פסטיבל הסרטים חיפה 2025: "כמה הערות על המצב", "הדרך בינינו: החילוץ האולטימטיבי", "חלומות"

לפעמים, רגעים מרגשים בפסטיבלי קולנוע מגיעים במקומות שלא בהכרח תוכננו מראש, והם לא חלק מן הסרטים. באחר הצהריים של התשעה באוקטובר, לפני הקרנה של סרט בינלאומי באולם האודיטוריום הגדול והדי גדוש, הופיעה השקופית למען החזרת החטופים, המוכרת לצופים הקבועים של הפסטיבל שמילאו את האולם. החל גל מחיאות כפיים ותשואות קולני, לכבוד החזרה הצפויה של השבויים וסיום המלחמה. האומנם אכן נגיע לסוף הטוב עוד בימי הפסטיבל? הסימנים מעודדים, אבל עברנו כבר יותר מדי ימים קשים ונוגעים בכך גם הסרטים הישראלים, או אלו שנוגעים בישראל, ששובצו לאותו יום הקרנות. אחד מהם הוא "על כלבים ואנשים" עליו כבר כתבתי לפני שנה בפסטיבל ונציה ולא ארחיב עליו כעת, מכיוון שלא צפיתי בו בפסטיבל הזה. כן צפיתי בו מאז הטקסט הראשוני שלי עליו והערכה לסרטו של דני רוזנברג רק עלתה כדרך להתבונן בפצעים הכואבים, אך גם לרפא אותם. ועל הסרטים האחרים ארחיב כעת.

כמה הערות על המצב

1. הסרט הוא למעשה סוג של עבודת סוף שנה/מסלול לימודים של בוגרי בית הספר למשחק סמינר הקיבוצים התשפ"ד, כאשר ראש ביה"ס לאמנויות  הבמה  יחזקאל לזרוב החליט שבמקום הצגת סוף שנה יצרו סרט מקורי עם במאי בכיר. דומה כי הבמאי ערן קולירין ראה בהזמנה הזדמנות להיות גם הוא סטודנט לרגע, ליצור את מה שהוא כנראה סרטו הניסיוני והפרוע ביותר. ומדובר בבמאי אשר לרוב לא הלך בתלם. זה סרט שלא נצמד לאף כלל ויש בו חדוות יצירה בכל פריים, סרט של במאי שמתמסר לשחקנים צעירים ולעשייה צעירה, גם אם הוא מביא לכך את הכישרון שלו ככותב מוצלח וכמי שכבר ביים כמה מן הסרטים הישראלים הטובים ביותר של 20 השנה האחרונות.
2. בכל סרטיו, קולירין שילב מידה מסוימת של סוריאליזם. כאן הוא הולך עד הקצה. אבל לא רק בסוריאליזם, גם באבסורד ובכל סוג של דרך סיפור מופשט. דרך שבעה פרגמנטים, שאף אחד מהם לא מתרחש בעולם שמתנהג לפי החוקים של העולם המוכר שלנו, אם כי כולם מגיבים לדרך התנהגות האנושית וגם לסביבה הישראלית. בין אם דרך הנוף המאוד ישראלי הנוכח בכל חלק (תחילה בתל אביב ובהמשך במרחבים אחרים) ודרך מצבים מופרכים ולא הגיוניים, שמתכתבים עם דברים קטנים המוכרים מן המציאות. ובעיקר עם כאב מאוד מוכר, נוכח המצב.
3. איזהו מצב? זאת תמיד שאלה פילוסופית גדולה. בישראל, המצב הוא תמיד גם המצב הפוליטי הקונקרטי. כלומר, הסכסוך. כלומר, מלחמה. זאת שאולי מסתיימת, זאת שאולי תבוא. ההכרזה בפתיחה טוענת כמדוני כי הסרט צולם ״לפני מלחמת העולם השלישית״ וזה במידה מסוימת נכון, יש לקוות. אבל לא פחות מן המצב הרגעי, יש את שאלת המצב האנושי הכללי הגדול יותר, מצב האדם תמיד, בעת משבר לא ספציפי ולא בהכרח בהקשר ישראלי-יהודי. אם כי תמיד, הכל הוא בהקשר.
4. יש בסרט את סוגיית מצב אדם כפי ששאל עמנואל קנט, שהגותו הובילה לדיבייט בין קסירר (היהודי) ולהיידיגר (הנאצי) בשנת 1929, אירוע היסטורי שעולה בעלילה. יותר נכון, בסרט שבתוך סרט, או בתוך סרט בתוך חלום בתוך סרט, שיצולם בעתיד על ידי במאי שמת בעבר. המשפט הזה יכול להיות ברור למי שצפה, אבל יכול גם להיוותר סתום אחרי צפיות חוזרת. הדילמה על מהות המצב האנושי היא ברורה כשאלה גדולה, אם כי מהות השאלה או מהות התשובה היא כבר עניין לפרשנות שאולי אינה תורמת להבנת המצב. אולי המצב היא שכולנו מחפשים אהבה כלשהי, אם אהבה כלשהי היא מטרתו של הגיבור. אולי אהבה היא מקום מבין או בטוח. ייתכן והמצב הנוכחי תורם לחוסר בהירות כלפי המצב המופשט והכללי, או לחוסר בהירות של מחשבה או נרטיב. לכן נוצר סרט המתפזר לפרגמנטים, כל אחד כולל סוג של שבירה ואז הרכבה מחודשת של המציאות. כפי שבפתיחה אדם נקרא לעזור במה שנראה כמו משחק תפקידים אבסורדי ומנותק מן המציאות בפועל, ייתכן שבסוף אותו משחק מוקצן, אותו משתתף מאמין כי הפעולה חסרת ההיגיון שבוצעה אכן סייעה להמשיך להניע את העולם, או משהו.
5. ויש גם את המצב באולם ההקרנה, כלומר המצב בו צפו באי פסטיבל הסרטים בחיפה בסרט. מצב בו קצר רגעי בחשמל כיבה את המקרן ועצר לכמה דקות את ההקרנה. רגע מקרי שהותיר פנאי לצחוק ולהרהר על הסרט, וגם לצפות פעמיים בכמה שניות מתוכו, כאשר חזר החשמל. במקרה של הסרט הזה, הדבר הרגיש כמו חלק אורגני מן החוויה. כך שאולי הדבר לא היה בהכרח מקרי. או שאולי אין דבר קשור יותר למצב האנושי מן המקריות.
6. הפרגמנט השני, העוסק במסדר צבאי לקראת הפקת סרט, הוא החלק הכי פוליטי בו וזה שכולל האשמות ישירות כלפי הממשל בישראל ואזכור של הבעיות במדינה. אולי גם אזכור ליופי לצד האכזריות והיות הצבא חלק מכל דבר במדינה. זה חלק סאטירי עתיר הומור משובח ומסרים קונקרטיים והוא מעורר ציפייה לעוד דיונים פוליטיים ישירים בהמשך. אבל הסרט פונה לנתיבים מופשטים אף יותר – המוות והמלחמה נותרים נוכחים מאוד, כמו גם רמיזות לדברים כמו יחסים בין-דוריים, עבודות הרכבת הקלה, פחדים, תקוות, הסמליות של התרבות הישראלית דרך ריקודי עם שהופכים לקרב, או מוזיקה ישראלית שהופכת לשיר ביידיש. רוב החלקים בסרט נותנים מרחב פרשנות ואפשר לקחת מהם רעיונות רבים, שהיוצרים כיוונו או לא בהכרח כיווני אליהם. זה גם מאוד מצחיק. לפחות אותי.
7. יהיה מי שיגיד "המלך הוא עירום" – אם כי לדעתי למעשה המלך לא עירום, הוא רק מצלם רוב הזמן בשחור-לבן. זה לא סרט לכל אחד וגם לא סרט שהכרח כל אחד "יבין". ייתכן והכוונה היא שלא יהיו שני צופים שיבינו אותו בדיוק באותה דרך, לפחות לגבי חלק מן הפרגמנטים. הסרט הוא כמו בופה של רעיונות וטעמים, אפשר לבחור במה להעמיק את המחשבה וממה להתעלם, כפי שאנו עושים לגבי המצב האנושי מחוץ לסרט. אפשר לחוש עצבות נוכח משפטים מאוד כנים החושפים כאב מוכר, הנאמרים כדרך אגב, אפשר בהחלט לצחוק נוכח האבסורד, הגיחוך הקיומי או הבדיחות. אפשר גם לראות בסרט הזדמנות לחזות בשחקנים צעירים ומוכשרים, כסוג של אודישן למי שמחכים לפריצה ובינתיים משתמשים כחומר גלם לבמאי שכבר פרץ, ונהנה מחדוות יצירה שדומה שאין לו צורך להוכיח.
8. לא אמור להיות חלק שמיני לסקירה, בסרט יש רק שבעה. אבל גם לא באמת הייתה סיבה לחלק את הסקירה להערות. הסרט הזה מרגיש כמו משחק שכל מי שלקח בו חלק לפני ומאחורי המצלמה נהנה ממנו, אז רציתי לשחק קצת בדרכי, להמשיך את ההנאה שהייתה לי במהלך הצפייה.

הדרך בינינו: החילוץ האולטימטיבי 
The Road Between Us: The Ultimate Rescue

הסרט הקנדי הזה, על סיפור גבורה ישראלי במהלך ה-7 באוקטובר, הוא אחד מן המדוברים בארץ בחודשים האחרונים. בעיקר סביב הכוונה למשוך אותו מהקרנה בפסטיבל טורונטו, מאוחר יותר להקרינו, ולבסוף זכייתו בפרס חביב הקהל בקטגורית הסרט התיעודי באותו פסטיבל. הדבר החשוב בעיניי בסיפור הזה היא עצם הקבלה של הסרט לפסטיבל טורונטו, דבר לא מובן מאליו שמבוסס גם על בחינה אמנותית וגם על קבלה, לפחות במידה מסוימת, על העמדה הפוליטית שלו שהיא פרו-אנושית וגם פרו-ישראלית, לפחות לגבי הזכות הישראלית לחיים. זה לדעתי הישג גדול יותר מן הפרס, בגלל החשד כי בפרס, שנבחר בהצבעה בידי קהל, יש השפעה לכך כי בגלל המחולקת ואנשים היו להוטים להצביע עבור הסרט כנציג פוליטי בודד מול צד אחר במפה שבא לידי ביטוי במספר סרטים אחרים בטורונטו.

בסופו של דבר, הפרסים הם דבר משני. בסיפור המסופר בסרט הזה, ייתכן שגם הקולנוע הוא משני לעומת המציאות הבלתי ניתנת להכלה. הסרט מגולל את סיפורה של משפחת תיבון ב-7 באוקטובר, בהודעה שקיבל האלוף במיל' נועם תיבון, בה הבין כי בנו, כלתו ונכדיו נצורים בביתם בנחל עוז. הודעה שגרמה לנועם תיבון לצאת, בחברת אשתו גלי, למשימת הצלה בדרום בו שורר כאוס. מסע הצלה משפחתי שכלל, בעזרת החלטות נכונות, הצלה של אנשים נוספים בקיבוץ ובדרך לקיבוץ. הזוג תיבון הם גיבורים מרשימים לא רק בגלל הגבורה למען המשפחה, אלא גם בגלל קור הרוק והשילוב בין יעילות צבאית לחום אנושי, הטמון בסיפור.

לא ניתן להישאר אדיש במהלך הצפייה, גם בגלל שהסיפור נראה כמו סרט מתח הוליוודי בלתי אפשרי. ייתכן וזו הסיבה שהבמאי הקנדי בארי אבריץ' בונה אותו כסרט פעולה הוליוודי, המשולב בראשים מדברים. הדבר בא לידי ביטוי בעריכה קצבית, שימוש בצילומי רחפן לתיאור נחל עוז והסביבה בדרום כיום, מדי פעם עם עריכה לחומרים שצולמו בידי מחבלי החמאס. לרוב, מה שמעניק לסרט את הקצב ההוליוודי שלו הוא מוזיקה בנאלית למדי לפעמים מחלישה מן האימפקט. אולם, ככל שהסיפור מתקדם, המרואיינים מתגברים על כל החלטה לא-בהכרח-יעילה בעשייה, כאשר חלק מהחלטות הבימוי בסרט נראות מאולצות.

זה נכון גם לגבי החלק הקצר המוקדש להתפתחות שאחרי היום הדרמטי ולהמשך המלחמה, שגלי מבקרת באופן ישיר – ביקורת על ממד של נקמה ולא הצבת ביטחון. הדבר שמלווה בשוטים בודדים המראים את ההרס בעזה, שוטים שעומדים אולי כסוג של קונטרה נגד הסרט כולו, שלא מציג פרט לכך הקשר פוליטי רחב יותר פרט לאירועי היום, כמו סרט פעולה של גיבורים מול רוע נטול פנים. בהקשר של היום הנתון, זה אולי המצב, אבל גם לא בדיוק מספר את מלוא התמונה. כך או אחרת, גם אם הסרט דובר האנגלית יוסיף לעורר עניין בישראל, דומה כי הוא מיועד בעיקר עבור צופים לא ישראלים. ככזה, החיסרון שלו הוא שדומה שהוא יגיע בעיקר אם לא רק לעיניים זרות שכבר תומכות בישראל. אולי עבור צופים  אלו הסרט יספק גיבורים וגם מעט חומר למחשבה.

הקרנה נוספת:
12/10 ראשון | 18:30 | טיקוטין

חלומות 
Dreams

טרילוגית "סקס, חלומות, אהבה" או "הטרילוגיה הנורווגית" של הבמאי דאג יוהאן האוגרוד מוצגת בפסטיבל חיפה במלואה, כאשר סרט זה מוצג בחיפה כשלישי בטרילוגיה, למרות שלפי השם שלו הוא השני. דומני כי זה גם המצב לגבי ההקרנה שלו בנורווגיה, כאשר מחוץ למדינה הוא הוצג כשלישי, בטרם הוקרן כמה חודשים אחר כך בתחרות בפסטיבל ברלין בה זכה בפרס בפרס דב הזהב. הוא ניצח בין היתר את הסרט השני השנה ששמו "חלומות" (של מישל פרנקו ושהוקרן בפסטיבל ירושלים) ועושה זאת שנה אחרי שהסרט הראשון בטרילוגיה הוצג בפסטיבל. אותו חלק ראשון מוקרן בחיפה בשם "סקס", כשנה אחרי שהופץ בישראל בקולנוע בשם "מין אנושי", ומעניין כי ההקרנות בפסטיבל בשמו המקורי מעוררת יותר עניין ואף דרישה להקרנה נוספות. זאת בעוד היציאה המסחרית שלו לארץ לא לוותה להצלחה הגדולה.

בקישור לסרט הראשון ניתן לראות מה כתבתי עליו לפני שנה והדברים נכונים במידה רבה כלפי כל חלקי הטרילוגיה. במחשבה נוספות ניתן לראות כי לא סתם שמות שלושת החלקים מופיעים בראשית כל סרט: לתחושתי, ניתן היה להחליף ביניהם כי סקס, חלומות ואהבה נוכחים בכל אחד מן הסרטים שבסופו של דבר מספקים חוויה די דומה, גם אם בכל סרט מוצג סיפור נפרד. בכל סרט יש גיבורים שהם לפרקים חכמים למדי ולפעמים נוהגים בפזיזות ובלי לראות את התמונה הגדולה, דבר המאפיין בני אדם באופן כללי בגישה לנושאים שבסרט.

ייתכן וזה מאפיין יותר בני נוער ו"חלומות" הוא הסרט היחיד בטרילוגיה שמתמקד כמתבגרת כגיבורה הראשית. זוהי תלמידת התיכון יוהאנה, שכותבת ספר בו היא מתוודה על סיפור ההתאהבות שלה במורה בבית ספר, מורה אשר גם שמה הוא יוהאנה. אחרי לבטים היא מראה את הטקסט לסבתא הסופרת וגם לאמה והשתיים נעות בין זעזוע ראשוני מתיאור הקשר הלא הולם שלא ברור עד כמה הוא מושש והיה הדדי לבין עידוד הנערה לפרסם את הספר. כמו בכל הסרטים של האוגרוד, הסרט לדברני למדי ולפרקים מדי ונע בין דיאלוגים נהדרים וכתיבה איכותית ורבת רבדים לרגעים בהם יש עודף בולט של מלל.

ברובד החזותי, הבמאי מנסה לתת דיוקן של חלקים שונים של אוסלו שלא נראו בסרטים הקודמים (כולל "אהבה" שיוצא מן העיר) והמוטיב העיקרי בחלקו האחרון של הסרט הוא גרם מדרגות גדול בפארק המהווה רקע לחלום מעט מופשט, שנראה על המסך ושובר את השפה של הסרט, לא בטוח שביעילות. מדרגות יעילות יותר בשימוש שלהם בסרט נמצאות בבתי דירות ובבית הספר של יוהאנה (ויוהאנה), שם יש להן ממד סמלי וגם מיקום המייצר מערכת יחסים וכוח בין הדמויות, דבר שלפעמים משלים ונותן תמונה רחבה יותר של הטקסט הלא מהימן המשקף את נקודת המבט של המתבגרת שבגלל היותה מאוהבת אולי אינה מפרשת נכון ובאופן מלא את המציאות סביבה. אם כי הכוח של הסרט הוא בכך שאינו פותר, או חושף לגמרי את הרגשות של המורה, שלא ברור האם ובאיזה שלב הבינה כי יותר מדי גבולות נשברו, בפועל או במחשבה של התלמידה.

יש בסרט הומור אשר מופיעה לפרטים ומחזק אותו כחוויה שלמה יותר, גם אם כמו ב"מין אנושי", התחושה שלי כי יש פער בין רגעי השיא של הסרט לרגעים בהם הניסיונות של הבמאי לא לגמרי עובדים. אולם הסיום מכניס לסרט גם סוג אחר של הקשבה ונקודת מבט (ואפילו גברים) ובסופו של דבר סוגר היטב את היצירה הזו כסרט בפני עצמו וגם כחלק ממערך של שלושה סרטים.

הקרנה נוספת:
13/10 שני | 20:30 | רפפורט