פסטיבל סרטי הסטודנטיות והסטודנטים 2023: האורחים, ״מועדון אפס״ ו״שמיים אדומים״

הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטיות וסטודנטים תל-אביב, שקרוי לפעמים גם בשמות המורכבים רק מחלק מן המילים הללו, הוא אירוע יקר במיוחד לליבנו בסריטה. במיוחד במקרה של עופר ושלי, הוא כבוגר החוג לקולנוע (תואר ראשון ושני) ועובד ארכיון ביה״ס טיש, ואני כעובד לשעבר. שכן, הפסטיבל נוסד במסגרת מוסד הלימודים הזה. שנינו לקחנו חלק בפסטיבלי עבר בתפקידים שונים, כחלק מעבודת הארכיון או באופן פעיל יותר, וכמובן בתור קהל המגיע לחגיגה שנתית של קולנוע קצר (אבל לא רק). בין ה-25.6 וה-1.7 תיערך בסינמטק תל אביב ובמספר מוקדים נוספים בעיר המהדורה ה-25 של הפסטיבל, שהחל בתור אירוע דו-שנתי ולכן הגיל שלו בעצם גבוה יותר ממה שנדמה. עופר כבר פתח בהכנות עם המלצות על מספר סרטים קצרים מן ההיצע השנתי, בעוד אני אתמקד בנדבך הכי מושך קהל בפסטיבל – רשימת האורחים והאורחות מחו״ל. נדמה לי שהשנה היא מושכת במיוחד, אולי המרשימה מזה עשור, וכוללת גם בכורות ישראליות לסרטים מדוברים.

הסבר קצר לטובת מי שלא מכירים או מכירות את הפורמט: חלק מהכיף של פסטיבל סרטי הסטודנטים (אנקוט בלשון מעורבת מעתה) הוא ההתנגשות בין אווירה חגיגית ולימודית. זה מתבטא היטב בכיתות האמן עם אורחות הכבוד, לרוב מתחום הבימוי אבל כפי שמודגם השנה ממש לא בלעדית. הרעיון הוא להושיב תלמידים לשיחה עם שמות גדולים מעולם הקולנוע, גדולים מספיק כדי שלפחות חלקם יקרוץ לקהל הרחב שמוזמן אף הוא. על הדרך מורכבת דרך האורחות גם רשימת הפיצ׳רים של הפסטיבל המתמחה בקולנוע קצר, וגם זו דרך לגיטימית למשוך עוד סוגי צופות. אנחנו בסריטה אוהבים קולנוע קצר, כותבים עליו ועוד נכתוב גם על הפסטיבל מהזווית הזו, אבל רגע לפני פתיחתו הרשמית זו ההזדמנות להדגיש דווקא את הסרטים באורך מלא ואת היוצרות שיגיעו יחד איתם.

שבעה אורחי כבוד יהיו בפסטיבל השנה, לא כולם מוכרים באותה המידה מן הסתם. כן מעניין להכיר את כולן בעיניי אבל דרגות הפירוט שברחתי יהיו שונות. סיבה נוספת היא שני שמות שמגיעים עם סרטים חדשים עד חדשים מאוד, שיוקרנו כאמור בבכורה מקומית. אלו הם כריסטיאן פצולד הגרמני, שסרטו ״שמיים אדומים״ (Afire) זיכה אותו בדב הכסף של פסטיבל ברלין השנה; והבמאית האוסטרית ג׳סיקה האוזנר, שלפני חודש בלבד הציגה את סרטה ״מועדון אפס״ (Club Zero) בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן. חשבתי שיהיה נכון לכתוב קצת יותר על שני הסרטים האלה, בהם צפיתי מבעוד מועד, יחד עם הוספת ההקשר הפסטיבלי. יתר האורחים יקבלו טיפול מקוצר יותר, בין היתר משום שעל סרטיהם שיוצגו כבר כתבנו בתקופות אחרות ולכן אסתפק בלינקים.

האורחות והאורחים

״בלונדינית״. יוקרן על מסך גדול, לא בנטפליקס, ובהמשך תוכלו לכעוס על היוצר באופן אישי

אנדרו דומיניק – הקולנוען האוסטרלי (יליד ניו-זילנד אבל רק טכנית) הוא כנראה השם הבכיר ביותר שמגיע ארצה לפסטיבל. מעבר לכיתת האמן בהנחיית איש ״אוף סקרין״ דולב אמתי, שם תוכלו לשמוע סחבק של בראד פיט וניק קייב מטנף על הוליווד, שווה לציין הקרנה ראשונה בישראל של פרויקט הנטפליקס של דומיניק: ״בלונדינית״. נו, הסרט ההוא שכולם שנאו בשנה שעברה חוץ מאור וממני. מלבדו יוקרן גם הסרט שהטיס אותו להוליווד, ״ההתנקשות בג'סי ג'יימס״, בעותק פילם. זה קריטי משום שמדובר בצילום המרהיב ביותר בקולנוע של 2007, ואני מודע לגמרי לתחרות. יוקרן גם הדוקומנטרי שלו על ניק קייב, ״עוד פעם אחת עם רגש״. לא יוקרנו אבל כדאי להשלים אם תאהבו את מה שתראו: סרט הביכורים שלו ״צ׳ופר״ ושיתוף פעולה נוסף שלו עם פיט, ״הורג אותם ברכות״.

אניישקה שמוצ'ינסקה – או ״אגניישקה״ כפי שקוראים לה בתוכניה, אפשר יהיה לשאול אותה מה היא מעדיפה בכיתת האמנית שתנחה הבמאית עילית זקצר (״סופת חול״). שמוצ'ינסקה מגיעה מפולין, מדינה עם מסורת מאוד מסוימת של קולנוע, והיא אף בוגרת ביה״ס קישלובסקי לקולנוע, אבל היא במאית ז׳אנר די מובהקת. יעידו על כך שני הסרטים שלה שיוקרנו בפסטיבל: ״פיתיון״ (Lure) שקנה לה את שמה באמצע העשור הקודם, בזכות פנטזיה מוזיקלית על בנות ים מאיימות, ומעשיית האימים והמסתורין שלה מן השנה החולפת, ״התאומות האילמות״. לא זכור לי שהוא הוקרן בישראל, בעוד בפסטיבל קאן ואחר-כך בארה״ב היה די מדובר, אז נחשיב גם אותו כבכורה ישראלית.

דייגו גרסיה – השם שלו אולי פחות מוכר, אבל רשימת היוצרים שצילם עבורם המקסיקני המוכשר כנראה תעצור את נשימתכם. בקריירה די קצרה עדיין, בין היתר הוא כבר הספיק לעבוד עם: אפיצ'טפונג ויראסתקול, קרלוס רייגדס, יורגוס לנתימוס, סרגיי לוזניצה, מייקל מאן, ניקולס וינדינג רפן ופול דאנו. סרטיהם של הראשון והאחרון ברשימה יוקרנו בפסטיבל, כלומר ״בית קברות מפואר״ ו״תמונה משפחתית״. יוקרן גם סרט טרי יותר שצילם, ״Causeway״ של לילה נויגבוואר, הפקה של אפל+ שגם במקרה שלה לא אתפלא אם זו הקרנה ראשונה בישראל. או לפחות הזדמנות נדירה למדי לראות את הסרט המקסים על המסך הגדול. את כיתת האומן תנחה הצלמת העסוקה עמית חכמוב (״להציל את חיות הבר״, ״אחרייך״).

ג'ייקוב סחר שולזינגר – אחרי הצלם מגיע עורך, ומכיוון שהוא מדנמרק אני מנחש שמבטאים את שמו יעקוּב סכּר שוּלסינגר. ניאלץ לשאול גם אותו, אולי במהלך כיתת האמן בהנחיית התסריטאית והעורכת שרי עזוז (״אור״). שולסינגר זינק יחד עם רובן אוסטלונד, עבורו הוא עורך את הסרטים מאז ״משחק״, והפסטיבל יאפשר לראות שוב על המסך הגדול את ״כוח עליון״ המופתי. הוא גם ערך עבור לארס פון טרייר את הפרויקטים האחרונים שלו (״נימפומנית״, ״הבית שג׳ק בנה״) ועבד מחוץ למולדתו. למשל עבור אמט אסקלנטה בסרטו ״הפרא״, או אנדראה ארנולד וסרטה התיעודי המצוין ״פרה״, שיוקרן אף הוא בפסטיבל. אישית, הייתי שואל אותו על הפרויקט החדש של חוליו טורס המטורלל, שנקרא ״Problemista״ וצפוי לצאת בהמשך השנה.

לארי קסנוף – אל דאגה, יש גם אמריקאי וגם מפיק ברשימת האורחים השנה. ולא סתם מפיק, לורנס קסנוף, אחוק של הפסטיבל אז שיהיה לארי, דמות מאוד משמעותית עבור צופי הקולנוע בשנות התשעים. מצד אחד, ״מורטל קומבט״. מן העבר השני, ״שקרים אמיתיים״. שני אלו יוקרנו, כלומר מורטל קומבט המקורי וסרטו האחרון של ג׳יימס קמרון לפני ששיגעון הגדלות כילה אותו. הקרנה בפילם 35 מ״מ יש לציין. הייתי שואל את קסנוף דווקא על הסרטים של קתרין ביגאלו בהפקתו ובהפקת קמרון, ״ימים משונים״ ו״פלדה כחולה״, שאני יכול רק לשער שאין עותקים שלהם להקרנה אחרת היו מככבים אף הם. יכול בכלל להיות שהמפיק ההוליוודי ירצה לדבר דווקא על מיינדפולנס, הוא אף ביים סרט בנושא, אבל סמכו על המנחה של כיתת האמן עדו אהרוני.

״מועדון אפס״ והקולנוע של ג׳סיקה האוזנר

השיחוק של הפסטיבל מבחינת תזמון הוא בואה של ג׳סיקה האוזנר, אולי השם הכי מעניין בקולנוע האוסטרי הצעיר-יחסית (שלא ייעלבו האנקה או זיידל). לכיתת האמן שתעביר, בהנחיית חוקרת הקולנוע ויקירת סריטה יערה עוזרי, בחרו לקרוא ״הקולנוע המסתורי של ג'סיקה האוזנר״, שזה כמעט רפרנס ל״המסתורין של קספר האוזר״. בכל מקרה, לא נותר אלא להסכים עם התיאור. יש משהו אניגמטי וצופן סודות בכל סרטיה, למשל אלו שיוקרנו בפסטיבל: ״הוטל״ המוקדם יחסית (2004), שהוא סוג של סרט אימה, ו״ג׳ו הקטן״ המאוחר יותר (2019) שמפלרטט עם מדע-בדיוני. בין לבין היא יצרה עוד כמה וכמה סרטים שחלקם הוקרן בישראל במסגרות פסטיבליות, למשל ״לורד״ ו״אהבה מטורפת״, אבל ממש השנה הציגה כאמור לעיל בתחרות של פסטיבל קאן. על סרטה דובר האנגלית ״Club Zero״, שאני לא בטוח אם שמו תורגם ואולי תמצאו אותו בתוכניה בתור ״קלאב זירו״, נמנעתי מלכתוב בדיווחי קאן שלי. הרגשתי שאני צריך לתת לו זמן להתעכל ואבהיר מיד למה הכוונה, בתוספת אזהרת טריגר על נושא האכילה.

המועדון מן הכותרת הוא שמו של שיעור בבית ספר יוקרתי, אותו מעבירה המורה החדשה, מיס נובאק (מיה ואסיקובסקה, בתפקיד הכי מבעית שלה אי פעם). השיעור אמור לעודד את בני ובנות העשירים שפוקדים את המוסד הלימודי לאכול באופן מודע, מה שזה לא אומר. אל הכיתה של מיס נובאק מגיעים תלמידות ותלמידים משלל סיבות, הנמנות בסצינה משעשעת ומטרידה כאחד – תיאור שמתאים לרוב מה שקורה בסרט. חלקם כבר פיתחו הפרעות אכילה, שרק מחמירות עם כל שיעור, בו מחזקת המורה את הקשר של התלמידים לא רק אל גופם המצוי בצמיחה אלא בעיקר אליה עצמה. הכל במסווה של שיעורי תזונה, שהולכים ומקצינים מבחינת התכנים מבלי למחוק את החיוך הפדגוגי המנומס. חלק מן ההורים מודאגים, אבל בחברה שכולה העמדת פנים זה לא ״מגניב״ להיות מודאג וההתרפסות בפני הדור הצעיר תעמוד למבחן.

כדי לתאר את הטון של הסרט, אגרר להשוואה שעלתה במוחי בקאן בגלל נסיבות צפייה, ואומר שזו גרסת הסיוט של סרטי ווס אנדרסון. פלטת הצבעים המדויקת מייצרת הקשרים מבריקים בין מחלקת העיצוב האמנותי והתלבושות, מה שמגובה בעבודת צילום מוקפדת אך מפתיעה, שאפשר להעביר כיתת אמן רק עליה. היו כמה תנועות מצלמה, בעיקר זומים, שגרמו לי לצחוק או לקפוא במקום. ההומור הוא עניין נוסף, שחור כמו זפת המרוחה על דפנות הנשמה של כל הדמויות, המשוחקות להפליא בפנים חתומות או חיוכים מזויפים. מלבד ואסיקובסקה אציין לטובה גם את סידסה באבט קנודסן כמנהלת בית הספר, ואת הקאסט הצעיר שלא הכרתי. לבסוף, יש כאן עיסוק בנושאים כמו מוזרות חברתית לעומת הליכה בתלם, מקום המשפחה בחיים של בני ובנות נוער לעומת הסביבה והאנשים עימם הם באמת מבלים את רוב היום. נושאים שהקולנוע של אנדרסון קצת פלגמטי מדי בשביל לחקור באמת, והאוזנר עושה זאת היטב.

השוואה (לא) הוגנת נוספת תהיה לבן-ארצה של הבמאית, אולריך זיידל, שטרילוגיית ״גן עדן״ שלו רלוונטית כאן. לא רק ״תקווה״, על מחנה נוער אליו נשלחים ילדים כדי להרזות, אלא גם ״אמונה״ על כוח המשיכה הסגפני של הדת. ההשוואה הזו היא על דרך השלילה – האוזנר לא נופלת לדידקטיות ובטח שלא ליובש הקולנועי של זיידל, והמניפולציות שלה אכזריות פחות ומערבות רגשית הרבה יותר. כלומר, אולי עד המערכה האחרונה שאיכזבה אותי באופן אישי מבחינת הכיוון שהסרט תופס. בכל זאת נותרתי מרותק למתרחש, הרבה בזכות החידתיות האופפת את הקולנוע ההאוזנרי והשליטה המוחלטת שלה במדיום. אפילו שם הסרט, בעיקר המילה אפס בשם המועדון, עשויה להפתיע (רמז: לא מדובר במידה של בגד). מדובר בסרט מעורר מחשבה ודיון, מה שאני מאמין ומקווה שיתרחש בפסטיבל. אילו הייתי בקהל, הייתי מנסה לשאול על ליהוק השחקנים צעירים והעבודה על הדמויות יחד איתם. ואולי גם איך צולמה אחת מסצינות ההקאה המחליאות ביותר שאני זוכר בקולנוע מזה עידנים, אבל בעצם אני לא בטוח שאני רוצה לשמוע את התשובה.

״שמים אדומים״ והקולנוע של כריסטיאן פצולד

כריסטיאן פצולד נחשב לבכיר במאי גרמניה העכשוויים, וקשה להתווכח עם הרזומה שלו בכ-20 השנים האחרונות, כלומר מאז סיים את לימודיו באקדמיית ברלין. בפסטיבל תוכלו לראות את סרט הביכורים שלו, ״המצב שלי״, וכן את מה שנחשב לסרטו הטוב ביותר, ״פניקס״. או לפחות זה הממצה היטב את סגנונו – נבירה בשכבות העבר של ההיסטוריה הגרמנית והאופן בו היא מהדהדת בהווה, דרך עיסוק בנפשן של דמויות כתובות היטב. לרוב אפשר למצוא בסרטיו רובד אינטלקטואלי עטוף בסגנון הוליוודי קלאסי, אבל הלב בעיניי הן תמיד הדמויות. יוכיחו זאת סרטים שממש נקראים על שם הגיבורות, ״ילה״ ו״ברברה״, אבל גם שיתופי הפעולה עם השחקנית הגרמנייה פולה בר – ״טרנזיט״ ו״אונדינה״. סרטו הנוכחי, מודל 2023 כאמור לעיל, משלים את טרילוגיית פולה בר של הבמאי, אם כי הפעם היא דמות משנה שכניסתה לעלילה משנה את הדינמיקה.

מילה על הכותרת ״שמיים אדומים״, לכאורה בעיה כשיש גם סדרה ישראלית כזו בטלוויזיה בימים אלו, וגם סדרה ספרדית ידועה של נטפליקס בשם זה. באנגלית הסרט קרוי ״Afire״, כלומר ״בוער״, אבל אי אפשר לבוא בטענות לתרגום ישיר של השם הגרמני (Roter Himmel). השמיים האדומים הם איום ערטילאי בתחילת הסרט, דיווחי רדיו על שריפות יער מרוחקות ממקום התרחשות העלילה. מדובר בעיירת נופש בשם ארנשופ, לחופי הים הבלטי, ויותר ספציפי בית קיט אליו מגיעים צמד חברים, לאון (תומאס שוברט) ופליקס (לנגסטון אויבל). האחד הוא סופר המצוי עמוק במשבר כתיבת ספרו השני, האחר עובד על ההגשה לבית ספר לאמנות ומחפש מושא צילום. לאון ממש לא הגיע כדי להנות ונלחץ מכל דבר, בעוד פליקס מתעניין יותר בחוף הים מאשר בכל דבר אחר.

הכל משתנה עם הכנסת שתי דמויות נוספות למשוואה: השכנה ההורסת נדיה (פולה בר) והמציל החתיך דויד (אינו טרבס). לא רק מערך הכוחות עובר תמורות כאשר הזוג הופך לרביעייה, אלא גם מוקדי העניין של כל אחד ואחת מהם. ברקע, שני איומים מתממשים ובאים: העורך הספרותי של לאון אמור לשוב אליו עם הערות על טיוטת הספר, ואותן שריפות מרוחקות מתחילות פתאום להתקרב אל אתר הנופש ולכן עלולות לאיים גם על הבית בו שוהות הדמויות. אם כי חשוב לציין שזו דרמת יחסים ולא בדיוק סרט אסונות, אלא אם מחשיבים את אסונות הלב.

אם תסלחו לי בפעם השנייה בפוסט על השדה הסמנטי, הסרט הזה הוא מה שקרוי slow burn – ההתרחשויות מכלות לאיטן את המסך ואת נשמתם של הגיבורים, האקספוזיציה נמסרת לקהל לכל אורך הסרט ולא רק בהתחלה, והדרמה נבנית בקצב הדרגתי עד רצף של שיאים. גם כאשר נדמה שלא קורה הרבה, מתחת לפני השטח משהו מבעבע. זה לא סרט איטי בקטע אמנותי מתסכל, והדרמה מתבססת על דיאלוגים יותר מאשר על מבטים מצועפים. העיקר היא כאמור האינטראקציה בין הדמויות, שמולידה לא מעט רגעים קומיים, לא בדיוק הדבר הכי צפוי מסרט גרמני. בהקרנה בה נכחתי זה קצת הוציא את הקהל משיווי משקל, אבל מי שהעזו לצחוק על ועם הדמויות כנראה נהנו יותר.

כיאה לסרט על ספרות בפרט ויצירה בכלל, מעלתו העיקרית של הסרט היא הכתיבה. לאחרונה, סרטים על סופרים רחוקים מלהיות חומרים ספרותיים בעצמם, אבל פצולד כותב נהדר בכל רמות התסריט. זה גם סרט שהוא שיעור עבור תלמידי ותלמידות קולנוע בכל-כך הרבה תחומים: מעיצוב דמויות ועד מהלכי עלילה. אני כן חייב להודות שלאון היה הרבה יותר מדי בלתי נסבל, ובתור סופר הוא עיוור לסביבתו ומרוכז בעצמו באופן כמעט לא אמין, בעוד נדיה מושלמת מדי, בין אם שהיא פנטזיה מסתורית כשפוגשים אותה ועוד יותר כאשר לומדים להכיר אותה. אולם, יש לכך צידוקים עלילתיים מבחינת מי שמספר את הסיפור ולאיזו מטרה הוא מספר אותו. אני מקווה שכל זה יעלה בשיחה עם היוצר, בין אם אחרי הקרנת הסרט על ידי המנחה, מבקר וחוקר הקולנוע ד״ר שמוליק דובדבני, או אפילו לפני כן בכיתת אמן בהנחיית הבמאי תום שובל (״הסירו דאגה מלבכם״). אירועים שלא כדאי להחמיץ בפסטיבל עמוס בסיבות להגיע אליו.