פסטיבל ונציה 2025: ״מכונת המחץ״, The Stranger, Human Resource, Remake

פסטיבל ונציה כבר רגע לפני סיום, וכך גם הדיווחים שלי. הערב יחולקו הפרסים כולל אריה הזהב ודיווח זה הוא אחד לפני האחרון שיתפרסם כאן. חלק מן הסרטים שצברתי ימתינו לטקסטים משלהם במועד מאוחר יותר, כאשר ייתכן וגם על הסרטים בפוסט הזה או בפוסטים הקודמים ארחיב יותר בעתיד, כשיהיו הזדמנויות לצפות בהם בישראל. הסרט הראשון בדיווח הוא כזה שמתוכנן להפצה כבר בחודש הבא, שמו העברי הוא הרשמי.

מכונת המחץ
The Smashing Machine

אחרי האחים כהן, גם האחים ספדי, שצמחו בקולנוע המאוד עצמאי והתקדמו בתקציבים ובהכרה בהדרגה, התפצלו השנה. כל אחד מהם מביים בנפרד סרט שהוא על פניו סוג של ביוגרפיית ספורט, בפרופיל יותר גבוה מכל סרט שהם ביימו כצמד. את סרט הפינג-פונג של ג׳וש נקבל מאוחר יותר, כאשר בוונציה נחשף הסרט שביים בני (האח ספדי שהוא גם שחקן), ״מכונת המחץ״, סרט שהוא למעשה רימייק לסרט תיעודי מ-2002 באותו שם. הסרט המקורי, שביים ג׳ון היימס, קיבע את הכותרת ככינוי ללוחם ה-MMA מארק קר.

קר החל כמתאבק והיה מפורצי הדרך בענף אמנויות הלחימה המשולבת, כאשר לתקופה מסוימת בשנות התשעים היה בלתי מנוצח הן ב-UFC והן בליגת ה״פרייד״ היפנית, ששילמה יותר. בתחרויות בה מתמקד הסרט, שעוסק בעיקר בשנים 1999-2000 בהן לפתע הלוחם נאבק באתגרים לא בהכרח צפויים בזירה ואף יותר מכך בחייו באישיים. ההתמכרות שלו למשככי כאבים מתחילה להשפיע ומאיימת על בריאותו, שפיותו ומערכת היחסים שלו עם בת זוגו.

הגיבור דינמי, אך הסרט, המתאר תקופה ארוכה יחסית, איטי יותר ופחות לחוץ מכל סרט עלילתי של האחים ספדי עד כה, מה שמאפשר לו להיות מחקר דמות סבלני. לפרקים דומה כי זוהי גרסת ה-MMA ל״השור הזועם״, כאשר גם סרט זה מתמקד למעשה במשולש דמויות: קר, חברו הותיק ויריבו בזירה מארק קולמן, ובת הזוג של קר, דון. כמו בסרט הקלאסי של סקורסזה, הדחף להצלחה בספורט מוביל את הגיבור גם להרס עצמי שמאיים גם על הזוגיות, כולל רגעים מפחידים בתחום. יחד עם זאת, גם ברגעי החולשה שלו, הסרט לא צולל עד הסוף לתוך האפלה ומציג את קר בתור אדם שקל להזדהות איתו, גם בגלל המשחק של דוויין ג'ונסון בתפקיד הראשי, ליהוק של מתאבק מסוג אחר בעברו, שמביא גם קסם של כוכב קולנוע וגם עדינות בשימוש בקול. מהסוג שנעדרת מחלק מן ההופעות שלו בסרטים, בטח בשנים האחרונות.

הסצנות עם דון, מגולמת בידי אמילי בלאנט עם מבטא של ווייט-טראש אמריקאית, מעניינות כי הסרט לרגע לא מציג את תחילת הקשר וזורק אותנו עמוק לתוכו, כאשר דון עובדת קשה לרצות בן זוג שלפרקים לוקח את אותה כמובן מאליו ומפרש דאגה שלה למצבו כניסיון לריב. באחת מן הסצנות המתוחות בסרט, היא מטיחה בו "אתה לא יודע כלום עליי", משפט שמהדהד כי גם הקהל למעשה לא יודע עליה כלום, פרט לרצון שלה למצוא רגעים לעצמה בתוך קשר הנע בין אוהב לרעיל, עם או בלי תקווה לשיפור.

ייתכן והשיפור במצב המנטלי של קר יכול להגיע רק אחרי כישלונות בזירה, מצב אותו הוא אפילו לא מסוגל לדמיין בתחילת הסרט, כאשר הוא חווה תהילה לא מאוזנת שאולי מוחצת אותו כפי שהוא מוחץ יריבים בזירה. אלמנט זה יכול להפוך את הסרט להצלחה גם בקרב מי שאינו חובב את הענף, אם כי זה לא מגיע לרמה של סרטי ספורט גדולים באמת, כמו הסרט שכבר הזכרתי בהשוואה. עבור חובבי ה-MMA ייתכן והאיזון בין קרבות לסצנות דרמטיות לא יהיה בדיוק מה שהם ציפו לו, גם בגלל שהסרט לא ממש מצטיין לדעתי בהעברת דינמיקה של קרבות כפי שהוא לא ממש מצטיין בדרמה, רק עושה עבודה אפקטיבית. אני סבור כי בסופו של דבר חובבי הענף ימצאו הרבה עניין ביצירה.

L’étranger (The Stranger)
הזר

פרנסואה אוזון, הבמאי הצרפתי המאוד פורה שסרטיו לרוב מגיעים לישראל בסופו של דבר, פונה לעבד את אחד מן הספרים הכי קאנונים בספרות המאה ה-20 – "הזר" של אלבר קאמי, שפורסם במהלך מלחמת העולם השנייה ועלילתו מתרחשת קצת קודם. הספר עם הגיבור מרסו, שלא מביע רגשות כמו אדם רגיל ולכאורה זר לרגש, לפחות במילים שלו כמספר או בדיאלוגים, זוכה לפירושים רבים והיה לאחד מן הטקסטים הספרותיים המכוננים של האקזיסטנציאליזם. אלא שאנחנו מצויים במאה ה-21 ואוזון מדגיש בעיבוד שלו בכל דרך אפשרית פן אחר שהיה קיים בטקסט המקורי.

הרומן מתרחש בשנות השלטון הצרפתי באלג'יר (שם גדל הסופר) והממד של האפליה בין הערבים לצרפתים בהחלט נוכח בסיפור, שעיקרו אדם צרפתי המואשם ברצח ערבי. פרט עלילה שאוזון חושף כבר בסצנה הראשונה, בניגוד לספר, אבל נשפט בעיקר בגלל העדר הבעת רגשות בהלוויה של אימו. אוזון שומר רוב הזמן על סצנות ודיאלוגים מתוך הספר תוך שינויים מסוימים בסדר ההצגה, אבל מנסה למצוא כמה שיותר מקומות בהם הוא יכול להסיט את המצלמה ולהתמקד בדמויות ערביות ולא רק בדרך בה מרסו רואה אותם. לרוב זה נעשה בצורה די בולטת, מה שטבעי עבור במאי שלא תמיד מצליח למצוא עידון.

בסופו של דבר, ההצגה של האלג'יראים אינה החוזקה או החולשה העיקרית של הסרט, שמתקשה לסחוף או להעביר חוויה מסעירה. ייתכן מאוד וזה מקרה של רומן שלא כדאי לעבד באופן ישיר. לוקינו ויסקונטי עשה ממנו את מה שהוא אולי סרטו החלש ביותר, והיצירה של אוזון להערכתי תתמקם בסופו של דבר בערך באמצע הפילמוגרפיה הלא-אחידה שלו. זקי דמירקובוץ' הצליח יותר כאשר העביר את העלילה לטורקיה בסרטו "Fate", תוך ויתור על אלמטים פוליטיים רבים ומציאת תחליף למונולוג הפנימי של הדמות. ייתכן וזו גישה שהייתה אפקטיבית יותר מאשר שחזור סצנות מספר שנחווה דרך מספר לא מהימן.

Human Resource
משאבי אנוש

לעיתים אני תוהה מדוע השם נאוופול תאמרונגרטנריט לא שגור יותר בקרב חובבי קולנוע בעולם. טוב, מעבר לעניין השם עצמו. הבמאי התאילנדי (״36״, ״מארי מאושרת״, ״זורקת״) עובד בקצב מהיר ויוצר סרטים מגוונים ולרוב נגישים על החיים סביב שינויים בעולם המודרני. הוא מצליח להיות רוחני למרות שהוא לא פועל במסגרת הקולנוע האישי, מצחיק וקליל למרות שהוא לא מקל ראש באף נושא.

והוא גם יכול להיות קצת ממזרי באופן שבו הוא משחק עם הציפיות של הקהל. כמו בפתיחה של סרט זה, בה דימוי לא ברור נותר קפוא על המסך במשך כמה שניות עד שכמה אנשים בקהל חשבו שמדובר בתקלה והתחילו למחוא כפיים, כאשר בהדרגה נכנס הדיאלוג ולפתע ידיים מצביעות על הדימוי ומסבירות אותו: זה תצלום אולטראסאונד של אישה בשבוע החמישי להריון.

האישה היא פראן, עובדת במחלקת משאבי אנוש בחברה גדולה במרכז בנגקוק. בעבודה, היא מתמודדת עם בוס תובעני, עובדת שהפסיקה להגיע לעבודה ושורה של מועמדים למשרות, חלקם עם דרישות וחלקם עם הכשרה מוטלת בספק. בבית, בעלה סבור שהמאמצים להביא לילדים לעולם לא צלחו עדיין והוא גם משמיע דעה נגד הזכות של אישה לעשות הפלה, כאשר הוא לומד שבתאילנד הדבר חוקי עד השבוע ה-12 להריון. פראן לא מגלה לו, או לאף אחד אחר, על מצבה. ייתכן שהיא גם לא ממש בטוחה מה היא רוצה לעשות, לא רק לגבי התינוק, אלא גם לגבי היבטים אחרים בחייה.

את כל זה היא לא משתפת את עם הסביבה והקהל בסרט מבין רק דרך שינויים קלים בהבעות הפנים שלה ורתיעה מן המצב, בין אם מדובר בתנאי העסקה קשים, היחס של בעלה לרוכבי אופנוע שנוסעים נגד התנועה ברחוב חד סטרי, או הציפיות של החברה התאילנדית מנשים וממנה בפרט. הבמאי לרוב מציב אישה בתפקיד הראשי בסרטיו והטיפול שלו בגיבורה ובלבטיה הוא רגיש. לאט לאט, נסיבות החיים מתנגשות ברצון שלה לדחות את ההחלטות, או אילו דברים לשמור בבטן. זה לא אחד מן הסרטים הכי נגישים של הבמאי ואולי אפילו אחד הכי איטיים שלו, אבל כמו בסרטיו הקודמים אירועים קטנים מצברים לשלם הגדול מסך חלקיו. סרט שאיכשהו מאפשר הבנה של מספר דמויות, גם אם דמות אחת במוקד והיא לא ממש מביעה במילים את מה שעובר עליה.

Remake
רימייק

תחושה של דז'ה-וו תקפה אותי בתחילת הסרט הזה, בו אנו רואים צילומים של ילד והבמאי מצהיר כי זה הילד שלו, הוא תיעד אותו לסירוגין כל חייו וכי כעת הילד כבר מת. מילולית, זו הפתיחה של "דיוקן של אב אבוד" שהוקרן השנה בפסטיבל ירושלים. אמנם הסרט הנוכחי נקראה "רימייק", אבל זה די זריז לעשות גרסה מחודשת לפרויקט אישי ספציפי כל כך. מהר מאוד מתבהרים הפרטים ולמעשה הפרויקטים, כמו גם סוג ההורות והתיעוד שנראה בהם, שונים למדי. למשל, במאי הסרט הזה, רוס מקאוולי, היה פחות אובססיבי בתיעוד הילד שלו לצרכים פרטיים. למעשה רוב התיעוד נעשה כחלק מן הסרטים האחרים שהוא יוצר, בהם הוא תמיד מכניס את חייו הפרטים בדגש על משפחתו; שנית, במקרה זה חלף זמן רב יותר מאז מותו של הילד, כשבע שנים. רוב הסרט מצולם בתקופה רחוקה אף יותר.

הכותרת מתייחסת באופן ישיר להצעה שקיבל מקאוולי לפני יותר מ-15 שנה שנה: להפיק רימייק הוליוודי לסרט הפריצה שלו לעולם פסטיבלי הדוקו, "המצעד של שרמן", סרט שעוקב אחר נסיעה שלו בנתיב של גנרל שהכריע את הדרום במלחמת האזרחים, בעודו בוחן אופציות לצאת עם נשים דרומיות. המשפחה שלו וידידתו צ'ארליין מנסים למצוא לו שידוך, שכן הוא רווק בגיל מבוגר יחסית. למי שלא צפה בסרט ההוא: זה לא בדיוק החומר לרימייק הוליווד ואכן ההפקה של אחד כזה, לה מקאוולי הסכים בין היתר בתנאי שהוא יתעד את תהליך יצירת הרימייק, מתעכבת. בינתיים, בנו אדריאן דוחק בו לעשות קולנוע מסחרי יותר, בעוד מנסה לעשות צעדים ראשונים בתחום בעצמו. הבן גם מתחיל להראות סימנים מדאיגים של התמכרות למשככי כאבים וסמים אחרים.

עוד דברים קורים בחיי המשפחה, שגם הם הופכים להיות סוג של רימייק לעבר. סרטים של מקאוולי מוצגים בבכורה בפסטיבל ונציה ובנו נוסע איתו; הבמאי חווה גירושין ומעיר על כך כי טקס הנישואים ששולב בסרט תיעודי שלו בעבר הוא כעת סרט בדיוני, ולא תיעודי כפי שהיה במקור, אם כי מאוחר יותר הוא מתגרש. צ'ארליין מתחילה לסבול מאיבוד זיכרון והבמאי מזכיר לה את התגובות להופעה שלה בסרט שיצרו בעבר; אדריאן מנסה ליצור ולהיגמל, לא תמיד בשיתוף הוריו ולא תמיד בהצלחה.

הקסם במקאוולי כבמאי הוא שילוב של כנות, הומור וצניעות המשולב בתיעוד עצמי שתמיד יש בו משהו אנוכי וכפי שהסרט בוחן, גם מימד בעייתי מבחינה אתית כלפי בני משפחה. חלקם מסרבים לקחת חלק בפרויקטים שלו שהם מפעל חייו, כאשר גם הוא לא בטוח לגבי הנזקים שבחשיפה הציבורית של הקרובים לו. השאלות האתיות נותרות לא פתורות, כמו גם היכולת שאולי הייתה להציל את הבן או להבין אותו טוב יותר בשלבים השונים של המחלה. אבל זה גם סרט על האופן בו סרטים מופקים ועובדים והחיים לפעמים מתגלגלים לכיוונים לא צפויים, כמו האופן בו בסופו של דבר "המצעד של שרמן" זוכה לגלגול חדש, ואנו זוכים בסרט התיעודי אודות הרימייק. סרט שהוא גם בהרהור על מהות הרימייק ככלי קולנועי והדרך לספר מחדש סיפורים על מנת להבין אותם דרך שינויים, הבדלים ודברים שנותרו זהים.