אוסקר 2023/24: מצב המרוץ לפני מועמדי האיגודים

עונת הפרסים של סרטי 2023 כבר בעיצומה, ובכל זאת אנחנו בסיטואציית ביניים מוזרה שכזו. מצד אחד, נדמה שיש לנו הרבה מידע על העומד לבוא בזכות הכרזותיהם של כמעט כל פרסי הביקורות המוניציפליים, בטח שהחשובים שבהם (ניו יורק, לוס אנג'לס, שיקגו), כמו גם נבחרי ה-NBR, המועמדים לפרסי איגוד המבקרים, העשירייה של מכון הקולנוע האמריקאי, והמועמדויות לגלובוס הזהב. מצד שני, אם העיניים שלנו לכיוון האוסקר, אף אחת מהקבוצות האלו איננה באמת אינדיקציה מכיוון שחבריהן לא חופפים מספיק עם מצביעי האקדמיה. יכול להיות שהרבה מאוד מהכיוונים שנלקחו כרגע הם הטעיה. רק כשיתחילו האיגודים להודיע על מועמדיהם, אז באמת נוכל לראות אופק ברור.

בעולם מושלם הייתה הפרדה מנטאלית בין פרסי הביקורת והאוסקר. בדצמבר היינו נהנים מבחירות המבקרים שמסמנים את הטוב שביבול השנתי (של כל השנה, לא רק שלושת החודשים האחרונים), צוברים רשימות צפייה, שמחים באלו שקיבלו מקום תחת השמש ומתאכזבים מאלו שלא. ואז, אחרי כל זה, ממש לקראת ינואר, מתחילים לדבר על האוסקר ומה תעשיית הקולנוע (בעיקר האמריקאית, אבל לא באופן מוחלט) רוצה לנעוץ בלוח הנצח שלה. אלו אמורים להיות שני דברים די שונים זה מזה.
הסיבה שקשה לעשות את זה היא חצי באשמת מחלקי הפרסים וחצי באשמת מסקרי האוסקר (אני מכליל את עצמי בשתי הקטגוריות, גם ככותב על המרוץ, כמובן, אבל גם כמצביע לסקר השנתי של אינדיווייר וגם כמצביע לגלובוס הזהב). כבר הרבה מאוד זמן נראה שכל הפרסים המקדימים רוצים לצבור לעצמם מוניטין של נביאי אוסקר ושומרים פחות על אוטונומיה כך שהרשימות נורא זהות. 2023 הייתה שנה באמת מעולה לקולנוע, ולכן זה מוזר לראות בכל מקום את אותם הסרטים צצים שוב ושוב.
הסטיות היחידות שהתגלו בתוך אוקיינוס הפרסים הנוכחי הוא מבקרי ניו יורק שנתנו את פרס השחקן לפרנץ רוגובסקי ("מעברים"), מבקרי לוס אנג'לס שהעניקו את פרס שחקנית המשנה לרייצ'ל מקאדמס ("אלוהים אתה שם? זאת אני, מרגרט". וגם זה היה בתיקו עם סוחפת העונה עד כה דוויין ג'וי רנדולף), וגלובוס הזהב שהכניסו את אלמה פוייסטי כמועמדת לפרס השחקנית בדרמה/מחזמר על "עלי שלכת" הפיני. מעבר לאלו, אנחנו בבריכה די רדודה וזה ממש לא אמור להיות ככה.

עדיין, זה זמן טוב לעשות איזו הסתכלות מקדימה על המרוץ המתגבש לאוסקר דרך מה שאנחנו יודעים, ולהתחיל גם אצלנו בסריטה רשמית את העונה (אחרי ניסוי ההימורים המוקדמים באופן לא אחראי שלי עוד לפני פסטיבל קאן).
בשונה מרוב הטקסטים שלי על האוסקר, הפעם יש שני דברים שקצת מפרידים את הנוכחי מהשאר. הראשון הוא שהטקסט הזה ספציפית יהיה פחות מבוסס סטטיסטיקות ונתונים אלא יותר תחושות וניסיון עבר; והשני הוא שהצלחתי לראות כבר בשלב הזה את כל המתמודדים (טוב, נו. חוץ מ"פרארי") אז אני קצת יותר יודע על מה אני מדבר משנים קודמות. בואו נראה כמה זה יעזור לי.

הסרט הטוב ביותר

התפיסה הכללית היא שנכון לרגע זה (וחשוב לציין שכל דבר שנכתב כאן נכון ספציפית לשנייה בה הוא פורסם. לדברים יש נטייה להשתנות די מהר) יש שלושה סרטים מובילים לזכייה: "אופנהיימר", הלהיט המהולל של כריסטופר נולן, אחד היוצרים הבולטים של האלף החדש ואיש נטול אוסקרים; "רוצחי פרח הירח", אפוס חדש מאחד הבמאים הגדולים ביותר של תולדות הקולנוע; ו"ברבי", הלהיט הגדול ביותר של 2023 ואולי הסרט המגדיר ביותר שלה.
בכנות, ושוב אזכיר שהכול נכון אך ורק לרגע זה, קשה לי לראות מישהו מהם זוכה בפרס הסרט. מועמדים כן, חד משמעית, אבל לא בטוח שניצחון. לפרסי הבימוי נגיע עוד מעט, שם זה משהו אחר לגמרי, אבל אף אחד משלושת אלה לא מתיישב לי טוב כזוכה האוסקר, חיבתי האישית הרבה להם בצד.

כשזה מגיע ל"אופנהיימר" ו"רוצחי פרח הירח", התחושה שלי היא שמדובר בסרטים שקל יותר להעריך מאשר לאהוב. או בניסוח שיותר הולם את האקדמיה, לא כאלה שיחוללו תשוקה גדולה מספיק כדי להילחם עליהם או יעוררו זיכרונות נעימים בעת ההצבעה. אם להסתכל על הזוכים בשנים האחרונות, "הכול בכל מקום בבת אחת", "קודה" ו"ארץ נוודים", האלמנט הרגשי שלהם היה משמעותי יותר מזה הטכני, גם אם שלושתם עשויים מצוין. נכון, לפניהם היה "פרזיטים" שהוא בהחלט "סרט של במאי", כזה שיותר מעורר התפעלות מתגובה רגשית, אבל כל הסיפור אתו היה אנומליה קיצונית כך שאני עדיין לא לגמרי יודע איך למקם אותו.
"רוצחי פרח הירח" ו"אופנהיימר" מדהימים אבל גם שכלתניים יותר באופן יחסי. הם בקלות יכולים לנקות את הפרסים הטכניים, ואפילו את פרס הבימוי, אבל גם להפסיד את פרס הסרט כמו שעשו אירועים קולנועיים גדולים לפניהם כמו "כח משיכה", "חיי פיי", "רומא", "לה לה לנד", ו"האיש שנולד מחדש".
אם רוצים עדות נוספת לכך ש"אופנהיימר" פחות חזק משניתן לחשוב, אפשר לפנות לרשימה המקוצרת של המתמודדים לפרס האפקטים החזותיים, משם סרטו של נולן נעדר באופן מפתיע. אם אפילו ענף האפקטים של האקדמיה לא עומד מאחוריו, אולי זה מעיד גם על השאר. מצד שני, אני לא רואה משהו אחר לוקח את איגוד המפיקים כרגע, אז גם אני מאוד מבולבל.
לגבי "ברבי", זה יכול להיות אחד הזוכים הכי היסטריים בתולדות האוסקר, אבל אני חושב שעדיין יש קבוצה משמעותית באקדמיה שלא לגמרי מחבקת את הנראטיב הפמיניסטי של הסרט, וזה עוד לפני מחסום "סרט על צעצוע". הוא לגמרי יכול לקחת תסריט, שיר בטח די בכיס שלו, אולי גם תלבושות, אבל למרות שהוא כרגע הסרט המעוטר ביותר ברצף פרסי המבקרים, לדעתי הדרך שלו לזכות בפרס הסרט ארוכה מאוד.

קל מאוד להגיד מי לא יזכה, אבל הדברים מסתבכים כשמתחילים לחשוב מי כן. כדי לנסות להתמודד עם זה צריך להסתכל איזה סרט מציג איזשהו סנטימנט שמוכר לנו מהשנים האחרונות, בהיעדר משהו אחר לבנות עליו. אם ללכת לכיוון הזה, אני לוקח את התיאוריה של סופיה סמונלו מ"awards watch" שמצביעה על שניים: "American Fiction" ו"נשארים לחג" (The Holdovers), גם אם שניהם צצים הרבה אצל פרסי המבקרים, אבל לרוב כמועמדים ולא כזוכים.
"American Fiction" הוא יותר מהכול זוכה פרס חביב הקהל של פסטיבל טורונטו, תואר שדוחף מועמדים לפרס הסרט כבר עשור ברצף, שלושה מהם שיחזרו גם את הניצחון ("12 שנים של עבדות", "הספר הירוק", "ארץ נוודים"). זהו סרטו של קורד ג'פרסון שעיבד את ספרו של פרסיוואל אוורט, במרכזו סופר אפרו-אמריקאי אינטלקטואל ומורם מעם (ג'פרי רייט) שספריו האחרונים לא זכו להצלחה. על מנת להוכיח את התרבות העכשווית על ההתחסדות והפופוליזם שלה, הוא מחליט לכתוב ספר שהוא כולו קלישאות על חיי הקהילה השחורה בשם בדוי, וזה הופך לתופעה שעמה הוא לא מסוגל להתמודד. "נשארים לחג" הוא סרטו החדש של חביב האקדמיה אלכסנדר פיין (שלושה מסרטיו היו מועמדים לפרס הסרט. הוא בעצמו היה מועמד שבע פעמים, וצבר שני אוסקרים על כתיבת "דרכים צדדיות" ו"היורשים"). הסרט מתרחש בעיירת קולג' בשנות השבעים, שם אחד המתרגלים הפחות אהובים (פול ג'יאמטי) נשאר במקום לתקופת החגים כדי להשגיח על התלמידים שלא חוזרים לבתיהם. לצדו נתקעו כמה תלמידים ומנהלת הקפיטריה, ובמרוצת השבועות נרקמת לה משפחה אלטרנטיבית משונה. וכן, בוכים בסוף.

אם ניקח את כל 11 או אפילו 12 הסרטים המובילים במרוץ, "American Fiction" ו"נשארים לחג" בולטים מהשאר בהיותם מעשיות אנושיות מאוד שמהללות קהילתיות והתלכדות, ועושים זאת בצורה קלילה ומנחמת יחסית. הם סרטים שנעים בין ציניות לאהבה כנה לבני אדם, ובסופו של דבר נוסכים אופטימיות נעימה, ממש כמו שלושת הזוכים האחרונים בפרס הסרט. שניהם גם זכו לביקורות חיוביות, אם כי "American Fiction" צובר עוד כמה נקודות כי הוא עוסק בנושאים עכשוויים ורלוונטיים מאוד.
מבחינתי ההבדל המשמעותי ביותר ביניהם הוא רמת החיבה שלי. שניהם סרטים ראויים, אבל "American Fiction" השאיר אותי די אדיש, והאמת שקצת עצבן אותי פה ושם; בזמן ש"נשארים לחג" הוא הסרט האמריקאי האהוב עלי ביותר מ-2023, וכזה שאין ספק שעוד אחזור לצפיות נוספות בו בעתיד. אבל משהו אומר לי שזה לא באמת ישפיע על סיכוייו באוסקר.

כדי באמת להאמין ששני אלו יכולים לזכות, צריך כמובן לחשוב אילו עוד פרסים הם יכולים לסחוף אחריהם. הרי זכייה בודדת בפרס הסרט היא משהו שלא קרה תשעים שנה. פה עולות אפילו עוד שאלות כי בהחלט "American Fiction" יכול לעשות "ספוטלייט" ולצאת רק עם פרס הסרט והתסריט, כ"שנשארים לחג" יהיה יותר בכיוון של "הספר הירוק" (להבדיל) ו"קודה", עם פרס הסרט, תסריט ואחד מפרסי המשחק (ספציפית שחקנית המשנה). עם זאת, בשנה אחרי הסוויפ ההיסטורי של "הכול בכל מקום בבת אחת" זה נראה רחוק.
באמת שהכול יכול לקרות בשלב הזה.

מעבר לחמשת הסרטים האלו, השמות הבאים שניצבים בהמשך טבלאות ההימורים הם "המאסטרו", "הצבע ארגמן", "מסכנים שכאלה", "אנטומיה של נפילה", "אזור העניין", "חיים שלמים" ו"מאי דצמבר".

הבימוי הטוב ביותר

פה אני הרבה יותר נצמד לקונצנזוס: פרס הבימוי יגיע כמסתמן לכריסטופר נולן או מרטין סקורסזה. שניהם חתומים על סרטים מורכבים וגדולים מאוד, ולשניהם יש נראטיב אוסקר חזק – נולן כבמאי שמייצר להיטים ללא הפסקה ובנה איזשהו גשר בין סרטים אמנותיים לבין סרטי קהל (במונחים מאוד גסים), ומרטין סקורסזה שאמנם זכה בעבר, אך זה קרה מזמן ולא על הטובה שבעבודותיו. גם אם לא יזכו בפרס הסרט, האקדמיה תשמח לעמוד מאחורי שניהם בקטגוריה הזו.
זה נראה מתבקש, אבל – פאוזה דרמטית! – בעשר השנים האחרונות עברנו שתי טראומות משמעותיות בהקשר של פרס הבימוי, שמעידות שכשזה מגיע לענף הבמאים באקדמיה, אנחנו לא יכולים לדעת כלום.

גם ב-2015 וגם ב-2021 התרחש מקרה זהה וביזארי להפליא: סרט מאוד מצליח ומהולל של במאי מוערך במיוחד שמעולם לא זכה באוסקר, דהר את דרכו לעבר שלל מועמדויות, ואפילו היו רבים שהימרו על כך שהבמאי המדובר סוף סוף יזכה בפרס הנחשק. הראשון היה רידלי סקוט על "להציל את מארק וואטני", והשני היה דני וילנוב על "חולית: חלק 1". לתדהמת הכלל המוחלטת, שניהם לא נכנסו לחמישייה. תוסיפו לזה את כל מה שקרה עם בן אפלק ו"ארגו", ותיווכחו שאם נולן או סקורסזה ייפלו מהקטגוריה זה לא יהיה חסר תקדים, גם אם כרגע נשמע כמו מדע בדיוני.

ההימורים הבאים לפרס הבימוי מתרכזים בגרטה גרוויג כמובן, יורגוס לנתימוס ("מסכנים שכאלה"), ברדלי קופר ("המאסטרו"), סלין סונג ("חיים שלמים"), אלכסנדר פיין ("נשארים לחג") וג'ונת'ן גלייזר ("אזור העניין").

השחקן הראשי הטוב ביותר

בהקשר של הקטגוריה הזו, הרשו לי לצטט את מלכתנו דוז'ה קאט: "אוך". זה כל מה שיש לי לומר, כי נראה שלא משנה מה יקרה, זה לא יהיה נעים. מבין כל פרסי המשחק, זו של השחקן הראשי היא כרגע הפתוחה ביותר, ובוודאות זו שתביא לכאבי הלב הכי גדולים.
בשלב הזה, אם להמר עם אקדח לרקה, הייתי אומר ברדלי קופר על "המאסטרו". זה מסתדר גם בגלל שהוא צריך לקבל אוסקר מתישהו, גם כי הוא באמת השתדל, גם כי הסרט מתקבל היטב (למרות שחיבה לא שינתה בשנה שעברה לאף אחד) וגם כי סיפור אמיתי וכאלה. קופר יכול להיכנס להיסטוריה כשחקן השלישי שביים את עצמו לאוסקר, אחרי לורנס אוליבייה ("המלט") ורוברטו בניני ("החיים יפים").
אבל זה רחוק מלהיות בכיס שלו. קיליאן מרפי בטוען לכתר פרס הסרט "אופנהיימר" הוא בחירה טובה בהרבה, פול ג'יאמטי של "נשארים לחג" יהיה תיקון קרמתי נפלא אחרי שלא הצליח להיות מועמד על סרט אוסקר אחר של אלכסנדר פיין ("דרכים צדדיות"), ליאונרדו דיקפריו תמיד יקבל הצבעות מהאקדמיה (למרות שהפעם האופציה לזכייה נראית רחוקה מאוד), קולמן דומינגו חוגג יופי של שנה עם הופעתו הראשית ב"רסטין" והופעת המשנה שלו ב"הצבע ארגמן", וג'פרי רייט נטול המועמדויות לגמרי בשל להיכנס סוף סוף למועדון המוזהב עם "American Fiction".
בהסתכלות על כל אלו, אני עדיין משוכנע שזה אצל קופר, אבל מרפי מאוד מאוד צמוד אליו.

פסקה מיוחדת אני חייב להקדיש למי שבעיני נתן את ההופעה הראשית הטובה ביותר של שחקן השנה – אנדרו סקוט על "כולנו זרים", כי יש בי תהיות רבות לגבי סיכוייו השנה.
כסרט בריטי קטן, "כולנו זרים" איננו מוביל בהימורים באף קטגוריה אבל הוא בהחלט נוכח בשיח הכללי, וכשפרסי הבאפט"א ייכנסו לתמונה אולי מניותיו יקפצו שוב. אני לא בטוח כמה חברי אקדמיה יפנו מזמנם לראות סרט עגום למדי על גייז, אבל הנה מה שאני כן מאמין בו – מי שבכל זאת יצפה בו, כמעט בטוח יכניס את סקוט לרשימת ההצבעות שלו. פשוט אי אפשר להסיט אותו הצידה אחרי שרואים מה הוא עושה שם.
כדי להיות אופטימי אזכיר שדברים כאלו כבר קרו בעבר. לא רק שאנדרו הייג, במאי "כולנו זרים", סידר מועמדות אוסקר יחידה לשרלוט רמפלינג על "45 שנים", אלא שכמעט כל שנה יש איזה שחקן שמצליח להיכנס גם אם הסרט בכיכובו לא התקבל בהתלהבות אצל האקדמיה: פול מסקל על "אחרי השמש" (למרות שבמקרה שלו פשוט לא הייתה הרבה תחרות), חאוויר בארדם ("הזוג ריקרדו"), ווילם דפו ("בשערי הנצח"), דנזל וושינגטון ("רומן ג'יי. יזראל"), ויגו מורטנסן ("קפטן פנטסטיק"), בריאן קרנסטון ("טרמבו"), חואקין פניקס ("המאסטר"), דמיין בישיר ("חיים טובים יותר") או קולין פירת' ("סינגל מן").
אנדרו סקוט יכול לדחוק החוצה איזה ג'יאמטי או דיקפריו, ואני אמשיך להאמין בזה בכל כולי עד יום הכרזת המועמדים.

ברמת הטריוויה, אם ברדלי קופר, קולמן דומינגו ואנדרו סקוט מועמדים לפרס השחקן, זאת לדעתי הפעם הראשונה שרוב המועמדים בקטגוריה מגלמים להט"בים. אם קופר יביס את סקוט ודומינגו המצב יראה פחות טוב בהתחשב בכך שמעולם לא זכה באוסקר שחקן מחוץ לארון (בתחום הנשים, אריאנה דבוז הצליחה על "סיפור הפרברים". היא היחידה), והנה שוב סטרייט ניצח על הטיקט הלהטב"קי.

השחקנית הראשית הטובה ביותר

יש לי משהו כמו שלושה חודשים להכין את עצמי לניצחון המתסכל של לילי גלדסטון על "רוצחי פרח הירח", אז בהצלחה לי. שלא יובן אחרת, אני לגמרי מבין את האהבה והחיבה לשחקנית המוכשרת שסוף סוף מצאה תפקיד בסרט גדול שהולם את כישוריה, מה גם שכצאצאית של אמריקאים ילידים היא מביאה עמה תחושת משמחת של אינקלוסיביות והכרה באוכלוסייה שאכלה חצץ עשרות בשנים, אבל מבחינת תמונת השנה בקולנוע בעיני זה יהיה פספוס.
הבעיה היא מול התחרות שלה. האמת היא שגלדסטון רחוקה מלהיות שחקנית ראשית ב"רוצחי פרח הירח", ואיך לומר את זה בלי להכעיס אף אחד… התפקיד שניתן לה לא מאפשר לה יותר מדי. כהופעת משנה, גלדסטון היא דינמיט. הכוח השקט שלה והיכולת שלה למקד את הסצנות בהשתתפותה הם לגמרי חומר לפרסי המשנה. במילים אחרות, גלדסטון מצוינת, אבל בעיני אין השוואה מול שתי שחקניות ראשיות באמת, שסוחבות משהו מורכב וקשה לגמרי על כתפיהן. אחת צונאמי, השנייה הוריקן, ושתיהן עשו דברים שאני עדיין לא ראיתי.

אמה סטון ב"מסכנים שכאלה" וסנדרה הולר ב"אנטומיה של נפילה" כל כך מדהימות, שאני בהלם שקיבלנו שתי הופעות כאלה בשנה אחת. זה לא הוגן. למרבה הצער נראה ששתיהן לא יעמדו מול הרצון המתעצם להפוך את לילי גלדסטון לזוכת האוסקר של השנה. מה שכן יכול לעזור לסטון והולר הוא הנוכחות של חברי האקדמיה הלא הוליוודיים, אלו שרגשות האשמה האמריקאים לא משפיעים עליהם בשלב ההצבעות. אבל בינתיים, אם לא תהיה איזושהי טלטלה אמיתית, גלדסטון תיקח את האוסקר.

2023 היא שנה מעולה במיוחד לשחקניות ולכן אנחנו מול סיטואציה קשה שמישהי שיכלה לזכות בכל שנה אחרת אפילו לא תהיה מועמדת. זו יכולה להיות סנדרה הולר, זו יכולה להיות אנט בנינג על "ניאד", זו אפילו יכולה להיות מרגו רובי על "ברבי". המצב הזה בכלל הזיה, כי אם קן יהיה מועמד אבל ברבי לא, זה קצת מראה שלא למדנו כלום מהסרט. בואו נתמודד עם זה אם נגיע לשם.
כרגע על חמשת המקומות מתמודדות גלדסטון, הולר, סטון, בנינג, רובי וגם קארי מאליגן ("המאסטרו"), פנטייז'ה בארינו ("הצבע ארגמן"), גרטה לי ("חיים שלמים") ונטלי פורטמן ("מאי דצמבר"). אני לא יודע אילו חמש מהן ייפלו, אבל מעציב זה יהיה בוודאות.

שחקן המשנה הטוב ביותר

נציגי שלושת המועמדים הבטוחים לפרס הסרט גם יציבים למדי בפרס שחקן המשנה: רוברט דאוני ג'וניור של "אופנהיימר", ריאן גוסלינג של "ברבי" (תפקיד ראשי, בעיני, אבל כפי ששמנו לב לא שואלים אותי) ורוברט דה נירו ב"רוצחי פרח הירח". אם כי העובדה שהוא ספציפית לא הצליח לסדר לעצמו מועמדות על הופעתו המעולה במאסטרפיס הקודם של סקורסזה, "האירי", די מדאיגה.
מה שמעניין הוא זה שבשלב הנוכחי של העונה, אף אחד מהם לא פרץ קדימה כמו צ'רלס מלטון מ"מאי דצמבר", אבל כאמור זה לא בהכרח אומר משהו, מעבר לכך שהוא אכן צבר מספיק תשומת לב כדי לחדור את חומת התחרות הגבוהה.
מבין הארבעה, לרוברט דאוני ג'וניור יש את הקייס הכי חזק לזכייה גם בזכות הסרט שבו הוא משחק, גם בגלל גודל התפקיד שמשתלט על איזה חצי סרט, גם כי הוא מעולה, גם כי אוהבים אותו, וגם כי הוא אחד השחקנים הכי חשובים של האלף החדש בהתחשב בכמות הכסף הלא סבירה שהכניס לתעשייה בזכות טוני סטארק. זה יהיה צ'יפור ראוי לכל העבודה הקשה שלו ב-15 השנים האחרונות.

דאוני, גוסלינג, דה נירו ומלטון הם המובילים כרגע, כשאחריהם שני נציגי "מסכנים שכאלה": מארק ראפלו ו-ווילם דפו. האמת שיהיה מאוד מטופש להמר נגד השניים האלה כי הם נוטים לצבור מועמדויות בכל פעם שזה מתאפשר (לראפלו יש שלוש, לדפו ארבע, שניהם לא זכו מעולם), כי הסרט שלהם כנראה בדרכו לשלל מועמדויות, וכי הסטטיסטיקה מעידה על חיבה די ביזארית של האקדמיה לדאבל בקטגוריה הזו. בשש השנים האחרונות, חמש פעמים היו שני שחקני משנה מועמדים מאותו הסרט ("שלושה שלטים מחוץ לאבינג מיזורי", "האירי", "יהודה איש קריות והמשיח השחור", "כוחו של הכלב", "רוחות אינישרין").

פה אני אדחוף שוב פעם את עצמי, רק כי אני יכול. "מסכנים שכאלה" הוא סרט השנה שלי. באמת משהו שפוצץ לי את המוח. יש בו רק דבר אחד שלא אהבתי: את מארק ראפלו.
אני במיעוט נחרץ. נראה שכולם נגנבים ממנו, אבל בעיני הוא לא לגמרי אורגני לסרט הזה ולמרות האקסצנטריות הכללית, הוא היחיד שלא היה לי אמין בכלל. הופעה קרקסית שלא קניתי ולא חיבבתי. למעשה, מתוך "מסכנים שכאלה" הייתי נותן מועמדות לכריסטופר אבוט לפני ראפלו או דפו.
ראפלו כנראה בדרכו למועמדות הרביעית שלו, אבל לדעתי יש כל כך הרבה שמרשימים בהרבה ממנו, בין אם דומיניק סאסו ("נשארים לחג"), ג'וזאיה קרוס ("אלף ואחת") ופול מסקל ("כולנו זרים").

שחקנית המשנה הטובה ביותר

מבין כל הקטגוריות לאוסקר המתקרב, יש רק שתי קטגוריות שיש בהן הובלה ברורה לעת עתה: פרס השיר המקורי הטוב ביותר לאחת משלוש האופציות של "ברבי" (דואה ליפה, בילי אייליש או קן) ופרס שחקנית המשנה לג'וי דוויין רנדולף מ"נשארים לחג". נכון לרגע זה היא פשוט לוקחת כל דבר שנקרה בדרכה.
אם יש פייט לרנדולף – שחקנית אדירה שכבר הייתה צריכה להיות מועמדת בעבר על "קוראים לי דולמייט" – זה מגיע מכיוון דניאל ברוקס של "הצבע ארגמן". מכיוון ששחקנית המשנה היא הקטגוריה היחידה בה זה לא נדיר שאישה שחורה מנצחת, שתיהן בקלות יכולות לזכות.

בהקשר של "הצבע ארגמן" השאלה היא עד כמה האקדמיה תחבק אותו, כי בשלב המוקדם הזה של המרוץ הסרט די מדשדש מאחור (ודי בצדק לדעתי. יציאה מאוד מוזרה כל האופרציה הזו), והאם ברוקס תפצל קולות עם טראג'י פ. הנסון מאותו הסרט. באופן אישי, אני חושב שהנסון טובה יותר. ברוקס נהדרת, זה פשוט די אחד לאחד מה שאופרה ווינפרי עשתה ב-1985, ולדעתי היא מחווירה מול האנרגיות של הנסון בסרט שלה או רנדולף שמשמשת כלב הפועם של "נשארים לחג".

העניין הוא שבאמת יש יותר מדי הופעות מעולות לחמש המשבצות האלו. שתי האימהות הבריטיות של השנה – רוזמונד פייק ב"סולטברן" וקלייר פוי ב"כולנו זרים" – הן מבחינתי הכרחיות לקטגוריה הזו, ובל נשכח את ג'וליאן מור מ"מאי דצמבר", ג'ודי פוסטר ב"ניאד", רייצ'ל מקאדמס וקת'י בייטס מ"אלוהים אתה שם? זאת אני מרגרט", פנלופה קרוז של "פרארי" ו-ויולה דייויס שפעם לפני אלף שנה נחשבה כמועמדת בטוחה על "אייר".
יש עוד נקודה מעט מתסכלת של הקטגוריה הזו, והיא שאחת מהנהדרות שכרגע מניתי כנראה תצטרך לפנות את מקומה לאמילי בלאנט ב"אופנהיימר". כזכור, אני אחד ממעריצי בלאנט המוגזמים בעולם. האישה הזו היא פלא שאנחנו לא ראויים לו. אלא שבעיני ההופעה של בסרטו של כריסטופר נולן מאוד חלשה לא רק מול שאר המתמודדות אלא גם מול שאר התפקידים שלה. כל כך מבאס שהגברת שהייתה צריכה להיות מועמדת, ואולי גם לזכות, על "השטן לובשת פראדה", "מרי פופינס חוזרת", "מקום שקט", "קצה המחר", "סיקאריו", "אל תוך היער" או "לופר" תקבל לראשונה מקום באוסקר בזכות הופעה לא משכנעת בתפקיד שלא כתוב טוב. התקווה היחידה היא שזה אומר שהסכר ייפתח, ובלאנט תתחיל להיות מועמדת באופן תדיר יותר כדי להשכיח את זה.

עוד כמה אנקדוטות מהירות לפני שנפרדים:
-אני עדיין מאמין שפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר יהיה כנראה של ספרד ("חברת השלג") אבל בשלב הזה נשמעת התלהבות בלתי נתפסת מנציג צרפת "הקדירה", שהוא בעיני אחד הסרטים הגרועים של השנה. אנסה להכין את עצמי גם למפח הנפש הזה, או שבאמת "אזור העניין" הבריטי ינצח והכול ישוב למקומו בשלום. ישראל, אגב, לא באמת קיימת במרוץ למרבה הצער.
-ייתכן מצב סביר שפרס התסריט המקורי יכלול בתוכו שלוש תסריטאיות: "חיים שלמים", "ברבי" ו"אנטומיה של נפילה". זה לא קרה מאז 2007.
-אגב 2007, אם הצלם רודריגו פרייטו יהיה מועמד גם על "רוצחי פרח הירח" וגם על "ברבי" הוא יעשה את הדאבל הראשון בקטגוריה הזו מאז רוג'ר דיקינס באותה שנה.

זהו בינתיים. נחכה במתח לכל התפניות שעוד נקרות בדרכינו.