרנו, בשבילכם), מעיד על מיזוגניה קלה. את התסריט כתב ה"שחקן" הראשי דיויד וו. רוס שנראה יפה על הפוסטר אבל המבט הריקני שלו מוחק כל טיפת סקס אפיל שיש לו.
אבל זה עוד היה טוב לעומת הסרט "R/Evolve" שכתב/ה וביים/ה בילי ריי, או מארי וויליאם ריי, או מה שהיא/הוא אמור/ה להיות. האמת שלא לגמרי הבנתי אם ריי, שכמובן נכח/ה בהקרנה, הוא גבר שהפך לאישה או אישה שהפכה לגבר, אבל בחירותיה האמיצות ושוברות המוסכמות בקשר להגדרתו/ה העצמית לא מחפים על עבודה כמעט בלתי נסלחת. הסרט מתייחס לנושא הנישואים החד-מיניים באופן שדווקא עלול היה להיות מעניין אילולא סיפור לא אמין בעליל, ליהוק נורא וצילום ועריכה חובבניים. זהו סרט שמורכב משוטים שאסור שימצאו את עצמם בתוך סרט, מצלמה שלא יודעת על מה להתפקס ומשחק שקשה להישיר אליו מבט. בתום הסרט אמור היה להיות דיון עם הבמאי/ת והמפיק/ה אבל לפי הנטישה ההמונית וההיסטרית של הקהל אני תוהה אם זה אכן התקיים.

הסרט העלילתי האחרון שראיתי בפסטיבל נקרא "Animals" ובו התברר לי שהתקנאו הספרדים ב"דוני דארקו" ולכן יצרו גרסה משלהם לסרט הקאלט האהוב של ריצ'רד קלי. הרבה דברים נפלאים יש ב-"Animals" אבל רובם מייצרים געגועים לסרטים אחרים. "דוני דארקו" ועולם הסאונד שמזוהה בעיקר עם דיויד לינץ' ללא ספק הובילו את הבמאי מרסל פורס ביצירת סרטו, כמו למשל סצנת הקליימקס שמתרחשת במסיבת האלווין ורעשים תעשייתיים מבשרי רעות ברקע. על אף שיש בו באמת כמה רגעים יפייפיים נדמה שהסרט פועל על פול גז בניוטרל ויכל לייצר אימפקט רגשי וקולנועי גדול הרבה יותר. בשורה התחתונה הייתי ממליץ לכם לחפש את הסרט המיוחד הזה, בעיקר אם אתם חובבי סרטי התבגרות פנטסטיים בעיירות קטנות, אבל לא לצפות ליותר מדי.

"Burn: Moving Images & Cabaret Artist" הוא עוד אירוע שנכחתי בו, והוא היה חלק ממסגרת "גוף" של הפסטיבל. על אף שהוא התקיים באחד מאולמות הקולנוע של ה-BFI לא היה מדובר בסרט אלא ברצף של קטעי וידאו-ארט קווירים שאצר עורך מדור הקברט של טיים-אאוט לונדון, בן וולטרס. ההקרנות כללו גם הופעת קברט והופעת דראג שוברת מוסכמות והאמת שהרוב היה די מעניין ומסעיר, אבל לא הכל. בסופו של דבר זה נראה קצת כמו ערב צפייה בסרטוני יו-טיוב עשוי היטב, אבל זה היה שווה בגלל הסרטון האחרון שאותו גם ביים וולטרס, "Vinegar to Jam" על ערב הדראג האחרון של מועדון הביסטרוטק הלונדוני באופן שהזכיר את הסרט "סיבוב הופעות" (Tournee) הצרפתי של השחקן מתיה אמרליק. זה ועוד סרט הומוריסטי קצר על בחור קווירי למדי שמפתח אובססיה לחשבון הטוויטר שלו בו נאמר המשפט אותו אקח עמי לכל מקום: "משקפי שמש מאפשרים לך להביט על אנשים מבלי שהם יודעים זאת. ממש כמו פייסבוק רק בחיים האמיתיים". קסם.

הסרט שלי הוקרן יחד עם עוד חמישה באולם המרכזי של ה-BFI שכולל מעל 400 מקומות והיה מלא לחלוטין. הכותרת שניתנה למסגרת הקצרה הזו הייתה "How to have a Relationship" והסרטים עצמם עסקו בפרידות והתאהבויות.
לפני ההקרנה נאלצתי, יחד עם עוד ארבעה במאים מהמסגרת, לעמוד על הבמה ולענות על שאלות ששאל הלקטור הראשי של הפסטיבל, בראיין רובינסון הנחמד. זה היה מעט מלחיץ אבל נראה לי שזה עבר בסדר. מתוך השישה בלט במיוחד הסרט "Sabbatical" האמריקני של גלן קייזר שאולי לא התהדר בעשייה קולנועית חד-פעמית אבל במרכזו היה תסריט מצחיק ושנון על זוג שחוזר זה לזה לאחר פרידה יזומה.

מכיוון שלא יכולתי שלא להזניח את עבודתי העיתונאית (שאיש לא ביקש ממני לבצע), הסתקרנתי לדעת איך היו התגובות להקרנת "עלטה" הישראלי. נדמה לי שכמעט כל האנשים אותם שאלתי שראו את הסרט או שדיברו עם אנשים שצפו בו נתנו חוות דעת חיובית למדי. חיבה יוצאת דופן הייתה לשני השחקנים הראשיים, מיכאל אלוני וניקולאס יעקוב, שגם הם הגיעו לפסטיבל. הם קיבלו המון מחמאות על המשחק שלהם ועל אישיותם באופן כללי.
עם זאת שמעתי לא מעט טרוניות ממארגני הפסטיבל ומהעיתונאים דווקא על מיכאל מאייר הבמאי, שכנראה לא היה לבבי במיוחד בשיחות ובראיונות. חלק תרצו את זה בג'ט-לג (מאוד קשה לנחות בעיר זרה וישר ליפול לזרועותיהם של מראיינים ואנשי יח"צ ששואלים את אותן שאלות שוב ושוב ולצאת מזה כמו שצריך), אבל חלק לא עשו לו הנחות. בכל מקרה, הסרט, לפי מיטב ידיעתי, התקבל בחום במהלך ה-LLGFF.

עושים כבוד ל"עלטה" במרכז האירוח של הפסטיבל

בלי קשר לפסטיבל נפגשתי בלונדון עם אדוארד הוג, השחקן של "הקומיקאי", אתו התחברתי במהלך הפסטיבל הבריטי האחרון. כבר כשהיה בישראל קיבל הוג את החדשות המשמחות שהוא לוהק לסרטם הבא של האחים וואצ'אוסקי ("מטריקס", "ענן אטלס") שיצטלם במאי הקרוב, וכרגע הצוות נמצא בתהליך פרה-פרודקשן ובפגישות של חזרות והקראת התסריט.
הוג עצמו הופיע כבר ב"אנונימוס" ובסרט שסחף את פסטיבל חיפה האחרון, "דמיין" ("Imagine") על המורה החדש בפנימיה לעיוורים, אבל אין ספק שזהו הסרט הגדול ביותר שאליו לוהק עד כה.
אד התעקש להזמין אותי כמעט לכל בירה שעצרנו לשתות בדרך ובהתחלה התנגדתי אבל אז נזכרתי שהוא הולך לשחק בוואצ'אוסקייה הבאה ולכן בטח יש לו כמה פאונדים לגינס. על הדרך הוא הסכים לספר לי שלסרט, שיקרא Jupiter Ascending בכיכובם של אחד מאנשי השנה של "סריטה" צ'נינג טייטום ומילה קוניס (עד כאן אינפורמציה שאפשר למצוא ב-IMDB), הוא מין שילוב פנטזיה ומד"ב על סיפור שלגיה. לדבריו לנה ואנדי כבר סיימו להלחין את המוזיקה יחד עם מייקל ג'יאצ'ינו, וכבר חשפו בפני השחקנים את העיצוב האומנותי של הסרט שיצטלם בלונדון באולפנים בהם צולמה סדרת "הארי פוטר". הוא עוד הסגיר שג'ים ברודבנט, שעשה את התפקיד הטוב ביותר ב"ענן אטלס", יופיע בתפקיד קטן שיצריך לא יותר מיומיים צילומים והוא עושה זאת בעיקר מתוך חיבה גדולה לבמאים.
אד יופיע בתפקיד אחד הרעים (מסתבר שכל אחד בסרט שהוא לא קוניס או טייטום הוא רע) ותוכלו לזהות אותו כי הוא זה שיראה כמו עכברוש. הדבר הבא ששאלתי הוא האם האיפור יעשה על הסט או באפקטים דיגיטליים ולכך ענה אד שהאיפור באופן כמעט מוחלט יהיה פרוסטטי. הסרט אמור להיות חלק מטרילוגיה וכל מה שאסגיר מרגע זה יחשב בגדר ספויילר.
זו כנראה הפעם הראשונה שאני מתרגש לקראת סרט של האחים ווצ'אוסקי מאז 2003. מצד שני, כולנו זוכרים איך זה נגמר אז…
Jupiter Ascending מתוכנן לצאת ב-2014.

את לונדון עזבתי ב-21, שלושה ימים לפני סיומו, לא לפני שהספקתי להגיע למסיבה בשגרירות הקנדית שבגובסנור סקוור בידיעה שזה המקום הבטוח ביותר מפני התפרעויות איראניות. הרבה לספר על האירוע אין מה חוץ משלושה אלפרדים שהסתובבו בנינו ומילאו את כוסות הבירה (הקנדית) שלנו מבלי ששמנו לב עד שנאלצתי לדדות לחדר המעילים לפני שיצאתי לאוויר הלונדוני הקפוא להפרד מעוד כמה חברים. יום למחרת חיכו לי מחוץ לדירה מכונית ונהג מטעם הפסטיבל להסיע אותי אישית לשדה התעופה שבסאות'אנד משם תפסתי טיסה להולנד כאשר אני נאלץ לוותר על המסיבה הטובה ביותר של הפסטיבל, זו שאורגנה על ידי חברת ההפצה פיקאדילו שהפיצה בין היתר את "אנטרקטיקה" ואת "הסיפור של יוסי".
נפרדתי מלונדון בידיעה שעוד אשוב לא רק לעיר, אלא לפסטיבל הנהדר הזה.

הנוף ממתחם ה-BFI אל עבר מרכז לונדון כפי שנתפס באייפון שלי