סיכום טקס פרסי אופיר 2025 וקצת על יום הקולנוע הישראלי מהדורת ספטמבר

אתמול התקיים טקס פרסי אופיר ה-35. היום מתקיים יום הקולנוע הישראלי, בפעם השנייה השנה, ובתזמון שנראה מושלם – הזדמנות לראות את הזוכים הטריים ולקחת חלק בחגיגת הקולנוע המקומי, בפתחה של שנה עברית חדשה וסיכום הנוכחית. כל זה אם מתעלמים מהמציאות, משהו שאני אישית מצטיין בו לדעתי, אבל השבוע אותגרתי. במערכת סריטה החלטנו פנימית שלא לסקר את הטקס בזמן אמת, פשוט כי הרגשנו שזאת תהיה התלהבות מזויפת מצידנו. הלב והמחשבות עם עוד שינוי לרעה ועוד החמרה במצב של מלחמת עזה, שהיא כבר מזמן לא רק מלחמה, ועם ההצהרות ההזויות של הממשל הישראלי. אפילו אם ניקח רק את שורת הפעולות והאמירות של שרים שהחליטו לחסל באופן שיטתי את העשייה והיצירה המקומית, ופועלים לעשות זאת בעוצמה מוגברת דווקא בסמוך למועד החגיגי לכאורה שהוא טקס האופיר בליווי יום הקולנוע המקומי. אדבר בשם עצמי ואגיד שאי אפשר לשאת את הדיסוננס הזה, או לפחות אני לא ממש הצלחתי אתמול, לכן הוחלט למען הפרוטוקול לסכם את הטקס בדיעבד ולעבור משם לסקירת הסרטים המשתתפים ביום הקולנוע הישראלי. אני עדיין בעד לצאת מהבית ולצפות בהם, במיוחד במה שפוליטיקאים לא היו רוצים שתראו, וכך אעשה בעצמי מאוחר יותר היום. אבל הלב מאוד כבד ושום דבר לא חגיגי כרגע.

טקס פרסי אופיר ה-35

ההכנות לשידור אתמול באתר מאקו

על הטקס עצמו אין המון מה להגיד בעיניי, הוא פשוט נע בין אזכור כואב למצב במדינה, ניסיונות להקליל ולשכוח, ורגעים של שמחה כבושה של המנצחים שכולם נראו קצת לא בנוח עם החגיגות והעדיפו לנצל את הבמה להביע מחאה מסוגים שונים. היחיד שהתרגש וריגש אותי אישית זה אורי ברבש, שקיבל פרס על מפעל חיים בעיתוי נוראי במיוחד ובחר לשוב אל ״נאום המניאקים״ בסרטו ״מאחורי הסורגים״. אני מודה שהייתי קצת ציני לגבי זה כשהוא התחיל לדבר, אבל להשוות את הממשלה ושריה למפקדת בית הסוהר בסרט קצת הוציא אותי מהאדישות. לא בכל יום שומעים אמן ישראלי קורא לשר בישראל מניאק (בבוקר שאחרי הודיע השר על ביטול המימון לטקס הבא). הקהל באולם, בסינמה סיטי גלילות יש לציין, הגיב לכך בעוצמה לפי מה שהבנתי. מן העבר השני, פרס מיוחד על הישגים מקצועיים הוענק לשלישיית מה קשור, ואלו בדיוק המילים שעברו לי בראש – מה קשור. זה נראה תלוש במיוחד בערב כזה, עם כל הכבוד למכירות הכרטיסים המרשימות של ״לשחרר את שולי סאן״ (שלמרות השיווק המסיבי באופן חסר תקדים מכר פחות כרטיסים מקודמו, בינתיים). לגבי חלוקת הפרסים, כך זה היה, לא לפי הסדר בערב עצמו כמובן:

הסרט העלילתי הטוב ביותר: ״הים״. הפקה: באהר אגבאריה. בימוי: שי כרמלי פולק
בימוי: אתי ציקו, ״נאנדאורי״
שחקנית ראשית: נטע ריסקין, ״נאנדאורי״
שחקן ראשי: מוחמד גזאוי, ״הים״
תסריט: שי כרמלי פולק, ״הים״

עריכה: נילי פלר, ״כן״
צילום: שי גולדמן, ״נאנדאורי״
עיצוב תלבושות: ענבל שוקי, ״נאנדאורי״
מוסיקה מקורית: אבי בללי, ״הים״

שחקנית משנה: אורי אבינועם, ״כי את מכוערת״
שחקן משנה: ח׳ליפה נאטור, ״הים״

איפור: אורלי רונן, ״נאנדאורי״
ליהוק: ריטה בורודיאנסקי, ״כי את מכוערת״
פסקול: מוטי חפץ ואביב אלדמע, ״כן״
עיצוב אמנותי: אהוד גוטרמן, ״שפה זרה״

הסרט התיעודי הארוך הטוב ביותר: ״מכתב לדויד״. בימוי: תום שובל
הסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר: ״התה של דליה מטיל צל על הר פוג'י״. בימוי: אורן גרנר
הסרט התיעודי הקצר הטוב ביותר: ״שום דבר מיוחד״. בימוי: אפרת ברגר
סרט האנימציה הטוב ביותר: ״הציפור שרצתה״. בימוי: גן דה לנגה

מהאופן בו חולקו הפרסים אפשר ללמוד כמה דברים. העיקרי הוא שהיו שני סרטים שהאקדמיה אהבה במיוחד השנה, גם אם הצליחה להכריע ביניהם בסופו של דבר. חמישה פרסים ל״הים״ ול״נאנדאורי״ מדברים בעד עצמם, מונעים ממני לכתוב שהכל פוליטי. כלומר לטעון שנבחר הסרט על הילד הפלסטיני רק כדי לייצג אותנו באוסקר האמריקאי. עובדה היא שסרטו של שי כרמלי פולק זכה בעוד קטגוריות וכמו סרטה של אתי ציקו יצא עם יותר מפרס אחד גם מפסטיבל ירושלים. שלא לדבר על מספר המועמדויות הגבוה, נראה שאלו הם באמת מצטייני השנה מבחינת חברי וחברות האקדמיה הישראלית.

שמחתי גם שסרטים מעולים נוספים לא נמחקו אלא התכבדו בפרס או שניים, כדי לייצג חלק מהחוזקות שלהם, כשם שהתפלאתי על כך שהאקדמיה לא מצאה שום מקום להציל את ״חמצן״ המצוין מגורל של שמונה מועמדויות ללא זכייה. אבל אנחנו כבר מכירים את הסטטיסטיקות של האופיר, 15 סרטים מועמדים בכל מיני קטגוריות פירושה רשימת זוכים שתיחתך לחצי, או בשנים כמו זו – שליש. בקטגוריות הייעודיות, והשנה יש ארבע בזכות הוספת פרס האנימציה, זכו הפייבוריטים או סגניהם, וגם במקרה זה חבל לי שאי אפשר היה לצ׳פר יותר סרטים על ידי שבירת המחיצות וזליגה לקטגוריות אחרות. בכל אופן, זהו אופיים של טקסי פרסים – הרוב המכריע מפסיד והמנצחים מעטים. השנה, קשה לחגוג איתם אבל קל לברך אותם ולאחל הצלחה במפגש מול הקהל, שקורה ממה היום. על כך בסגמנט הבא של הפוסט הלא-ברור הזה.

סיכום ולינקים:
הים – 5 (סרט, תסריט, שחקן, משנה, מוזיקה)
נאנדאורי – 5 (בימוי, שחקנית, צילום, תלבושות, איפור)
כן – 2 (עריכה, סאונד)
כי את מכוערת – 2 (משנית, ליהוק)
שפה זרה – 1
זכיות בקטגוריה ייעודית:
״מכתב לדויד״, ״שום דבר מיוחד״, ״התה של דליה מטיל צל על הר פוג'י״, ״הציפור שרצתה״

יום הקולנוע הישראלי (ספטמבר) 2025

זו הפעם השנייה ב-2025 שיש יום הקולנוע הישראלי, והשלישית בתוך שנה. ממש כאילו שבמשרד התרבות והספורט, שהיום הזה מתקיים בזיומתו, לא רק רואים קולנוע ישראלי אלא גם אוהבים אותו. נזכיר את החוקים: רק סרטים ישראליים ורק ב-10 ש״ח הכרטיס (לא כולל עמלות למיניהן), רק היום, רק היום (עד הפעם הבאה). יש 31 סרטים ברשימה: חלק מהם יהיו מוכרים ולא רק מרשימת האופיר אתמול, אחדים ימשיכו גם מחר במחיר מלא, ואחרים ייעלמו עד תאריך לא ידוע. כמו תמיד, אני בעד לבחור מה שקרוב ונוח ומסתדר בשעות, או לסוע במיוחד לסרט-שניים שהכי מסקרנים מראש ובלי המלצות או הכוונות. במקרה יצא שהרשימה השנה מחולקת באמצע בין סרטים שכבר כתבנו עליהם בסריטה (לינקים יסופקו) לבין כאלה שעדיין לא, אפילו אם ראינו אותם בהזדמנות כלשהי. לכן אחצה אותה גם אני לשניים, עם משפט על כל סרט.

חמצן – סרטה העלילתי הארוך הראשון של נטעלי בראון, זוכה פסטיבל הקולנוע ירושלים
הים – זולל הפרסים של האופיר וירושלים יחדיו, נציג ישראל לאוסקר, בבימוי שי כרמלי פולק
נאנדאורי – זוכה שני פרסים בירושלים וחמישה באופיר, סרט הביכורים של אתי ציקו
כי את מכוערת – סרטה הראשון של שרון אנגלהרט קטף פרסי משחק וליהוק באופיר ובירושלים
שפה זרה – הרחבה ל״איה״ הקצר של מיכל ברזיס ועודד בן נון, אף הוא זכה בפרס בי-ם ובאופיר
בתים – מהתחרות בירושלים ובאופיר, סרט ביכורים שונה בנוף מאת ורוניקה ניקול טטלבאום
בלה – אחרון חביב שעונה להגדרות הנ״ל, קומדיה יהודית-ערבית של זהר שחר וג'מאל ח'לאילה

כן – סרטו של נדב לפיד, מקאן ועד ירושלים והאופיר, שאפשר וכדאי לראות לפני השמצה שגויה
בעל החלומות – עדיין מפסטיבל ירושלים האחרון אבל מהתחרות התיעודית, על יוסף שילוח
מכולת – נחזור אל פסטיבל הקולנוע ירושלים 2024, משם יצא מעוטר סרטו של יובל שני
טרופיקנה – עוד מאותה מהדורה ירושלמית, סרטו של עומר טובי שהספיק גם לצאת מסחרית

חיים ללא כיסוי – נעבור לפסטיבל חיפה האחרון, עם סרטו של תום שובל שהיה מועמד לאופיר
נדל"ן סיפור אהבה – באותו פסטיבל זכה סרטה של ענת מלץ, שיצא לאקרנים וזכה בחיבת הקהל
יום באמסטרדם – גם סרטה של רוני קידר ערך בכורה מקומית בפסטיבל החיפאי לפני עלייה לאקרנים
בנות כמונו – ועוד סרט מעוטר ומדובר מחיפה והאופיר הקודם, שביימה לי גילת, וכבר היה אמור לצאת

הים

לשחרר את שולי סאן – את פינת הלהיטים פותח יקיר פרסי אופיר והקולנוע הישראלי, מסתבר
ההילולה 2: החתונה – סרט המשך נוסף לשובר קופות שמציג בעקביות מתחילת הקיץ, כמו שולי
בוזגלוס: הקרב על הירושה – הזדמנות לראות בזול את הסרט על פי מותג הריאליטי, שיישאר באולמות
באש ובמים – גרסת הקולנוע לסדרת הנטפליקס של חנן וגיא, כפי שהבנתי שהצמד הזה נקרא עכשיו

כסף קל – סרטו של דובר קוסאשווילי ניסה להיות להיט כמו הנ״ל, אין לי גישה למספרים שלו
פול ספיד: מוטורסטאר – סרט נוסף במותג סרטי הילדים והכלים המוטוריים בבימוי קובי
לקרוא את לוליטה בטהרן – סרטו של ערן ריקליס עם קאסט בינלאומי, שספק הספיק לרדת וחוזר
10 קילו קוקאין – אותו הדבר לגבי סרטו של דורון ערן, על פי ספרה וסיפור חייה של שרון יצחקי

נאו הופ – נעבור לתיעודיים ואל הסרט שזכה בדוקאביב האחרון, אודות אמן הרחוב Know Hope
אילנה גור: אישה ברוח – סרטו של תומר הימן שאינו ״אורנה ואלה״ שמופץ באופן בוטיקי כבר תקופה
רובינא: היה רע לתפארת – סרטה של סיגל ראש על השחקנית חנה רובינא ובתה אילנה, מדוקאביב
עמלים – סרטה של אדוה אופיר על משפחת הדבוראים שהיא חלק ממנה, גם כן מפסטיבל דוקאביב
המקשיב – סרט על דורי לאוב, פסיכיאטר וניצול שואה, בעל שיטות טיפול ייחודיות בטראומה

הולה צ'או – נעבור לסרטים שטרם נחשפו, כמו הקומדיה של יוחנן (חורחה) ולר על משפחה ארגנטינאית
הסתברות לאהבה – הדבר נכון גם לגבי סרטו של עמיחי גרינברג, אם כי ייתכן וזה בעצם סרטו ״הבריכה״
שמים וארץ – סרטו של רובי דואניאס (״הקומדי סטור״, ״סברי מרנן״) שהיה רק בין מתמודדי האופיר עד כה