פסטיבל דוקאביב 2026: "שלום", "עין אחת פקוחה", "שלושה צלמים בביצה", "הדרבי האחרון – שעריים x מרמורק"

כשבועיים לפני פסטיבל דוקאביב, שהתחיל ביום חמישי ה-28.5 ויסתיים בשבת ה-6.6, נפצעתי ביד. זה כבר לא כואב רוב הזמן, אבל אני כן מרגיש את הכאב בתנועות מסוימות. לפעמים גם כשאני מוחא כפיים. ובפסטיבל עתיר בבכורות ישראליות, אני לא יכול להימנע ממחיאות כפיים לחלוטין. אולם, אני מבקש את סליחת יוצרי הסרטים אם לפעמים אני מקצר במחיאות הכפיים, או מוריד מן העוצמה. עד כאן עניינים אישיים, כעת לסקירה על מספר סרטים מן הימים הראשונים של הפסטיבל, כולל מוטיב משותף לכמה מסרטי התחרות הישראלית. אפנה גם להמלצות המקדימות שלי על החלק הבינלאומי בתוכנייה, שנעדר מדיווח ראשון זה לחלוטין.

שלום

לפעמים, המציאות מספקת ליוצרי הקולנוע מטאפורות שמרגישות מוגזמות. למשל, קרנף לבן בשם "שלום", שנולד בגן החיות התנ"כי ביום חתימת הסכם שלום בין ישראל למצרים, מזדקן וניצב קרוב למוות, בעוד צוות יהודי וערבי מכל חלקי ירושלים מטפל בו באהבה, בימים של מחאה נגד המהפכה המשטרית, לקראת אירועי השבע באוקטובר, שגם הם חלק מן הסרט. כבר מן הפתיחה ברור כי האופטימיות שיש בסרט (ויש), אינה קשורה לגורלו של הקרנף שנתן את שמו לסרט והוא משחק בו בתפקיד הגיבור הראשי. שלום הקרנף הוא אטרקציה פופולרית למבקרים בגן החיות הירושלמי, אבל מבט מקרוב מראה קושי בכל תזוזה והעדר שמחת חיים, בעודו מגיע לגיל שאפשרי לבני מינו רק בשבי.

כבר מסיקוונס הפתיחה, הבמאית מיטל צביאלי מדגישה את המגבלות בחייו של שלום, שידע חיים ושבי, אולי הסביבה היחידה בה יכול היה לשרוד. שלום מצולם מזווית המקטינה עוד יותר את החלל הסגור בו הוא שרוי בבוקר, לפני רחצה וטיפול בפצעיו. הפריימים מדגישים אפלה וגם את ריבוי הסורגים בחלל. הסורגים, או בכלל מבנים מעשי ידי אדם עם קווים לאורך, הופכים למוטיב חוזר בסרט גם בפריימים הרבים שמתארים סביבות פתוחות ורחבות יותר. למשל, כאשר רושדי, אחד המטפלים בקרנף והגיבור הנוסף של הסרט, מגיע לביתו בבית צפאפא הסמוכה – המצלמה מוצאת את הסורגים וצרות הקווים בחלל הביתי. כאשר המלחמה בעזה נכנסת לסרט בשלב מאוחר, לפתע המטפלים מבינים היבט אחר של המילה "שבי", המתארת את המצב של החיות בגן. מצד אחד הגן מאפשר לחיות מרחבים גדולים להסתובב בהם לאורך היום (בטח בהשוואה לגני חיות בעבר). מאידך, החיות ידעו רק קיום הנלווה לטיפול האנושי ודורש מהם להיות שחקנים עבור המבקרים, פרט לימים בהם הגן כמעט ריק בגלל המצב הביטחוני.

אולם הרובד החזק ביותר בסרט אינו קשור לדיון על המקום של גני חיות בשימור הטבע או הבעיה המוסרית הטמונה במוסד הפופולרי, בעיה שיש לה היבטים רבים שהסרט רק רומז לחלקם. הרובד החזק ביותר הוא תיעוד הזקנה, נוגעת ללב בדרכה אנושית מאוד. גם אם דרך דמותו של קרנף שמדגיש עד כמה המילה "אנושי" על מנת לתאר את היכולת להזדהות עם הסבל שלו היא בעייתית. הטילים שמגיעים מאוחר יותר בסרט לא נוצרו בידי קרנפים או ג'ירפות, אף כי גם החיות רבות ביניהן ותוקפות זו את זו. הבמאית והצלם עמיקם שילה מצלמים מקרוב מאוד ובקשב את הקרנף ובני האדם שמטפלים בו ותוהים לגבי רצונו, כמו הקהל.

הסרט הופך לדיון בהמתת חסד של מי שאינו מסוגל לדבר, לפחות לא בשפה שרוב הצופים מבינים. חלק מן הדילמה מזכיר את הלבטים לגבי בני אדם מבוגרים לקראת סוף החיים ובמצב של סבל, חלקו ייחודי לחיות. למשל, דרישה של ארגון גני החיות הבינלאומי להכניס לגן החיות קרנפים צעירים לצרכי שימור, גם אם זה יסכן את שלום שבאופן יבש, הגיע לגילו המקסימלי. מצד שני, כיצד להיפרד מחבר שהמטפלים ליוו רוב חייהם ועבור המבקרים הוא סוג של אישיות מוכרת ואהובה בירושלים באופן כללי? הסרט מציג בצורה פשוטה וישירה בדילמה מורכבת ומעביר אותה באופן נוגע ללב, קולנוע ישיר שמאזן את הסמליות הבוטה שבשמו של הקרנף או הסיטואציה הבסיסית.

זהו החלק הכי מוצלח בסרט. יש בו גם רבדים אחרים גם הם מוצלחים, אבל חלקם מוצלחים (בהחלט) קצת פחות. גן חיות מטבעו הוא מקום המספק מראות יפים וגם סוריאליסטיים, בטח כאשר מלחמה נכנסת לתמונה באופן שהזכיר לי את הפתיחה של "מתחת לפני השטח" של קוסטוריצה. הדבר נכון גם לגבי סיטואציות לא שגרתיות כמו העברה של חיה, אבל גם לעצם המיקום הגיאוגרפי של הגן: בין הרים ויערות, אולם לפעמים ברקע צצות שכונות ירושלמיות מסוימות בעלות אופי שונה. גם הפסקול מוסיף לכך, כאשר הוא מכניס גם את הצד המסחרי של המבט האנושי על החיות השבויות וגם, בחלקים מסוימים של הסרט, את המלחמה.

גן החיות מוצג כמקום אוהב בו מתקיים בתוך ירושלים שיתוף פעולה בין יהודים-ישראלים לפלסטינים שממשיך גם כאשר רוב הישראלים נקראים לשירות מילואים, סוג של אי, משהו אחר בירושלים. אפשר לקרוא לזה אשליה של שלווה פסטורלית, אבל "החצר האפריקאית" היא אולי סביבה נוחה לחיות שהורגלו רק בחיים עם תלות באדם, אך אינה אפריקה. המבט על הטבע הוא מבט על טבע שהונדס בידי בני אדם. אולי סכנת הכחדה היא גם לעמים העובדים בגן, או לאופטימיות שכפי שטענתי בסופו של דבר עוטפת את היצירה. שכן, אם הסרט מתחיל בסבל של קרנף, הוא מסתיים עם צעקה שמחה יותר של המילה "שלום".

שלושה צלמים בביצה

המוטיב החוזר שעולה מסרטי הפסטיבל הוא הרצון של אדם לחוות ולתעד את הטבע, אבל בפועל לשנות אותו וגם לגרום נזק לאחרים באופן בו הוא מהנדס ומשנה את הטבע. בין אם האחרים הם בני אדם או בעלי חיים. באופן הזה, "שלושה צלמים בביצה" הוא אולי הסרט המייצג ביותר. בבסיסו חומרי ארכיון של שלושה צלמים חובבי קולנוע וטבע עם חלום מטורף וכושל בדיעבד, אולי כושל מראש: לצלם בישראל סרט טבע בצבע, המנציח את אגם החולה ושפע החיות התלויות בו, בזמן שמדינת ישראל יוצאת במבצע ענק לייבוש האגם והביצות לצידו. בדיעבד, התברר כי זהו חלום נואש נוסף, של המדינה שחושבת כי שינוי פני הטבע יאפשר הכשרת שטח חקלאי. הצלמים סבורים כי ההחלטה של המדינה היא טעות קשה, אבל בפועל יש דמיון בין שני החלומות הנואשים, או אולי כישלון כפול בדימויים ששרדו. אנו צופים בסרט על סרט שלא הושלם, על מבצע לשינוי פני הטבע שפועל הופך עולם חי מורכב לדבר הקרוב יותר לשממה.

סרטם של רחלי רוסינק ואיל בן משה מתבסס באופן טבעי בעיקר על צילומי ארכיון, רובם החומרים שצילמו שלושת הצלמים (לצד יומני חדשות וסרטים תעמולה מטעם המדינה על מבצע היבוש), צילומים שנודעו להימשך במשך חודש ונמשכו קרוב לשנה, כאשר הצלמים גם תיעדו את עצמם מתעדים את הטבע והשאירו קריינות שנודעה ללוות את הסרט. הבמאים העכשוויים עוטפים את סלילי התמונה ששרדו גם בטקסט של הצלמים, גם בשיחה עם בנותיהם של שניים מהם, שמספקות זיכרונות חלקיים. אלו תורמים הרבה לבנית ההקרבה והאופי של הצלמים מעבר לתמונה וגם ביצירה מחדש של סאונד המשלים את התמונה, בתוספות מוזיקה עשירה וחשובה שהלחין שם טוב לוי.

התוצאה של שילוב האלמנטים מאפשרת לסרט להיות לפרקים מבט על הטבע נוסח הסרטים המוכרים בז'אנר ולעתים מבט על עצם ההקרבה ושינוי המציאות המסויים הכרוך ביצירת הסרטים הללו. כולל תחבולת ליצירת צילום שלא יפריע לטבע, שנראות זרות כמו ניסיון לייבש אגם. רובד אחר בסרט הוא מבט על העבר שחמק, דרך השלמת פערי זיכרון של שתי נשים מבוגרות החוות משהו מן הקשר עם אבותיהן, קשר שהיה כרוך בהיעדרות ארוכה של אותם אבות.

המקום בו הסרט מתעורר לחיים חזק אף יותר הוא בחלק המסיים, בו דימויי העבר משולבים בצילומים של שמורת החולה כיום. ייתכן וזה ניסיון כושל מתקופה אחרת לחבר בין אסתטיקה של צלמים מן העבר לעין עכשווית, אבל יש בכך גם הכנסה של הדברים להקשר ואולי הצגה של הטבע כפי שהוא כיום. בעצם, אולי כפי שהיה כבר גם אז: מראית עין של טבע שהונדסה קשות בידי בני אדם.

עין אחת פקוחה

סרטו של תם גיאת הוא סרט שריסק אותי נפשית, באופן מזוקק שהוביל לבכי רב, אבל גם לתחושה של שחרור והבנה מסוימת בסוף. דומני כי הרובד הרגשי של המפגש עם הסרט הזה הוא הדבר העיקרי, מעבר לניתוח אינטלקטואלי או ביקורתי שניתן לבצע ליצירה, כפי שאעשה פה בקצרה. גיאת אינו הבמאי הישראלי הראשון שבנה סרט מצילומים שלו במהלך שירות מילואים ומלחמה, אבל המבט שלו הוא אישי מאוד ומצליח לבטא גם אישיות וגם תפיסה אסתטית, שכוללת חיבור לנוף ולטבע. הכוונה למקומות השונים בארץ בה הוא נע בסבבי מילואים ארוכים מאז ה-7 באוקטובר וגם בין הסבבים, במה שהוא סוג של המתנה לקריאה נוספת.

הסרט משלב שני סוגים של יומנים של גיאת, החומרים שצילם והמילים שכתב במהלך השירות, חומרים שנערכו ביחד בעזרת הקולנוען אוהד מילשטיין שחתום על הפקה, עריכה ותסריט המחבר בין הרבדים. הרובד השלישי הוא שיחות בין הבמאי לאמו הדואגת והמבקשת ממנו מה שדומה שאמהות רבות מבקשות: שמישהו אחר יילחם ויקריב את עצמו. היא מדברת לרוב על הדברים שהוא מאבד בהיותו מנותק מן החיים האזרחיים בהם הוא צריך להתמקד בתור אדם צעיר, אבל בפועל החשש העיקרי הוא לחייו.
הבמאי עצמו מביע חשש אחר, חשש לסוג המלחמה בה הוא לוקח חלק. יש לו נאמנות לחבריו ליחידה, אבל גם לעולם ערכים ומשלב מוקדם של המלחמה, גם פחד וזעזוע מגודל האובדן בצד השני. בעודו מוצב בתחילת המלחמה בחרמון, הוא כואב את האובדן הישראלי אבל גם מעלה ספק לגבי ההרס בעזה, הן מבחינת יעילות לישראל והן מן הבחינה המוסרית. כאשר בשלב מאוחר יותר הוא משרת בשטחים, הוא אומר שהוא חש בושה מסוימת מלבישת המדים נוכח הגנה על מתנחלים שמגרשים פלסטינים.

זה לא בהכרח סרט של שמאלן טיפוסי. גם מפני שגיאת הוא אדם דתי ודומני כי הקשר שלו הן לטבע והן לסולם הערכים הקשור גם לאיוב נובע גם מן הדת. אם כי חברים חילוניים לשירות המילואים מביעים לעתים ספקות דומים. זה בעיקר סרט של הבעת ספק, כולל הבעה של ספק באותם ספקות. במידה רבה, הסרט הרגיש לי כמעט כמו עיבוד קולנועי לשירו של יהודה עמיחי "המקום שבו אנו צודקים", גם בתיאור ההרס של תחושת הצדק וגם בדגש על ספקות ואהבות, כמו אהבת אם או אהבה לבת הזוג שנראית לרגעים ספורים. הספקות ואהבות אצל עמיחי עושות את העולם לתחוח, מפורר, אבל גם למשהו שאפשר לשתול ולבנות מתוכו מחדש. מנוע עיקרי של הספקות הללו הוא חורבן שייתכן שחשים רבים בדור הנוכחי. לא האובדן האפשרי של המדינה (אולי גם), אלא אובדן של אמונה שהחינוך הישראלי יצר, אמונה בה המילה ציונות היא כמעט מילה נרדפת למילה ערכיות. אך במציאות של היום רבים משתמשים במילה על מנת לעשות מעשים שנוגדים סולם ערכי של רבים, זאת מבלי להתייחס לאופן בו אנשים מחוץ לישראל משתמשים במושג.

כמובן, לא מדובר בסרט אנטי-ישראלי מובהק, אלא בסרט שחושש מישראל ותוהה מה נאבד בלחימה הממושכת ובחוסר השיוויון בנשיאה בנטל. ברגע אחד חיילי המילואים בסרט שרים את שירה לאה גולדברג "האמנם", שיר שמבטא גם כמיהה לימים אחרים שיבואו וגם לישראל של פעם, מושרת בפני צעירים שנולדו הרבה אחרי מותה של גולדברג.

כותרת הסרט בעלת מספר משמעויות. גם שמירה על עירנות בשמירה בזמן עייפות, גם עצימת עין אחת והשארת העין השנייה פקוחה בעת ירי. וגם, סוג של ביטוי למצב החצוי בו נמצא חייל המילואים: עין אחת פקוחה לזוועות המלחמה, עין אחת פקוחה לחובת השירות, ההגנה על המדינה ואחוות הלוחמים. הבמאי מצוי בסתירה פנימית, אך דומה כי הוא מבטא רבים המצויים בסתירה הזו ולא יודעים מה הצד שצריך להיות הן למבט ולהן פעולה מול המבט. גיאת ממשיך לשרת במילואים גם אחרי התקופה המתועדת בסרט, אבל במקביל מביע את הזעקה הזו של כאב פיוטי. כאב שיש בו גם מחאה פוליטית, אבל זה יותר הבעה של המצב האישי מניסיון לשנות דעה של מישהו, מעבר להבעת משאלה להבנה כי אין צד שיש לו מונופול על כאב, חטאים או צדק.

הדרבי האחרון – שעריים x מרמורק

ייתכן ועבור רוב חובבי הכדרוגל בישראל, בטח בדורות הצעירים יותר, הדרבי בין שעריים ומרמורק לא אומר יותר מדי, ספק סוג של בדיחה. אבל עבור אחרים הוא אחד מן השרידים האחרונים לרומנטיקה סביב המשחק, לחיבה לאהדה בה כסף ואיכות המשחק אינה הכל, אהבה טהורה גם למשחק וגם למה שקבוצה ושייכות יכולה לייצג. זו הדרך בה אני חושב על המשחק בין הקבוצות ואפילו לא גדלתי ברחובות. אינני אחד מן האהודים המסורים שעוד נותרו לשני המועדונים, אוהדים שהם גיבורי סרטו של דניאל גד, הרבה יותר מן משחקני הכדורגל הפעילים המשחקים בקבוצות בתקופה המתועדת בסרט. בעבר, שתי הקבוצות המייצגות תימנים ברחובות, בחלוקה לשתי שכונות שהגבול ביניהן שברירי יותר מן הגבול בין גבעתיים ורמת גן, שיחקו בליגות הבכירות של ישראל. הסרט מתעד שנתיים של מאבק הישרדות בליגה א'.

המאבק העיקרי יותר הוא לכאורה אקטואלי: העיירה בונה איצטדיון חדש ושואפת לבנות קבוצה אחת מאוחדת שתייצג את העיר כולה, כולל שתי השכונות שהן יריבות מרות. או יריבות מרות-מתוקות. מה שמבדיל את הדרבי הזה ממשחקים מתוחים אחרים הוא השילוב בין יריבות וקרבה. קללות שיש בהם גם אהבה, לצד הסלנג המיוחד המוסבר בסרט, המערבב מונחים משפות שונות עם קסם ייחודי של רחובות ומשחק דרבי בו באופן מסורתי הקללות לשופט קשורות למאכלים.

הסרט של גד מתפקע מרוב שפע של דמויות כובשות, אוהדים מסורים שהקבוצות הן חייהם, אך יש להם גם חוש הומור לצד יכולת להתווכח עם הצד השני ולדרוש מן העיירה. הם דורשים לא למחוק לא רק את שם הקבוצות, אלא גם את היריבות שאולי זר לא יבין, אבל בדרכה יש בה את הדבר הכי טבעי, שמכניס עניין בכדורגל. הבדלים אידאולוגיים שהיו בעבר בין הקבוצות נמחקו כמעט לגמרי, כמו גם המקורות בחלקים שונים של תימן. ההגדרה כשעריים או מרמורק היא סוג של שריד אחרון של זהות וגאווה.

מעבר לסיפור של העיר והקהילה, הסרט גם עוסק בסיפור האישי של הבמאי ואביו. האב שלום גד הוא אגדה ברחובות, מועמד לתואר גדול שחקני שעריים בכל הזמנים. הבן שמביים את הסרט גם הוא שחקן, אבל בקולנוע ותיאטרון ולא על המגרש בו גדל. הסרט מציג גם את השיחה ביניהם סביב המשחק ושאלת ההמשך הבין-דורי. אבל סביב המשחק יש כל כך הרבה סיפורים, כך שגד לא תמיד שם את עצמו ואביו במרכז. יש הרבה מקום גם לאוהדי היריבה וגם לאנשי העיירה כולל ראש העיר בעל השם מתן דיל (שוב הסמליות היתרה של המציאות) שמסביר היטב את הנטייה שלו לא רק לאיצטדיון חדש, אלא גם לכדורגל בה הגאווה היא העיר כולה ולא הזהות הקטנה והספציפית.

ניתן להגדיר את המבנה של הסרט כמפוזר למדי. רוב הזמן אין בו ממש לינאריות, אבל זה חלק מן הקסם. צילומי הארכיון בהם נעשה שימוש מראה כי ההומור הייחודי תמיד היה שם, כמו גם הדיבורים על איחוד. הכותרת יכולה להתייחס הן למשחק בשלהי ענות 2024/25 שעלול להיות העימות הישיר האחרון בין הקבוצות, אבל יותר מכך למהות של הדרבי עצמו. דרבי שיש בו קסם של זהות אותנטיות או לפחות אתנית, שלא ממש קיים בארבעת משחקי הדרבי שיתקיימו בשנה הבאה בליגת העל. גם לא קיים בדרבי השכונות העכשווי של דרום תל אביב בין בני יהודה לכפר שלם, שתי קבוצות שרק לאחת מהן יש מסורת מיתולוגית. אלא אם כן הצפייה בסדרה "מלכת השכונה" שמוקרנת גם היא בפסטיבל תלמד אותי אחרת.

שעריים-מרמורק הוא דרבי ששרד עשורים כנגד כל הסיכויים, מושך עניין בכל ליגה שהוא מתקיים. הוא אולי בסכנה וייתכן גם שאוהדי הקבוצות ישבו ביחד ביציע (ממילא מעבר בין היציעים בזמן משחק הוא דבר אפשרי), אבל הסרט מראה שיש בו גם משהו נצחי. בסרט גם מוצגת הדוגמה של אשדוד, עיר בה איחדו בין קבוצות עם קהל מסור יצר קבוצה עירונית מצליחה אחת, אבל כזו אשר מנותקת מרוב הקהל בעיר שבשנים האחרונות פנה לקבוצות חדשות שמשחקות בליגות הנמוכות, מנסות לשחזר באשדוד את מה שיש בשעריים-מרמורק.