אימה לנשמה, אוקטובר 2026 – חגיגה קווירית: "פולחן הדמים", Teenage Sex and Death at Camp Miasma, Touch Me

כשמלכות הדראג קטיה (שיצאה לאחרונה להפוגה ואני מקווה שהיא תרגיש טוב מכל הבחינות) וטריקסי העלו תכנית מיוחדת לליל כל הקדושים, הן התייחסו לכך שמה שעבור רבים ורבות הוא הזמנות לחגיגה שנתית, או דו-שנתית אם אנחנו בישראל, עבורן זה הזמן הזה בשנה שבו פתאום כולם מתנהלים כמוהן. לדראג יש מנעד רחב מהתחפשות לשם פרפורמנס שמאפשר להתבדר ולבדר ועד לבישה של זהות אחרת כדי לבדוק אם היא מתאימה לך, או לשחרר בך משהו שביום יום עלייך להחביא היטב. מלכות דראג עוסקות בלבישת זהויות כל הזמן, אז הציפייה מהן להתרגש בליל כל הקדושים היא מיותרת.

זה לא משהו שבהכרח כולן יסכימו איתו, אבל אפשר להבין את הסנטימנט. והוא מתחבר גם להילולה שהיא צפייה בסרטי ותכני אימה באותה התקופה. הו, הנה הזמן הזה בשנה בו מסורתית כדאי לנו לצרוך יותר דברים מבעיתים! ולהשתעשע בלבישת עור של מישהו אחר! מטאפורית, מטאפורית. מה אומר לכן, כשניסיתי לכתוב אימה לנשמה עוד באפריל, הפתיח לטור שלא הצלחתי להשלים בזמנו הלך ככה:

"האם העם היהודי וכל מי שקשור אליו וחי בסביבתו לא סבל מספיק? מספיק ודי. באמת שאף אחת לא הייתה מאשרת את התסריט המביש שאנחנו חיים בו. ליל הסדר ודיבורים על יציאה מעבדות לחירות תוך כדי המשך טילים מאיראן שהתחילו קצת לפני פורים, הסמליות הזו נדושה כמו קניידלעך דחוס מדי בדיוק כשמתחשק לך משהו רך, מנחם ואוורירי. הנרטיב שלנו לא היה מקבל תקציב הפקה בשום מקום שמכבד את עצמו. לס איז מור, ישראל. יש לך יותר מידי זירות של צרות מבפנים ומבחוץ. תערכי. עודפות העומס מבחוץ קוראת, לפחות אצלי, להשתקעות כמה שאפשר בתכני אימה שירגיעו את הרעידות מבפנים".

זה היה סרט האימה המתמשך שלנו אז, במהלכו הצלחתי בעיקר לצפות בסרטי אימה חדשים לי במחשב עם אוזניות במיטת יחיד בחדר האורחים שהקצו לנו בנדיבות בנתניה הבטוחה באופן יחסי. יש לי יום יום חג, יש לי יום יום חשק עז לצפות בסרטים מפחידים שיזכירו לי שאני חיה. עם או בלי דלועים מיובאים.

עם זאת, הדחיפות המשמחת של התקופה ועושר הסרטים שהצטברו, כן דבקים בי. אני מקלידה כעת בלי מזגן דלוק סוף כל סוף, עם חלון פתוח לרווחה ובריזה שנושמת דרכו ומבטיחה שאולי יתקרר קצת. אפילו ירד עלינו קצת גשם לפני כמה ימים, מזכיר שהבאים אחריו ירגישו פחות כמו חול ויותר כמו מים טובים. ואני אמנם מתלוננת על המרדף הבלתי אפשרי והבלתי פוסק, אבל אני גם, עם כל ביקורת שעולה, עם כל המלצה, מבינה עד כמה אני עדיין רוצה לראות הכל. טוב, את הרוב. כי אפשר למצוא פנינים באימה המורמת מעם והמתיימרת לכאורה, וגם בזו הזולה והמצחיקה; בזו שהופקה בתקציבי עתק, זו שהפיקו לגמרי לבד, במעודנת עם הפחד מהדברים המרומזים, ובזו שמשפריצה עלינו דם ואיברים לפנים; בזו עם המודעות העצמית, וזו עם סיפור האהבה (כן יש המון כאלו לאחרונה, עוד ידובר בהן).

יש ממתקי זוועה לכל טעם, מצב אנושי ונישה. והסלסלה מלאה עד להתפקע. אז לפני שאתפוצץ, אחלוק כאן כמה ממתקים מהערימות שהצטברו. המתכונת תהיה מעט שונה מהטורים הקודמים, בעיקר בכך שלאו דווקא אדוג את הסרטים החדשים ביותר, אלא ארשה לעצמי, מעכשיו, יד יותר חופשית. ארחרח אם צצו נושאים חוזרים שכדאי לשים לב אליהם, ואקדיש יותר מילים לאלו שכדאי לצפות בהם בעיניי. הם לא תמיד יהיו הכי חדשים, או הכי מדוברים, אלא אלו שנשארו איתי מסיבות מפחידות כאלו ואחרות. והפעם: היכונו לליל כל הקדושים וגם לפסטיבל הגאה, שניהם בסוף החודש.

פולחן הדמים
Leviticus

מפתה לסכם את סרט הביכורים של אדריאן צ'יארלה, שגם כתב את התסריט והציג אצלנו על המסך הגדול הקיץ (מסוף השבוע הוא זמין להשכרה וירטואלית בתשלום נוסף אצל ספקיות התוכן הישראליות), כגרסה האוסטרלית הגאה של "מישהו עוקב אחריי", ולסיים כאן. אבל בעוד שהדמיון בולט מבחינת המנגנון במבט ראשון, באופי של הדמויות הראשיות ובסגנון האמנותי, הלב שלו שונה, ומעניין מספיק כדי לזכות אותו בהתייחסות. ג'ו בירד, שהיה הנער הצעיר שעובר מסכת פיזית די מחרידה ב"נגעת נרצחת", מגלם את ניים. הוא היה בן 14 אז, פה הוא בן 18 פחות או יותר. ניים תקוע בעיירה אוסטרלית שמרחבי השדות שבה, על המבנים הנטושים שפזורים בהם, מייצרים תחושה מטעה של חופש, מול הנוקשות הדתית של הקהילה הנוצרית האדוקה שחיה בה. הוא עבר לכאן כי אמא שלו (מיה וסיקובסקה) הולכת ומתחזקת באמונתה השמרנית אחרי שאב המשפחה מת.

ניים לא מתחבר לדת, אבל הוא כן מתחבר לריאן (סטייסי קלוזן), נער יותר משוחרר ועם יותר שמחת חיים ממנו, ומהר מאוד החיבה שלהם מתבררת כיותר מידידות. ההתאהבות הדדית, אבל בגיל העשרה הסוער ניים לא מקבל בהבנה את העובדה שריאן נוהג להשליך חפצים, ואז להתמזמז עם האנטר (ג'רמי בלואיט), הבן של הכומר הידידותי שמנהיג את הקהילה. ידידותי ברמה של להכין לך משהו חם לשתות, ולהזמין מעין גירוש שדים לגייז אם יש חשש שעשית את הלא ייעשה, כמובן. מדובר בטקס דתי פולחני אותו מבצע כומר אחר בעל סמכות, ומה שנראה כמו סתם קשקוש בהתחלה, מתברר כאפקטיבי באופן הרסני וטרגי במיוחד.

מי שעובר את טיפול ההמרה פינת ״מגרש השדים״ זוכה בעונש הבא: ישות שנראית, מתנהגת ונוגעת בו בדיוק כמו האדם שהוא הכי משתוקק אליו כרגע. כל זה נעים ובלתי ניתן להפרדה מאותו אדם, עד שמתברר שזו דרכה לפתות את הנער (או הנערה, הסרט מבהיר שגם לסביות זוכות לאותו עונש) ואז לכסח אותו במגוון דרכים יצירתיות ומכאיבות. מי שהיישות רודפת אותו הוא גם היחיד שרואה אותה, מה שמייצר סיטואציות, ובכן, מעניינות, בשבילו ובשבילנו. מנגנון הענישה הזה הוא הנקודה שדומה אבל גם מבדלת את הסרט מ"מישהו עוקב אחריי". הנערים שכל פשעם הוא שהם מממשים את המשיכה, ויותר מכך את האהבה שלהם לבני אותו המין, לא מעבירים משהו שרודף אחריהם באופן אורגני. כלומר, זה לא משהו שטבוע בהם, ולא סאבטקסט בוטה למחלות מין.

המנגנון כאן נבזי ומסויט כי הוא לוקח את מה שאת או אתה הכי רוצים, את מי שאתם הכי משתוקקים לו, ולגרום לך להרגיש נורא בגללו, לכאוב, לפחד, ולהרגיש שזה משהו שלא תצליח להתחמק ממנו גם כי החברה מסבירה לך כמה אתה דפוק, וגם כי הוא משקף לך את כל מה שיכול להיות טוב במה שאתה רוצה, בצורה מעוותת. "הדבר הזה לומד אותך, הוא לא מפסיק, והוא משתכלל והופך יותר ויותר דומה עד שלא תצליח להבדיל" אומרת מישהי שנענשה לניים וריאן בשלב כלשהו. היא מתחננת בפניהם שיתרחקו זה מזה. יש פה ייצוג מאוד ברור, אולי קצת ברור מדי, אבל גם מדויק להחריד.

יש לסרט נקודות חולשה. יש מי שהקצב האיטי לא עבד להם, או שהאימה הגיעה מאוחר מדי. למרות שהבנייה של מערכת היחסים והניואנסים הרגשיים משרתת היטב את המתח שבו הדמויות נמצאות. הבטן הרכה שלו היא בעיקר באזורי הסיפור, בעיקר במקומות של נקמנות ולקיחת או אי לקיחת אחריות, שלא מפותחים מספיק ולא מתיישבים בצורה הגיונית בתוך העלילה. יש כמה קצוות, כיוונים ושאלות לגבי דמויות משנה והתנהגויות שלא מקבלות מענה, וזה בסדר אם הבחירה היא להתמקד רק בזוגיות המתהווה של ניים וריאן, בטוטאליות שלהם, אבל אז היה צריך לצמצם דמויות סביבם, לא להניח את חלקן רק כדי שיזיזו את העלילה וילכו.

אור השווה את הסרט גם ל"אובססיה", והדמיון קיים בעיקר באופן שבו מישהו שאת משתוקקת אליו הופך למשהו כשהאובססיה או הפנטזיה שלך לגביו קורמת חיים משל עצמה. אבל כל המניעים, מערכת היחסים והדינמיקה בין הדמויות פה היא אחרת לגמרי. אין כאן ניצול, אין כאן פנטזיה של אדם אחד על בת אדם אחרת עד שהוא הופך אותה לאובייקט מקולקל. ב"פולחן הדמים", שם שלא קשור לשום דבר כמעט כי היישות לא חייבת לשפוך דם כדי לפגוע. אגב, היחסים של ניים וריאן נתפסים מבחוץ כמו משהו שהוא אובססיה חולה, אבל הקשר שלהם הולך ומתפתח וגם אם מדובר באהבה צעירה מאוד, הוא בא לידי ביטוי כהתאהבות הדדית לכל דבר ועניין, גם אם זה חלק ממה שהופך את ההשלכות שלה לקשות במיוחד.

קוויריות הולכת יד ביד עם אימה, מעצם העיסוק בכל מה שמנסים להדחיק, בעצמנו או באחרים, ומשלל סיבות יפות, והאפשרות לתת לדברים ביטוי בתוך יצירה מדממת וסמלית. ובעוד לא מדובר בסרט מושלם, עם הורים וכומר קצת פשטניים, הוא לוקח את הרעיון של טיפולי המרה ועובד איתו בצורה מעניינת וקצת אחרת. לעומת ״They Slash Them״ שניסה לדבר על הנושא ולייצר סלאשר במחנה טיפולי המרה שאפילו קוויו בייקון לא הצליח להרים מהשיממון שלו, כאן הסרט מצליח לאהוב את הדמויות הראשיות שלו, לגרום לנו לרצות לשמור עליהן, אבל בה בעת לחשוש לחייהן כל הזמן.

כמה הוא מפחיד: יש פחד, יש כמה סצנות גרפיות למדי, אבל לוקח לו זמן להגיע אל רובן, ובאמת שזו יותר התפיסה המעורערת. אם שוב נשווה, אין כאן סצנה מקבילה עם פוטנציאל להיות זכורה במיוחד מ"מישהו עוקב אחריי".
כמה הוא לנשמה: אני לא נער גיי, אבל הבמאי כתב וביים אותו גם מתוך חוויותיו האישיות, והכל מרגיש אמין עם ליהוק ומשחק מעולים שמקרבים את החוויה אלינו. המטאפורה באמת ברורה, היא למעשה לא ממש מטאפורה כמו שהיא התגשמות פנטסטית של יחס שעדיין מתרחש במציאות.

Teenage Sex and Death at Camp Miasma
(מיתות קטנות)

כל יצירת אמנות היא מרחב ביטוי ופעולה שמאפשר פרשנות ועיבוד של חומרי חיים שונים. ואולי סרטי אימה הם כר פורה במיוחד בגלל המבנה רווי הדימויים שלהם, שהוא לא פעם חזרתי, לכן קל ליצוק לתוכם תוכן שמכריז על עצמו כדיון. או בקיצור – קל ליפול לפח שבו סרטי אימה הופכים למסר שצועק עליך את מה שהיוצרים שלו רוצים להגיד. שוב, עיינו ערך ״They Slash Them״ כדוגמה של סרט שזה כל מה שיש בו ונמצא בקיצון שבו יש רק מסר, ואין באמת סרט שאפשר ליהנות ממנו. בקיצון השני יש סרטים כמו "קארי" של דה פאלמה לפי סטיבן קינג, שברור שצועק עלינו לא להיות בריונים, אבל הוא גם על עוד דברים, והוא גם סרט מרהיב, מפחיד, איקוני. באותו קצה אבל אולי בסוג של קו מקביל יושבים סרטי אונס ונקמה. שוב, המסרים של פני השטח ברורים להחריד, אונס זה רע, זה מצלק גם, אבל באותה נשימה הם ספקטקל משחרר (או מערער, תלוי בסרט ובקהל) של זוועה גרפית שחוגגת את האימה.

הסרט החדש של ג'יין שונברון (״I Saw the TV Glow״, ״We're All Going to the World Fair״), שזמין ב-MUBI בישראל, מודע לאפשרויות ולמלכודות. והשיטה כאן להתחמק מדיון-יתר מושאלת מסרטי ״דדפול״, בחיי: להצהיר בקול שכולנו יודעות שהסרט הולך לצעוד, מה זה לצעוד, לדלג בחדווה, בדיוק אל המלכודת שעלולה לגרום לנו להרים גבה. סרטי ״דדפול״ צוחקים על עצמם בתסריטים לגבי בדיחות ממוחזרות בשביל המעריצים, ו״קאמפ מיאזמה״ (סלחו לי זה שם מאוד ארוך והצעתי בכותרת הביניים גם שם עברי) צוחק על עצמו ועל הדמות הראשית שלו, קריס בגילומה של האנה איינבנדר – במאית אינדי קווירית שקצת מייצגת את שונברון עצמ.ה, על כך שהיא אינטלקטואלית מדי.

קריס היא נערת הפוסטר של יוצרי אינדי שמקבלים הזדמנות לביים סרט גדול של מותג מוכר. היא זוכה לעבד מחדש את ״קאמפ מיאזמה״, הסרט שבתוך הסרט, שהוא מותג אימה שמייצג במיוחד את סרטי "יום שישי ה-13" ו-"Sleepaway Camp" לצד סלאשרים נוספים. היא מעידה על עצמה כמי שהאולפנים והמפיקים בחרו בה כדי להחיות מותג זומבי, מה שמוביל לדיאלוג מצחיק שמבהיר את הפער הדורי בינה לבין מי שהולכת לטלטל את עולמה, הרגשי, הרוחני והמיני. קריס יודעת שהיא קיבלה את הסרט שעיצב את ההתעוררות המינית שלה לאו דווקא בגלל הכשרון שלה, אלא בגלל העמדה התרבותית-פוליטית שהיא מגלמת: דם חדש, קווירי ורגיש דיו כדי להכניס מסרים יותר חיוביים ופחות טרנספוביים לסדרת הסרטים. הכל נכון, הכל מצחיק, והכל מתקדם לכיוונים שלא את כולם כנראה תצליחו לצפות.

קריס רוצה ללהק לסרט החדש את הנערה האחרונה מהסרט הראשון, בילי (ג'יליאן אנדרסון, שלא מזמן סיפרה שהיא פאן-סקסואלית, כלומר נמשכת לאנשים ללא ייחוס חשיבות למגדר ולמין). בילי מתבודדת פחות או יותר מאז שהוא יצא, ומעולם לא הפכה להיות הכוכבת שאולי הייתה יכולה להיות. בין השתיים נבנה מתח מיני, תרבותי, רגשי, ובין עיסוקים מרהיבים באוכל מהיר וחטיפים, זה כנראה אחד הסרטים עם הכי הרבה עטיפות של ממתקים שראיתי שלא עושה בהן שימוש דוחה. הסרט שבתוך הסרט מחלחל, ומצליח בו זמנית לערער ולאשש את התיאוריות של קריס על הקשר בין מיניות ומוות אלים, ספציפית מוות קטן – שמו הלא מרומז של הרוצח בסרט, שעוטה קסדה שנראית כמו פתח של מזגן, שהוא גם פתח עם מגוון שכבות שמדרגות את הכניסה אליו ובמרכזו בליטה וחור.

יש רגע שבו בזמן שהשתיים, שהולכות ונקשרות זו לזו באופן שחורג מהר מיחסים מקצועיים, צופות בסרט המקורי, קריס לוחשת לבילי "הקטע הבא טרנספובי" והיא בתגובה מהסה אותה ב"שששש" שפועל ומצחיק פעמיים: פעם אחת כי כולנו (או רק אני) היינו מתישהו המעריצה הנלהבת שחייבת להקדים הסבר לסצנה חשובה, ועל הדרך לבקר אותה. פעם שנייה כי כולנו (או רק אני?) היינו מתישהו גם המעריצה הנלהבת שרק רוצה ליהנות מהעלילה שעל פני השטח, לפחד טוב טוב, לצרוח ולצחוק, בלי להתעכב, לנתח ולהרוס את הכיף תוך כדי צפייה. הדואליות בלב הסרט קיימת גם בגלל שנושאות אותו על גבן דמות צעירה ודמות ותיקה, וגם כי הדמות של קריס מחזיקה את הסתירות בתוכה – וזה הדבר שגורם לו לעבוד. קריס בעצמה מאוד אוהבת את הסרט, ובאותה נשימה חייבת לנתח אותו. ככל שהיא מבלה זמן עם בילי, השחקנית המבוגרת יותר מסייעת לה לחפור עמוק יותר, ולהתחבר לא רק לחלקים השכלתניים, אלא לתגובות הרגשיות והפיזיות שהוא מעלה בה, ולהתמסר אליהן, כדי להבין יותר טוב את עצמה.

אני בכוונה לא נכנסת יותר מדי לכל הפרטים פה, כי הסרט חדש והוא עושה כמה דברים נהדרים, כשהוא מצליח להחזיק את המתח של לספר לנו בדיוק במה הוא עוסק, ובו זמנית להראות לנו את החלקים שבשבילם באנו. אחרת הוא היה מאמר, ולא סרט. שונברון אמרה בראיונות לקידום הסרט שהיא מוקירה את הספר המכונן "גברים, נשים ומסורים חשמליים" של קרול ג'יי קלובר, שכתבה על מגדר נזיל בסרטי סלאשרים (ועל עוד נושאים שעושים כבוד לז'אנר). היא גם ציינה שמסקרן אותה לבדוק למה אנחנו חוזרים שוב ושוב לאותן תבניות, למשל כאלו בהן בני נוער מממשים את המיניות שלהם, ואז נענשים עליה על ידי רוצח סדרתי אכזרי ופאלי.
הפרשנות שהיא מספקת כאן הולכת למקום, כאמור, שלא חשבתי שהיא תלך אליו, ומהבחינה הזו הפתיע אותי לטובה. הסרט עוסק במיניות נשית, בשליטה ובמאזן הכוחות, במבט ובאופן שבו הוא מאפשר להתמודד, לכונן את החוויה והזהות שלך דרכה, בכאב, וגם בעונג – בהרבה מאוד עונג. כמו כן, יש בו דם, יש בו קאמפיות – שלפעמים כבר לא ברור אם היא מכוונת או לא, ובנקודות החלשות שלו יש בו יותר מדי הסתובבויות סביב עצמו כשהוא כן מזנק בדיוק לתוך המלכודות של ניתוח היתר. אבל רוב הזמן ובשורה התחתונה – הוא עובד, הוא מעניין והוא שונה.

כמה הוא מפחיד: היה אפשר ללכת רחוק יותר עם נטיעת חשדות ופחדים בין הדמויות, אפילו שיש הבלחה של פטריק פישלר כדמות של החבוב המקומי שמבקש להזהיר את קריס שמשהו רע עומד לקרות (פישלר הוא הדמות עם החלום הנוראי בדיינר ב״מלהולנד דרייב״ של דיוויד לינץ', אחת הסצנות הכי מערערות ומפחידות בקולנוע). אבל היי, יש הרבה דם.
כמה הוא לנשמה: הוא לפעמים חוצה קצת אל המגוחך, גם אם בכוונה, אבל הוא מבדר, הוא עושה כמה דברים יפים והוא מדבר בדיוק למי שהוא רוצה – חובבי אימה בכלל, וחובבות וחובבי אימה שאוהבות להזכיר כמה שהסרטים האלו יכולים להיות על מי שאנחנו, על מה שמפעיל אותנו, ולתת לנו אמצעי ביטוי וכוח.

Touch Me
(נגעת, גמרת)

כשבמאי עושה סרט בטון מסוים, ואז סרט בכיוון שונה ב-180 מעלות, אבל עדיין עוסק בנושאים דומים, זה עושה חשק להמשיך לעקוב אחריו, וגם להעריך אותו. אדיסון היימן – שאחראי ל"Hypochondriac" הכבד, העצוב והיפה בו גבר גיי מתמודד עם השדים הפנימיים שלו שגורמים לו להרגיש ולהיות מאוד לבד – כתב, ביים והפיק קומדיית אימה סקסית כשם שהיא מופרכת. הפעם זוג חברים טובים, ג'ודי (אוליביה טיילור דדלי) וקרייג (ג'ורדן גווריס) מתמודדים עם טראומות עבר, רק רגע זה מייד נהיה מצחיק, כששניהם משתוקקים ומתאהבים באותו גבר חלומות בשם בריאן (לו טיילור פוצ'י, שלמד שיעורי מחול בשביל התפקיד כדי שיוכל לקפץ בצעדי היפ-הופ מוגזמים כחלק משגרת הבוקר של הדמות).

בריאן הוא האקס של ג'ודי, שהיה קצת יותר מדי בשבילה. הסקס היה מדהים אבל גם גרם לה להרגיש שהיא הולכת לאיבוד, והיא די בטוחה שבריאן הוא נרקיסיסט, כריזמתי ומהפנט, עם שיער ארוך וחליפות טרנינג מנצנצות. כשהוא נוגע בה היא פשוט נרגעת. כשהוא חוזר לחייה ואפילו מציע לה ולקרייג להתארח אצלו בווילה המפוארת, במקום בדירה המתפרקת שלהם, היא מתכננת לעמוד בפני הקסמים שלו. אבל זה לא כל כך פשוט. לא לה, ולא לקרייג שנמשך אליו בעצמו.
בריאן הוא למעשה חייזר עם זרועות-דיונון שהופכות את הסקס איתו למשהו מעולם אחר. הוא מענג ללא הבדלי מגדר, ומתמסר לג'ודי וקרייג, כל אחד בנפרד. העובדה שהעוזרת האישית שלו (מרלן פורטה) מסתכלת עליהם עקום לא עוזרת למתח ביניהם להרגע, אבל גם לא גורמת להם להבין שאולי משהו פה חשוד ושלבריאן עשויות להיות תכניות עבורם ועבור המין האנושי, מעבר לשרשרת אורגזמות.

מהתיאור הנ"ל ברור עד כמה גרוע הסרט היה יכול להיות. חליפת טרנינג מצנצנת אחת לא במקום, בדיחה אחת סרת טעם, משחק שלוקח את עצמו ברצינות יתר, או מזלזל מדי – והיינו מקבלות מבוכה לנשמה. אבל איכשהו, הכל פה עובד. רמת ההפקה בדיוק מצליחה לשכנע, ומכניסה אותנו לעולם שמה שבעיקר אמין בו הוא הדמויות והרגשות שלהן, על כל המנעד השבור שמרכיב אותן ומה שעובר עליהן בסרט. הוא הולך לקצוות, אבל כל הזמן שומר עלינו בצורה מבדרת, ומצליח לעסוק גם בנושאים קשים, מהיותר מטרגרים שיש, בלי להקטין אותם, אבל גם בלי לפגום בטון הקורע מצחוק שלו. יש פה חגיגה מצחיקה ומשונה לעיניים, מעין טראש שמרגיש כמעט כמו זהב. זהב של שרשרת חוליות חסרת פרופורציות שתלויה על צוואר ומתחככת בחזה חשוף בין טרנינג וקטיפה. כמובן.

כמה הוא מפחיד: יש רגעים דוחים וגם מבהילים, אבל הכל ברוח מבודחת וטובה, אם כי כשהוא אלים – הוא אלים.
כמה הוא לנשמה: כשהוא נהיה רציני הוא קצת הולך לאיבוד, אבל חודשים אחרי הצפייה התחושה שנשארה היא זו של הרגעים היותר מצחיקים שבו, והאופן שבו הוא מעז לעסוק בנושאים כבדים בצורה קלילה, ומצליח לכבד. ולרקוד.