״רגשות להשכרה״, סקירה

לכולנו חסר מישהו או משהו בחיים. תמיד יש בקיום שלנו איזה חסך, חור מסוים שיכול להתמלא רק באמצעות אדם מסוים שייכנס בדיוק למשבצת הזו. זה לא יפתור לנו את כל הבעיות, אבל זה יענה על הצורך הספציפי הזה, על החוסר האחד הזה, ויספק לנו נחמה או פתרון נקודתיים שאולי ישפיעו גם על כל שאר הדברים. בסרט "רגשות להשכרה" (Rental Family) ישנה חברה העונה על הצורך הזה של אנשים, ומספקת עבורם שחקנים שימלאו תפקיד בחייהם שחסר: מבן משפחה, בן לוויה לאירוע חברתי או אינטימי (אבל לא מיני), חבר לשחק איתו משחקי מחשב או לשיר איתו קריוקי. יש אנשים השוכרים את שירות החברה עבור בני משפחה אחרים בלי שידעו על כך, כמו למשל בת אוהבת שמבקשת שחקן שיגלם עיתונאי שיעשה כתבת פרופיל אחרונה על אביה, שחקן מפורסם-לשעבר ומזדקן.

פיליפ (ברנדן פרייז'ר), שחקן פרסומות אמריקאי המתגורר ביפן, מתחיל לעבוד בחברה הזו, ששמה ״משפחה להשכרה״ (כשם הסרט במקור). בעודו מחכה לפריצה שלו מעבר למשחק בפרסומות, הוא משתכנע על-ידי בעל החברה, שינג'י (טקהירו הירה), לגלם שלל תפקידים שונים בחייהם של אנשים, ביניהם חלק מהדוגמאות שנתתי בפסקה הקודמת. התפיסה של פיליפ לגבי התפקיד שלו בחייהם של האנשים האלו ותפקידה של החברה המעסיקה אותו משתנה כאשר הוא נשכר על-ידי אמא לגלם את אביה הנוטש של ילדה בשם מיה, שחוזר לחייה לפתע, כדי שתוכל להתקבל לבית-ספר פרטי.

אלו שנות הרנסנס של השחקן ברנדן פרייז'ר, שהיה כוכב אקשן וקומדיות בשנות ה-90 ותחילת שנות האלפיים, לפני שנעלם מהמפה ההוליוודית למשך שנים ושיחק רק מדי פעם בסרטים זניחים ונשכחים. היה זה בגלל שלל סיבות אישיות, רפואיות ומקצועיות. הכל השתנה בתחילת העשור הנוכחי, אז לוהק לתפקיד דרמטי ראשי ראשון ב"הלוויתן" של דארן ארונופוסקי, תפקיד עליו זכה באוסקר. בין לבין הוא גם שיחק בסרטים של סטיבן סודרברג ושל מרטין סקורסזה, אבל "רגשות להשכרה" הוא התפקיד הראשי הראשון שלו מאז אותה זכייה מרגשת וראויה כל-כך באוסקר. קשה לדעת כמה זמן יימשך "תור הזהב" הזה של פרייז'ר, כמה עוד תפקידים ראשיים יוצעו לו וכמה הוא יצליח לתחזק את זה, אבל כל עוד זה קורה אני מאושר ואהיה הראשון לחגוג את זה ואותו.

ב"רגשות להשכרה" מגלם פרייז'ר דמות שונה לחלוטין מזו שגילם ב"הלוויתן", וגם הסרט עצמו שונה בתכלית. בעוד סרטו של ארונופסקי הוא כולו כבדות ובוקסים לנשמה, הנוכחי הוא סרט שכולו עדינות ורוחב לב. אבל בשניהם פרייז'ר מרגיש כל-כך טבעי, מחזיק את הדרמה על סוגיה השונים בקלילות מרהיבה ובאופן שווה. אין רגע במשחק שלו שמרגיש מאולץ או לא במקום, והוא מוכיח בסרטו החדש שיש לו את כל האיכויות להוביל בביטחון ובכישרון כל מיני סרטים. למרות שהפעם יש סביבו לא מעט שחקני משנה המובילים תתי עלילות, הוא המרכז של הכל. הסיפור וההופעה שלו הם הלב של הסרט. הנוכחות והדיוק של פרייז'ר הם כל-כך אמיתיים ונהדרים שהוא מרגיש כמו מגנט, מושך את הצופים פנימה אל תוך הסרט, אל עולמם של פיליפ ושאר הדמויות המקיפות אותו.

העולם הזה שיוצרים במאית הסרט היקארי ושותפה לכתיבה סטיבן בלהוט הוא עולם מלא בלב וברגשות חזקים. התסריט עצמו אמנם לא מהודק או מעודן מספיק ויש בו לא מעט רגעים של סנטימנטליות יתר ואף נפילה לבורות שמאלץ, אבל הסרט כן מצליח בכל זאת לרגש רוב הזמן ולהיכנס עמוק ללב בזכות הדמויות המקסימות ועבודת הליהוק המצוינת שמצאה את השחקנים להפיח חיים בדמויות האלו. למשל שאנון מהינה גורמן המעולה, המגלמת את בתו הפיקטיבית של פיליפ, שזהו תפקידה הקולנועי הראשון. או אקירה אמוטו המצוין המגלם את שחקן העבר המזדקן שהוזכר בפתיחה. כבר הרבה זמן שלא התאהבתי כל-כך בדמות קולנועית כפי שהתאהבתי בדמותו של פיליפ. היא גרמה לי לקנא בכל האנשים השוכרים את שירותיו במהלך הסרט, ועל זה מגיע המון קרדיט ליוצרים. הסיפור אמנם לא מפתיע ולא מחדש הרבה, אבל היקארי ובלהוט מייצרים רגעים אמוציונליים מהממים וסצינות אנושיות להפליא בקצב מסחרר, שהופכים את הסרט לחוויה רגשית מיוחדת שעוטפת את הצופים כמו חיבוק מנחם, שכולנו צריכים.

"רגשות להשכרה" הוא סרטה השני באורך מלא של היקארי. הראשון, "37 שניות" יצא בשנת 2019. בין שני הסרטים האלו היא גם ביימה פרקים לסדרות טלוויזיה, כולל לסדרת הלהיט המצוינת של נטפליקס, "עצבים" (Beef). לעומת התסריט שכתבה, מרגש ומקסים ככל שיהיה, עבודת הבימוי שלה מעודנת מאוד ומדויקת להפליא. זה סרט שכולו רגשות ורגעים אנושיים, קטנים וגדולים כאחד, והיקארי לא נופלת למלכודות ויזואליים וסגנוניים ומביימת את הכל באותו הטון, לא מעצימה בכוח את הסצינות הדרמטיות ולא מחפשת איפה אפשר לעשות שרירים קולנועיים, רק כדי לייצר אימג'ים יפים או איזה טריק קולנועי אחר. היא יודעת שהכוח של הסרט הוא ברגש ובדמויות, והיא נותנת להם את מרכז הבמה.
זוהי החלטה נבונה של במאית נבונה, והתוצאה היא סרט עם עבודת בימוי בוגרת ובשלה, גם אם לכאורה אין בה שום דבר מרשים או מרהיב. זה מה שהופך את "רגשות להשכרה" לסרט טוב יותר ממה שהוא היה יכול להיות עם נתוני הפתיחה שלו וגורם לי לרצות לראות מה יהיה הצעד הבא בקריירה של היקארי.

לכולנו חסר משהו בחיים, לכולנו יש איזה חסך מסוים או חור בלב. לפעמים החור הזה מתמלא על-ידי אדם שנכנס לחיינו, ולפעמים זוהי יצירה שתופסת את המקום הזה בתוכנו שמרגיש חסר או ריק למשך הזמן בו אנחנו צורכים אותה. במשך 110 דקות, "רגשות להשכרה" הצליח לעשות את הדבר הזה בדיוק, למלא משהו בי שחסר. למרות שלא מדובר בסרט המתוחכם או החכם ביותר, למרות הנטייה שלו לרגשנות יתר לפרקים, העוצמה הרגשית שלו, הדמויות הנהדרות שלו, ההופעות המצוינות שבו, הרגעים האנושיים המדויקים שלו, נכנסו לי ללב ואל מתחת לעור, נתנו לי נחת וענו לי על צורך מסוים שהייתי צריך. זה אולי לא סרט שייזכר עוד כמה שנים, אבל הוא מספק חוויה רגשית שלמה, מנחמת ומופלאה שאני בטוח שלא מעט אנשים צריכים כרגע.