״הדבר הזה״ (Cold Storage), סקירה

דומני שצריך להתחיל את הסקירה הזו עם הכותרת העברית, כי זה דבר די בולט שבאופן אישי לא עושה חשק לצפות בסרט. או אפילו לכתוב עליו אחרי הצפייה. למען האמת, יש נסיבות מקלות. כי לקרוא לסרט קולנוע "אחסון קר" זה לא הדבר הכי מזמין בעולם, אפילו אם זה תרגום ישיר לשם המקורי של הסרט ״Cold Storage״. ואפילו עם הספר עליו הסרט מבוסס תורגם בעברית וראה אור בהוצאת כנרת זמורה דביר תחת השם נטול הגימיק. באותו תרגום לעברית (מאת שאול לוין) אכן יש פסקה בה מופיע הצירוף "הדבר הזה" בהקשר לתופעה שמניעה את עלילת הסרט, אם כי אני לא בטוח שהמפיצים הסתמכו על אותה פסקה.

להערכתי, הסיבה העיקרית לשם היא הנוכחות בסרט של השחקן ג'ו קירי שמורכב בעיקר מן הסדרה "דברים מוזרים". יש לה מספר קווי דמיון לסרט, לצד הרבה מאוד הבדלים, מבחינת עלילה או וייב. אבל זה לא שקירי מפורסם יותר מדי בזכות תפקידים אחרים. האם ההצלחה של הסדרה בארץ היא כה מהותית עד כדי כך שכדאי למכור את הסרט סביב דמותו, ולא סביב ליאם ניסן שעושה תפקיד ליאם ניסן טיפוסי לתקופה המאוחרת בקריירה שלו/הרבה סרטים שהצליחו בארץ? לא בטוח, אבל זה הדבר עמו אנו יוצאים לדרך וזו הכותרת אליה אתייחס בהמשך.

המקום בו באמת צריך להתחיל את ההתייחסות ליצירה עצמה הוא דיוויד קפ. השם הזה אולי לא בהכרח מוכר לקהל הרחב, אבל הוא תסריטאי הוליוודי עם רקורד מרשים למדי, כולל מספר שיתופי פעולה עם סטיבן ספילברג ("פארק היורה" , "מלחמת העולמות", "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח״), סטיבן סודרברג ("תיק שחור", "קימי", "נוכחות"), סטיבן בריאן דה פלמה ("דרכו של קרליטו", "משימה בלתי אפשרית", "עיני נחש") וזוהי רק רשימה חלקית מאוד.

אחרי כל ההצלחות הללו, טוב אחרי רובן, קפ החליט לכתוב את הרומן הראשון שלו, לצד התסריטאים. בשנת 2019 הוא פרסם את "הדבר הזה". סליחה, כאמור לספר קוראים "אחסון קר" גם בעברית ולמעשה בסרט מאייתים את שם משפחתו בעברית "קופ". אבל השם קפ כבר התקבע ככתיבה עליו בהקשר של קולנוע. כעבור כמה שנים, כאשר באמצע הוציא עוד ספר וביצע זינוק במעמד סביב השיתוף פעולה עם סודנברג, קפ הוא גם התסריטאי שמעבד את הספר לקולנוע.

על פניו, חומר הגלם לא נראה כמו משהו יוצא דופן, או כזה שרק קפ יכול להעביר. "הדבר הזה" הוא סרט מדע בדיוני עם אלמנטים של אימה וקמצוץ רומנטיקה שלא לוקח את עצמו ברצינות בשום שלב ואין משהו רע בזה. הספר חושף מעט יותר עומק אבל גם לא בצורה מקורית במיוחד. הוא מתחיל עם רעיון מדע בדיוני לא בהכרח מופרך, בטרם הוא משלב אותו בעלילה מטופשת. בסרט דילגו פחות או יותר ישר למטופש, וזה רק עושה טוב ליצירה בתור בידור.

למעשה, במעבר בין הספר לסרט אני מדמיין הערות מן האולפן שמאלצות את קפ לבצע שינויים שהופכים את הסרט לקולח ונגיש יותר, בעיקר להוריד קו עלילה שהופך הזדהות עם אחת מן הדמויות הראשיות לכמעט בלתי אפשרית, לו זה היה מוצג בסרט. זאת בעוד בספר אפשר להיכנס יותר לראש של הדמויות ולתת גוונים מעט יותר מורכבים להתנהגות פסולה, גם מבלי להצדיק את ההתנהגות שכאמור אינה חלק מעלילת הסרט. דברים אחרים שירדו הם כמה מן ההתרחשויות הכי מצחיקות מן הספר, אבל גם הוויתור עליהן מובן בגלל רצון לקצר מצד אחד ולתת לעוד דמות משנה הזדמנות לגאול את עצמה. לזכות קפ יש לומר כי הוא מוצא בדיחות שונות וטובות גם לסרט.

"הדבר הזה" מתחיל כ-18 שנה (בספר פער הזמנים גדול בהרבה) לפני ההתרחשות העיקרית בימינו. במדבר באוסטרליה, מתעורר חשש בקרב ביולוגית שמוזעקת מאיטליה (סוזי בייקון). היא הייתה שמחה לעזרה מן הממשל לטיפול באיום אבל היא מקבלת רק יחידה של שני אנשים מן הצבא האמריקאי, ד"ר רוברט קווין (ליאם ניסן) וטריני רומנו (לזלי מנוויל). השלושה מבינים כי האיום הוא פטריה המתרבה מקצב מהיר ומשתלטת על יצורים חיים הבאים עמה במגע, כולל ניצול המוח שלהם. שילוב של מדע אמתי על דרך האבולוציה של פטריות ושליטה מוחית שהיא…לא מדעית.

אחרי שהם נחשפים לכוח האלים של הפטריה, השלושה מצליחים להתגבר עליה בלא-מעט נזק ונותרת רק דוגמית קטנה שנלקחה לצרכי מחקר. רק בגלל הסכנה עושה רושם שלא חוקרים אותה, פשוט שמים באחסון קר עמוק מתחת לאדמה, בבסיס צבאי. עם חלוף השנים, הבסיס הצבאי נסגר ונהפך למחסן המציע מכולות אחסון להשכרה לאזרחים. בעקבות התחממות כדור הארץ, הפטריה שבה לחיים ועובדי המחסן לא מודעים לסכנה המאיימת עליהם.

מי שנמצאים במחסן בלילה גורלי הם כמות קטנה של דמויות. העיקריות שבהן, הגיבורים הלא-יוצלחים, שיובילו את הסרט הם שני עובדים. טרביס, המכונה טיקייק (ג'ו קירי), הוא אסיר משוחרר שזקוק לעבודה שהיא די היחידה שהוא יוכל לקבל. העובדת החדשה, נעמי (ג'ורג'ינה קמפבל), היא אם יחידנית שמשלימה הכנסה במהלך לימודי וטרינריה והיא בדרך להיתקלות מעט שונה מן המצופה עם חיות. שני העובדים מתעמתים גם עם גברים שהם לא רוצים לראות במקום. טייקייק עם הבוס גריפין (גאווין ספוקס), שרוצה לערב אותו במכירה של מכשירי חשמל גנובים וזה לא בא טוב לאסיר משוחרר שרוצה לעמוד בתנאי הערבות שלו. נעמי, פרט להטרדה מינית שספגה מן הבוס, מתמודדת גם עם האקס שלה, שמגיע למקום לביקור שמשתנה מן המטרה המקורית שלו.

יש גם קשישה (ונסה רדגרייב) שמגיע למקום על מנת להתאחד עם החפצים של בעלה המנוח לפני המוות ועוד חיות, פטריות ובני אדם יכנסו לתמונה. כולל נציגים מן הצוות המקורי שמקבלים התראה והם היחידים שמבינים מה הסכנה, בעוד הצבא מנסה להגביל את הניסיון שלהם לעזור, פרט למוקדנית אחת (אלורה טורצ'יה) שמחליטה בכל זאת לעזור. למי שעומד להתלונן באופנתיות על כך שיש גיוון אתני בליהוק וזה משום מה מפריע לו, בספר הדמות של ניסן קרויה רוברטו דיאז והיא חצי-מקסיקנית. אולם, זוהי דמות מאוד טיפוסית לניסן: סט כישורים מיוחד לצד פגעי הגיל, קשיחות לצד שנינות, ומספיק מקום לשחקן להקרין את הכריזמה שלו מבלי שהוא יצטרך להתאמץ ולהיזכר שפעם הוא היה שחקן מגוון בהרבה.

כל הדמויות הללו פועלת בעלילה שקשה להגיד שהיא מקורית מדי, אבל יש לה חן מסוים ומספר רגעים שמעלים חיוך, וגם כמה פרצי צחוק של ממש. יחד עם זאת וביחס לזהות התסריטאי והסופר, הדמויות כאן הן בהחלט לא דבר מיוחד, גם אם חלק מן השחקנים עושים יותר עם הדמות ממה שנכתב. הבמאי הוא ג'וני קמפבל בסרט ראשון אחרי שנים של עבודה בטלוויזיה, כולל כמה דברים מרשימים למדי בטלוויזיה הבריטית בסדרות כמו "אפר לאפר" ו"דוקטור הו", וגם פרקים של "ווסטוולרד" (שוב רשימה חלקית). בסרטו הראשון כבמאי, הוא מבין שהוא עושה סוג של טראש והוא מתמסר לגיחוך עם נגיעות של גוֹר ומדי פעם קורץ לקהל, אבל מבלי שזה ישתלט על הסרט.

התוצאה היא סרט שדי נעים לצפות בו, יחסית לכך שהוא סרט על סכנה לגורל העולם. בנוסף, זהו גם סרט די נשכח, אפילו בקטעים הטובים שיש בו וגם בחלקים די תמוהים ומוזרים מדי שישנם גם כן. המחמאה הכי טובה שאפשר לתת לו – הוא לפרקים הוא מזכיר את הקולנוע של סם ריימי. אבל כבר יש סרט של סם ריימי הממשי שמציג כעת בקולנוע. חובבי הז'אנר בהחלט יהנו גם מהסרט הזה, אבל קשה להמליץ עליו בצורה גורפת או לחשוב שהוא ייזכר כנקודת שיא בקריירה של כל אחד מן המעורבים. כולם יכולים לעשות דברים טובים יותר, גם אם דומה כי הם פחות או יותר נהנו לעבוד על הדבר הזה.