• פרויקט סרטי סטיבן קינג - הפרק האחרון בהחלט
  • דיווח נוסף מהפסטיבל המקוון We Are One
  • דגימת כמה סרטים מהפסטיבל המקוון WE ARE ONE
  • ״אני כבר לא שם״, סקירת נטפליקס
  • פרויקט סרטי סטיבן קינג - פרק 39
  • אימת החודש - מאי 2020: חנוכה קטלני ורוברט אלטמן
  • במקום סרטים חדשים: מהדורת צפייה ביתית 11
  • ״מיסי מסתבכת״, סקירת נטפליקס מפורטת במיוחד
  • ״הבטלנים״, סקירה לסרטו של פליני שזמין בסינמטקים
  • זוג יונים
  • ״וונדה״ והסרטים הקצרים של ברברה לודן
  • ״משבר זהות״, סקירה לכבוד שידור בהוט
  • בחזרה אל סרטי נעוריי: ״דבר אליה״
  • דירוג 25 הסרטים הכי טובים של נטפליקס על-פי סריטה

מהדורת שבת: 18 באוגוסט 2012

18 באוגוסט 2012 מאת אורון שמיר

שבוע לא פשוט עבר על הבלוג, אבל הוא שרד אותו והוא כאן כדי לספר. בין היתר על: ״לא בתל אביב״, זוכי אסיף 2012, תגובות למועמדים לאופיר, דיבורי אוסקר, אלכס דה לה איגלסיה, נורי בילגה ג׳יילן, שני אירועי קולנוע מומלצים ושני טריילרים אדירים.

לא בתל אביב, בלוקרנו.

אור

הפוסט הכי נקרא של השבוע אצלנו היה התגובה שלי להכרזת המועמדים על פרסי אופיר, ובו עמדתי על העובדה שאף סרט ממסלול הפרינג'/גרילה לא הצליח לקבל ולו מועמדות אחת בכל 15 הקטגוריות. הפוסט גם הצית דיון די מעניין בתגובות.
קיבלתי לא מעט פידבקים חיוביים על הפוסט הזה, אבל היו גם כמה אנשים שאני מאוד מעריך את דעתם שמצאו את הטקסט כהתקפה שלא במקומה על האקדמיה וטענו שנקודת המוצא שלי היא בעייתית.
אני חייב להגיד על זה משהו. תראו, זה משהו די שכיח לצערי. אנשים (כל האנשים) קוראים טקסטים דרך פריזמה אישית ומאוד מסויימת, ולעיתים מפספסים את הכוונה או מטעינים אותו בדברים שלא שם. בפוסט המדובר הקדשתי לא מעט פסקאות (יחסית) לכך שהאקדמיה לקולנוע – על קברניטיה וחבריה – באמת מנסים לשפר את שצריך, והמניעים והכוונות הם טובים וראויים. לדעתי בכל אופן. אתם מוזמנים לרדת למטה למשפט האחרון כדי לראות את זה באופן די מוחלט. אך עם זאת היו לא מעט שפספסו את זה.
לכן חשוב לי להדגיש לכל מי שחושב אחרת – הסיקור שלנו על האופירים נובע מתוך אובססיביות ואהבה אמיתית למוסד הזה ולקולנוע הישראלי. הוא לא בא ממקום של "אנחנו יודעים יותר טוב ורוצים לספר לכם למה" אלא הרבה יותר ממחשבה בסגנון "היי, זה נראה כיף. אנחנו רוצים לשחק גם". זה נכון שהדברים מאוד רגישים כשמדובר ביצירות צעירות, אבל הרעיון הוא לפתח דיון ולהביא את הנושא לקדמת הבמה. כן, אנחנו מביעים את דעותנו לא מעט, וכן, אנחנו מרשים לעצמנו להעביר ביקורת כשאנחנו חושבים שהיא ראויה ומנומקת, אבל זה מה שנותן לזה את הערך המוסף.
לכן אני מקווה שבהמשך העונה, כאשר נמשיך ונדבר פה על האופיר על כל האספקטים השונים, תשתדלו לקרוא את זה דרך הפריזמה שאותה אנחנו מנסים להעביר, ולא ממקום מתלהם או מתנשא.

ולעניין אחר בערך באותו נושא: מרוקו היא הראשונה שפתחה את המירוץ לפרס הסרט הטוב ביותר בשפה זרה לאוסקר הקרוב (הדד-ליין להגשה הוא הראשון לאוקטובר). היא שלחה סרט שהוקרן בשקט בפסטיבל ברלין בשם Death for Sale. להזכירכם, מרוקו הצליחה די במפתיע להכנס שנה שעברה לתשיעייה עם הסרט Omar Killed Me.
כמו שנה שעברה, אנחנו נדון בכל המירוץ התמיד מרתק ותמיד מאכזב הזה באוקטובר.

אחרי "עלייתו של האביר האפל" העולם צריך סרט חדש להתעסק בו ולטחון אותו עד שלא יישאר ממנו אבק. לשמחתו ולצערי הסרט הזה נמצא. מדובר ב-The Master של פול תומאס אנדרסון, שלהסביר למה הציפייה אליו כה גדולה משולה ללהסביר למה חשוב לשתות מים בקיץ.
ועם זאת, הסרט – שתאריך היציאה הרשמי שלו הוא 21 בספטמבר, אחרי שיוקרן בונציה – כבר עכשיו מתחיל לסבול מעודף התייחסות. שתי הקרנות סמי-סודיות התקיימו לו בארה"ב וכל בלוג שמכבד את עצמו פרסם מקבצי טוויטר או ביקורת בזק של מישהו שבמקרה היה שם. תאמינו או לא, כבר עכשיו הסרט נחשב "חד פעמי", "יצירת מופת", "זוכה בטוח באוסקר", "עילוי" ועוד מלא מילות שבח שמפנות אותי לגוגל-טרנסלייט. שני טריילרים השתחררו כבר ועכשיו הסרט הזה סובל מעודף ציפיות והמאסה כללית.
אני שונא בלוגים לקולנוע.

גיבור השבוע שלי הוא אלכס דה לה איגלסיה, הספרדי השמנמן שבמהלך השנה האחרונה הפך את עצמו לאחד מבמאי הבית של הבלוג. זה התחיל בפסטיבל ירושלים הקודם עם "בלדה טריסטה" שגרם לאורון לצאת למסע בעקבות כל סרטיו עד כה.
פסטיבל ירושלים הגדיל להביא גם את סרטו האחרון "טעם החיים" (As Luck would have It או בספרדית: La Chispa de la VIda) השנה. אני פספסתי אותו אז (אורון כמובן שלא) אבל ראיתי אותו ממש היום. בתוך כל השבוע הממש מעאפן שהיה לי, הסרט הזה, שהגיח ממש בשלהי השבת, פשוט שיפר לי את כל מצב רוחי והטעין אותי מחדש. הוא מחכה לכם בספריות האוזן השלישית.
מעבר לזה שהסרט מצויין ודה לה איגלסיה הזה הוא חתיכת אשף קולנועי, הדהים אותי כמה "טעם החיים" רלוונטי לאירועים שקרו בישראל בחודשים האחרונים. לכן אני מפציר בחברות הפצה שנתקלות בפוסט הזה – אנא מכם, הביאו את הסרט הזה להקרנות מסחריות בארץ ומהר. סריטה מתחייב ליחצ"ן אותו באדיקות.

ולסיום: אמנם זה כבר מעט לא רלוונטי, אבל לא אוותר על ההזדמנות הזו, על אף שעבר שבוע: ברכות חמות ומחיאות כפיים סוערות לנוני גפן שסרט הביכורים שלו (שצולם בעיירת הולדתי, אגב) "לא בתל אביב" זכה בפרס חבר השופטים בלוקרנו. את הסרט הפיק איתי תמיר ("השוטר", "שרקייה").
לכל אלו שמתלוננים על כך שבלי קרנות אי אפשר להרים כלום או שלקולנוע השוליים בארץ אין סיכוי לעשות את מה שהקולנוע הממוסד עושה – הא לכם!
נוני, אני מצדיע לך!

עופר

כמעט ולא התייחסתי לדיון הער שהתרחש כאן השבוע סביב המועמדויות לאופיר. בקצרה הנה עמדתי: ברגע שהסרט הושלם והוא מובא לשיפוט המבקרים, הקהל והאקדמיה, דרך הפקתו פחות רלוונטית. סרט צריך לעמוד בפני עצמו בהשוואה מול כל סרט. לכן, לדעתי, קטגוריות ה"פרינג'" היא בעייתית, בלי קשר לאילו סרטים כלולים בה, אילו סרטים בחרו שלא להתחרות בה (או היו יכולים להתחרות בה) ואלא אם "ג'ו + בל" יזכה בפרס הסרט, לא היה בה ממש טעם השנה. הדרך לעזור לקולנוע ישראלי "עצמאי" יותר צריכה להיעשות, על ידי האקדמיה וגורמים אחרים, בדרכים אחרות. חוסר היכולת של הסרטים הללו למצוא מפיץ מעבר לסינמטקים היא בעיה מטרידה יותר ממועמדותםאו אי מועמדותם לפרס. בכל אופן, כאשר אני בוחן את ששת הסרטים המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר, איני יכול לומר שלא מדובר ברשימה מגוונת מאוד, גם אם היא לא מסכמת את כל מה שאהבתי השנה בקולנוע הישראלי. אף כי הסרטים אשר הכי אהבתי השנה לא כלולים בה, זוהי רשימת מועמדויות מכובדת ויש בה סרטים הראויים לדיון נרחב על מה שיש בהם, לא על מה שהם לא ועל דרך המימון שלהם. עיקר מה שהפריע לי בדיון שהיה כן השבוע זה שנדמה כי הוא עסק בכל דבר, פרט לסרטים עצמם.

אם כבר ברשימות ומועמדויות: כמובטח, הרשימה המלאה של משאל המבקרים של Sight and Sound עכשיו אפשר לראות מהם כל הסרטים שקיבלו קולות, כיצד הצביעו המבקרים הישראלים (בין היתר) וגם את הרשימה של סלבוי ז'יז'ק, שהיא די מיוחדת. אפשר גם לראות איזה סרטים כל במאי הכניס לרשימה וכמה סרטים ישראלים קיבלו קול בודד (ויש שם הפתעות). בשבוע הבא, תפורסם באינטרנט רשימת הבמאים.

חוץ מזה תזכורת: רטרוספקטיבה לנורי בילגה ג'יילן מתייקמת בימים אלו בסינמטקים השונים והיו זמנים באנטוליה שלו יוצא להקרנות מסחריות ביום חמישי. כי זה שקיץ לא אומר שאסור לנו לחשוב גם בסרטים המוקרנים על מסך גדול.

אורון

קודם כל, לפתוח יומנים: זוכרים שבשלישי הקרוב יתקיים בירושלים האירוע הראשון של "קולנוע רחוב"? אם לא, הנה תזכורת. והנה דף האירוע בפייסבוק. בקצרה – אם בא לכם לראות המון סרטים קצרים ומעולים בחינם, פשוט תגיעו לתקליט החל מ-20:30 ואז תוכלו לראות את יצירותיהם של: אלעד קידן ("המנון"), וניה הימן ("בקיצור", "דער מענטש"), ליאור שמריז, נעם לפלר, דן ארז ועוד.
ובחמישי – "ליל הטריילרים החיים" של עין הדג. זה קורה בסינמטק חולון בשעה 21:00 ואילך, וזה אירוע עם קונספט מגניב לגמרי: רק טריילרים. מכל הסוגים, הזמנים והמינים, בין המשובח לביזארי וסוג של חשיפת יתר למידע אודיו-ויזואלי באופן כללי. הנה כל מה שצריך לדעת, גם בפייסבוק וגם באקווריום. בינתיים, כבר שבועיים צועד באתר מצעד 20 הטריילרים הגדולים בכל הזמנים, כפי שנבחרו על-ידי דורון פישלר, AKA רד פיש. השבוע יגיע המצעד לשיאו עם חמשת הגדולים, שיהוו גם ספירה לאחור לקראת המאורע.

בראשית השבוע חולקו פרסי אסיף 2012, המוענקים ליוצרי אנימציה ישראליים, במסגרת פסטיבל "אנימיקס" שסיפרנו לכם עליו לפני שבועיים. ממש שמחתי לראות ברשימה את שמותיהם של הצמדים מיש ומשקו וגם ניר וגלי, וכן את "ניושה", סרטן של לירן קפל ויעל דקל ממכללת ספיר, אותו ראיתי ועליו כתבתי קצרות בימי פסטיבל קולנוע דרום. האנימטורית טל לוטן מדווחת בבלוגה על כל הזוכים והזוכות, כולל תמונות וסרטונים מתבקשים.

שני טקסטים שלי שהופיעו השבוע בעכבר העיר אונליין ולא מצאו (או ימצאו) את דרכם לסריטה – קצת על "תקווה בהופ ספרינגס", ולמה אני אוהב את ברוס וויליס (או ברוליס, כמו שקוראים לו אצלי בבית), כדאי לקרוא גם את הקטע של אור (נחשו מי גיבור האקשן האהוב עליו) ואת של שאר כותבי העכבר, ששפכו מילים לכבוד ״בלתי נשכחים 2״. שלא תגידו שקוראיי וקוראות סריטה מקופחים איכשהו.

ושני טריילרים חדשים גרמו לי לקפצוצי שמחה מול מסך המחשב השבוע. בדרך כלל אני מודה למזלי הטוב על אחד בחודש, אבל הפעם מדובר במנת יתר מבורכת. ראשון הגיע "Seven Psychopaths" של מרטין מקדונה, יוצר אחד הסרטים האהובים עליי ב-2008 – "ברוז'" ("In Bruges"). פשוט להסתכל על הקאסט האקלקטי, אווירת הכאוס הנהדרת, ההומור האינטרטקסטואלי (צחקתי פעמיים בקול רם) – ולקוות שזה יהיה כך גם בסרט עצמו:

בנוסף, חרך את הרשת הטריילר לעוד קאמבק של ארנולד שוורצנגר, הפעם בתפקיד ראשי. מה שהרבה יותר קורץ לי ב-"The Last Stand", מלבד שובו של ארני אל האקשן ושורות המחץ, הם אפילו לא שחקני המשנה המעניינים, בדמות פורסט וויטאקר וג'וני נוקסוויל, בין היתר. הו לא. את הסרט הזה אני אראה כדי לראות איך מתמודד הדרום-קוריאני המבריק קים ג'י-וון עם סרט אמריקאי. כן, כן – הבמאי של "I Saw the Devil" ו-"The Good, The Bad and The Weird", הולך לפרק ז'אנרים אמריקאיים בהפקה אמריקאית ובאנגלית. מה שיאפשר לו להניח בפיו של שוורצנגר משפטים נפלאים כמו זה שמגיע לקראת סוף הקדימון:

תגובות

  1. swisa112 הגיב:

    קפצוצי השמחה שלי התחילו כשראיתי את טום וייטס לקראת סוף הטריילר.

  2. hamlet הגיב:

    About Alex de la Iglesia…I found only
    the piece about Day of the Beast…where is the rest???
    Seen them all, except the last one and find it
    interesting to read , as the man is super.

  3. swisa – אכן, טום ווייטס מחזיק ארנב = אושר גדול 🙂

    hamlet – זה הלינק למפגש הראשון שלי עם הקולנוע של דה לה איגלסיה לפני יותר משנה
    http://srita.net/2011/07/16/%D7%A4%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%91%D7%9C-%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-2011-%D7%A1%D7%95%D7%A3-%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2-%D7%94%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%9F/

    וכאן הפרוייקט מתחיל, עם סרטו הראשון והמופתי
    http://srita.net/2012/01/15/accion_mutante_review/

    לצערי שאר הפוסטים עדיין בתוך הראש שלי… מבטיח לשוב לעניין. מתישהו.

    1. hamlet הגיב:

      got it
      red it
      THANKS

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.