פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 21: שנת 1976

ואז יש שנים כמו 1976. בגדול, סך כל החרדות שלי בפרויקט הזה.
באופן טבעי חששות רבים מלווים משהו בסדר הגודל של פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי. מעבר לכמות הזמן שדבר כזה מצריך, שני הפחדים המשמעותיים שלי הם למצוא את עצמי מול סרטים שאי אפשר לראות בשום קונסטלציה, ובנוסף להיתקל בחומות של חוסר עניין. כלומר, קטגוריה שמורכבת מסרטים שלא רק קשה לראות אלא אפילו יותר מזה לא כדאי, ואני ארקב מול שעות של בהיה במקום לעשות עם עצמי משהו.
אני חייב לומר שלהפתעתי הדי מוחלטת עד כה זה לא קרה, או קרה במנות זעירות. על פני 100 סרטים ו-20 פרקים, הצלחתי למצוא את כל הסרטים (לעיתים בעזרת חברים ומומחים) וגם אם היו סרטים חסרי משמעות לחלוטין, כמעט תמיד היה משהו מעניין לשלות מהם, משהו לספר עליו. 1976, גם אם לא באופן מוחלט, היא הקשה ביותר משתי הבחינות האלו. מה שכמובן לא מנע ממני לכתוב באריכות עליה.

מה שמוזר הוא שעל הנייר 1976 היא שנה היסטורית. אמנם לא קרה בה שום דבר חסר תקדים, אבל תקרות זכוכית נופצו, ושמות חדשים הצטרפו. ועדיין, להוציא יצירת מופת אחת מוחלטת, מועמדי השנה הרגישו לי כמו דברים שלגמרי נוכל לחיות בלעדיהם, וכך גם הזמן שלי וגם הזמן שלכם (אם כי את זה אתן לכם לשפוט) ראוי שיתרכז בדברים אחרים. אבל התחייבות היא התחייבות, ואנחנו ממשיכים הלאה, בתקווה שהבאות יהיו טובות יותר אלינו, ו-1976 תישאר אנומליה. מחזיק אצבעות.

בכותרות הגדולות, על אף המילים הנ"ל, 1976 הביאה לכמה דברים מאוד משמעותיים בתולדות הקטגוריה הזו, שציינה את שנתה ה-21: בפעם השנייה אי פעם הזוכה לא היה סרט שהגיע מאירופה, אלא מאפריקה (כמובן ששימו כוכבית על הנושא הזה); בפעם השנייה אי פעם סרט של במאית היה אחד מחמשת המועמדים; ובפעם הראשונה והיחידה אי פעם מזרח גרמניה התקבלה למועדון המוזהב. כל אלו בפני עצמם הם עניין שראוי להתעכב עליו, אבל הסרטים עצמם, ותוצאות הפרס, לגמרי מנחיתים את ההישגים האלו. הרבה תסכול יש ב-1976.

באוסקר הכללי זו הייתה שנה שסימנה שינוי באקדמיה, כשאחרי רצף זוכים שהביע את התסכול והפחד האמריקאי בעקבות מלחמת ויטנאם וימי ניקסון, החלום האמריקאי התם ניצח שוב. "רוקי" הביס סרטים גדולים ממנו, שפשוט כנראה הרגישו נכונים לתקופה אחרת, לסנטימנט אחר. כתבתי על השנה המרתקת הזו גם בפרויקט הזוכים עם "רוקי" וגם בפרויקט המפסידים עם "רשת שידור".
מבחינת הפריזמה הבינלאומית שלנו, הקולנוע שאינו-דובר-אנגלית הביא להיסטוריה מוחלטת באוסקר – לראשונה מזה 49 שנות פרס, אישה הייתה מועמדת לפרס הבימוי. זוהי לינה ורטמיולר האיטלקייה, שסרטה "שבע היפהפיות" הכניס אותה לקטגוריה הנחשקת (יעברו עוד שני עשורים עד אישה נוספת, ג'יין קמפיון, תשחזר את ההישג), כאשר הסרט עצמו גם היה מועמד לפרס הסרט הבינלאומי, השחקן הטוב ביותר והתסריט המקורי הטוב ביותר. מועמד נוסף מהקטגוריה הבינלאומית, "זוגות נשואים" של צרפת, היה מועמד לתסריט המקורי והשחקנית הראשית. איכשהו, שניהם הפסידו את הפרס הבינלאומי לסרט אחר. נדבר על זה בחלק האחרון של הפרק.
בנוסף לאלו, "פנים מול פנים" השוודי היה מועמד לפרס הבימוי והשחקנית הראשית (שוודיה שלחה באותה שנה את "עיר של חלומות"), "קזנובה" האיטלקי היה מועמד לתסריט המעובד (וסימן את מועמדותו האחרונה בהחלט של פדריקו פליני) יחד עם פרס עיצוב התלבושות.

להוציא את ספרד ששלחה את "קריאת העורב" הנפלא של קרלוס סאורה, שאר המדינות באותה שנה בחרו נציגויות לא מאוד מסעירות, אבל לחלק מהם היו שמות כל כך יפים שאחלוק אתכם כמה: ארגנטינה ("הגברים של פעם לא השתמשו ברעל"), דנמרק ("חבורת אולסן רואה אדום בעיניים"), מצרים ("במי כדאי לירות?"), ושווייץ ("יונה יהיה בן 25 בשנת 2000"). שאר המתמודדות היו בלגיה, זוכת השנה שעברה ברית המועצות (עם סרט חדש של במאי הזוכה "מלחמה ושלום"), ברזיל, גרמניה המערבית, הולנד, הונג קונג, הונגריה, הפיליפינים, טיוואן, יוגוסלביה, מקסיקו, צ'כוסלובקיה, רומניה וכאמור שוודיה.

איטליה – "שבע היפהפיות"

המועמדים

איטליה – "שבע היפהפיות" (Pasqualino Settebellezze / Seven Beauties)

על "שבע היפהפיות" כתבתי לסריטה בשנת 2017, כחלק מסדרת "סרטים מן העבר", מה שהופך אותו לסרט הראשון בפרויקט הזה עליו כתבתי עוד לפני. כמה שנים לאחר מכן, התכבדתי לכתוב פסקה קצרה על הסרט ל-BBC, שם ניצב הסרט במקום ה-17 בדירוג הסרטים הטובים ביותר שביימו נשים. אבל, כאמור, יש לו תואר קצת יותר משמעותי מזה – הפעם הראשונה בה במאית הייתה מועמדת לפרס הבימוי הטוב ביותר.
לינה וטרמיולר, אז בת 48 ואחרי כמה סרטים מהוללים לשמה, עשתה את ההיסטוריה הזו בזכות "שבע היפהפיות" שגם כתבה, סאטירה אכזרית ומסעירה במרכזה פאסקולינו, איש עסקים לו שבע אחיות רווקות אותן הוא מנסה להשיא, ותוך כדי מפלס את דרכו באיטליה הפאשיסטית, מגרד תהומות של התנהגות אנושית וחווה על בשרו את המדינה המתפוררת.

את פאסקלינו מגלם ג'יאנקרלו ג'יאניני הנפלא, שהיה כאמור מועמד על כך לאוסקר בעצמו, ולצדו פרננדו ריי הספרדי (שהופיע בפרויקט הזה בסרטי בונואל, "טריסטיאנה" ו"סוד הקסם הבורגני"). הסרט צולם על ידי אחד מבכירי הצלמים של איטליה טונינו דלי קולי ("היו זמנים באמריקה", "החיים יפים", "סאלו, 120 יום של סדום" וגם את מועמד צרפת "לקומב לוסיין"), אז אתם יכולים להיות בטוחים שמדובר באחד הסרטים המרהיבים של התקופה.
מעבר לנוכחותו באוסקר, "שבע היפהפיות" היה מועמד לפרס איגוד הבמאים, לגלובוס הזהב, ולשלושה פרסי תא המבקרים של ניו יורק (סרט, בימוי, תסריט).

גרמניה (מזרח) – "יעקב השקרן" (Jakob der Lügner / Jacob the Liar)

את גרמניה פגשנו מספר פעמים במהלך הפרויקט (חמש פעמים, אם להיות מדויקים), אבל זה תמיד היה החצי המערבי של המדינה שנקרעה בעקבות מסך הברזל. גרמניה המזרחית ניסתה את מזלה באוסקר ב-1973, אך רק הפעם הצליחה לקבל מועמדות. זו גם תהיה היחידה, על אף שתשלח נציגות שלוש פעמים נוספות בין 1977 ל-1983.
"יעקב השקרן" התחיל כתסריט, שהפך לספר, ואז שוב לתסריט, כל זה דרך הפקה מסובכת ומפותלת שכמובן הושפעה רבות מהשלטון הקומוניסטי שלא בדיוק עשה חיים קלים ליוצרים במזרח גרמניה. את התסריט-ספר כתב יורק בקר, יהודי ניצול שואה ממוצא פולני, והוא מתרחש בגטו פולני שם יעקב היים מוצא את עצמו בסיטואציה מסובכת – כדי להציל חבר צעיר מלהקריב את חייו, הוא מספר לו שהרוסים מתקרבים וממש עוד מעט ישוחררו. כדי להצדיק את המידע, הוא משקר שברשותו רדיו המעביר לו חדשות מהחזית. השמועה מתפשטת בגטו תוך דקה, ויעקב נאלץ לתחזק את השקר גם בשביל לשמור על המוניטין שלו, אבל גם בשביל לתת תקווה ליהודים מסביבו. הרדיו הלא קיים מחזיק את הקהילה במצב רוח מרומם, גם כאשר די ברור שהסוף הולך להיות פחות הירואי ממה שכולם קיוו.

את הסרט ביים פרנק באייר, ובזכותו נכנסה לראשונה גרמניה המערבית לתחרות הרשמית של פסטיבל ברלין, שם זכה בפרס השחקן לוולאסטימיל ברודסקי. הייתי אומר שאולי חלקכם מכירים את השם בזכות הגרסה הנוספת שנעשתה לו בהוליווד עם רובין וויליאמס (כנראה כדי לסחוט את הצלחת "החיים יפים"), אבל אני באמת מאמין שאף אחד לא ראה את הסרט ההוא מ-1999, אז לא משנה.

מזרח גרמניה – "יעקב השקרן"

פולין – "לילות וימים" (Noce I Dnie / Nights and Days)

במאמציהן הבלתי נלאים של האקדמיה ופולין לשאוב כל זמן פנוי שיש לי, בפעם השלישית ברציפות מועמדת המדינה עם אפוס של כמעט שלוש שעות. ואחרי "המבול" ו"הארץ המובטחת" אני חייב לומר שבהחלט הבנתי את המסר ובהחלט אפשר לחתוך קצת בנציגויות הבאות.
הפעם מדובר ב"לילות וימים", המבוסס על ספרה של מריה דאברווסקה, בו נפרשת הסאגה המשפחתית במרכזה ברברה נייצ'יץ' (יאדוויגה בארנסקה, שזכתה על הופעה פה בפרס השחקנית של פסטיבל ברלין) המספרת בדיעבד על תולדות חייה ממרד ינואר של 1863 ועד שלהי מלחמת העולם הראשונה. זה, אגב, מידע ששאבתי מהתקצירים ברשת, מכיוון שהסרט לא נותן שום אינדיקציה באילו שנים מדובר. ברברה הצעירה מוצאת את עצמה בנישואים לא מאושרים שמביאים אותה לחיות הרחק מהעיר הגדולה, אבל שם מגלה את הקסם של חיי הכפר, ואפילו מתחילה לפתח רגשות לבעלה, בדיוק בזמן שהוא מוצא נחמה אצל נשים אחרות. ככל שהשנים נוקפות, ילדיהם גדלים, והמדינה משתנה, ברברה חווה את כל התמורות בחייה, את חלקם תעבור ללא פגע, וחלקם יעצבו את זהותה מחדש.
את הסרט ביים יז'י אנטקזאק, שבדצמבר הקרוב יחגוג 96 שנים ואנחנו מאחלים לו עוד שנים ארוכות ובריאות.

צרפת – "זוגות נשואים" (Couisn, Couisne)

אחרי שנה הפוגה חזרה צרפת לאוסקר, פותחת רצף של חמש מועמדויות בזו אחר זו – הפעם האחרונה שזה יקרה לה עד ימינו אנו (2025). זה קרה בזכות "זוגות נשואים", כנראה סרט שיופיע במילון תחת ההגדרה "קומדיה צרפתית", אותו ביים ז'אן-שארל טאשלה על פי תסריט שלו ושל דניאל תומפסון ("שגעון של מסיבה").
שני בני דודים דרגה שנייה, מרתה (מארי-כריסטין באראו) ולודוויג (ויקטור לאנו), נפגשים בחתונה. היא בתה של הכלה, והוא האחיין של החתן. במהלך האירוע הם מתקרבים זו לזה, עם או בלי קשר לכך שהם שניהם מבינים שבני הזוג שלהם בוגדים בהם. בהתחלה הם מחליטים "לבגוד" בחזרה על ידי חברות אמיצה שתעניק להם אי קטן של חיבה וסולידריות, אך הרגשות גואים באיזשהו שלב והם פוצחים ברומן אמיתי.

"זוגות נשואים" כאמור היה מועמד לאוסקרים נוספים על כתיבה ומשחק (מארי-כריסטין באראו, שבאוסקר הייתה מועמדת לקטגוריה הראשית, ובאיגוד המבקרים ותא המבקרים של ניו יורק לקטגורית המשנה), וזכה בפרס קונכיית הכסף בסאן-סבסטיאן. הוא גם זכה לרימייק אמריקאי של לא אחר מאת ג'ואל שומכאר, אז יחד עם המועמד של גרמניה המזרחית, שני נציגי הקטגוריה הבינלאומית של 1976 זכו לרימייקים אמריקאים.

הזוכה

חוף השנהב – "שחור ולבן בצבעים" (La Victoire en chantant / Black and White in Colors)

בפעם השנייה בתולדות קטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, הפרס הלך למדינה שאיננה אירופאית, ולא סתם, אלא אפריקאית (אחרי "Z" נציג אלג'יר שבע שנים לפני כן). כלומר, הניקוד כרגע הוא אסיה ודרום אמריקה – 0: אפריקה – 2. משונה.
ואם אתם תוהים איך מדינה אפריקאית שקיבלה עצמאות בסך הכול 17 שנה לפני כן, לשמה רשומים בקושי שמונה סרטי קולנוע לפני האוסקר והנציגות הבאה שתשלח תהיה רק ארבעים שנה לאחר מכן, הצליחה איפה שמדינות מתקדמות לפניה כשלו, התשובה היא אותה תשובה: צרפת. המדינה שהעניקה לחוף השנהב עצמאות אחרי מעל מאה שנים בהם הייתה קולוניה שלה.

חלילה לא לזלזל באנשי חוף השנהב (שני הנציגים העתידיים שלהם לאוסקר, "ראן" ו"ליל המלכים" הם סרטים מרשימים בדרכם), אבל להוציא כמה שחקנים לא הצלחתי למצוא אף איש צוות מרכזי שאיננו צרפתי, ולכן אני נוטה לפקפק גם בכמה כסף שנהבי הושקע בהפקה הזו, כנראה כולה צרפתית. ממש כמו הזכייה של אלג'יר ב-1969, זה כנראה היה עניין של לוקיישן בלבד. השאלה המעניינת היא האם צרפת ויתרה על לשלוח את "שחור ולבן בצבעים", בחרה במקומו את "זוגות נשואים" ואחר כך אכלה את הברט (לא את הבגט. הברט. אבל כנראה שגם היה שם בגט איפשהו), או שחוף השנהב חטפה את זה לפניה. כך או כך, צרפת הפסידה יותר מאשר ניצחה.

זהו סרטו של ז'אן-ז'אק אנו בן ה-33, לימים יוצר בינלאומי מוכר ומוערך ("שם הוורד", "אויב בשער"), אבל אז עדיין ירוק למדי. למעשה, הוא היה לאחד הבמאים הבודדים בתקופה ההיא שזכו באוסקר הבינלאומי על סרט ביכורים.
בהמשך לשניים מהמועמדים לצדו, "יעקב השקרן" ו"שבע היפהפיות", גם "שחור ולבן בצבעים" משתמש בתקופת מלחמה כדי ליצור אלגוריה של חברה והיסטוריה, שאותה לקח יחסית רחוק יותר לכיוון הפארסה. סרטו מתרחש בחוף השנהב של תחילת המאה העשרים, שם חיים לעצמם הצרפתים די בנעימים, משעבדים להנאתם את הילידים האפריקאים. כשחדשות מאירופה מגיעות, והם מבינים שמולדתם עומדת בפני מלחמה עם הגרמנים, הם מחליטים לחזק את הרגשות הלאומיים ויוצאים לתקוף את הקולוניה הגרמנית השכנה. חסרי מושג בטקטיקה, מלחמה, הגיאוגרפיה המקומית ודי שום דבר אחר, הדברים מתחילים להשתבש והם מגלים שכמו כל מלחמה אי פעם בתולדות האנושות – זה טיפשות אחת גדולה שכדאי למנוע ועדיף לפתור כמה שיותר מהר.

חוף השנהב – "שחור ולבן בצבעים"

המרוץ ומי היה צריך לזכות

מבין כל 20 הזוכים של הקטגוריה הזו עד כה, אני מהמר ש"שחור ולבן בצבעים" הוא הסרט הכי פחות מוכר והכי נשכח מכולם, אולי אחרי "ימי ראשון וסיבל" ב-1962. אבל באמת שכל דבר שקשור לניצחון הזה ביזארו למדי.
נתחיל בעובדות – "שבע היפהפיות"  ו"זוגות נשואים" קיבלו מקום של כבוד באוסקר הכללי, ובקטגוריות מרכזיות למדי. כלומר, האקדמיה הכירה בסרטים האלו, חיבבה והעריכה אותם, אבל בסופו של דבר נתנה את פרס הסרט הבינלאומי למועמד שלישי, שאפילו לא יכל להתהדר בפסטיבלים או פרסים מקדימים. בהחלט אחת התקריות מעלות התהייה ביותר של הקטגוריה עד כה.
באמת שקשה לי לחשוב על סיבה מספקת לתפנית הזו, מעבר לכך שאולי הנוכחות המרעננת של חוף השנהב הייתה הזדמנות למצביעים גם לתת הפוגה לאיטליה וצרפת, שפתחו פער מאוד גדול של זכיות משאר המדינות, אבל עדיין להישאר בתחומי הקולנוע המיינסטרימי שהם יכולים להבין. אם לשפוט לפי הטקס עצמו, כשהשחקנית האפרו-אמריקאית והמזוהה עם המפלגה הרפובליקנית פרל ביילי העניקה את הפרס למפיק ארתור כהן, הורגש שהיה סחף לתמוך במשהו אקזוטי יותר. אופציה נוספת היא ש"זוגות נשואים" ו"שבע היפהפיות" התחרו צמוד ביניהן על המקום הראשון, כאשר הקולות שהתפצלו אפשרו לסרט שלישי לנצח.
יכול להיות שגם רוב המצביעים חשבו ש"שחור לבן בצבעים" הוא הסרט הכי טוב מבין החמישייה, אבל, נו, זה האוסקר. ממתי זה קשור למשהו?

אם להיות מעט קנטרני, בעיני יש רק מועמד אחד בקטגוריה הזו. "שבע היפהפיות" הוא אחד מהסרטים הטובים שנעשו, וכשמעמידים אותו מול שלושת המועמדים שראיתי לצדו זה בכלל מרחק של שמיים וארץ. אני מרשה לעצמי שוב לשלוח אתכם אל הטקסט שכתבתי עליו, כך שתהיה לי את האופציה לקצר במילים לגביו במקרה הזה.
כדי להצדיק את ההפסד הזה, אגיד שאולי החזון הקולנועי של לינה ורטמיולר היה הרבה יותר מדי מטריד ומרתיע לאקדמיה, והם לא היו מוכנים לעמוד לחלוטין מאחורי משהו כל כך אינטנסיבי. ענף הבמאים והתסריטאים כנראה היה הרפתקני יותר. ובאמת שאם מסתכלים על ההיסטוריה של הפרס עד לנקודה זו, קשה למצוא משהו בסדר הגודל, הטירוף והמעמקים של "שבע היפהפיות". הכי מתקרבים אליו הם כנראה "חקירתו של אזרח מעל לכל חשד" ו"רכבות שמורות היטב", אבל זה עדיין פער.
שלוש שנים לאחר ההפסד של "שבע היפהפיות" יזכה בפרס הבינלאומי "תוף הפח" של גרמניה, וייתכן שלינה ורטמיולר באיזשהו מקום סללה לו את הדרך.

את מועמד גרמניה המזרחית והזוכה מחוף השנהב קל לי לשים באותה משבצת, למרות שזה בהחלט ירדד את השיח עליהם (אז מתנצל מראש): הם שניהם סרטים עם תסריטים מבריקים במיוחד שקיבלו טיפול קולנועי בציון בלתי מספיק. הרעיונות בליבת דרמת השואה והסאטירה המלחמתית בעיני גאונים – הם שואפים להתייחס למצב אנושי שפילוסופים ומדענים מנסים לפענח שנים, להכניס אותו לבקבוק, ולהציג אותו באור קצת אחר, מורכב יותר. על הנייר שניהם די מצליחים בכך, מי יותר ומי פחות. לעומת זאת, כשזה מגיע למצלמה, סאונד, משחק ועריכה, הם תוצרים כל כך חיוורים יחסית לחומר עליו הם מבוססים, שהתסכול שלי הלך והצטבר יחד עם ירידה ברמת העניין.
אהיה הוגן ואכתוב שמצבו של "שחור לבן בצבעים" יותר טוב מזה של "יעקב השקרן", סרט שאני לא זוכר ממנו שום שוט שאיננו מדיום. למעשה, אני אפילו אקח צעד אחורה ואגיד שיכול להיות ואני חייב לזוכה חוף השנהב הזדמנות נוספות.

פולין – "לילות וימים"

בדיוק באמצע סקאלת האיכות של הקטגוריה לשנת 1976 ניצב מועמד פולין "לילות וימים", בעיקר בגלל שהוא חצוי בדיוק באמצעו גם. האפוס העצום השלישי ברציפות של פולין באוסקר גם הוא הפקה מרשימה כקודמיו (ואם להוסיף את "פרעה" מסתמן שהרבה מאוד כסף הלך לתעשיית הקולנוע הפולנית באותן שנים, ולא נותר אלא לקנא), וכזו שזכתה לפופולריות רבה בארצו, אבל לא ממש הכתה גלים בקהילה הבינלאומית.
אם הבנתי נכון, העיבוד לספר רחב היריעה צולם כסדרה של 12 פרקים, נערך לסרט של כשלוש שעות שיצא לבתי הקולנוע כשנתיים לפני הגרסה הטלוויזיונית. אני חושב שגם אם לא יודעים את המידע הזה, קל להבין שיש משהו קצת משונה בעריכת הסרט הזה, במיוחד בפערים בין חלקו הראשון לשני.
השעה וחצי הראשונה של "לילות וימים" היא לא פחות ממסעירה. לא מדובר בסתם עוד הפקה ראוותנית, אלא כזו שמגייסת את ארסנל הקולנוע לנראטיב חושי יותר מאשר סיפורי. הסצנות קצרות מאוד, הכרונולוגיה כמעט אסוציאטיבית, ויש משהו מרענן מאוד בהגשה של הסרט, כזה שממש השאיר אותי מרותק. ואז, בחציו השני, כל זה הולך לעזאזל, ואנחנו מול עוד סיפור היסטורי מנופח ושגרתי שהקולנוע הביא בעבר ובדרכים הרבה יותר מרשימות (ההשוואות ל"חלף עם הרוח" לא עוזרות).
יאדוויגה בארנסקה נהדרת בהתמודדות שלה עם העומס העלילתי והרגשי, מייצרת דמות מאוד מורכבת ופגומה, אבל באיזשהו שלב אנחנו פשוט חוזרים שוב ושוב לאותו סוג סצנות של בגידה, מחילה, אהבה, קנאה, שנאה, שההרגשה היא של לופ. עוד הוכחה שעדיף לבחור בקפידה את הסצנות והשוטים, במקום לשים כמה שיותר מהן, מרהיבות לעשייה ככל שיהיו.

ועם זאת, החלש מבין הארבעה שראיתי הוא די בקלות "זוגות נשואים" הצרפתי, אבל גם במקרה הזה צריך להזכיר שאולי הוא קורבן של הזמן, כמו הרבה קומדיות אחרות. יכול להיות שאחרי כל כך הרבה קומדיות צרפתיות שגרתיות על בורגנות שהמומה מעצמה, אותן נאלצתי לבלוע בימי כמבקר פוסט "מחוברים לחיים", אני נרתע מהם אינסטנקטיבית, וב-1976 זה היה הרבה יותר רענן ומסעיר. בהחלט ייתכן. אבל גם פה השפה הקולנועית חיוורת למדי, כשלהוציא כמה רגעים חביבים למדי (המונטאז' בו בעלה של מרתה יוצא להיפרד מכל המאהבות שלו) ואיזה רגע אחד שגרם לי לצחוק בקול רם, הרגשתי שאני בטריטוריות מוכרות להחריד, והדמויות עצמן לא הצליחו לשכנע אותי שאני באמת צריך לבלות איתן את הזמן שלי. ואם את המועמדות הזו אני לא מבין, קל וחומר מה הוא עושה בפרסי התסריט המקורי (במקום, נגיד, "נהג מונית") או בפרס השחקנית הראשית (שם הצטופפה לצד ארבע הופעות משובחות על כולן כתבנו: "רשת שידור", "קארי", "פנים מול פנים" ו"רוקי").

אני מאוד מסוקרן לגלות מה היה פער ההצבעות בין "שחור ולבן בצבעים" ובין "שבע היפהפיות" אבל את זאת לעולם לא אדע. כך או כך, מדובר בעיני אחד ממשגי האוסקר הגדולים ביותר אי פעם. נוכל להתנחם שהוא עשה היסטוריה מספיק על מנת לנעוץ אותו בדבר הנצח, משהו שבהחלט לא היה מנת חלקו של הזוכה הבינלאומי באותה שנה.

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-1976:
איטליה – 17 (מתוכן 7 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
צרפת – 16 (מתוכן 6 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
יפן – 8 (+ 3 פרסים מיוחדים)
שוודיה – 7 (מתוכן 2 זכיות)
ספרד – 6
גרמניה (מערב) – 5
יוגוסלביה – 5
פולין – 5
רוסיה / ברית המועצות – 5 (מתוכן 2 זכיות)
ישראל – 4
מקסיקו – 4
צ'כוסלובקיה – 4 (מתוכן 2 זכיות)
דנמרק – 3
יוון – 3
הולנד – 2
הונגריה – 2
שוויץ – 2
אלג'יר – 1 (שגם זכתה)
ארגנטינה – 1
בלגיה – 1
ברזיל – 1
גרמניה (מזרח) – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
הודו – 1
נורבגיה – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959,
1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969,
1970, 1971, 1972, 1973, 1974, 1975