פסטיבל ירושלים 2023: "העתיד", הפילגש", "ריקוד חגיגי", "מאדים אקספרס"

בדיווח הנוכחי מפסטיבל ירושלים, הרביעי במספר: שני סרטים מן התחרות הישראלית ושני סרטים מתחרות הביכורים הבינלאומית; שני סרטים של במאיות ושני סרטים של במאים; סרט אנימציה אחד, ארבעה סרטים עם דמות נשית במרכז. שני סרטי מדע בדיוני בדרגות שונות, שלושה סרטים עם תחקיר משטרתי ברמה כלשהי. ואולי גם עוד הקשרים.

העתיד

סרט זה משתמש במטאפורות כפי שמלודרמות משתמשות בתפניות בעלילה, או במצבים רגשיים קיצוניים: בהגזמה ובכמויות, הרבה אחרי קו התפר שבין רצינות לפארודיה. זה לא אומר שהסרט לא מתייחס לנושאים שעולים בו ברצינות, זה כן אומר שהוא לא מוצא דרך לעסוק בהם שלא דרך בריחה להקצנה, גיחוך ואירוניה, אבל באופן שעדיין מאפשר אמירות חדות על ישראל המודרנית – וגם תקיפה של חלק מן הביקורת. זה סרט שמצהיר על היותו בדיה לא ריאלסטית, הקצנה של המציאות, ספק פארודיה על קולנוע פוליטי. אבל כפי שמלודרמה העלתה ומעלה סוגיות חברתיות כמו קיפוח נשים ומיעוטים, כך "העתיד" תוקף את הפטריוטיזם הישראלי (וגם את זה הפלסטיני) דרך עולם שנראה כמו בדיחה.

תיאור העלילה של הסרט כולל אלמנטים של מדע בדיוני, אך בסופו של דבר אלו שוליים. גיבורת הסרט, ד"ר נורית בלוך, פיתחה מערכת שמזהה מראש כוונה לבצע פיגועי טרור על רקע לאומני, נוסח "דו"ח מיוחד". הצרה היא שפלסטינית הצליחה להתנקש בשר התיירות והחלל מבלי שהמערכת תאתר את כוונתה מראש. בדיוק כאשר פרויקט הדגל של המשרד שלו, חללית מאוישת לירח, מרתק את עיני המדינה. על פניו, שני אירועים הללו הם קיצוניים ולא קשורים לישראל האמתית, אך הם מהדהדים את שליחת החללית הלא-מאוישת לירח במימון פרטי ובשם ישראל, וכן את ההתנקשות ברחבעם זאבי. הסרט לכאורה מתרחש בעתיד, אבל הוא מתמודד עם משקעים וסכסוכים של ההווה, הנעטפים בשמות סימבוליים ובעלילה שנראית סוריאליסטית, אבל בפועל פנייה לעתיד לא שונה בהרבה מפנייה בדרך בגין, וניבוי הטרור לפני שהוא מתרחש לא שונה מהותית מן הפעולות המגבילות את הפלסטינים במציאות – בצורה נחוצה לביטחון, אך גם כזו המייצרת עוד תסכול וטרור שניתן לנבא וגם שלא ניתן לנבא.

גיבורת הסרט היא אישה עם שם של פרח, נורית, בעולם של גברים עם שמות של עצים. זה משעשע בצורה מילולית, אך גם מהווה את המטען הרגשי של הסרט שמקצין במטאפורות לא רק ביחס לפוליטיקה, אלא גם ביחס לנשיות. בעלה של נורית חוקר פוריות של צרעות, מלאכה המשאירה אותו על העץ לאורך כל הסרט. נורית עצמה לא מצליחה להיכנס להריון ונעזרת בפונדקאית נלהבת. במקביל, היא חוקרת במפגשי אחד על אחד את המחבלת שהמודל שלה לא הצליח לנבא, ויש לה גם קשיים במערכת היחסים עם אמה.

יש בסרט אלמנטים של דמיון, שוני, חילופי זהיות ולבישת זהות נשית סמלית בידי כל הנשים בסרט ובעיקר בידי נורית, אשר מחליפה את בגדיה פעמים רבות במהלך הסרט. יש בכך הדהוד כלשהו ל"פרסונה" של ברגמן, אבל ההומור בסרט והגודש של כמה סוגי הקבלה ושליטה של הנשים הזכירו לי יותר את "3 נשים", הווריאציה של רוברט אלטמן על הנושא. כמו אלטמן, סרטו של נעם קפלן לא נראה כמו ייצוג של המציאות, אבל הוא כן מהדהד אותה.

השחקניות מקריאות דיאלוג מוקצן אך מקנות אנושיות לדמויות, כאשר דומה כי כל אחת מהן משחקת בסגנון מעט שונה: דר זוזובסקי בתפקיד הפונדקאית כולה הצגה של תמיכה וחיבור לזולת, סמר קופטי בתור הנחקרת כולה התרסה, שחקניות משנה אחרות מדגישות את הקומדיה, וריימונד אמסלם מכינסה את כל האירונה, הכנות, הקומדיה והדרמה לתפקיחד של נורית. היא נמצאת בלב ההמולה, פרח שהוא למעשה העץ הכי קשיח ביער הזהויות, הסיסמאות, התקוות והנקודות העיוורות שהוא החברה הישראלית. כל השחקניות טובות והתמהיל ביניהן משפר את ההופעה של כל אחת מהן.

"העתיד" הוא לא סרט לכל אחד ודומה כי הוא רוצה לפצל. אבל הוא סרט שעבד עבורי. אחרי צפייה כמעט בכל סרטי התחרות הישראלית, הוא ללא ספק הסרט הכי אחיד בחזון שלו. לא רק בבימוי, אלא גם ביצירת קו אחיד בכתיבה והצדקה לכל קו עלילה, כל מטאפורה שהולכת עד הקצה ואז ממשיכה ללכת.

הקרנה נוספת:
ראשון | 23.07.23 | 17:45 | סינמטק 1

הפילגש

דיברתי על היכולת של השחקניות ב"העתיד" כנקודה חזקה בסרט, כמו גם על האופן שבו ההופעות בסגנונות שונים תורמות הן האחת לשנייה והן ליצירה כולה. הדבר הזה נכון גם לגבי סרטה של מעיין ריף, "הפילגש", שמציג שתי תצוגות משחק נהדרות של דאנה איבגי ואניה בוקשטיין כשתי נשים המתאבלות על אותו גבר. שותפות לגורל וגם יריבות שייתכן ורק אחת מהן יודעת על טבעה של היריבות. בוקשטיין מגלמת את האישה החוקית של מחזאי מוערך שנפטר במפתיע, שבוע לפני הצגת הבכורה שלו, עיבוד ל"מדיאה" בתיאטרון עצמאי (דומה שבמעמד דומה לתיאטרון "תמונע" בו צולם הסרט). איבגי מגלמת את גיבורת הסרט, אלה, מלבישה בתיאטרון שניהלה רומן עם המחזאי וראתה בו בן-זוג. בתיאטרון ידעו, במשפחה של המחזאי כנראה חשדו אך דבר לא היה רשמי. מן המלבישה מצופה לא להביע את הרגשות שלה – לא מספרים לה על המוות, לא רוצים שתבוא לשבעה, מוכנים ללתת לה חופש אם קשה לה, אבל ההצגה צריכה להימשך והיא צריכה לספק שמלה.

פרט לסצנת הפתיחה הנהדרת, שהייתה יכולה להיות סרט קצר מקסים בפני עצמה אלמלא הייתה מקבלת משמעות נוספת בהמשך העלילה, הסצנות הטובות ביותר בסרט הם אלו בין איבגי לבוקשטיין. סצנות עתירות כאב, מתח ולא מעט קומדיה, עם משחק תמידי סביב השאלה לגבי מידת ההבנה של האישה החוקית את הסיטואציה. סצנות אלו לא רק משוחקות נהדר, הן גם ערוכות היטב בקצב המתמרן בין היסודות השונים. יש מספיק מהסצנות הללו על מנת להפוך את הצפייה בסרט למהנה ומתגמלת, גם עם יש בעיות בחלק מקווי העלילה האחרים. אלו קשורים במפגש בין אלה לבני משפחה אחרים של אהובה. קווי העלילה הללו מהדהדים את תחושת המצוקה הרגשית שלה והם הכרחיים למבנה הנרטיבי, אך משהו בהם פחות מגובש.

ליבו של הסרט הוא לא רק חוסר היכולת להתאבל בפומבי והכאב על אובדן של אדם שהיה מהותי בחיי אלה ולא רק כמאהב. בליבו גם ההבנה כי אנשים רואים אותה כדמות משנית. דומה כי "הפילגש" היא המילה המעליבה ביותר שניתן לתת לדמותה של אלה – פחות ממאהבת, בטח לא אישה שנייה או בת זוג. יותר מפעם אחת נרמז גם שהיא פחות "יפה" בצורה הקונבנציונאלית מן האישה החוקית: מוזיקאית, בעלת טעם משובח, מי שיודעת להיראות טוב גם באבל וגם כאשר היא חורגת מכללי הטקס קיימת תחושה שהיא עושה זאת נכון. לעומת זאת, אלה היא כולה הפרעה לסדר הטוב, מי שכל עולמה חרב עליה וגם התרומה האמנותית שלה מוטלת בספק. היא רוצה להביע פרץ אקספרסיביות דרך הבגדים, ההפקה של התיאטרון רוצה משהו מעודן יותר.

הקרנה נוספת:
ראשון | 23.07.23 | 22:15 | סינמטק 1

ריקוד חגיגי
Fancy Dance

סרט הביכורים של הבמאית אריקה טרמבליי הוקרן בשני הפסטיבלים החשובים לקולנוע עצאי בארה״ב: סאנדנס ו-SXSW והווא אכן נראה כמו סרט טיפוסי לקולנוע האמריקאיי העכשווי. הכוונה לסיפור על שולי החברה האמריקאית המשלב בין הזדהות עם הגיבורות ומבט על הגזענות שעדיין מושרשת במערכת. קשה לשים את האצבע על ההיבטים הייחודים בעשייה של טרמבליי, פרט לכך שהיא מבצעת את מלאכתה ביעילות, בצניעות, תוך נתינת מרחב לפיתוח הדמויות, בסיפור שמשלב דרמה משפחתית ומותחן פשע.

הסרט מתמקד במשפחה של ילידות אמריקאיות החיות בשמורה באוקלהומה ומדברות הן באנגלית והן בניב של השבט שלהן. תחילה אנו פוגשים את ג׳קס (לילי גלדסטון) אישה בשנות השלושים לחייה, המגדלת את אחיינתה רוקי (איזבל דירוי-אולסון) בת ה-13, כאשר השתיים לא בוחלות בביצוע פשעים לצורך השגת כסף. אולם, מהר מאוד אנו לומדים כי התא המשפחתי היה שונה עד לפני תקופה אשר קדמה במעט לתחילת הסרט: טיאווי, אמה של רוקי, נעדרת מזה שבועיים. רוקי מקווה כי טיאווי תשוב בקרוב, שכן הפסטיבל השנתי של שבט הצ׳ירוקי באוקלהומה סיטי מתקרב והשתיים נוטות להצטיין בקטגוריית הריקוד של אם ובתה.

ג׳קס, לעומת זאת, מנסה לחקור את ההיעלמות של אחותה במועדון החשפנות בו זו עבדה, שם גם ג׳קס מוצאת את המאהבת שלה ואת האח הנוסף שלה, העובד כשוטר בשמורה. למעשה מדובר רק בחצי-אח, שכן אביהם הביולוגי של ג׳קס וטיוואי הוא גבר לבן שנטש אותם ואת השמורה בעודן בגיל ההתבגרות. כעת הוא שב אחרי כל השנים ורשויות החוק נותנת לו חזקה על רוקי, עקב עבר פלילי של ג׳קס ובניגוד לרצון הילדה. בחלקו העיקרי של הסרט, ג׳קס יוצאת למסע כפול נגד החוק: לגלות מה קרה לאחותה, להוביל את אחיינתה לפסטיבל.

הסרט הזכיר לי בטון שלו את סרטיה של הבמאית דברה גרניק (״קר עד העצם״, ״ללא עקבות״), בדגש על התנהגות הדמויות גם בעלילה של פשע ומתחים במשפחה וגם ביכולת להדריך שחקניות לתצוגה נהדרת. שתי השחקניות הראשיות כאן נותנות הופעה רגועה אך עתירת רגש, מה שלא מפתיע במקרה של גלדסטון. היא זכורה מן הסרטים של קלי רייכארדט וכעת עומדת להפוך לכוכבת גדולה וכנראה מועמדת לאוסקר, בזכות תפקיד עתיר שבחים בסרטו החדש של מרטין סקורסזה, ״רוצחי פרח הירח״. כאן היא נהדרת בתפקיד ראשי שנראה כאילו היא נולדה לגלם.

הקרנות נוספות:
רביעי | 19.07.23 | 12:30 | לב סמדר
חמישי | 20.07.23 | 18:45 | לב סמדר

מאדים אקספרס
Mars Express

פתחתי את הדיווח בסרט שנוגע במדע בדיוני, אבל בפועל משתמש בו רק כקולב לרעיונות אחרים מבלי להיכנס לעומק הז'אנר. סרט הביכורים של ז'רמי פראן הוא מדע בדיוני על מלא, בצורה כמעט הכי מעמיקה ומבדרת שניתן. זהו סרט אנימציה, מה שמאפשר לברוא בטבעיות עולם בעל רכיבים רבים של פנטזיה ומדע בדיוני. למשל, האנושות כבר לא חיה רק בכדור הארץ, אלא גם במאדים ויש גם ניסיונות להתרחב לכוכבי לכת רחוקים יותר. אבל העיקר בסרט, שמהדהד את המציאות העכשווית הין ביחס לבינה מלאכותית והן ביחס לעובדים זרים, הוא יחסי האדם הרובוטים.

הרובוטים בסרט החליפו חלקים גדולים מכוח העבודה, דבר הגורר מחאות. הרובוטים אולם עובדים, אבל בהתאם לפיתוח של חוקי הרובוט של אסימוב לא רק שהם לא יכולים לפגוע בני אדם, הם גם לא ממש יכולים לחשוב בצורה עצמאית והם מתוכנתים לשרת. אלא שיש אנשים שלהרגשתם זוהי צורה של עבדות ופגיעה בפרטיות. הם "משחררים" את הרובוטים בניגוד לחוק, בצורת שונות הם פוגמים בהגבלות התכנות של הרובוטים, הנדרשים להגיב לחוקים והופכים אותם ליצורים בעלי רצון משלהם. לרוב זה אומר רצון להתבטל בצורה מסוימת, אך היו גם מקרים של תקיפת בני אדם ויש אחד מהם שגם בונה חללית משום מה. הסרט יסביר את זה רק בשלב מאוחר.

לפני זה, הוא דואג להיות מותחן בלשי: הוא מתחיל במה שנראה כמו אירוע של אלימות משטרתית קיצונית ועובר להיות סרט על צמד שוטרים: אלין היא אלכוהוליסטית בגמילה, השותף שלה קרלוס הוא חצי רובוט חצי שחזור, כולל הרגשות של שותפה האנושי שנהרג בקרב עם רובוטים. הסרט מתייחס למסורת של סרטי שוטרים מדורות שונים ומשלב בין עלילת המתח למדע הבדיוני, כאשר האנימציה גם מקלה על השילוב של ההומור בסרט, שגרם לי לפרצי צחוק. אני חושש שהם אולי הפריעו לחלק משותפי לצפייה, אך זה סרט שצריך לצחוק בו בקול.

ניתן גם לחשוב על מה שנאמר שבו, שכן כמו כל יצירת מד"ב טובה, הלב של הסרט הוא בפילוסופיה שלו ובשאלות על הטבע של החופש, על היחס למכונות בעלות פוטנציאל רגשי ועל הצורך בעבודה אנושית. הסרט נע בקצב די מהיר ולכן דומה כי הוא לא בהכרח מבלה זמן רב עם כל סוגיה פילוסופית אשר עולה בו, אך הסוגיות אכן עולות ויש פתח לדיון לגבי המשמעות של הסיום. בסוף הסרט העלילה שנראית סבוכה הופכת למעט ברורה יותר (אף כי לתחושתי יש עוד קצוות שלא לגמרי נסגרו) ומה שנותר לקהל הוא לפרש את ההשלכות. ניתן לקרוא אותו כאופטימי, או ככזה הדורש מבט מחודש לא על העולם הבדוי של הסרט, אלא על ההכרעות הקשות בהווה.

הקרנה נוספת:
חמישי | 20.07.23 | 22:00 | סינמטק 3