• פסטיבל חיפה 2021: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני של אור
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח ראשון של אור
  • יום הולדת 11 לסריטה. כן, זה כבר די הרבה
  • ״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״סוס מנצח״ עם טוני קולט
  • מורעל
  • ״קייט״, סקירת נטפליקס
  • הרדיפה
  • בית הסיוטים
  • אנט
  • בעקבות ״קנדימן״ המחודש: חזרה לגרסת 1992
  • ״לא לנשום 2״, סקירה
  • ״מסע בזיכרון״, סקירה
  • קנדימן
  • אימת החודש - אוגוסט 2021: צמדים וצרפתים

"לא לנשום 2", סקירה

4 בספטמבר 2021 מאת לירון סיני

בדומה לקללת האלבום השני במוזיקה, כי פעם האזנו בעיקר לאלבומים במלואם או משהו עתיק שכזה, החשש לנפילה בסרט המשך הוא הגיוני. גם ככה בחוויות שלנו אנחנו משווים לדברים שכבר ראינו ועברנו, זה חלק מהמצב האנושי התרבותי, לחפש תבניות מסודרות להכניס לתוכן את מרכיבי החיים. סרט המשך מעגן את ההשוואה, את המדידה ביחס למשהו אחר מראש. וככל שהראשון הצליח יותר, היה משמעותי יותר, יהיה לו קשה יותר לעמוד בהשוואה ובציפיות. סרטי אימה, בעיקר הסלאשרים שביניהם, נמצאים במלכוד כי התרגלנו שככה הם פועלים. כל סרט הוא פוטנציאל לסדרת סרטים, למותג, הרבה לפני האימפריה הקולנועית של מארוול. בכלל, מדובר בנוהל די מקובל. סרט ראשון מצליח מבסס את הגיבור, או לרוב את הרוצח, את המפלצת שנרצה לראות מציפה את הפחדים שלנו על המסך ואז מחוסלת ומשיבה את הסדר על כנו שוב ושוב. טקס קטן של רכבת הרים רגשית שתאפשר לנו להתאוורר. לפעמים מדובר בהמשכים שיוצאים הישר לצפייה ביתית, משהו שמראש לא נתלו בו תקוות למעט להכניס עוד קצת כסף. אבל בהרבה מקרים הם זוכים לתהודה ולהפצה. אז הציפיות גבוהות יותר, וכך גם השיפוטיות.

"לא לנשום 2" (Don't Breathe 2) מגיע חמש שנים אחרי הצלחת קודמו, במהלכן נעשו חילופי במאים. רודו סייאגס, מי שכתב את התסריט לסרט הראשון יחד עם פדה אלברז (שעד כה ביים בשיתופי הפעולה שלהם), הוא שמביים לראשונה. זאת בעוד אלברז הסתפק בכתיבה והפקה. בחלוקה גסה, היו ליוצרים שתי אופציות כדי שההמשכון יעמוד בזכות עצמו. בשביל לרכוב אבל לא ליפול מהמוניטין של הסרט הראשון, זה שמועדף כרגע רק בגלל שהוא קיים וטוב, הסרט יכול להעמיק או להתרחק. להעמיק משמעו להרחיב את היריעה, להוסיף רבדים ולבנות עוד יותר את העולם. תחשבו על "שליחות קטלנית 2" ועל "ג'ון וויק 2", שאינם בדיוק סרטי אימה אבל עושים את ההעמקה או ההרחבה אם נקרא לה כך היטב. עוד פרטים, עוד קירות תומכים לבית שמאכלס את הדמויות והסיפור, עוד מקומות, פרטים ותכונות לגלות.
באפשרות השנייה, של להתרחק, הכוונה היא לייצר סיפור שונה באופן בולט עד כמה שניתן מהמקור, כדי לחתוך חלק מההשוואות. תחשבו על "הנוסע השמיני 2". המרחק לא עצום אבל הטון שונה, הווליום אחר. מוגבר וקליל יותר באופן משמעותי. "לא לנשום 2" מנסה לשלב בין שתי האפשרויות, וזה הגיוני כי העולם והאמנות אינם באמת מורכבים משחור ולבן. אבל בזמן שלא מדובר לדעתי בנפילה אדירה כמו שנראה מהשיח סביבו, הוא לא מצליח להתרחק או להעמיק מספיק כדי להשוות ולעלות על המקור.

הסרט השני חוזר אל נורמן נורדסטרום (סטיבן לאנג), שם שעושה חשק לקנות בגדים מונוכרומטיים שיתאימו בצבעים שלהם לריהוט אפור לבית, איש הצבא לשעבר, עיוור שגילינו בסרט הקודם כאדם האחרון שתרצו לפרוץ אליו הביתה. אני לא ארחיב כי הסרט הראשון זמין בנטפליקס וכדאי לצפות בו. הוא בהחלט תרם להנאה של חברה שריעננה את זיכרונה לפני הסרט החדש. עברו אי אלו שנים מאז שהבנו שהחושים האחרים של נורמן, בשילוב כישורי הלוחמה שלו והמראה המתעתע של זקן חסר ישע, עובדים לטובתו. כעת הוא מבוגר יותר בשמונה שנים לפחות, וסימני הגיל ניכרים עליו. הבחירה להתמקד בו אל מול פורצים חדשים ולזנוח כליל את אלו שניסו לגנוב ממנו בסרט הראשון נכונה בעיניי. למעט סצנה אחת בעייתית בלשון המעטה, בנו לנו את נורמן כדמות שרק נרצה לראות עוד ממנה, כי היא מקורית בהתנהלות שלה. אפשר להשוות אותו לגיבורה החרשת של "hush" של מייק פלאנגן, אלא שהיא רוב הזמן מנסה לשרוד למרות הפגיעות שלה, ולומדת לנצל אותה תוך כדי תנועה. לעומתה, נורמן מזמן הפך את החולשה ליתרון. הוא כבר מגיע אלינו מוכן. ובסרט השני המוכנות שלו פועלת לבניית סקרנות ומתח לקראת הבאות, אירוניה של מה שהפורצים לא יודעים ואנחנו כן.

הסיכונים גדולים יותר עכשיו, כי מדובר בחבורה מיומנת ומאומנת בהובלת ריילן (ברנדן סקסטון ה-3 שאולי תזהו מהסדרה "בובה רוסית" או "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" ועוד מגוון יצירות). הסרט מבהיר לנו מהר שהצוות שלו מגיע עם כוונות הרסניות ולא בוחל במי יפגע בדרך, והפעם הנסיבות שלהם, או יותר נכון של ריילן, אישיות. משהו התרכך אצל נורמן, לפחות כך זה נראה, והסיבה היא שיש לו בת. פיניקס (מדלן גרייס) היא ילדה רגע לפני גיל ההתבגרות, והיא מאופקת ומחונכת בדיוק כמו שניתן לצפות ממישהי שאביה הפרנואיד מגדל אותה בבידוד יחסי, בחינוך ביתי ועם אימונים תדירים לקראת מי שלא יהיה שעלולים לבוא ולנסות לפגוע בה. לפעמים היא אפילו קצת מאופקת ואסופה מדי, ולפעמים טיפה גנרית, אבל כן משכנעת וברת חיבוב. וכשהעניינים מסתבכים וברור שריילן כאן בגללה, טוב לראות אותה מצד אחד מתנהלת במקצועיות ומצד שני כן מגיבה בהתאם לגיל שלה.

לעומתה, נורמן נופל באמינות שלו בכמה מקומות חיוניים. כבר הכרנו אותו ואת החשדנות המוגברת ל-11 שלו. ובכל זאת, כדי שהעלילה תתקדם הוא עושה כמה טעויות של מתחילים. בכלל, החולשה המרכזית של הסרט היא פיתוח העלילה בנקודות מהותיות. בהיעדר ההפתעה מהסרט הראשון, של מי הוא נורמן ומה הוא יודע לעשות, מנסים לפצות אותנו עם חיבור רגשי שעובד בחצי כוח, ועם כמה גילויים, תפניות ואמיתות שנוחתות בצורה גסה, כמו מחוץ לאופן שבו הגיוני שהדמויות יפעלו. הסרט משתדרג ואז נופל שוב עם הגעתה של דמות חדשה בגילומה של פיונה אושונסי (שהיא ג'סיקה הייד מהגרסה הבריטית המקורית לסדרה המותחת והמדממת קונספירציות "אוטופיה", ואגניב כאן המלצה בוערת עליה, כי היא גם רלוונטית בצורה מטרידה לימינו וגם מרהיבה). בעזרתה, הסרט מנסה לעלות רמה בפיתוח הדמויות והיחסים ביניהן, אבל עושה הכל בצורה חפוזה ומעט מלאכותית שעוברת כמופרזת.

זה חבל, כי גם הסצנות של הפלישה והמאבקים לא הותירו יותר מדי רושם אחרי הצפייה. לא נחקק לי שום דבר מרענן או מרתק כמו ההמחשה של החושך מתוכו פועל נורמן בסרט הקודם. יש משחקי סאונד ותאורה למכביר, אבל רובם לא מסעירים באותה מידה. במקומם מגיע ניסיון מעניין לומר משהו על נורמן וההשלכות של מעשיו, אולי אפילו לכפר על הסצנה ההיא מהסרט הקודם. אם אז הבהירו לנו, עד גועל ונגיעות של שנאת נשים, עד כמה נורמן רואה באחרות חפצים לשימושו, עכשיו מבססים לנו את פיניקס כסובייקט שעוברת תהליך התבגרות מזורז כשהיא צריכה להילחם על חייה ועל מי שהיא. נורמן עובר תהליך גם הוא, בו הוא יצליח לתפוש אותה כאדם שלם, עולם ומלואו בפני עצמה. לא עוד כלי להגשמה עבורו רק כאשר היא תהיה בסכנה כי מישהו אחר רואה אותה באותו אופן משולל זהות משלה, ככלי פטישיסטי להגשמת מטרות. זה מהלך שעובד בחלק מהזמן בעיקר בזכות העובדה שהוא נותן עניין נפרד לשתי הדמויות ולא משאיר את פיניקס פסיבית.

עם כל הכבוד לניסיון הזה, הוא הולך והופך מתאמץ ככל שהסרט מתקרב לשיא ולסיום. הרצון לתת לנורמן סוג של סיפור גאולה וכפרה, באופן שהוא מסופר לנו, מעורר התקוממות כשהוא מתעקש על חמלה במקום שהיה רצוי לאפשר כמה רבדים של תחושות. זאת כשם שהוא לוחץ יותר מדי על כפתור הנבל מהאגדות שתצנזרו לילדות ולילדים במקומות שבהם היה אפשר להוסיף שכבות של קונפליקט והתלבטות. בכל זאת, הצפייה ב"לא לנשום 2" עוברת בקצב ובעניין. אפשר לסכם אותה כמו השימוש שלו בקלישאות של הופעת כלבים בסרטי אימה: אלים אבל לא ברמה חריגה, לפעמים מאולץ וכבר לא הגיוני, אבל לפרקים מבדר וכמעט נוגע ללב – גם אם לא מגיע לו שנזדהה איתו.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.