פסטיבל חיפה 2026: ״האהבות שלנו״, ״עצים נודדים״, ״חייו ומותו של וילסון שד״, ״אבק״

פסטיבל הסרטים בחיפה נפתח ביום שישי בפעם ה-42 בתולדותיו וכעת מתחילים גם הדיווחים שלנו. בדיווח זה תוכלו לקרוא על סרט הפתיחה המדובר ועל שלושה סרטים מן התוכנית הבינלאומית. עליי לציין כי זה יותר דיווח על הסרטים שמוצגים מאשר דיווח מן הפסטיבל, שכן צפיתי בסרטים הבאים טרם הוקרנו ולפני העלייה האישית שלי למרומי הר הכרמל. אבל אחרי פרסום פוסט ההמלצות במקרה של הסרטים הבינלאומיים, ועם המתנה להקרנה פומבית במקרה של הסרט הישראלי.

האהבות שלנו – סרט הפתיחה

המתנתי זמן רב מאז הצפייה והסרט ועד הכתיבה עליו, ועוד פרק זמן עד לפרסום, אחרי שהסרט מוקרן פומבית בישראל כסרט הפתיחה של פסטיבל חיפה. כלומר, לא רק על סמך הקרנות סגורות לכאורה כמו הקרנות אקדמיה. ההמתנה בכתיבה נבעה בעיקר מהצורך לעכל, לבדוק האם עליי למתן את התגובה שלי הראשונית אחרי שהרגש דעך. התגובה שלי כעת אכן מתונה יותר כעת. התחושה שלי במהלך הצפייה נעה בין אכזבה לכעס. אחרי מחשבה, יש בסרט גם חלקים ודברים שאני מעריך, אך שתי התחושות לא פגו לגמרי. ניסיתי לא להגיב לסרט מוקדם מדי, גם בגל שחלק מן הפגמים שלו נובעים מכך שלדעתי, הוא נוצר מוקדם מדי. 

עבורי זה עדיין מוקדם מדי לשחזור דרמטי מושקע ובעיקר סבוך, גם בפיתוח דמויות ועלילה דרמטית, של אירועי השבעה באוקטובר. כולל הקשים ביותר. זה מן הסתם שונה עבור כל אחד וצופים אחרים דווקא ימצאו בכך ערך, הן בתור "הסברה" ישראלית בעולם והן כריפוי פנימי. אך עבורי, דווקא בגלל שבמאי הסרט, אבי נשר, עוטף את השחזור בסיפורים רומנטיים וסצנות בפסטיבל ״נובה״ אמורות לסחוט את הרגש לא רק בגלל הזוועות אלא גם בגלל העלילה, הסרט הרגיש לי יותר נצלני מאשר מצדיע. בעיקר דומה כי הוא לא מצא את הטון הנכון לשלב בין כבוד וסיפור. יש לציין כי אנשים אחרים שאת דעתם אני מעריך, חלקם מבקרי קולנוע, חוו את הסרט בצורה שונה לגמרי ועבורם האיזון כן נמצא. יחד עם זאת, אחרים עמם שוחחתי שותפים לתחושותיי. כעת פוגש הסרט קהל רחב יותר ויהיה מקום גם לתחושותיו.

התחושה נובעת מסגנון הכתיבה של נשר כתסריטאי ומספר סיפורים המתבססים, לרוב או תמיד, גם על אירועים מן המציאות. אלא שנשר לא מעבד אירועים שקרו בצורה ריאליסטית, הוא מעבד אותם לתסריט היפר-ריאלסטי בו אנשים מדברים בצורה שנונה וספרותית יותר משפה טבעית. הדגש הוא על רגש וערבוב של מה שקרה, מה שיכול לקרות ומה שמשפר את האירוע. זה מה שהוא עושה בדרך כלל, במידה שונה של הצלחה בכל הנוגע לחוויה האישית שלי כצופה. בסרט הזה, התחושה היא כי היה דחוף לנשר ולצוותו להוציא לפועל את ההפקה על מנת להגיב לאירוע שהסעיר את המדינה. התוצאה היא תסריט שמרגיש לא משויף ומעובד עד הסוף ביחס לסרטים אחרים של הבמאי. השפה מרגישה לא טבעית ואף כי האירועים מבוססים על עדויות וסיפורים דומים שהתרחשו במציאות, בחלקים רבים היצירה לא אמינה וגם לא מסעירה מספיק בשפה האמנותית.

הדבר נכון בעיקר לחלקו הראשון של הסרט, שמתרחש בימים ובשעות שלפני המתקפה. היא מתמקד לסירוגין בפרטים בתוך קבוצה גדולה של דמויות שחווה משבר רגשי ב-6 לאוקטובר, סביב פרידות מבני זוג, בני משפחה או לקראת עימות שיכול לייצר משבר. נשר כבר יצר סרטים מרובי דמויות, אך מבלי לבדוק ייתכן וזה הסרט שלו עם הכי הרבה קווי העלילה במקביל. גם אם יש מגע חלקי בין הסיפורים, כמו זוג צעיר שאנו עוקבים גם אחרי הסיפור שלו וגם אחרי קווי עלילה שונים של ההורים. ברוב המקרים, התוצאה חצי אפויה, או מתבשלת כמו בידי עובדת בכור בדימונה שמנסה להשתמש בידע שלה בכימיה, ובציוד של הכור, על מנת להעמיד פנים שהיא יודעת לבשל בסגנון העדה המרוקאית וזאת על מנת להרשים את אימה המסורתית של בת הזוג שלה, שלא יודעת כי בתה לסבית.

התיאור הזה לא מקרי אלא נוגע לאחד מקווי העלילה בסרט. קו עלילה בעייתי עד מביך, אבל ליהוק מוצלח של מגי אזרזר סבג, הדס ירון ואוולין הגואל מצליח לגאול אותו חלקית. שאר הקאסט עושה ברובו עבודה טובה, אם כי יש כמה ליהוקים שלא ממש עובדים (ליאור מילר), או שחקנים שלא מצליחים להציג תפקיד שאני מרגיש שנכתב עד הסוף (יניב ביטון), לצד כאלו שהופכים לאפקטיביים רק בחלק האחרון של הסרט (שלום מיכאלשווילי), בקו העלילה שאחרי תחילת המתקפה הופך להיות משהו שונה ומוביל לרגעים שהכי אהבתי בסרט.

וכן, יש רגעים שאהבתי בסרט וזה נאמר בסתירה למה שכתבתי קודם. רובם באים אחרי המתקפה. רגע השיא בעיניי פגום רגשית למרות ההפקה המרשימה והוציא אותי החוצה מחוויית הצפייה, אך כאשר הסרט חוזר לרגעים יותר אינטימיים ולא מנסה לתאר חטיפות או את האירועים בנובה, הוא עובד היטב כייצוג של היום הכאוטי. או כתיאור של האופי הישראלי והדרמה במינון נכון יותר, גם אם זה בכל קווי העלילה. חלק מהסצנות לקראת סיום הסרט כתובות ועשויות בבוטות מוגזמת וסמליות שעל חלק ממנה היה כדאי לוותר, כמו האופן שבו ערבים "טובים" משולבים בסרט.

הסרט בהחלט מרשים מבחינה חזותית, בעיקר בכל הקשור לעיצוב, איפור וסאונד. השימוש במוזיקה מסבירני מדי לטעמי. זהו הסרט הכי שאפתני של אחד מן הבמאים הכי מצליחים ואהובים בישראל, במאי שבסרטים שיצר בארץ תמיד סיפר משהו שהוא גם אישי ורומנטי וגם לאומי. ככזה, יש בו משהו מרתק גם בלי קשר לייצוג השבעה באוקטובר ובשילוב שלו עם סיפור אנושי שהבמאי מצהיר בראיונות שהוא העיקר ולא אירועי היום שמשנה את אופי הסרט. עבורי, משהו בשאפתנות הזו לא עובד והתוצאה חלשה מרוב סרטי הבמאי.

הקרנות נוספות בפסטיבל: 28.9, יום שני 12:00,  טיקוטין. 30.9, יום רביעי 10:15, אודיטוריום

עצים נודדים
Wandering Trees

הגישה הרווחת כלפי סרט באורך שלוש שעות שמוקרן בפסטיבל פעם בודדת באולם הקטן ביותר ובמועד לא נוח – היא לוותר. אבל לרוב, דווקא החריגות הזו היא רמז למציאת פנינה נסתרת של ממש וזה בדיוק המצב עם סרטו של סלבטורה מראו, סרט איטלקי שהוקרן בפסטיבל לוקרנו ואולי בגלל אורכו (שלוש שעות), לא עורר יותר מדי תשומת לב בינלאומית. קצת מוזר לכתוב עליו בתור סרט קטן שצריך לגלות, שכן יש בו משהו אפי, הן בגלל האורך והן בגלל השאיפות והיופי החזותי.

באותה מידה, הסתירה בלב היצירה נובעת גם מהיותה אינטימית, סוג של אגדה רוחנית הנטועה עמוק בייחוד של היערות באי הגדול סרדיניה, טריטוריה שלפי ההתרשמות שלי הקולנוע האיטלקי לא מרבה לבקר בא, משהו שמראו מתקן לאורך הקריירה שלו. הוא משלב מסורת עם מבט על העולם המודרני, מבט על המציאות עם רובד ספק- על טבעי עדין. אין השנה סרט חדש של אליצ'ה רורוואכר, אבל הסרט הזה הוא הדבר הכי קרוב אליה סגנונית. הוא לא מגיע לרמתה, אבל גם בתחום האיכות ייתכן והוא מתקרב אליה יותר מכל יוצר איטלקי אחר. זה כנראה  הסרט האיטלקי שהכי אהבתי השנה וראיתי כמה סרטים שחיבבתי מתוך התוצרת של המדינה.

חלקו הראשון של "עצים נודדים" מתמקד באב ובן שחיים בבית מבודד ביער, אבל לא רחוק מן העיירה בה הבן ג'וליאנו לומד בבית ספר יסודי. האב, פיירו, מטפל בחיות פצועות והבית של השניים מלא בחיות מכל סוג שניתן לדמיין. סוג של הכנסת אורחים וכובד לטבע, לצד טיפול בכלים שהם גם מודרניים. דרך ההליכה לבית ספר, אנו נחשפים גם למשפחה של ילד אחר, אמיליו. אביו של אמיליו הוא איש צבא וצייד. הוא מצפה מבניו נמשיך את דרכו, בעוד ג'וליאנו ומשפחתו מהווים של סוג כתם, מה שמוביל לאיסור על החברות ביניהם. החלק הראשון של הסרט כולל גם טיול ליעד מרוחק והרבה רמיזות לדברים נסתרים.
משם, הסרט קופץ לתקופת הזמן המרכזית. ג'וליאנו הוא כבר נער/גבר צעיר ועדיין חי באותו מקום, אך אירוע דרמטי מוליך אותו למסע בחיפוש אחר אביו. בינתיים אחיו הגדול של אמיליו, מיכאלאנג'לו, הוא איש צבא בעצמו ועומד להתחתן עם אישה בשם מגדלנה, למרות שאביה המבוגר לא רואה בקריירה צבאית מקצוע לגיטימי. אנשים אחרים בחיים של מגדלנה גם חושפים שהאופי שלה שונה מזה של הארוס.

החיסרון היחסי של הסרט הוא היותו סוג של אגדה, גם בתמימות בעיצוב הדמויות. זה בהחלט סרט בו יש טובים ויש רעים ולרוב יש פחות גווני ביניים. מאידך, הסרט מפצה על כך במגע מקורי הן בעלילה ובעיקר בצילום ובמפגש בין מסורת שונות וקהילה מיוחדת שמתקיימת ביער, בה כן יש דמויות שלא בדיוק מתיישרות לפי החלוקה של טוב ורע בצורה כל כך קלה.

למרות אורכו, כלל שהסרט מתקדם הוא הופך לקצבי יותר, גם אם יש בו רגעים שנועדו בעיקר להתמוגגות מן היופי של הנוף: עירוני, כפרי, טבעי ופראי או מבנה ייחודי שדומה כי לקוח מזמן אחר ומסורת שספק אם אי פעם הייתה קיימת. לא מדובר ביצירה מעמיקה, אבל כן ביוצר המבקש לברוא מסותרין וקסם, סוג של מבט על איך מיתוסים ממשיכים להתקיים. אולי בשל כך לא כל השאלות לגבי העלילה או הטבע של העולם זוכות למענה חד משמעי, אך הכל מתחבר בדרכו ואפשר להאמין, קצת, בנדידה של העצים.

הקרנה בודדת בפסטיבל: 2.10, יום שישי, 14:30, סינמטק

חייו ומותו של וילסון שד
The Life and Deaths of Wilson Shedd

מורה לספרות אנגלית לא מוצאת עבודה בתיכון, אז היא מתחילה לעבוד בבית כלא ומעוררת השראה באסירים, כולל קשר מיוחד עם אסיר המואשם ברצח. היא מעוררת את הצד ההומני שלו, למרות שהכותרת מבשרת לנו על מותו, או באנגלית על כמה מיתות. בהתחלה חשבתי שאולי זה סוג של מפגש בין סרטים נוסח "סיכון מחושב" ו"גבר מת מהלך", אבל התוצאה לא מנסה לעורר השראה והיא יותר ברוטלית ואלימה. אנו רואים לא רק את המקומות בהם וילסון שד מן הכותרת נחשף לספרות וכותב בעצמו, אלא גם עד כמה חסר רחמים הוא יכול להיות בנסיבות מסוימות. במקום אחר, חוסר הרחמים מופנה כלפיו. זה גם הגיוני כשמבינים שהבמאי הוא טים בלייק נלסון – הוא מוכר בעיקר כשחקן, אבל כבמאי הוא נוטה לא פעם לקולנוע חשוף וישיר, במידות שונות של הצלחה. "חייו ומותו של וילסון שד" אינו סרט קל לצפייה, אבל הוא כן הסרט הכי מעניין שלו כבמאי ממה שיצא לי לראות, גם אם רחוק מלהיות נטול פגמים.

הבמאי עצמו מופיע בתפקיד קטן בתור מנהל כלא שמור, שבסצנת הפתיחה מקבל לעבודה בכלא את קארן (אמנדה סייפריד) כדי להעביר קורס בכתיבה יוצרת לאסירים. היא לא עבדה זמן מה בגלל שהיא צריכה לטפל באביה שנכנס לבית סיעודי וגם בבעלה האלכוהוליסט. הסרט מתקדם בקו העלילה המראה את השיעורים שהיא מעבירה ואת חייה הפרטים. בכיתה שלה בכלא, התלמיד שבולט לטובה הוא וילסון שד מן הכותרת (סקוט מקנירי). חלק מן הכוח של הסרט נובע מכך כי הסרט משלב אירועים בקו עלילה אחר, בו וילסון שד מנהיג קבוצה של אסירים במנוסה והם יעשו כל דבר על מנת לא להיתפס.

הסרט גם חושף קו עלילה נוסף על משפחה אפריקאית-אמריקאית שהילדים שלה מציגים בבית ספר גרסה למחזה "אוקלהומה!", סוג של תמונה אידיאלית נוסטלגית של המדינה בה מתרחשת העלילה. אוקלהומה של הסרט הזה שונה מזו של המחזמר, באופן שחובר לדרך בה הסרט משחק עם ציפיות. למשל, השימוש בליהוק של סייפריד. המראה שלה והגוף הקטן מעוררים מערך ציפיות מסוים שהסרט גם מקצין וגם שובר בדרכו. אולם יש לציין כי הסרט לא מצליח לחמוק מקלישאות ובנאליות ברגעים מסוימים. כשם שהוא ברוטלי באלימות, הוא גם פונה למקומות הצפויים בבחירת הקטעים הספרותיים או באתגרים הניצבים לפני הגיבורים.

בסופו של דבר, המערכה האחרונה מחברת היטב בין הרבדים השונים ומציגה תמונה שלא מייפה את המציאות ומעלה שאלות לגבי נאמנות, מוסר ומערכת הענישה בארה"ב ובכלל. הקו דק בין רחמים לאכזריות, הומניות וסאדיזם, כאשר הניגודים הללו שוכנים יחדיו בתוך מספר דמויות וגם במערכת כולה. הרגעים האלימים בסרט קשים למדי גם רגשית וגם מבחינת מה שנראה בהם, כולל רגעים בהם אולי נחצה הגבול והסרט נעשה נצלני. זה מייצר חוויה חזקה לבעלי עצבים חזקים שיש בה גם ערך מעבר לזעזוע, גם אם לא כל מה שהסרט מנסה לבצע עובד באותה מידה של הצלחה.

הקרנות בפסטיבל: 1.10, יום חמישי, 19:30 טיקוטין. 3.10, יום שבת, 17:45 סינמטק

אבק
Dust

סרט זה נפתח בסיטואציה שנראית בו זמנית דומה לזמנים בו אנו חיים וגם ייצוג לעידן שחלף, באופן בו שנת 1999 נראית לפתע כמו עידן קדמון: גארט ולוק, שני יזמים בלגים, מציגים לעולם את הטכנולוגיה החדישה של חברת ההיי-טק שלהם. טכנולוגיה שכיום נראית בסיסית עד כאב אך בזמנו הייתה החידוש. על פניו, הם סמל להצלחה ומעבר למאה ה-21, אך בקהל המתלהב בכנס יש אדם אחד שאינו מריע ותוך דקות ספורות הוא גם יחשוף בפני הגיבורים מדוע: הוא עיתונאי שעשה תחקיר על החברה שלהם ומצא הוכחות לעבירות פיננסיות חמורות מאוד. לגארט ולוק אין יותר מדי מה לעשות, חרף הכחשה ואיומים – הם אכן אשמים והכתבה תראה אור תוך יום וחצי. ועד המנהלים של החברה מבהיר להם כי הם הולכים להיות הפנים של הפשע/שחיתות והם ישבו בכלא.

הסרט עוקב אחר שני הגברים בזמן הקצר שנותר להם עד שהעולם יבין את גורלם. הבמאית אנקה בלונדה מביימת את זה כמו מותחן, בעיקר דרך העריכה והמוזיקה. אך בפועל, יש בעלילה מעט מאוד מתח והסרט קצת הולך לאיבוד כשהוא פוסע בנתיב הזה. בהחלט יש לו מה להציע בכל הנוגע למבט על הגיבורים, שעוברים תהליך של הפנמה איטית של מצבם ונעים בין ניסיון לשפר את המצב עבור אחרים, לבין אובדנות. מדובר בשני שותפים מאוד שונים באופי, לפחות במבט ראשוני: גארט הינו כריזמטי, מוקצן וחי חיים ראוותנים, כולל מערכת יחסים אוהבת אבל גם בעייתית עם הנהג שלו, שנראה צעיר בהרבה; לוק הוא מדען מופנם ואישה משפחה. בסופו של דבר, שני הגיבורים פועלים בצורה דומה ומתגלים כשותפים לא רק בפיתוח ובפשע.

לפרקים, הסרט מנסה להיות מבט על תאוות בצע בתחום ההיי-טק והקפיטליזם באופן כללי, והוא לא מקורי או מעמיק במיוחד בתחום זה. בעיקר באופן בו התאגיד מוצג. אבל הרבדים השונים באים לידי ביטוי דרך הבנייה של שני האנטי-גיבורים, פגומים, חוטאים וכושלים ובו זמנית גם בעלי תכונות שהיו יכולות להובילם להצלחה. זה סרט על אנשים שהפכו לכוכבים בתחומם ברגע הכי אנושי שלהם, רגע הקריסה בגלל ההיבריס, עיגול פינות אחד שהוביל לרשת של פשעים פיננסיים שעד לשלב מסוים, האופציה לעתיד שיתקן את הפשעים ויוביל לרווח עבור אחרים הוא מה שאיפשר לחפות על השקר הגלוי. בחלקים הטובים של הסרט, חשתי בו זמנית בוז כבד לדמויות וגם הבנה שלהן, עד כדי הזדהות. זה לא עניין של מה בכך, גם אם בחלקים אחרים הסרט מרגיש מאולץ או מתנהל בטון שלא בהכרח מתאים לדרמה שבמרכזו.

הקרנות בפסטיבל: 27.9, יום ראשון, 16:00, רפפורט. 2.10, יום שישי, 12:45, רפפורט.