פסטיבל חיפה 2026: "הביתה!", "חלומות מסע", "השגחה הורית", "כל האוהבים בלילה"

זהו הדיווח השני שלי מפסטיבל הסרטים בחיפה, הראשון שרובו נכתב כאשר אני כבר בעיר עצמה, חווה מספר סרטים ביום והם מטבע הדברים מתכתבים זה עם זה. למשל, שני סרטים אישיים של במאיות על הקשר עם ההורים והזהות הישראלית, אחד עלילתי ואחד תיעודי. לגיוון, גם סרטים בינלאומיים שונים למדי, אולי פרט לכך כי בשניהם יש דמות שמקיאה עקב שתיית אלכוהול, לא שזה בהכרח היבט קריטי בסרטים הללו או משהו שארחיב לגביו.

הביתה!

כמעט בלתי אפשרי שלא להתרגש מן היצירה של רעות אקרמן, המגלמת דמות aמבוססת על החוויה האישית שלה' בסרט אותו כתבה וביימה. החל מהסצנה הראשונה, ההופעה שלה מרגישה כמו עצב חשוף, כאשר היא ניצבת במשרד ושומעת את פרטי תיק האימוץ שלה. כלומר גם של הבמאית-שחקנית, גם של הדמות שהיא משחקת בסרט. זוהי פתיחה הלקוחה משלב מתקדם בעלילה, אחרי שעמית, הדמות הראשית, עוברת מסע של חקר והתקרבות אל המשפחה הביולוגית שלא הכירה עד חייה הבוגרים. שלב בו זה היה מאוחר מדי להכיר את האם ואחרי שטרם פתיחת התיק, היא פגשה דמויות נוספת ולמדה כי המציאות מורכבת יותר ממה שדמיינה, או מן הנתונים בתיק שמרחפים בתודעה מול כל מה שמתרחש בסרט ומקבלים פרשנות שונה שוב ושוב.

הבסיס לחיבור הרגשי נובע גם מן ההופעה של אקרמן בתור שחקנית וגם מן השפה החזותית של הסרט, בעיקר האופן בו נעשה שימוש בתנועות מצלמה אקספרסיביות ובולטות בידי הצלם אלון לוצקי, כולל מה שנראה לי כשאני מוטיבים חוזרים: האחד, התקרבות איטית לעבר דמותה של עמית, סוג של צלילה לא לתודעה שלה, אלא למצב החיבור ובעיקר הניתוק בינה לבין הסביבה. השנייה, תנועה מעגלית במרחב המייצרת תחושה של חגיגה וגילוי של העולם, שמופיעה בסצנות בהם נוכח או נמצא במרכז אביה הביולוגי של הגיבורה. הוא מייצג משהו מרתק, מזמין ועשיר, גם אם פרטי החיים שלו והעולם שבו הוא פועל הם עגומים וקשים.

למעשה, אף על פי שמדובר בסיפור אישי מאוד, יש בו גם משהו כללי לגבי החברה הישראלית, כאשר עמית מצויה בין שלושה מיקומים גיאוגרפיים וארכיטיפים שונים של החברה הישראלית: תחילה אנו רואים אותה עובדת בתל אביב, המקום בו היא חיה; ישנה את הסביבה של הוריה המאמצים, קיבוץ בצפון שנראה צבוע בערכי "ארץ ישראל הישנה והטובה", שרובה אשכנזים עם רצון להיפתח לתרבויות אחרות אך גם עם הגבלה; והמשפחה הביולוגית, ירושלמית, מזרחית, מפגינה אהבה ורגשות בצורה גלויה וישירה, גם אם היא לא תמיד חושפת את כל האמת על הקשיים שהובילו לאימוץ, עולות ספקות לגבי הנסיבות שהובילו עליו. כאמור, התיק הרשמי לא מספר את כל הסיפור, השאלה היא מה ניתן ללמוד מן הזיכרון של האנשים שחוו את זה, זיכרון שהוא לא מהימן מטבעו, גם אם אין רצון להסתיר.

פרט לדמות הראשית, חלק ניכר מדמויות המשנה לא מפותחת יותר מדי, לפעמים בכוונה. הדמות של האב הביולוגי, בגילומו של דרור גבע, היא הדמות הנוספת שמצליחה לעורר הזדהות וגם רתיעה ומרגישה שלמה יותר לעומת שאר הדמויות. בין היתר בגלל שחלקים ממנה נותרים בגדר תעלומה מכוונת. לעומת זאת, עיצוב ההורים המאמצים והקיבוץ בכלל נראה פחות מלוטש/מוקפד, לא בגלל עבודת השחקנים, אלא בגלל שיש פחות אלמנטים שהרגשתי שהם ייחודים בעיצוב החלק הזה של הסרט. הוא מקבל לא מעט זמן מסך וחלק מן הסצנות החשובות מתרחשות בו, חלקן מוצלחת יותר מאחרות.

באורך של 75 דקות בלבד, הסרט בהחלט מרגיש כמו סרט ראשון. אפשר לדבר על בוסריות בסצנות ובקווי העלילה שאמרתי שהם פחות עובדים, אבל זה בולט יותר לטובה בהתלהבות מעצם היצירה, לא רק החשיפה האישית, אלא הכלים שהקולנוע מאפשר, גם בלי תקציב הפקה גדול. "הביתה!" הוא סרט שלא מפחד לנסות דברים מיוחדים בכל סצנה, בעיקר בצילום שכבר ציינתי אבל גם בחיבור בין השוטים בעריכה. ההתלהבות הזו מחפה על הפגמים בדמויות המשנה ובעיקר מחזקת את החיבור הנוגע ללב לסיפור של הדמות הראשית – סיפור של גילוי עצמי וגם של לבטים וספקות. סיפור של טלטלה של הזהות ומציאת הזהות שהיא גם עצמאית וגם קשורה לצדדים השונים של זהות משפחתית/ישראלית המוצגת בסרט. 

חלומות מסע

הבמאית מניה לוזובסקי תיעדה מסע לא שגרתי שלה ושל אמה: חזרה לאוקראינה, בה נולדה מניה לפני שהאם החליטה לעלות עם הילדים לבד לארץ ישראל, כאשר הבת בגיל צעיר מאוד. כעת, כאשר אוקראינה מופצצת, האם מחליטה שהיא חייבת לחזור לסביבה בה היא גדלה, גם לסוג של טיול שורשים של הבת, גם על מנת לפגוש חברה ותיקה ואולי גם מסיבות שקשה להסביר. מדובר במסע מורכב מאוד מבחינה לוגיסטית ומסוכן גם אם מלחמה מגיע גם לישראל, אם כי בדרך אחרת.

יש לציין כי דווקא האם שלמה יותר עם הזהות הישראלית, בעוד הבת-הבמאית מביעה ספקות, הן בשיחות במהלך המסע והן בשיחות עם הבן הזוג ה"צבר", לפני, במהלך ואחרי הסיכון המטורף, שהוא גם חקר של מספר זהויות: אוקראינית, יהודית, ישראלית וגם התרבות הרוסית של "הכובש", כאשר היחס של המשפחה לכל אחת מן הזהויות מתגלה כמורכב.

ויש גם את החלום. חלום על הסב של מניה שפותח את הסרט ומחובר לצילום של בית קברות יהודי עתיק, סוג של קשר לדור נוסף ולמורשת. האם הסרט הוא גם מסע לעבר החלום הזה, שהבמאית ספק מנסה לשמר וספק מנסה להתגבר עליו, או לראות מקום אחר במרחב פיזי או נפשי. בחלקו המסיים של הסרט, מתגלה כי המסע לאוקראינה אינו המסע היחיד שמתואר בו, גם אם הוא המסע הפיזי הארוך והמופרך ביותר. כמו שהמלחמה עם רוסיה אינה המלחמה היחידה והקשר הבין דורי נוגע למספר דורות, אולי אפילו חודר עמוק מאוד להיסטוריה.
דקות הסיום של הסרט, המצולמת בישראל, הם אלו שמקנות למסע רובד נוסף וגורמת לסרט להתבלט לא רק כעוד תיעוד אישי על משפחה, מסע ומלחמה, אלא כיצירה שיש בה גם מחשבה בדיעבד.

השגחה הורית
Adult Supervision

מטבע הדברים שנוגעים לכתיבה בזמן פסטיבלים, לפעמים אני כותב על סרטים זמן ממש קצר אחרי הצפייה. זה נכון במיוחד במקרה של הסקירה הזו, אפשר להגיד שהיא טקסט מהיר של "עדיין מעכל" סרט שחווית הצפייה בו מעוררת לפרקים חלחלה לא נעימה. חלק ממה שהבמאי אלכס שולמן שאף לעשות בסרט הביכורים הטעון והמרשים שלו, נציג שוודיה לאוסקר הקרוב שערך את הבכורה העולמית שלו דווקא בפנטסטיק פסט בארה"ב לפני קצת יותר משבוע, למרות שזה לא בדיוק סרט ז'אנר במובן המקובל. אבל תמצאו לי סרט ז'אנר מפחיד יותר מהתנהגות של ילדים בני 13.

נקודת המוצא לסרט היא טיול שנתי של כיתה ז', אליו משום מה לא יוצאים מורים או מבוגרים מצוות בית הספר, כאשר האחראיות על כיתת הילדים מוטלת על שלושה אבות מלווים בלי רקע בחינוך או היכרות של ממש עם הכיתה, לצד צוות ההדרכה באי בו מתקיים הטיול, צוות הדרכה שניכר כי לא סיים את מערכת החינוך לפני זמן רב.
שלושת האבות שונים באופי שלהם ובדרך בה הקשר עם הבנות שלהם בה לידי ביטוי. ביל (גוסטב סקארסגארד) מקווה להתקרב לבתו אסתר, אבל הוא לא ממש יודע מתי לתת לה להיות עם החברות שלה ואיך גיל 13 שונה מילדה קטנה יותר. בובו (פארס פארס), נהנה מקשר קרוב עם בתו גם לעיני החברות לכיתה, אבל יש בסמכותיות שלו משהו שאולי מאיים ומסתיר אפלה. פונטוס (לינוס ואהלגרן) בא לבקשת אשתו ונראה כי הוא שואף יותר ליהנות ופחות להשגיח, כולל פלטרטוט עם האחת מן המדריכות.

והכיתה, כמו כיתה של ילדים, עמוסה במתחים פנימיים, בריונות וקליקות שהמבוגרים לא ממש מבינים ולא תמיד מפרשים נכון. הדבר מעורר גם במבוגרים זיכרונות מן העבר למעשה מצביע על כך כי ברינות, או טראומה אחרת משנות ההתבגרת והנעורים והסרט נוגע בדברים טעונים מאוד, היא לא משהו שעובר למעשה משפיע על כל החיים, כאשר גם המבוגרים מתנהגים לעיתים כמו ילדים.

זה סרט לא נוח לצפייה, וכפי שציינתי מצמרר לפרקים. כולל דברים אלימים מאוד או שיחות מעוררת אי נחת על מיניות, כל זאת בלי שום דבר שאינו אמין. הסרט הזכיר לי לפרקים את "מגרש משחקים" מפסטיבל חיפה מלפני כמה שנים, גם אם הסרט הנוכחי פחות אחיד ברמתו או מזוקק כמו הסרט ההוא. נקודת השוואה נוספת, למרות שוני בעלילה, היא המיני-סדרה "התבגרות" בנטפליקס, רק שהסרט הנוכחי מספר את הסיפור שלי בלי גימיקים. האכזריות כמו גם הכאב מתפזרת על פני קבוצה גדולה של דמויות בשלל גילאים, כולם במידה רבה קורבנות ומזיקים, במידה או שלא במידה.
הסרט משלב גם אלמנטים במוזיקה שמזכירים יותר סרט מתח ואימה ולפרקים זה מרגיש מעט מלאכותי, גם אם דברים בהחלט משתבשים. העלילה, בעיקר בגלל נקודת המוצא שלה, נראית לפרקים לא אמינה, אך ההתנהגות האנושית, בשיא כיעורה וגם ברגעים של יופי, אכן מרגישה אותנטית.

כל האוהבים בלילה
All the Lovers in the Night

על מנת לא לסיים עם בומבה רגשית, סרט יפני שיכול לעלות חיוך על הפנים, בהיותו סוג של קומדיה רומנטית ביישנית על אישה ביישנית שאולי הסיפור שלה לא נוגע למציאת גבר, אלא למציאת הקול האישי. גם אם הקול האישי של האישה הזו מובא בסרטה של יוקיקו סודה מדי פעם דרך קריינות של המחשבות שלה בקולו של גבר. זו בחירה מעניינת שמקבלת הסבר חלקי בסיום, בלי קשר לזהות המגדרית של הגיבורה.

הגיבורה היא פויוקו אירי, אישה רווקה לא בדיוק צעירה. דומה כי אין לה חיי חברה פרט לחברים לעבודה והיא עובדת כפרילנס. האישה היחידה עמה יש לה חברות, על פניו, היא האישה שמזמינה ממנה את רוב העבודות. היא זו שגרמה לה לעזוב עבודה יציבה בהוצאת ספרים לטובת השוק החופשי של עולם ההגהה לספרים. על פי הסרט, ביפן של ימינו, עדיין מבצעים זאת בכתב יד ולא דרך מחשבים. בכל מקרה, בניגוד לדחף שלה יוצאת פויוקו לפגוש כמה עמיתים ויום אחר כך, ממש בניגוד לאופי שלה, גם מתחילה לשתות אלכוהול מבלי שהיא רגילה לכך. זה מוביל למפגש עם הגבר שהוא הדמות המרכזית הנוספת בסיפור: ספק הצד השני של הסיפור הרומנטי, ספק מנטור לא צפוי שהגיבורה לא מבינה איזה סוג עזרה והדרכה הוא צריך.

כיאה לסרט על אישה נבוכה וסגורה, הסרט בהחלט לוקח את הזמן שלו. כמו לא מעט סרטים עליהם כתבתי לאחרונה, הוא כן מציע תגמול בכמה סצנות יפות, כאלו הנותנות הצצה לחיים של דמויות נוספות. פויוקו מוצאת עוד מהקול שלה ומבינה דברים על העצמאות שלה ואולי גם על החשיבות שלה כאשת מקצוע. לאורך כל הדרך, גורמים שבשמיים ואירועי מזג האוויר מופיעים בסרט דרך אפקטים די גלויים, מה שמוסיף לתחושה של קסם ורומנטיקה. אם כי כאמור, בעיניי זה יותר סיפור על השתפרות עצמית מסיפור אהבה, גם אם אלמנט זה קיים וגם עם סצנות בחלק המסיים לקוחות יותר מקומדיה רומנטית של ממש. כולל ארוחת ערב מביכה אך גם מצחיקה במסעדת יוקרה, כולל גם סצנות עצובות יותר.
בסופו של דבר, הסרט בהחלט צפייה חביבה ונגישה יחסית לחובבי הקולנוע היפני, עם רגעים ספורים של התעלות וכמה מקרים בהם הסרט הולך יותר מדי על בטוח, מה שמונע ממנו להפוך למשהו מיוחד או זכור יותר.