סריטה מתכוננים לקיץ 2024: ציפיות וחששות

באופן מסורתי, הפוסט המשותף בו אנחנו כאן בסריטה עוברים על רשימות סרטי הקיץ המתקרב מתפרסם מתישהו בחודש אפריל. התקופה שבין תחילת מאי ועד סוף אוגוסט לרוב מוגדרת בתור הקיץ הקולנועי, בעיקר ההוליוודי, אבל קשה לומר שהקיץ הזה רגיל. לא רק בישראל, בכלל בעולם, ולא רק בטמפרטורות. בהיעדר סרטים של מארוול מפה ועד הירח, לוח השנה הבידורי נראה שונה וסרטים אחרים מקווים לנצל את ההזדמנות. בדיעבד, אני חושב שהיינו יכולים להתחיל עם ״הכפיל״ בשבוע האחרון של אפריל, אז בחרתי תמונה שלו לראש הפוסט. אבל עובדה היא שאפילו בפילם-קאסט השתהו השנה עם המסורת הקיצית שלהם (The Summer Movie Wager) – אז כנראה שלא רק אצלנו עם פסח האביבי יש תחושה שעוד לא באמת קיץ באולמות. לכן יצא שאנחנו עולים לאוויר עם השעשוע הזה רק בתחילת מאי, בתקווה ובידיעה שלא פספסנו כותרים גדולים מדי ומתוך ציפיה להתבדר וחשש להתאכזב.

מה בעצם אנחנו עושים כאן? מדי שנה, להוציא הפסקת קורונה כפויה, כל מי שכותבת וכותב בסריטה צריך לבחור שני סרטים (לפעמים יותר) שעונים על ההגדרה המעורפלת של ציפיות וחששות. הגבולות מטושטשים ובחלק מהרשימות האישיות תוכלו לקרוא על התלבטות היכן לשבץ איזה סרט. כמובן שיש עוד המון סרטים שאנחנו רוצים לראות הקיץ, או מפחדים קלות מבואם, כל אחד ואחת והעדפותיה. ביניהם: ״כוכב הקופים: ממלכה חדשה״, ״גארפילד״, ״חברים דמיוניים״, ״בחורים רעים: הכל או כלום״, ״הם רואים הכל״, ״גנוב על החיים״, ״דדפול & וולברין״ ו״קרייבן הצייד״ מעולמות מארוול/סוני, ואפילו ״ביטלג'וס ביטלג'וס״ שצפוי לצאת בספטמבר ולכן לא היה כשיר מסיבה טכנית בלבד. אם יש שם מלא עניין שלא הוזכר בפסקה הזו, יכול מאוד להיות שהוא יופיע בהמשך. במידה ולא, אפשר לספר לנו בלי השאלה הרטורית ״איך שכחתם את…״ בבקשה.

הלך לנו לא רע בשנה שעברה. אור סיגולי ציפה לסרט ״המהפנט״ וחשש מפני ״לא לוקחים קשה״, ושניהם התגלו בתור סרטים בסדר גמור. עופר ליברגל התמקד בסופש ״ברבנהיימר״ שאכן היה הגדול של השנה, ולדעתי אפילו מיקם נכונה את ״ברבי״ ו״אופנהיימר״. לירון סיני חיכתה ל״להעיר את השד״ וכל-כך שמחה בו שהוא יוזכר שוב גם השנה, בעוד החשש שלה מפני ״הפלאש״ התגלה כמוצדק. ואני, אורון שמיר, שנאלץ לכתוב בגוף שלישי כי זה פוסט קבוצתי, הכנסתי לבסוף את שני הסרטים לרשימת הטובים של השנה שחלפה – ״ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש״ היה כל מה שרציתי ועוד, ו״שומרי הגלקסיה חלק 3״ אמנם התקרב להיות שנוי במחלוקת, אבל מבחינתי היה הצלחה מסחררת ופרידה ראויה מהמותג. הלוואי שסרטי המהדורה הנוכחית יתעלו על הציפיות שלנו ויפיגו את החששות שלנו. וחשוב יותר, הלוואי שנלך לקולנוע בלי שום חשש וייענו הציפיות שלו להפסקת המלחמה והשבת החטופים והחטופות בעזה, כדי שנוכל להנות עד הסוף מקולנוע בשגרה נורמלית.

הקיץ של אור סיגולי

מצפה: ״צאי מזה״ (Blink Twice)

אמנם סרטי Eat the Rich שהיו לטרנד משונה בשנים האחרונות אינם אחידים במיוחד, ונעו ממוצלחים ("משולש העצבות", "פרזיטים", "מי שעומד מאחורי") לדי בסדר ("התפריט") לאכזבה צורבת שעדיין גורמת לי התקפי בכי ספונטניים ("רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית"). ובכל זאת, מדובר בצפייה די מנחמת, במיוחד אם אתה נמנה על אלו שהמשרה המלאה שלהם בקשי מממנת חצי משכר דירת שני החדרים שלך. "Blink Twice" מצטרף לחבורה הזו בסרט על מישהי שנסחפת למסיבה מפוארת למדי ושם הדברים, איך אומרים – "מתחילים להסתבך". מה שנכנס לתבנית שאפשר להוציא ממנה הרבה דברים משעשעים. אבל האמת היא שלא בגלל תת הז'אנר אני פה, וגם לא בגלל שזהו סרט הביכורים של השחקנית זואי קרביץ (אותה אני מחבב עד מאוד), אלא בעיקר סיבה שלא תפתיע אף אחד מקוראי סריטה בעשור האחרון – צ'נינג טייטום. לאן שיילך, שם אהיה. ואם מוסיפים לו כריסטיאן סלייטר, סיימון רקס, קייל מקלאקלן, ג'ינה דייויס ובחור בשם לאבון הוק, עוד תוספת לשושלת הוק-תורמן היפה במשפחות, יהיה לכל הפחות מאוד שמח.

חושש: "פיוריוסה: מסאגת מקס הזועם" (Furiosa: A Mad Max Saga)

מאוד לא הוגן להמשיך לפקפק בג'ורג' מילר אחרי שהעיף את כל העולם באוויר נגד כל הסיכויים עם "מקס הזועם: כביש הזעם" ב-2015. אף אחד לא חשב שסרט רביעי במותג שגם ככה אפשר להתווכח על איכויותיו (יש סרטים מן העבר לכל הטרילוגיה) הוא רעיון טוב, אבל החל מהבכורה בריביירה של קאן היה ברור שקלאסיקת אקשן חדשה נולדה. עכשיו אנחנו תשע שנים מאוחר יותר, ואלו תשע שנים מטורפות עברו עלינו. כמעט שום דבר איננו כשהיה. ולמרות זאת, פריקוול ל"כביש הזעם" מגיע. וגם אם אין סיבה קונקרטית שהוא לא יהיה אחלה, יש בי את החשש שאולי לא צריך את זה. אני לא חושב ש"כביש הזעם" היה ברק בבקבוק, זה יהיה זלזול ביכולות של מילר והצוות שלו, אבל לשחזר את הפליאה מהסרט הקודם היא כמעט בלתי אפשרית. ועם כל הכבוד, ובאמת יש כבוד, המחשבה שאניה טיילור–ג'וי תגדל להיות שרליז ת'רון זה אולי הדבר הכי מד"בי בכל הפרויקט הזה. אמן שאשתכנע אחרת.

הקיץ של לירון סיני

מצפה: ״הנוסע השמיני: רומולוס״ (Alien: Romulus)

לצד סרטי אימה קטנים יותר כמו "Longlegs" של הבמאי עוז פרקינס ("The Blackcoat's daughter", "אני הדבר היפה שחי בבית", שניים מסרטי האימה האהובים עליי מהעשור הקודם), או "Maxxxine" שיסגור את הטרילוגיה של טי ווסט ומיה גות', הסרט שהכי הגיוני שיגיע אלינו לקולנוע, ושהוא גם בהלימה לסרט ממנו אני חוששת, קשור למותג שיש לי אליו חיבה לא מבוטלת – סרט ״הנוסע השמיני״ החדש. "Alien: Romulus" נמצא בידיים טובות. רידלי סקוט חתום כמפיק, מה שאומר שהוא נותן את ברכתו לסרט החדש. פדה אלוורז ביים וכתב את התסריט עם שותפו לכתיבה רודו סייגז. הם אחראים יחד על "לא לנשום" המופתי והמלחיץ, מה שאומר שהם יודעים לייצר מתח, אימה ועניין מוחשיים בחללים סגורים. הם אמנם עשו גם את סרט ההמשך, אבל הוא עדיין היה לא רע. גם הגרסה שלהם ל"המנסרים מטקסס" הייתה לכל הפחות מבדרת.

גולת הכותרת בהקשר של הסרט החדש היא מה שהיוצרים הללו עשו מ"מוות אכזרי". השניים לקחו את הסרטים מלאי ההומור וההברקות של סאם ריימי ועם אותו מבנה עלילתי, עשו היפוך של 180 מעלות לסגנון רציני, כבד ומבעית. התוצאה שמשום מה נקראת בעברית "מוות רצחני" ולא אכזרי, עדיין אפקטיבית גם היום. אין לי ברירה אלא לסמוך עליהם שמה שלא יחליטו לעשות עם הנוסע השמיני, החייזר המרייר יהיה בידיהם כמו בצק בידי אופה מנוסה שממציא מחדש עוגת יער שחור. המרקם והצבעים והצורה יישמרו, אבל הטעמים יחדשו. ובתור מי שמתעקשת לחבב את הסרט המגוחך משהו "הנוסע השמיני: קובננט", יהיה קשה מאוד לאכזב אותי פה.

חוששת: ״העורב״ (The Crow)

בסדר, זה מובן, לעשות עיבוד מחדש לסרט אקשן-נקמה-אפל-מבוסס על קומיקס-עם טרגדיה בלתי נתפסת שהפכה אותו לאגדה, 30 שנה אחרי, זה כמעט מתבקש. וזה לא אומר שהעיבוד החדש של "העורב" יהיה גרוע. כלומר, צפיתי בטריילר בזהירות פעם אחת. הוא לא מחריד. הוא גם לא מלהיב או מסעיר. ביל סקושגרד הוא שחקן מצוין, אבל הוא לא הושיע את הבינוניות של "זה", בעיקר הסרט השני, כי הראשון באמת היה בסדר. הוא היה מעולה ב"ברברי" אבל צעקני באופן מעייף משהו ב"ג'ון וויק" האחרון. הוא נכנס לנעליים גדולות ועצובות כאן, בגילום מחדש של הדמות שמבוססת על קומיקס, שמזוהה כל כך עם ברנדון לי המנוח, שנהרג על הסט בתאונה תמוהה עם אקדח שהיה אמור להיות לא אמיתי.

אני לא יודעת אם הבמאי רופרט סנדרז, שביים את "שלגיה והצייד" ואת גרסת הלייב של "הרוח במעטפת", הוא מישהו שייקח את חומר המקור ויעשה איתו משהו מעבר לסרט, נו, צעקני. ואולי גם קצת מסורבל וחורקני. התסריטאים וויליאם ג'וזף שניידר (סרטים קצרים עד כה, אבל נראה כמו בחור עסוק) וזאק ביילין ("גראן טוריסמו") גם הם לא מצליחים לזרוע ביטחון. אני לא מעריצה כבדה, אבל חוברת הקומיקס הראשונה שבחרתי בחנות מגזינים ושקראתי הייתה של העורב, ולמזלנו אין לי עותק דיגיטלי של התמונות מפורים בגיל 17. ובכל זאת, לאפלוליות וסיפור האהבה והנקמה הנואש של הסרט הזה יש פינה חמה וחשוכה אצלי בלב, ואני יודעת שאצפה בגרסה החדשה. גם אם היא תהיה סתם בינונית, אני ממש מפחדת להתאכזב.

הקיץ של עופר ליברגל

מצפה: ״קח אותי לירח״ (Fly Me to the Moon)

אני לא בהכרח החובב הכי גדול של סרטי קיץ, אבל כן יש לי ציפיות מסרטי קיץ באופן המסורתי של המונח: שהיה קליל וכיפי. ייתכן וגם מטופש זה חלק מהציפיה, אבל מטופש עם שנינות קלה לצד הטמטום. עדיפות גם למגע של מקוריות, גם אם בתוך סדרת סרטים. ומבין סרטי הקיץ הנוכחי שנראה שונה מרוב השנים האחרונות, סרט אחד עולה כפוטנציאל לכיף מן הסוג הזה.

"קח אותי לירח" הוא סרט תקופתי שנראה שמצד אחד משקיע בשחזור ומצד שני קורץ לקהל על כך שאין בהכרח הגיון או נאמנות היסטורית. בעיקר, יש בו מפגש בין שחקנים שכיף לראות אבל עדיין לא ראינו משחקים זה מול זו, כלומר בהרבה סצנות ביחד ולא באותו סרט בלי להיפגש: סקרלט ג'והנסון וצ'נינג טייטום, כזוג אנשים מצליחים שנאלצים לעבוד ביחד. הוא בכיר בנאס"א, היא אשת יחסי ציבור שנשכרה על מנת לשפר את התדמית של הארגון העומד בפני משימת הנחיתה על הירח. בשלב כלשהו, היא גם מופקדת על תכנית הגיבוי: הפקת סרטון המדמה את הנחיתה.

זה נשמע כמו סוג של קומדיה רומנטית בתוספות תיאוריית קונספירציה מוכרת, שהסרט הזה הוא לא הראשון שנותן לה טוויסט משועשע. עוד אופציה היא סוג של וריאציה על הסדרה ״מד מן״ עם המירוץ לחלל. היתרון הגדל: גם אם זה יהיה לא טוב, קשה לי לראות איך זה יהיה נורא. כי יש גם את וודי הרלסון בקאסט. למרות שהיא קצת בלאגן מאחורי הקלעים עם החלפת הבמאי והשחקן הראשי, אבל פרויקט עתיר תקציב לגרג ברלנטי, שעובד בעיקר כמפיק אבל ביים את "באהבה, סיימון" ו"מועדון הלבבות השבורים" , נשמע כמו עוד סיבה להסתקרן.

חושש: ״סוג של חסד״ (Kinds of Kindness)

לא בפעם הראשונה, הפער אצלי בין המצפה לחושש הוא קטן עד לרמה שניתן היה להחליף בין הסרטים. יתרה מכך, לו הייתי צריך לבחור לצפות רק בסרט אחד מן השניים, או מכל הסרטים שיש להם תאריך הפצה בקיץ, סביר להניח כי "סוג של חסד" היה הבחירה שלי. אני גם יכול להניח מראש שאני אוהב לפחות אלמנטים מסוימים מן הדרך בה הסרט ייראה. סביר מאוד שאצחק בו יותר מאשר ב"קח אותי לירח", גם במקרה של אכזבה. ועדיין, הפרויקט החדש של יורגוס לנתימוס, שצולם במקביל ל"מסכנים שכאלה" שאהבתי מאוד, מוצא את עצמו בצד של החשש עבורי. אני מצפה לו אבל יש מידה מסוימת של חשש בציפיה שלי.

החשש נובע מכך שזהו במאי שאהבתי את רוב סרטיו, אבל לפעמים אני חש כי הוא לא תמיד מורכב כפי שהוא חושב. והנטייה שלו לפרובוקציה יכולה להוביל גם לנפילה, שעד כה טרם קרתה. בסרט הזה הוא גם משתף פעולה בתסריט עם אפתימיס פיליפו, שעל סמך הסרטים הקודמים פירוש הדבר פחות גורם מאזן שמביא צד שפוי יותר ויותר דחיפה לקיצוניות. סיבה נוספת לצינון האופטימיות הוא צילום סרט מיד אחרי הסרט הקודם ובזמן קצר, מה שמקנה תחושה של פרויקט מינורי יותר, מה גם שהוא מורכב משלושה סיפורים שונים. בנוסף, הקיץ הוא לא בדיוק העונה הטבעית לסרט של לנתימוס, אם כי אפשר לקוות כי תאריך היציאה נבחר על מנת להיות צמוד לפסטיבל קאן, שם יוקרן הסרט בבכורה עולמית.

שימו את אמה סטון ואת ווילם דפו בסרט ואני אמצא ממה להנות, אבל לנתימוס נמצא במעמד שמגדיל את הציפיות ממנו, מה שמייצר את הפתח לאכזבה. סתם הנאה ובידור טוב זה מספיק עבור הסרטים האחרים בקיץ, לא עבורו. עוד מהלו"ז של קאן, הייתי אולי יכול לבחור בשתי הקטגוריות שני פרויקטים של במאים שהשקיעו את ההון האישי שלהם בהגשמת החזון: "מגהלופוליס" של פרנסיס פורד קופולה שהוא הסרט הכי מעורר צפייה וחשש השנה בפער, ופרויקט "אופק: סאגה אמריקאית" של קווין קוסטנר, שכולל שני מערבונים אפים השנה וזו רק ההתחלה. בשני המקרים עדיין לא ברור אם ומתי הם יופצו בארץ, אז זה לא בטוח דורש הכנה לקיץ, מעבר לשאלת הצבת הסרטים הללו בקטגוריה של ציפיות וחששות.

הקיץ של אורון שמיר

מצפה: ״טוויסטרס״ (Twisters)

נראה שמצפה לנו קיץ מגוון, כפי שאפשר לקרוא לעיל אצל חבריי. לרשימת סרטים של במאים שיודעים לרוב מה הם עושים שווה להוסיף את ״מועדון הרוכבים״ של ג׳ף ניקולס, שסרט ערך את בכורתו בפסטיבלי הסתיו ואז נדחה בשנתון שלם בגלל שביתת התסריטאים. או כי היה צפוף מדי באוסקרים, נגלה בקרוב. סיפור דומה קרה ל״היט מן״, סרטו של ריצ׳ארד לינקלייטר שעופר כבר ראה וכתב עליו אצלנו בזמן פסטיבל ונציה. הוא צפוי לעלות החודש והוא הסיבה בגינה אני חושב שלפנינו קיץ מכריע עבור הסטטוס של גלן פאוול, שאני מאוד רוצה וצריך שהוא יהיה כוכב קולנוע. יתרה מזאת, אני מקווה שזה יהיה הקיץ של גלן פאוול, שיצטרף לשנה של גלן פאוול כפי שהחלה עם ״רק לא אתה״. לשם כך בחרתי סרט אחר בכיכובו למשבצת הסרט המצופה – אבל יש עוד סיבות, אחת מהן מתקשרת לרשימת הבמאים שפתחתי עימה.

על פניו, העולם ממש לא צריך עוד ספק רימייק וספק המשכון מאוחר לסרט פעולה/אסונות מאמצע שנות התשעים. אבל ״טוויסטר״ הוא מסוג מלכודות הנוסטלגיה שאני צועד לתוכן בשמחה, פשוט בגלל אהבתי למקור. יש בו איזו התגלמות נהדרת של אקשן ניינטיז טיפוסי, שילוב בין גבוה ונמוך משלב הקונספט ועד הליהוק. הפרויקט החדש נעשה מסקרן כששומעים על זהות הבמאי, לי אייזק צ׳אנג של ״מינארי״, בציוות הכי לא צפוי של יוצר ומותג השנה מלבד בארי ג׳נקינס ו״מלך האריות״ (שאינו סרט קיץ, אחרת עופר ואני היינו רבים עליו).
הוכרז כי הלן האנט לא תיקח חלק בחידוש (הגיוני כי ספוילרים) ובמקומה המסך יתמלא בפרצופים היפים של דייזי אדגר-ג'ונס, אנתוני ראמוס, דריל מק'קורמק, קירנן שיפקה, מאורה טיירני, ופאוול שכבר הוזכר. הסרט הזה עלה 200 מיליון דולר אז כולי תקווה שיש כרישים בתוך טורנדו, לעברו נוסעים ציידי הסופות בשילוב בין יצר חקרנות מדעי, התמכרות לאדרנלין וטיפשות מרובה. אם זה לא המצב, אצטער שלא בחרתי את ״בורדרלנדס״ ואשתדל להנות מעוד חזון אסוני כי תמיד נחמד לראות את העולם נחרב (על המסך, לא במציאות).

חושש: ״הקול בראש 2״ (Inside Out 2)

ההיסטוריה מלמדת שמאוד לא מומלץ לפקפק בפיקסאר. אפילו לא בסרטי המשך מיותרים-לכאורה לסרטים קודמים ומבריקים שלהם. למרות זאת, לפני שנתיים הרהבתי עוז, או שמא לא יכולתי להתגבר על הרעד הקל שהעביר בי ״שנות-אור״, הספין-אוף שהתגלה כמוזר מהצפוי ל״צעצוע של סיפור״. טעיתי רק בעוצמת העלבון מהסרט, כאשר החשש הקיצי מפניו התגלה כמוצדק ועוד איך. בהתחשב בתוצר הבא של האולפנים, אין לי שום ברירה אלא להמשיך את הקו. כשפיקסאר מתחייבים למקוריות המפורסמת שלהם, כמו עם ״אלמנטלי״ בשנה שעברה, אפילו סרט שלא היה נראה מדהים התגלה כחמוד ולמעלה מכך. כשהם בוחרים שוב בהמשכון, הפעם לסרט בן כעשור שזו סכנת נפשות לנסות לשחזר את קסמו, אני לוחץ על הכפתור האדום ונכנס לפאניקה.

לומר שהידיעה על יצירת ״הקול בראש 2״ עוררה בי הרבה רגשות יהיה מובן מאליו. לנסות לתת שמות ואישיות לרגשות האלה, יהיה אמנם ברוח היצירה אבל מדכא לקריאה. ״הקול בראש״ הבכור, ומרתיח אותי לחשוב שיהיה צורך להבדיל בינו ובין מה שיבוא אחריו מעתה ועד עולם, הולך ותופס את מקומו בפסגת הפיקסאר. וכן, אני מודע לאיכות הקטלוג ושומר על הזכות לשנות את דעתי ביום אחר לצורך הדיון. אחד הדברים הגאוניים בסרט היה המינימליזם – חמישה ייצוגים מואנשים של רגשות בסיסיים לכל אדם, בכל גיל, שמופיע בסרט. ברור שיש עוד סוגי רגש בחוויה האנושית, אבל לא ראינו אותם אפילו בשיקוף הנעשה בנפשו של חתול, או אדם מבוגר. אתם רוצים להגיד לי שהגיבורה הסמויה, ריילי, פיתחה רגשות חדשים בגיל ההתבגרות – מצוין, אז איפה הם בשאר הדמויות? נעלמים כמו חרדות נעורים או חברים דמיוניים? כל מערכת החוקים היפה שנבנתה בסרט הראשון עלולה לקרוס, ואפילו אם יפתרו את זה עלילתית בהמשכון קיים החשש להכתמה בדיעבד.

כל טריילר וכל דיווח רק מגבירים את החששות שלי, למשל הידיעה שהאולפנים הזמינו נערות לתת הערות בשלבים שונים של ההפקה. מה שמעלה שאלות על המחויבות המטורללת של תאגיד דיסני לריצוי קהלי היעד שלו לעומת חוסר מחויבות ליוצרים. או על הקלות היחסית בה נוצרת אנימציה בימינו (אם אפשר לעשות ״חזרות״ או המון גרסאות) או על התנאים הבלתי אפשריים בהם עובדים אנימטורים. אגב, גם העובדה שאין פיט דוקטר או רוני דל כרמן בצוות הבימוי והכתיבה, לא מבשר טובות ומראה כי היוצרים המקוריים המשיכו הלאה – אבל המעסיק שלהם לא. עם כל הכבוד לתסריטאית מג לאפוב, שהשתתפה בכתיבת הקודם אבל שאר הרקורד שלה לא מדהים (״הדינוזאור הטוב״, ״הדרקון של אבא״, ״קפטן מארוול״). הלוואי שאני טועה ואצטרך לאכול את רגשותיי כמו שאומרים באנגלית, במקום לאכול את הלב כנהוג בעברית.