השלמות ג'ון יוסטון: "ג'ונגל האספלט", "עיר שמנה", "פוביה"

בשביל הפרוטוקול, למרות שזה לחלוטין לא הכרחי, רציתי להבהיר שהמילה "השלמות" שבכותרת נבחרה רק כדי לקשר אותה אל המאמר הקודם שלי על סרטי יוסטון, שהתמקד בשלושה שטרם ראיתי עד אותה התקופה – "יוצאי הדופן", "ווייז בלאד", ו"מתחת להר הגעש". הסיבוב הנוכחי, לעומת זאת, כולל שני סרטים שכבר ראיתי בעבר (אם כי לפני כל כך הרבה זמן שלא זכרתי מהם יותר מדי) ואחד שבאמת נחשב כהשלמה. לא יודע למה היה לי מאוד חשוב להבהיר את זה, אבל הנה עכשיו אתם יודעים.

הסקרנות שלי מהקריירה המפותלת וכמעט-בלתי-ניתנת-להשוואה של הבמאי-תסריטאי-שחקן האמריקאי ממשיכה, ואחרי הטריו שכבר הוזכר, יחד עם "האוצר מסיירה מאדרה" שכיכב בפרויקט מפסידי האוסקר, אני ממשיך לנסות ולהשלים, או לחזור, אל סרטיו. הופעת שניים מהגדולים ביותר שלו, "ג'ונגל האספלט" ו"עיר שמנה" בבנק ה-VOD של yes שכנע אותי לתת להם סיבוב נוסף לריענון, ומשם חיפשתי אחד נוסף לטובת הכתיבה. כדי בכל זאת להצדיק את המילה "השלמות" (ככה אני מתופעל. אל תשפטו אותי) הוספתי אליהם את אחד הסרטים הפחות מוכרים, ובוודאי הפחות מוערכים של יוסטון, "פוביה" מ-1980. הם יופיעו פה בסדר כרונולוגי של שנת יציאתם.
רשימת הסרטים של יוסטון – המוכרים והעלומים – היא פשוט מסחררת, וגם אם קשה לומר שהפוסט הקודם היה איזושהי הצלחה מבחינת כמות הקוראים, אני חושב שיש עוד כל כך הרבה ששווה להתעכב עליו. אז אמנם אני עדיין לא ממהר להכריז על זה כסדרה או פרויקט, כי באמת שקשה לי להתחייב בשלב זה של חיי, אבל מקווה שאוכל להמשיך עם המסע הזה בנבכי הפילמוגרפיה שלו. באמת מדהים איזה רצף קולנועי מרתק האיש הזה עשה.

"ג'ונגל האספלט" – The Asphalt Jungle

אם איכשהו לא הדגשתי את הנקודה מספיק הזו עד כה – הרבה סרטים נתן לנו יוסטון, חלק לא קטן מהם נחשב קלאסיקות לכל דבר ועניין. מבינהם, "ג'ונגל האספלט" הוא ללא ספק אחד הידועים והמפורסמים ביותר שלו. כזה שלא רק מוצא את מקומו גבוה בדירוג סרטי הבמאי, אלא גם נחשב לאחד הטובים ביותר באופן כללי. נואר קאנוני לחלוטין, מהאיש שעליו נאמר שהמציא את תת הז'אנר עם "הנץ ממלטה" ב-1941.
מבוסס על פי ספרו וו.ר. ברנט שיצא לאור בסך הכול שנה לפני הסרט, "ג'ונגל האספלט" הוא דרמת פשע על ארבעה גברים שמתכננים שוד יהלומים גדול, אבל לא מתמודדים היטב עם ההשלכות של האירוע שכמובן השתבש. הוא יצא לבתי הקולנוע במאי 1950, זכה לביקורות חיוביות ואפילו קיבל ארבע מועמדויות באחד מטקסי האוסקר המיתולוגיים של כל הזמנים. הוא הופיע בקטגוריות הצילום, הכתיבה, הבימוי ושחקן המשנה לסם ג'אפה, את כולם הפסיד. בהתחשב באלו מאוד מפתיע שהוא לא הצליח להשתחל לחמישייה הגדולה, שכללה את "הכל אודות חווה" (הזוכה), "שדרות סאנסט", "אבי הכלה", "מכרות המלך שלמה" ו"רק אתמול נולדה". ההיסטוריה הייתה מציבה אותו על פני לפחות שלושה מהם.

על אף שיוסטון פעל בסך הכול עשר שנים כשהגיע ל"ג'ונגל האספלט", ויש לפניו שלושה עשורים של עשייה בלתי פוסקת לפני מותו ב-1987, זוהי כנראה תקופת השיא של הקריירה שלו. יוסטון, אז בן 44, זכה שנתיים לפני כן בשני האוסקרים היחידים שלו על כתיבת ובימוי "האוצר מסיירה מאדרה", באותה שנה בה ביים גם את "קי לארגו". את "ג'ונגל האספלט" רדף עם "המלכה האפריקאית", "מולין רוז'" ו"הכה את השטן", כולם תוך שלוש שנים. משם הדברים החלו להיות קצת פחות אחידים, ושוב, אני תמיד נדהם מאיך שינה יוסטון את עורו הקולנועי בכל עשור מחדש. נדבר על זה בסרט הבא בסקירה הזו.

את "ג'ונגל האספלט" ראיתי לראשונה לפני הרבה מאוד זמן, והחשבתי אותו כאחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי. השפה הקולנועית שלו הדהימה אותי, והתימות האכזריות בהן התעסק נראו לי ממש קיצוניות יחסית לתקופת קוד הייז בה נעשה. הצפייה הנוכחית – וייתכן וזה סתם קשור לרמת הסבלנות שלי ספציפית באותו היום – הייתה לי קצת פחות סוחפת.
הצילום של של הארולד רוסון עדיין מטריף, במיוחד כשמעמידים את האפלה הקלסטרופובית של הסרט הזה מול עבודותיו האחרות ב"הקוסם מארץ עוץ" ו"שיר אשיר בגשם". הוא באמת אחד הגאונים. עם זאת, כנראה כי אני חושב ש"האוצר מסיירה מאדרה" הוא מאסטרפיס, הרגשתי כאילו מדובר בטריטוריה שיוסטון כבר התעסק בה בעבר, ובאופן קצת יותר מעניין ומאתגר. במקביל, אני חושב שאלו הופעות המשחק שהיו בשבילי המרחיקות ביותר, וזה מוזר בהתחשב בכמה יוסטון טוב עם שחקנים.
התפקיד הראשי, של דיקס הפושע הקטן עם הגוף הגדול, ניתן לסטרלינג היידן באחד מתפקידיו הראשונים. אמנם סטרלינג יותר מזוהה עם הוליווד הקלאסית, אבל בשבילי הוא קודם כל מקלאסקי, השוטר המושחת מ"הסנדק" הראשון; סם ג'אפה, שכאמור היה מועמד על תפקידו פה לאוסקר, הוא פושע גרמני מבוגר שמתכנן את השוד (ייתכן שיש פה גם אמירה, כי הגרמנים לא היו שיא הפופולריות אז, בטח לא לאנשים שהיו על אדמת אירופה בזמן המלחמה כמו יוסטון); לואיס קאלהרן הוא איש העסקים שמממן את השוד ואיננו מספר את כל האמת על מצבו; ובהופעות אורח קצרות אפשר למצוא כאן את דורותי טרי, ושחקנית שבדיוק התחילה באותה שנה את מסע הכיבוש הגלקטי שלה, זה שיהפוך גם לדבר שיהרוס אותה, מרלין מונרו. בדיעבד, וזה נכון לכל דבר שקשור למונרו אבל בנוגע לנוכחות שלה אצל יוסטון הרבה יותר, ההופעה שלה כאן מצמררת. בסך הכול עשר שנים לאחר "ג'ונגל האספלט" היא שוב תצטרף ליוסטון בסיפור על גבריות רעילה, אבל זה היה עשור עמוס במיוחד לשחקנית הצעירה. ואם "ג'ונגל האספלט" סימן את ההתחלה, "יוצאי הדופן" לגמרי הבהיר שהסוף הגיע.
עם זאת, בשבילי התדהמה הכי גדולה הייתה להיזכר שהתפקיד הנשי המרכזי ביותר של הסרט, דמותה של דול קונוון אהובתו של דיקס, היא לא אחרת מאשר ג'ין הייגן. ובאמת שאי אפשר להאמין שזו אותה השחקנית ששנתיים לאחר מכן תעניק את אחת ההופעות הקומיות הגדולות של הקולנוע הקלאסי, לינה למונט ב"שיר אשיר הגשם". אולי זה גם משהו שקצת פגם לי בחוויית הצפייה של "ג'ונגל האספלט", כי בניגוד חריף לדרמטיות העגומה שהיא אמורה להביא לסרט, בכל פעם שהייגן הופיעה על המסך לא יכולתי לשלוט בעצמי וצעקתי לחלל החדר "?!Hey! What’s the big Idea" באותו קול צורמני שהיא הפכה לאיקוני בסרט המושלם ההוא. זה לא בדיוק הסתנכרן עם הווייב הכללי, אבל אין זו אשמת אף אחד.
אז כן, על הנייר הקאסט עצמו לא רע בכלל, אבל משהו בהופעות עצמן לא התיישב אצלי לגמרי. אולי זה הניגוד בין הריאליזם היחסי של הנואר הזה (יוסטון טען שהושפע מסרטיו של דה סיקה) אל מול טכניקת המשחק שעדיין לא עברה את התהליך ל"שיטה" שסטניסלבסקי הביא מהתיאטרון לקולנוע בחסות איליה קאזן, מרלון ברנדו ומונטגומרי קליפט. יכול להיות שזו גם הייתה בחירה מודעת של יוסטון, אבל בין הדמויות שאינן מעוררות חיבה יתרה (וזו בוודאות בחירה מודעת) לבין השחקנים שלא מצאו, בעיני, דרך להוסיף מורכבויות או רבדים אחרים, זה היה קצת מעושה.

אבל לא הדברים האלו, או כל דבר אחר שאכתוב על הקצב האיטי והמונוטוניות שלו, ייקחו משהו מהקאנוניות של "ג'ונגל האספלט", סרט שחובה לצפות בו למי שטרם עשה זאת. בתחום הנואר קשה לחשוב על הרבה סרטים שנראים טוב ממנו (העותק שנמצא ב-yes יפהפה, אגב), ובטח משפיעים כמוהו. ובמיוחד הנבירה של יוסטון בעליבות הקיומית של הגברים של פוסט מלחמת העולם השנייה היא כנראה זו שהביאה אותו להיות אחד היוצרים החשובים ביותר של אותו עשור.
ואגב נבירה בעליבות הקיומית של גברים…

"עיר שמנה" – Fat City

22 שנים ומשהו כמו 20 סרטים שהספיק יוסטון לביים מפרידים בין "ג'ונגל האספלט" ו"עיר שמנה", אבל משעשע באיזו קלות היה אפשר להחליף בין השמות שלהם והכל עדיין היה מסתדר מעולה. אולי אפילו מתאים יותר מהשם מהמקורי. אבל מעבר להתעסקות בגברים עירוניים מהשוליים, כמעט אי אפשר להאמין שמדובר באותו הבמאי. אני לא חושב שיש עוד יוצרים שעשו את המעבר מהוליווד הקלאסית להוליווד החדש באותה הצלחה כמו יוסטון.
כמו "ג'ונגל האספלט", גם "עיר שמנה" מבוסס על ספר, הפעם של לאונרד גארנר שיצא לאושר בשנת 1969. הוא מתרחש בעיר מוזנחת בקליפורניה, שם חי בילי טאלי (סטייסי קיץ' שלקח לי הרבה זמן לזהות), מתאגרף לשעבר שמנסה להתאושש מאלכוהוליזם ולחזור לכושר. כשהוא פוגש במקרה צעיר עם כישרון אגרוף יוצא דופן (ג'ף ברידג'ס, לרוב עם המכנסונים הקצרים ביותר שראיתי על אדם), בילי מנסה לקחת חסות על הנער בזמן שהוא לא לגמרי מצליח להתאפס על עצמו או להרים קאמבק כמו שצריך, מפתח קשר עם אישה לא מאוד יציבה (סוזן טיילר, המועמדות היחידה של הסרט לאוסקר) ומגלה פעם אחר פעם שהחיים לא בדיוק בקטע של לעשות לו הנחות.

1972 היא שנה שאנחנו חוזרים אליה הרבה בסריטה, כי כמות היצירות הגדולות שבקעו ממנה משבצת אותה מאוד גבוה ברשימת השנים הכי טובות לקולנוע אי פעם. זו השנה בה "הסנדק" זכה באוסקר על חשבון "קברט", של "זעקות ולחישות" הברגמני, "גברים במלכודת", "סוד הקסם הבורגני", ווס קרייבן הגיח לעולם עם "הבית האחרון משמאל", "דמעותיה המרות של פטרה פון קאנט", "אגירה, זעם האלים", "הבריחה", "סולאריס" של טרקובסקי ועוד. בין כל השמות המפוארים האלו, סרטים ששינו את פני הקולנוע, בעיני "עיר שמנה" ניצב שם כמו גדול. אחד הסרטים הטובים של שנות השבעים, של הקולנוע האמריקאי, וייתכן וגם הסרט האהוב עלי של יוסטון מבין כל ה-16 אותם ראיתי נכון לנקודת הזמן הזו.
זה מסוג הסרטים שאני לא לגמרי יכול לפרט ולנמק מה עובד כל כך טוב בהם. פשוט יש בו משהו כל כך שלם, כאילו מיליוני חלקים קטנים וגדולים התחברו יחד באופן חד פעמי, תופסים איזשהו רגע בזמן. זה סרט חותך ופוצע, מלא רגש אבל באותו הזמן לא ממהר להסגיר אותו, עמוס תובנות על נפש האדם, על גבריות מאותגרת בכל רגע (הדבר השלילי אולי היחיד שאני יכול לומר עליו הוא שדמויות הנשים לא מטופלות באותה הצלחה), ואיזשהן אמת וכנות שמגובות על ידי העשייה של הוליווד החדשה, זו שקמה על חורבות זו הקלאסית בתום נפילת שיטת האולפנים וצנזורת הייז. ואפילו שזו לא נחשבת לאחת מעבודותיו הגדולות – במיוחד אל מול האוסקרים של "בדם קר", "אמריקן ביוטי" ו"הדרך לפרדישן", יחד עם "המורד" ו"קיד וקאסידי" – אני חושב שזו נקודת שיא של הצלם קונרד ל. הול.

ממש מרתק לדעת מה היה המצב הנפשי של יוסטון במהלך צילומי הסרט. אני לגמרי הולך לנסות ולחפש ארכיונים מהתקופה, כי קרה פה משהו יוצא דופן בוודאות. יוסטון הגיע אל "עיר שמנה" אחרי כמה שנים חלשות למדי, וכבר כמעט עשור לא ביים משהו שזכה לתהודה רבה. אל המקום הזה, והוא בן 66, יוסטון כנראה נכנס עם מידה רבה של ייאוש, אולי אל מול העשייה הקולנועית המשתנה שהייתה ההפך הגמור מהיסודות עליהם נבנה הקולנוע האמריקאי. אולי הייתה שם תחושה של אדם שמרגיש שהוא כבר לא רלוונטי, או שסתם אני עושה ניתוח אופי לא ראוי של אדם דרך יצירה. אבל יהיה מה שיהיה שהוציא את זה מיוסטון, הכול על המסך, והכול אינטנסיבי. זו איננה צפייה פשוטה בהקשר הזה, ולמרות שאין פה אלימות או תכנים קשים למראה, זו חוויה מאוד מרוקנת. הדיאלוג האחרון בין טאלי לבן טיפוחיו ארני היא מהסצנות החזקות שאני זוכר, לא רק בזכות הדיאלוגים והמשחק, אלא הדרך שהובילה לשם, הפרטים הקטנים כמו האף השבור שהושם על ג'ף ברידג'ס, מצד אחד עדות להצלחתו כמתאגרף אבל מאידך גבה ממנו מחיר שכיער את מראהו הכל כך יפה מתחילת הסרט, כשהיה סתם נער בלי הרבה שאיפות ואיך טאלי ראה בו משהו שהוא לעולם לא יוכל לשחזר. וזה רק נדבך אחד מהיצירה המדויקת הזו שהייתי חוזר אליה הרבה יותר פעמים אם רק היה לי את החוזק הנפשי.

"פוביה" – Phobia

שנות השמונים לא היו קלות לאף אחד, בטח לא לאומנים בעשור השמיני לחייהם שראו וחוו שינויים מרחיקי לכת בקולנוע ובתרבות. ופה, בהקשר של יוסטון נשאלת שאלה מעניינת שעליה, שכמו פחות או יותר כל דבר בהקשר שלו יהיה קשה לתת תשובה ברורה – האם שנות השמונים, שלהי הקריירה וחייו של הבמאי הוותיק, היו טובות אליו או לא?
ששה סרטים הספיק לביים יוסטון מהכניסה של 1980 ועד מותו ב-1987. הוא נפרד מהסבנטיז היטב עם "ווייז בלאד" ואת חייו סיים בטריפל של אריה שנלחם על המורשת שלו. "מתחת להר געש" שעליו כתבתי בסקירה הקודמת, "הכבוד של פריצי" שזכה לשבחים (אם כי אני לא מהמתלהבים, אבל נראה לי שאתן לו סיבוב נוסף בקרוב) ואז הפרידה של יוסטון מהקולנוע ומעולמנו, "המתים", אולי מהפרידות היפות ביותר שראינו. כל שלושת הסרטים האלו גם העלו את קרנו מחדש אל מול התעשייה ממנה היה חלק כל כך אינטגרלי לפני שנים רבות, ואחרי כמעט עשור של התעלמות מסרטיו של יוסטון הם קיבלו את החיבוק מהאוסקר. "מתחת להר הגעש" היה מועמד לפרס השחקן הראשי והמוזיקה; "הכבוד של פריצי" היה אחד מהמתמודדים החזקים של 1987 והביא ליוסטון מועמדות ראשונה על בימוי מזה 34 שנים (הוא גם סגר מעגל נפלא, כשארבעים שנה אחרי שסידר אוסקר לאביו על "האוצר מסיירה מאדרה" הגיע זמנה של בתו, אנג'ליקה); ו"המתים" שהיה מועמד לפרסי התסריט והתלבושות.
למרבה השמחה אקורד הסיום היה נהדר, אבל בתחילת אותו עשור זה נראה אחרת לגמרי.

"פוביה" הוא יציאה מאוד משונה של יוסטון. מדובר במותחן טראשי למדי, במרכזו פסיכיאטר שרמנטי שעובד על שיטה חדשה לטיפול בפוביה – עימות המטופלים עם הפחדים שלהם באופן הכי ראש בקיר שיש. הוא אוסף קבוצה של אסירים כדי לבצע עליהם את הניסוי הזה, אבל אז מישהו ממלכד את דירתו והפציינטים שלו מוצאים את מותם הלא טבעי אחד אחרי השני. באופן די מובן מאליו יש גם טוויסט בסוף, אבל הוא כל כך צפוי שבאמת קשה להיות מופתעים.
על התסריט חתומים חמישה אנשים, כנראה עדות לתהליך הפקה מורכב ומסורבל, והתסריט שהונצח על המסך ללא ספק מגבה את זה, כמו למשל שבסוף מספרים לנו את המניע של הרוצח/ת פעמיים רצוף פחות או יותר באותן המילים. הכותבים היו פיטר בלווד, לו להמן וג'ימי סנגסטר, על פי רעיון של רונלד שוסט וגארי שרמן. בנוסף לאלו, שלושה שמות משוייכים לתהליך הכתיבה, אבל בלי קרדיט: גלאדיס הול (משתפת פעולה קבועה של יוסטון), דן או'באנון (אחד מאבות "הנוסע השמיני") ולארי שפיגל.

במנותק מהמורשת של יוסטון, יש משהו די מהנה ב"פוביה", בעיקר כי הוא סרט מאוד מטופש. מהעלילה כולה ועד לתסרוקת של השחקן הראשי פול מייקל גלייזר (סטארסקי מ"סטארסקי והאץ'", ולימים במאי בזכות עצמו), דרך הגלוסיות האייטיזית וחוסר ההיגיון המוחלט (אף אחד מצוות התסריטאים לא נראה שפגש אי פעם פסיכיאטר או שוטר), "פוביה" הוא צפייה סינמטקית משעשעת למדי. אני פשוט בכל היקר לי לא מצליח למצוא שם את ג'ון יוסטון. בחיים לא הייתי מנחש שזה סרט שלו. לא בטון, לא בעבודה עם השחקנים, לא בקצב, לא בעיצוב הפריים. לרמה שאפילו אחרי הצפייה בדקתי שוב ושוב שזה אכן שלו, רק כדי להיות בטוח. ייתכן ואם אראה יותר סרטים של סטון מהתקופה אוכל לזהות כמה אלמנטים, אבל מהנקודה שבה אני נמצא בה, פשוט אין לי מושג מה עבר עליו שם. הסרט הזה משולל כל חדוות עשייה, או עוצמה, שמאפיינת את רוב ההפקות של יוסטון. זה פשוט עוד סרט, בלי שום דבר שייחד אותו מעשרות, אם לא מאות, מותחני טראש ששאבו השראה מהג'יאלו האיטלקי אבל לא היה להם את האומץ ללכת מספיק רחוק או מספיק קאמפי. וייבים חזקים של "מגרש השדים 2" יש לסרט הזה, וזו לא מחמאה.

לא פלא שהסרט הזה די הלך לאיבוד, בעיקר כי באמת יוסטון עבד קשה כדי לצאת מהמים העכורים האלו ולהשכיח את רגעיו החלשים יותר. אולי זה היה ניסיון של יוסטון להראות שהוא יכול לעשות סרט שידבר לקהל רחב יחסית, משהו שאולי אפילו יכניס כמה דולרים לכיס של המפיקים, אבל זה לא צלח. הסרט נקטל והחזיר מעט מאוד כסף. איזו אנחת רווחה הייתה זו בטח כמה שנים לאחר מכן, כאשר יוסטון הוכיח שעוד יש לו את זה. אולי גם נגיע אל הסרטים האלה בהמשך.