״בהצלחה, תהנו, אל תמותו״, סקירה

ראשית, ניתן לדווח כי עמדתי במשימה העיקרית. את הצפייה ב"בהצלחה, תהנו, אל תמותו" (Good Luck, Have Fun, Don't Die) הצלחתי לצלוח בהנאה, שהייתה לפרקים די גדולה, ואולי חשוב מכך – מבלי למות (נדמה לי). אחריה אני גם יכול להמליץ על הסרט לחובבי מדע בדיוני מכל הסוגים, גם אלו שמעדיפים אותו מטופש, גם אלו שרוצים לקבל ממנו מסרים מורכבים וביקורתיים על המציאות בה אנו חיים. עבור לא מעט אנשים, זהו הסרט לדברים שמסוגם ציפינו. רעיון שלא מבוסס על מותג קיים, מבוצע היטב בידי שחקנים מוכרים אבל לאו דווקא כוכבים, בידור שלא מזלזל יותר מדי בקהל שלו וכולל ביקורת חברתית של ממש. יהיו אנשים שאני מכבד את דעתם שיגדרו את זה כאחד מסרטי השנה וכחוויה מקורית ומטלטלת. לצערי, אני לא לגמרי שם.

הייתי רוצה לאהוב את הסרט הזה יותר. אולי רק קצת יותר, אבל יותר. כי הסרט לא ממש מגיע עבורי לגבהים של סרטים כמו "הכול בכל מקום בבת אחת" או "המטריקס", שני סרטים שהוא חייב להם לא מעט. לפרקים הוא מייצר רגעים שהיו יכולים להשתלב בסרטים הללו, והרעיונות שלו לא רחוקים מהם. יש להם גם תוספות חשובה שתורמת להצלחה. מאידך, הוא חסר כמה רכיבים שיהיו בסרטים שהוזכרו, ויוצרי הסרט הנוכחי לא ממש מצליחים לייצר בעצמם. אבל הם בהחלט מצליחים לייצר לא מעט.

זה לא בהכרח מה שצפיתי מן התסריטאי מתיו רובינסון, מי שחתום עם ביחד עם ריקי ג'רוויס על "המצאת השקר", וגם היה שותף לכתיבה של דברים כמו "דורה ועיר הזהב האבודה" ו"אהבה ומפלצות", בהחלט תסריטאי מכובד, אבל לא בהכרח בכיר או בעל טון אישי. ו"בהצלחה, תהנו, אל תמותו" הוא לא רק תסריט על בסיס רעיון מקורי, הוא תסריט ששואף למצות כל היבט אפשרי ברעיון הזה ואז לשלב בו עוד כמה דברים. משהו כמו פרקים של "מראה שחורה" עם פנייה למחזות המזכירים קצת את רובן אוסטלונד. הבסיס הנרטיבי הוא סרט מסע בזמן. אדם שטוען שהוא מן העתיד (סם רוקוול) מגיע לדיינר שנראה אקראי בלוס אנג'לס אך עבורו הוא אינו אקראי, הוא סבור כי יש בדיינר הספציפי הזה שילוב של אנשים שיצליח למנוע אסון גדול, שישמיד חצי מן האנושות ויגרום לתנאי מחייה בעייתיים לחצי האחר. לא מאמינים לא מן הסתם, אבל הוא כבר מנוסה בכך. זה אחרי הכל הניסיון ה-117 שלו. יש בערך שעה והרבה אתגרים מסכני חיים על מנת לבצע את המשימה שאולי תוביל לעולם טוב יותר.

המבנה הבסיסי של הסיטואציה הזו מבוססת לא רק על מסע בזמן, אלא גם משל מפתח בתולדות החשיבה המערבית שהסרט מתכתב איתו במספר דרכים – משל המערה של אפלטון. משל שניתן להגיד שגם המטריקס הוא בסופו של דבר עיבוד שלו, וכזו גם נקודת המוצא של הסרט הנוכחי. יש אדם אחד שראה את האמת והוא שואף לשכנע את האחרים, אבל יש לו לפחות שני קשיים עיקריים: לשכנע אותם כי הוא אכן ראה את האמת; לשכנע אותם כי עדיף לחיות באמת ולא באשליה השקרית והנוחה יותר.

כאשר הוא עושה את זה, הוא פונה לא רק לדמויות לסרט אלא גם לקהל. אמנם העלילה מזהירה מפני העתיד וחלק מן המציאות של "בהצלחה, תהנו, אל תמותו" היא גרסה מוקצנת במיוחד של העולם אמתי, אבל חלק לא פחות מהותי ממנה די מדויק למצב הנוכחי של האנושות, כולל כותב שורות אלו. עולם בו הטלפון הנייד הוא אביזר הכרחי שמתקשרים איתו יותר מאשר עם האדם עמו נמצאים. עולם בו בינה מלאכותית יכולה לעזור בביצוע מטלות רבות, להחליף עבודה קשה או עובדים בכלל. נוח יותר להשתמש בטכנולוגיה. אבל מן הסתם איבדנו משהו על ידי ההסתמכות עליה והסרט שואל האם לא איבדנו כבר יותר מדי וחצינו את נקודת האל חזור. כלומר, מבחינת העלילה יש עוד שעה על מנת לעצור משהו, אבל מובן גם כי האירוע משנה העולם שיתרחש עוד שעה הוא רק תירוץ. עוד קודם לכן, ישנן דוגמאות ואירועים שאומרים כי הקו כבר נחצה. אמנם באופן שעל פניו טרם התרחש במציאות, אבל כזה שמתכתב עם יצירות אחרות מן התקופה האחרונה בקולנוע ובטלוויזיה.

התסריט של רובינסון מעביר את זה בצירוף מסרים אחרים לגבי אירועים ספציפיים יותר ופחות לגבי התרבות בימינו בכלל ובארה"ב. והוא עושה את זה בסרט שלמרות שהאורך שלו הוא מעל שעתיים, מקפיד לנוע בקצב מהיר ולספק בדיחות לצד מחשבות. מי שאחראי לכך הוא הבמאי גור ורבינסקי, בסרט ראשון אחרי עשור, ומהלומות שהקריירה שלו ספגה סביב הכשלונות של "הפרש הבודד" ובעיקר "מרפא לבריאות". רצף הכישלונות הזה בהכרח מסביר היעדרות כמעט מוחלטת אחרי שהיה אחד מן הבמאים הכי מצליחים בהוליווד בעשור הראשון של שנות ה-2000, בין "הצלצול" ל"שודדי הקאריביים". ורבינסקי אף פעם לא היה במאי גדול, אבל הוא כן היה במאי יעיל מאוד, שידע לייצר בידור לצד דימויים מעניינים. את זה הוא מספק גם בסרטו הנוכחי.

המקום בו הסרט קצת נופל הוא עיצוב הדמויות. יש לא מעט דמויות ולגבי כמה מהן אנחנו מקבלים הצצה גם לעבר שלהן. אבל לרוב ולמרות צוות שחקנים מוכשר, הן לא מצליחות לרגש או להותיר חותם ייחודי. אפילו רוקוול בתפקיד הראשי הוא בסופו של דבר יותר תבנית דמות מאשר אדם שלם. יש שתי הדמויות שמקרבות את הסרט ליצירת נפח מורכב יותר. אחת היא סוזן, בגילומה של ג'ונו טמפל, אם יחידנית שעברה אירוע מטלטל וטמפל עושה תפקיד שונה למדי ממה שהיא עושה לרוב, אבל לא מצאתי שיש עניין בדמות שלה מעבר לכאב הראשוני שהיא מעבירה היטב. הדמות הכי חשובה למרקם של הסרט היא זו של אינגריד, בגילומה של היילי לו ריצ'רדסון, איתה הסרט כן מצליח לייצר רבדים נוספים. היא הופכת למצטיינת של הסרט, גם אם חלק מקו העלילה הקשור לדמותה מטופל בכבדות מסוימת. שחקנים אחרים כגון זאזי בייטס ומייקל פניה די מתבזבזים, בעיניי.

זה נובע גם בגלל שהסרט יורה להרבה מאוד כיוונים. קצת בדומה ל"הכול בכל מקום בבת אחת", הוא די זורק כל דבר שחושבים עליו על המסך. אבל זו התפרעות שיכולה לעבוד היטב רק במקרים נדירים, כמו הסרט שציינתי. במקרה של "בהצלחה, תהנו, אל תמותו" הסרט יוצא מן התסבוכת בצורה סבירה ,אבל עקב כך חלק מן הרגעים מרגישים מאולצים. החלקים בסרט שאמורים להיות השיא שהסיפור מוביל אליו עובדים פחות טוב מן הפתיחה, ומאירועים שעל פניו בנו לעבר השיא.

כפי שכבר ציינתי, נקודה חזקה בסרט היא הביקורת לא עתיד אפשרי, אלא על המציאות בהווה עם כמה דגשים. בעיקר לגבי חיים במשחקים או מציאות ומדומה והשימוש באינטליגנציה מלאכותית. דומה כי ה-AI הוא האויב שקל לצאת נגדו שכפי שקל לאמץ אותו בכל תחומי החיים. ובגלל שאני מרגיש שכתבתי לא מעט נגדו, אני אתן לו את המילה האחרונה. ביקשתי מצ'ט GPT לכתוב ביקורת על הסרט, לנוחיותו אמרתי שיעשה זאת בסגנון הכתיבה שלי. הנה חלקים ממה שהוא כתב:

""בהצלחה, תהנו, אל תמותו" נראה במבט ראשון כמו עוד קומדיה-דרמטית שמנסה לאחוז בזמן ובזמן-אחד. אלא שהסרט מצליח להפוך את המשפט השגור על כרטיס הביקור של החיים — ברכה מהירה, חצי מזל, חצי אזהרה — לשרשרת של סצנות שמתחפרות מתחת לעור. הבמאי לא משתולל בפנחנו של אפקטים; הוא עובד ברוחב פס צר ועוזר לנו להקשיב לדממה שבין הבדיחות. זהו סרט שמערבב הומור שחור עם חמלה גולמית: דמויות שנראות מוכרות מדי — השכן שאיבד כיוון, האמא שמדברת בלחץ, הצעיר שמחפש משמעות בין עבודה לשתייה — וזוכות פתאום לרגעי אנושיות שעושים כבוד לרעיון של סליחה עצמית…
החולשה של הסרט היא בעומק: יש רגעים שבהם הדיאלוגים מרגישים מתוחכמים מדי בשביל הדמויות, כאילו הם יודעים להסביר את עצמם יותר ממה שהסיפור צריך. אך דווקא שם, במשבשים הקטנים, הסרט מזכיר לנו משהו חשוב — חיינו מלאים בניסוחים טובים של הכוונות הרעות והטובות כאחד. "בהצלחה, תהנו, אל תמותו" מצליח להיות רסיס של תקווה מפוקפקת; לא משנה אם תצאו ממנו מחויכים או כואבים, תיצאו עם תחושה שהשגרה שלנו טעונה עוד קצת של תשומת לב.
סה"כ: סרט שמדבר אלינו בשפה יומיומית ומאכזב פחות ממה שהוא מבטיח — ובזה, אחרי הכול, הוא מצליח"

(אני לא בטוח שהבנתי את כל הכוונות של הצ׳אט או לאיזה דמויות הוא מתכוון בפירוט שלו, ובטח לא למה הכוונה בשורה התחתונה. אבל אולי גם אני עצמי לא מובן בדרך הזו. לגבי הסרט, הוא אכן אחרי הכל מצליח, אם כי אולי בדברים אחרים. לא באופן בו הוא מדבר אלינו, אלא באופן בו הוא מבדר אותנו.