סיכום 2012: המנצחים והמפסידים

בתחילה הסתמן שאלך על פורמט סיכום שנה מעט שונה מזה שמלווה אותי בשלוש השנים האחרונות (הנה סיכומי 2009, 2010 ו-2011 שלי). בעיקר מטעמי התחדשות, למרות שאני מאמין גדול בתבניתיות של סיכומי שנה. היא זו שעוזרת להכניס את כל המחשבות למסגרת ועצם הבנאליות שלה הוא מבורך במקרה של הסתכלות אל מעבר לכתף ושליפת כל האירועים והסרטים שעשו את השנה החולפת למה שהיא. מטעמים אלה ואחרים, החלטתי לא להחליט – לקחתי השראה מיתר חברי הבלוג והלכתי על סיכום השנה במסגרת המוכרת, תוך ניסיון לפרוץ אותה מדי פעם.

השינוי הראשון הוא ויתור על דירוג עשרת סרטי השנה שלי, לטובת פודקאסט מיוחד שיעלה מחר ובו אור ואני נסקור את הנבחרים שלנו. אומר זאת כך: רמזים לזהות הסרטים האהובים עליי ביותר מ-2012 בהחלט נמצאים כאן בהמשך. אבל לא כולם. עוד חידוש שאני רוצה לנסות הוא הסתכלות חוץ קולנועית על אירועים קולנועיים חשובים (עבורי) מאוטוטו-אשתקד, ובכך אתחיל. לאחר מכן, הקטגוריות המומצאות והמטופשות שאהובות עליי כל-כך (האוברייטד, האנדרייטד, ציטוט השנה בקולנוע ושאר חבריהם), שתמיד עושות סדר ומאפשרות להתייחס גם אל סרטים שלא הייתה שום דרך אחרת להתייחס אליהם. יאללה, התחלנו.

אבני הדרך של 2012

פסטיבל הקולנוע הבריטי  – איזו פתיחה מוצלחת סיפק לנו האירוע המפתיע לטובה הזה, שאני לא זוכר כבולט כל-כך בשום שנה אחרת. במדינה שנשלטת פחות או יותר בידי שני פסטיבלי קולנוע (חיפה וירושלים, למען הסר ספק), עם האלטרנטיבות הקבועות (פסטיבל דרום שאגע בו בהמשך), זה קריטי שיזרחו לפתע גם הפתעות שכאלה. ובמדינה שבה כל שתי הקרנות בנושא מסויים ובסינמטק כלשהו קוראות לעצמן "פסטיבל קולנוע", היה תענוג להיות חלק מאחד שהיה באמת חגיגה סינמטית. התוכניה היוצאת מן הכלל שהייתה השנה איפשרה לסריטה לסקר אותו בהרחבה, כולל סקירות על כל ההיצע של הפסטיבל ושני ראיונות, והרי אין דבר שאנחנו אוהבים יותר מאשר לסקר בהרחבה. כשמגיע.

ההקרנה של "Star Wars Uncut" בסינמטק הרצליה – ההתארגנות הספונטנית של מוסד כמו סינמטק הרצליה ויניב להקרין בפומבי סרט באורך מלא מהיוטיוב, פשוט מרגשת אותי גם כאשר אני רק נזכר בה ממרחק הזמן. מרגש לפחות כמו היוזמה של כמה מעריצי "מלחמת הכוכבים" שהחליטו לחלק את הסרט הראשון והמקורי לקטעים בני כמה שניות, אותם יצלמו מחדש מעריצים אחרים בכל דרך שעולה על רוחם, כאשר לבסוף הכל נתפר בסופו של דבר מחדש להרכבת סרט ביזארי במיוחד, גרסה של המון במאים לסיפור הקלאסי. הערב ההוא הפך לסקירה שלי אודות הסרט עצמו, שאם פספסתם – כדאי לכם ולכן לבנות מכונת זמן ולחזור אל אותה הקרנה בהרצליה, הדרך היחידה מבחינתי לצפות בו. אני זוכר את ההתאפקות מלראות אותו לבד ביוטיוב וכמה זה היה שווה את זה בדיעבד. אתם לא חייבים, הנה הוא כאן:

פסטיבל קולנוע דרום בשדרות – יכול להיות שקולנועית, לא הייתה זו החוויה הכי מהותית שלי השנה. אבל אישית, מאוד אישית, ערב הפתיחה של פסטיבל קולנוע דרום הוא המשמעותי ביותר עבורי ב-2012. אם ישאלו אותי עליה בעתיד, בטח אזכר בערגה באירוע הזה, בתמונות, במחשבות, ברגעים. וזה הרבה בזכות האירוח המפרגן-יתר-על-המידה שזכיתי לו, אודה ולא אבוש. אבל זה גם הודות לאווירה פסטיבלית אמיתית, כזו ש"גדלה עליך" עם כל יום שעובר ועם כל רגע נוסף במקום ההזוי הזה ששמו שדרות. וזה בעיקר כי זה היה היום בו הלב שלי חזר לפעום.

הטבח בהקרנת "עלייתו של האביר האפל" בארצות הברית – כמה כעסתי כאשר נודע לי על האירוע הזה. אני זוכר את התקף המחשבות הפראנואידיות, אחרי שעיכלתי את הידיעה שמישהו החליט שבא לו להיכנס לבית קולנוע ולהרוג בלי הבחנה אנשים חפים מפשע, שרק רצו לברוח מהמציאות לכמה דקות. באופן קצת אגואיסטי, חשבתי משהו כמו "אוי ואבוי, זה מה שיזכרו מהסרט הזה". קצת כמו שמ"האביר האפל" זוכרים את מותו הטרגי של הית' לדג'ר זצ"ל. התסכול וחוסר האונים על כך שזה לא הזמן לדבר על קולנוע כשאנשים אמיתיים נהרגים באכזריות, פשוט גמרו אותי. כלומר, לא רק שלא ידעתי מה בכוחי לעשות כדי לגרום לסרט הנועל בטרילוגיה של כריסטופר נולאן להיזכר בזכות איכותו, אלא שגם ידעתי שלא משנה איזה פתרון אעלה בחכתי – יהיה לי אסור להשתמש בו עד שהמצב יירגע. בדיעבד, כל שנותר הוא הסקירה שלי (שנכתבה לפני הטבח הנורא ולכן אין בה התייחסות אליו). מהמקום בו אני נמצא עכשיו, ייתכן והנורמליות הזו היא הדרך היחידה להשיג את מטרתי. כלומר, כמו שלהמשיך בשגרה בזמן טרור הוא ניצחון על הטרוריסטים, כך התייחסות קולנועית נטו לסרט הזה היא ניצחון על הרוע שהקיף אותו, שלא באשמתו.

הזכייה של הדס ירון בפסטיבל ונציה – אולי זה המקום להתוודות כיוון שייתכן ודעתי בעניין לא הייתה פומבית. הנה זה בא – לא אהבתי את "למלא את החלל". וההצלחה שלו מוזרה לי מאוד. עם זאת, מצאתי את עצמי פועם מהתרגשות כאשר הוכרזו הזוכים של פסטיבל ונציה והדס ירון ביניהם. מיהרתי לפרגן, אני אפילו זוכר שצהלתי בקול רם. בניגוד למכבי תל אביב בכדורסל, מסתבר שאין לי שום בעיה לשמוח יחד עם סרט שלא אהבתי ושחקנית צעירה שזכתה לכבוד נדיר בפאר שלו, על הופעה שלא התחברתי אליה. זה הזכיר לי שאולי למרות הכל אני לא אדם קטן וקטנוני כמו שרבים נוטים לחשוב, בעקבות העבודה שלי, וגם כמה אני אוהב את הקולנוע הישראלי, הטוב והפחות טוב.

החופשה הכפויה מסריטה – הדבר הכי קשה שעשיתי השנה, ללא צל של ספק, הוא לקחת צעד אחורה מניהול אובססיבי של הבלוג הזה בשנתיים האחרונות. העיתוי, תחילת השנה העברית שהוא גם יום ההולדת השני של הבלוג, כנראה לא היה מקרי (עובדה שגם סוף השנה האזרחי יביא עימו שינויים כפויים בחיי). בחודשים האחרונים אני כאן פחות, נוכח נפקד, אבל יודע שאתם בידיהם הטובות של אור, עופר, פבלו ויניב – שהתגייסו כולם למען משהו שאני הקמתי והם הפכו לבית. אני מודה להם גם כאן ובפומבי וממש נזהר שלא להשתפך. ואף מבטיח להשתדל להיות כאן יותר, אלוהים יודעת שזה חסר לי נורא.

הקרנת ההוביט ב-HFR – באופן סימבולי, אני קופץ הישר אל חזרתי האמיתית אל הבלוג, בפוסט המדריך למתלבטים בעניין האופן הנכון לראות בו את "ההוביט: מסע בלתי צפוי". הבטחתי שכאשר יבער לי לחלוק ולא תהיה לי במה אעשה זאת כאן, וכך היה. הסיבה האמיתית לכך הייתה ההרגשה למראה הפריים הראשון מתוך 48 הפריימים שמרכיבים את השניה הראשונה של הסרט, בגרסתו העדיפה עליי, גרסת קצב הרענון הגבוה (High Frame Rate). למי שזוכר, זוהי שלהבת אש קטנה שניצתת, מאירה את המסך השחור ואז מתגלה כמאור בידו של בילבו בגינס, שכותב את ההרפתקה שאנו עתידים לראות. כאילו רצה פיטר ג'קסון להגיד לנו שהוא בורא מחדש את העולם, כסיפור כמובן (לא לחינם כיניתי את הבמאי "בורא עולמות" בביקורת שכתבתי על הסרט לעכבר העיר). כל הפריימים שבאו אחר-כך עוררו גלים של תחושות מנוגדות, כפי שהיטיבו לנסח זאת שני שותפיי לצפייה. אני לא יודע אם זה יהיה קוריוז או המדרגה הראשונה במשעול חדש בו יצעד הקולנוע מעתה, אבל לספר שהייתי שם – אני יכול.

ובהמשך ישיר וספק-טבעי, הקטגוריות המסורתיות:

הסרט הגרוע של השנה – בדרך כלל אני מתחבט קשות בקטגוריה הזאת, אבל הפעם אני שמח לבשר שאת רוב הסרטים שנחשבים ממש מחרידים פשוט יצא ופספסתי השנה. הידד. בכל זאת אציין לרעה את "זעם הטיטאנים" שיש בו סצנה אחת אדירה ועוד חמש מאות איומות, את "מים ואהבה" שהתיש אותי בקלישאתיות ובתלישות שלו, את "כלים שלובים" שלא אהבתי בו אפילו דבר אחד ואת כל הסרטים שהיו כל-כך סתמיים עד כי כנראה ושכחתי אותם.

האוברייטד – "הנוקמים"/"בקתת הפחד". כלומר, כל דבר שג'וס ווידון היה מעורב בו השנה. שני סרטים שנופחו מעל לכל פרופורציה הגיונית בעיניי, כאשר הראשון והטוב מביניהם הפך לשובר הקופות של 2012 והשני… טוב, לא בא לי לדבר על השטות הזאת. עשיתי זאת מספיק. גם את "כרוניקה בזמן אמת" ראוי להזכיר, שכן הוא אפילו לא היה סרט הפאונד-פוטג' הכי טוב השנה. מי כן? דלגו קטגוריה.

האנדרייטד – "פרוג'קט איקס". מסתבר שרוב האנשים לא יזהו יצירה מגדירת דור גם היא תפגע בהם בצורת גמד מפצח אשכים. חוץ מפבלו. ואבנר שביט.

הפתעת השנה – מאיזה גן עדן של קולנוע בא אלינו הסרט הזה? מי ידע שאפשר לעשות ככה רימייק לסדרה מעופשת מהאייטיז? מי ידע שג'ונה היל הוא גם תסריטאי? ושצ'נינג טייטום הוא אשף קומי? ואיך הצליחו להחביא ככה את ג'וני דפ במשך סרט שלם וליצור את הופעת הקמאו המבריקה של השנה? המון שאלות, תשובה אחת ויחידה – "רחוב ג'אמפ סטריט 21" (או איך שקראו לו בעברית קלוקלת). איזה כיף של סרט!
מקום שני: "שומרים על השכונה".

הסרט שכולם אהבו ואני לא – מפתה לכתוב כאן את "ממלכת אור הירח", אבל הבעיה הייתה אצלי ללא ספק. גם את חוסר החיבה שלי ל"הדיקטטור" הבעתי בפומבי. אז נשארנו עם המנצח – "מחוברים לחיים". אור כבר כתב על חוסר הנחיצות בביקורת מנומקת בעניין הסרט הזה, שהיה הנצפה והאהוב ביותר השנה בבתי הקולנוע בארץ. אז לא אנסה אפילו. כמות הוויכוחים שנגררתי אליהם השנה בהם אני מנסה להסביר למה אני לא אוהב סרט בהחלט מצחיק אבל שבקושי עומד בסטנדרטים הבסיסיים והמינימליים להם מחוייב סרט קולנוע בעיניי – היא אבסורדית. אז בואו נגיד את זה ככה – שימו לב לסרטים הנצפים ביותר בישראל בשנים האחרונות: "זוהי סדום", "הדרדסים", "מחוברים לחיים". מזהים דפוס? נכון שפתאום התוצאות הסבירות של הבחירות המתקרבות נראות הגיוניות לגמרי?

התקרית שאני הכי מצטער עליה השנה – הסקירה על "משחקי הרעב" והשלכותיה. אני מקווה שלמדתי משהו מכל זה. אולי – לעולם אל תקרא לאנשים אחרים טיפשים, אחרת יאשימו אותך בהתנשאות. כלומר, אפשר במרומז, כמו שעשיתי בפסקה הקודמת. אבל חוץ מזה – לעולם לא.

בלוף השנה: "טד". מה, זה, הח-ר-א הזה? שמישהו יסביר לי מה מצחיק פה. בעצם עזבו, אני לא מקשיב. ולחשוב שאני צריך לבלות את ערב האוסקר מול האידיוט הכל-כך-מבסוט-מעצמו הזה. אוף.

ציטוט השנה – כמעט כל דבר שיוצא מהפה של גאי פירס ב"נעולים" / כל דבר (כ-ל דבר) שיוצא מהמסכה של ביין ב"עלייתו של האביר האפל". משהו שאשכרה השתמשתי מחוץ להקשר? אולי רק הגרסה של שון פן ל"משהו לא בסדר פה אבל אני לא יכול להניח עליו את אצבעי" בסרט המופלא "זה בוודאי המקום".

הצילום המדהים של השנה – "זה בוודאי המקום". בחיים לא ראיתי דבר כזה, או גישה כזו לצילום סרט. אם תבדקו טוב, יש סיכוי שאני עדיין עומד נפעם מחוץ לקולנוע לב מאז ההקרנה בחודש מרץ.
צל"ש –  "חיותה וברל". גיא רז, אתה גאון. עזוב אותך מהאקדמיה.

הסרט שאני הכי מצטער שפספסתי – וואו, איזו רשימת השלמות הצטברה לי. בין היתר: "בתוך הבית", "כמה טוב להיות פרח קיר", "מלון מריגולד האקזוטי", "עוד לא ראיתם כלום". אבל הכי הכי? "אמיצה".

הסרט שאני הכי מצטער שראיתי – "הואלס האחרון". אני עדיין שוקל ברצינות לשאול מקדחה מדארן ארונופסקי ולמחוק לפחות את סצנת הואלס מהמוח שלי.

טרנד השנה – חוץ מיותר מדי אגדות וסיפורי-עם, כולל גרסאות כפולות, נדמה לי שהכי סבלתי השנה מסרטים רומנטיים שלא מאמינים באהבה ("הואלס האחרון", "עד החתונה זה יעבור"). כן, גם אני לא הבנתי את זה. או שאולי פירשתי הכל לא נכון. בכל מקרה, תודה לאל (כך אני אוהב לכנות לפעמים את דיוויד או ראסל) על כך שסיים עבורי את 2012 עם "אופטימיות היא שם המשחק", הסרט שהוכיח שאפשר גם אחרת. כלומר, כרגיל.

סצנת השנה – האמת היא שכתבתי את 20 הרגעים שלי בתגובה לפוסט סיכום השנה של אור, אבל אם לבחור רק סצנה אחת שאקח איתי אל האינסוף משנת הקולנוע של 2012, זה יהיה אך ורק הקרב המכונן של בטמן וביין ב"עלייתו של האביר האפל". אחרי הצפייה הראשונה חשבתי שהיה זה האיימקס שהלם בי בכל הכוח, אבל אחרי הצפייה הנוספת והנורמטיבית הבנתי שכדאי שאבהיל את עצמי לבית החולים כדי לבדוק שלא נשברו לי עצמות מהמכות של ביין. בא לי להראות אותה בריפיט לכל מי שאי פעם אמר שכריסטופר נולאן לא יודע לביים סצנת אקשן.

הפסקול הטוב של השנה – "ארץ יבשה". ניק קייב, שגם כתב את התסריט, רקח סופר-גרופ פיקטיבי אשר יצר גרסאות מרהיבות לשירים ברוח התקופה בה מתרחש הסרט. הנה טעימה, פשוט תתמסרו לזה:

אי-ההפצה המקוממת של השנה – פחות או יותר כל מה שראיתי בפסטיבלים של ירושלים וחיפה ואהבתי. בעיקר "פשיטה", "טעם החיים", "מעבר לגבעות" ו"הדשוט".

הפרס ע"ש 300/בנג'מין באטן לסרט שהטריילר שלו יותר טוב ממנו – "ראלף ההורס". מצטער, ממש רציתי לאהוב את הסרט הזה, בסוף יצא שרק חיבבתי אותו.

הסרט ששמו גרם לאכזבה אצל הכי הרבה פאקצות – "ראלף ההורס".
ואצל הכי הרבה חובבי אימה – "היסטריה".

אם שכחתי משהו, יכול להיות שתמצאו אותו בפודקאסט הבא עלינו לטובה. כי מחר בבלוג – סרטי השנה. ומחרתיים – אנשי השנה.