פסטיבל דוקאביב 2023: ״לאן נעלמה שר הייט?״, ״בזמן שצפינו״, ״פיאנופורטה״

פסטיבל דוקאביב נפתח אמש בצל עוד מבצע צבאי, הסלמת הסכסוך או כל דרך אחרת בה תבחרו לתאר את המצב הבטחוני בישראל השבוע. זה לא הוגן מצידי לעשות זאת, כי אני לא נמצא בארץ כרגע, לכן אשאיר זאת לכל השאר ורק אחזק איפה שצריך. קיווינו לפתיחה חגיגית יותר, אבל נעבוד עם מה שיש, ונחזיק אצבעות לסיום הסבב הנוכחי. במקור הפוסט הזה נועד להיות תחילת הדיווחים שלנו, מרווח נשימה לעמיתיי שכבר חגים באולמות הסינמטק כדי לאסוף סרטים לדיווחים משלהם, אחרי פוסט המלצות משותף ומוקדם. אני היחיד שלא השתתף בו ואת הסרטים שהייתי ממליץ עליהם מראש תקבלו בעצם כעת בצורת דיווח מרחוק. אינני יכול להעיד על האווירה במתחמי ההקרנה אתמול, אבל מדגימה זעירה שערכתי נשמע שאווירת פסטיבל תוכל להתרקם והודעה על ביטולו אינה על הפרק כרגע, עד להודעה חדשה. מבחינתי ומבחינת סריטה זה אומר עסקים כרגיל, עד אשר יוכרז אחרת.

ראשית, אני שב וממליץ על ״דמויות״ (Subject), סרט שראיתי בפסטיבל טרייבקה לפני כשנה והרבה לפני שהיה לו שם עברי. זה מעשה כמעט חתרני להקרין סרט כזה, השואל שאלות אתיות על מהות העשייה הדוקומנטרית והחובה המוסרית של היוצרים כלפי מושאי התיעוד שלו. תוכלו להתרשם בעצמכם ובעצמכן בימים שני (15.5) וחמישי (18.5). שקלתי להרחיב בכתיבה גם על סרט נוסף, ״משבר זהות ללילה אחד בלבד״ (Personality Crisis: One Night Only). אבל דוקומנטרי מוזיקלי של מרטין סקורסזה, על סולן הניו-יורק דולז דייוויד ג'והנסן, לא באמת זקוק לעוד יחסי ציבור. תוכלו לצפות בפצצת האנרגיה הקולנועית הזו הערב (12.5) או ברביעי (17.5), והתמונה בראש הפוסט לקוחה מתוך הסרט. שלושה סרטים שדווקא זקוקים, לפי דעתי, להבלטה ומירקור מיוחד תוכלו למצוא ממש כאן בהמשך הפוסט, שבעצם יפתח את דיווחי דוקאביב שלנו. הדיווח הראשון ולא האחרון, אני מקווה ומאמין.

לאן נעלמה שר הייט?
The Disappearance of Shere Hite

למהירי או מהירות החלטה, הערב (12.5) בשעה 17:00 יוקרן הסרט הזה בסינמטק 4, אבל יש לו גם שתי הקרנות נוספות כמו ליתר הסרטים בפוסט, אותן אציין בסוף כל סקירה מקוצרת על כל סרט. בדמיוני, הסרט הזה על שר הייט נהפך לאחד מלהיטי הפסטיבל וסרט שדוקאביב עוד יחזרו אליו לאורך השנה, אבל לא בהכרח מן הסיבות הברורות מאליהן. כלומר, אני מבין את המשיכה הטבעית לסמן סרטים שנשמעים פרובוקטיביים במעבר על התוכניה, והדוגמה הנוכחית מתאימה פעמיים. קודם כל, הכותרת מרמזת לסרט-תעלומה. שנית, שר הייט הייתה חוקרת מיניות פורצת דרך שגם דיגמנה לא מעט בצעירותה, כולל בעירום, מה שעלול לצבוע את הסרט בגוון מסוים טרום הצפייה בו. בפועל, סרטה של ניקול ניונם (״קריפ קאמפ״), הוא חיה שונה לגמרי מרוב הדעות הקדומות שתביאו איתכם או איתכן. ואני אומר זאת לגמרי לחיוב, כי מדובר במסע מפרק מגננות ומרכך עמדות שאורך כשעתיים.

זה בסדר גמור אם לא שמעתם או שמעתן את שמה של שר הייט לפני היתקלות בסרט הזה. למעשה, זה פירוש ה״היעלמות״ מן הכותרת. הכוונה להיעלמות מן השיח האקדמי או הציבורי, בעיקר סביב נושאים כמו מיניות נשית, הקשר בין עונג ורגש, וגם עולמם הפנימי המודחק של גברים. הפליאה מן ההיעלמות נובעת מן הפופולריות, שלא לומר תהילה שהפכה לכל מיני רגשות ציבוריים אחרים, להן זכתה הייט בזכות ספריה רבי המכר. המפורסם שבהם היה דו״ח הייט, בתחילה על מיניות נשית ובהמשך על הנושאים הנ״ל, ספר מחקר שבעצם מורכב מהמוני שאלונים אנונימיים שחילקה לנשות ארה״ב בשנות ה-70 ואז חקרה את הממצאים. אין כאן משהו אירוטי במהותי, אלא מדעי וקליני, כפי שהייט טוענת בעצמה. אבל בגלל היותה אישה אקדמאית בתקופה סקסיסטית לכל הדעות, היו מי שניסו להקטין אותה ולזלזל במחקר שלה. אפשר אפילו לחוות זאת בקטעי הארכיון הרבים, בהם מראיינים מסוימים או אורחים בפאנלים אפילו לא טרחו ללמוד את שמה או לבטא אותו כראוי.

מצילומי הארכיון הרבים המרכיבים שעתיים דחוסות וקצביות במיוחד, עולה תמונתה של שר הייט כאישה מהפנטת. היא נראית שונה בכל תמונה ולא רק בגלל סגנונות לבוש ותסרוקות, פשוט תלוי זווית צילום. היא אפילו משנה את גוון הקול שלה, כאילו מסוגלת להיות אדם אחר בכל פעם שהיא צריכה ובהתאם לסיטואציה. לא הצלחתי להחליט איזו שחקנית הייתה יכולה לגלם אותה בגרסה עלילתית, אולי פטרישיה קלרקסון בשנים המאוחרות וג׳סיקה צ׳סטיין בשיא תהילתה, אבל ייתכן והיא פשוט הייתה דמות חד-פעמית שאין לשחזר בקסמי הוליווד. הבמאית יודעת זאת וכאילו מנסה לעמוד בקצב של מושא הסרט שלה, בעיקר מבחינת אינטליגנציה כללית והטבעיות בה היא משוחחת על מיניות בכלל וזו של נשים בפרט.

ניונם היא קולנוענית פקחית והבחירות הסגנוניות שלה מסייעות לסרט לעמוד שכם אל שכם עם הייט. לדוגמה, הסרט נפתח במעין ״אינספשן״ של צילומי ארכיון מראיון פרובוקטיבי של הייט. הרפלקציה של המראיינת שנייה לרפלקציה של הצופה, שיודעת מה נשתנה ומה נותר בעינו מאז השנים הנידונות לאורך הסרט. יש משהו שובר לב במסקנה המיידית הזו של הסרט, שגם מנוסחת באופן מילולי יותר בהמשך, לפיה דורות של פמיניסטיות כנראה איבדו מורת דרך שניתן היה להתייחס אליה כנקודת פתיחה, במקום להגיע למסקנות דומות לשלה בהיעדר הידע שהיא צברה אך לא הועבר הלאה, מכל מיני סיבות. זה נשמע קצת עמוס ומעמיס, ולאורך שעתיים שלא נחות לרגע זו בהחלט הייתה גם החוויה שלי. הייתי שמח אולי לעצור לרגע בין סנסנציה לסנסציה, להפנים שאיזה חבוב שמדבר עכשיו עזב את אשתו וביתו בשביל הייט, למשל, ולהרהר בהשלכות רגע כזה על הדמות שדיוקנה מצטייר לאורך הצפייה. אבל נדמה שמה שחשוב ליוצרת היה לא להפסיק לגרות את איבר המין החשוב בגוף האדם – המוח.

הקרנות נוספות:
יום ד' 17.05 | 18:30 | סינמטק 4
יום ה' 18.05 | 10:30 | סינמטק 3

בזמן שצפינו
While We Watched

מסקרן אותי לשמוע ממי שצפו בסרט הזה אתמול (11.5) אחר-הצהריים, האם הדבר הראשון שרצו לעשות הוא לשאול המון שאלות. בהקרנה החוזרת בעוד שבוע, אפשר יהיה לעשות זאת משום שהיא תתקיים בנוכחות היוצרים. לכן אני לא מרגיש באיחור אלא דווקא כאילו מקדים, וכמעט מצטער שלא צפיתי בסרט בליווי סשן גדוש בשאלות ותשובות. הסיבה לכך בעצם כפולה: תהיתי מה בדיוק עלה בגורלו של המתועד, שכן התיעוד מגיע בעצם רק עד סוף העשור הקודם. בנוסף, הבחירה האמנותית המכריעה של הבמאי, וינאי שוקלה, היא להשליך את הצופה עמוק למים של ההתרחשות ולתת לו או לה להבין לבד מה קורה ומי הם השחקנים המרכזיים. זה יכול לבלבל או דווקא לשמור על ריכוז וחושים מחודדים, כפי שאני חושב שקרה לי במהלך צפייה בה לא הפסקתי להשוות את הנעשה על המסך למה שאני מכיר מהתקשורת הישראלית או האמריקאית.

הסרט מתמקד בעיתונאי ומגיש חדשות בשם ראווש קומאר, המנחה תוכנית יומית ברשת בשם NDTV בטלוויזיה ההודית. מהר מאוד מתבהרת התמונה לגבי קיטלוגו לא רק בצד השמאלי/המתון/הליברלי במפה הפוליטית, אלא גם כמתנגד משטר. בזמן שכל מיני טאקר-קרלסונים הודים צועקים במשדרים שלהם במה שנראה כמו אולפן פוקס ניוז על סטרואידים, קומאר מדבר בנחת ופונה אל הבינה של הקהל שלו בעודו שוטח טיעונים פשוטים. הוא מדבר הרבה על סובלנות ולא ממש מטיף מסרים, לפחות בהתחלה, אבל העמדות הסלחניות שלו כלפי מה שנתפס כטרור פקיסטני נגד אומת ההינדו מתייגות אותו כ״בוגד״ או ״אנטי-לאומני״. פוליטיקאים מן הימין, כולל ראש הממשלה מודי, לא רק שאינם מגנים זאת – נדמה שהם מעודדים, אולי אפילו מפעילים ונעזרים בכל אותם צעקנים כשופרות, אם לקרוא בין השורות. וסליחה שאני לא משווה לערוצים או אנשים מסוימים בטלוויזיה הישראלית, התנקתי מזמן מכל הברדק המיותר הזה ואני גם לא אוהב תביעות דיבה.

מה שהדהים אותי בסרט הוא הדמיון לכל המהלכים והתהליכים שזהיתי היטב ממדינות שאני מכיר, עד כדי כך שידעתי מה הכיוון הכללי של הנראטיב ואני בטוח שכך יקרה גם לכן ולכם. קשה לספיילר סרט כזה ומבעית לחזות במדינה כמו הודו, שתמיד נראתה לי גדולה וסבוכה, הולכת באותו קו כמו מדינות דמוקרטיות אחרות בהן גואה הלאומנות. כיוון שהנראטיב מתרכז, בחוכמה יש לציין, בנושא אחד (לאומנות גואה – בעד ונגד) ובאיש אחד, קל לא לעקוב אחרי הסיפור גם בלי פרטי רקע. חדר החדשות מהווה מקור טבעי ליצירת מתח, והבמאי משתמש בו היטב, כאשר אפילו חייו הפרטיים של מושא התיעוד מתמלאים בחרדה בכל פעם שהטלפון שלו מצלצל.

המחיר האישי שמשלם קומאר, שמוטרד ללא הרף בידי שטופי מוח עימם הוא מנסה לשוחח ללא הצלחה, היה עבורי קשה לצפייה. ממש כמו לראות ולשמוע עיתונאי המסרב לוותר על האתיקה שלו ולהיות בובת מסרים צעקנית כפי שעשו חלק מעמיתיו, כך נדמה מן הסרט. אולם, קומאר אינו מוצג כקדוש והסרט מקפיד להראותו גם ברגעי שבר כאשר הוא מתפרץ על עובד שעשה טעות, וגם כאשר הוא מצטנע או מודה שהוא לא עושה שום דבר מיוחד מלבד להמשיך ללכת בדרכו. זהו חדר חדשות שבו כל עוגה מובילה לעצב (כי עוד מישהו עוזב) וסרט שמתנהל כמו טרגדיה באופן כללי. אז למה בכל זאת לראותו? לא בגלל הקלישאה על צרת רבים וחצי נחמה, אלא דווקא כשעון מעורר. הודו שמוצגת בסרט מקדימה מעט את ישראל ברמת הקיצוניות בעיניי, אז אולי עבור אחת מהן זה לא מאוחר להתייחס בכבוד גם למי שאינו מסכים איתך. בטח לא על נושאים כמו פוליטיקה, אולי הסיבה המטופשת ביותר שקיימת בעיניי לריבים והטרדות.

הקרנה נוספת:
יום ה' 18.05 | 18:30 | סינמטק 4 | בנוכחות היוצר

פיאנופורטה
Pianoforte

הסרט הזה מוקרן הבוקר (12.5) בסינמטק, אולי אפילו בשעה שתקראו את הפוסט, אבל רציתי לכוון לשתי ההקרנות הבאות שלו בשבוע הבא. זאת משום שהן יתקיימו בנוכחות היוצרים, והבמאי מעניין בעיניי. יאקוב פיאנטק הפולני ביים לפני כשנתיים את ״פריים טיים״, סרט עלילתי שנהנתי ממנו למדי בפסטיבל סאנדנס וזמין בנטפליקס, המתרחש מאחורי הקלעים של תחנת שידור טלוויזיה אליה פורץ צעיר חמוש ואובדני. סרטו התיעודי הזה מצא מקום בפסטיבל סאנדנס של 2023, ומתמקד באופן אחר בנושא של אחורי הקלעים שכנראה מאוד קוסם לקולנוען.

הקלעים שייכים הפעם לתחרות הפסנתר על שם שופן, מסורת ורשאית בת כמעט מאה שנים בה משתתפים מיטב אמני הפסנתר הצעירים והצעירות מכל העולם. אחת המשתתפות מתארת את האירוע כאולימפיאדה של הקלידים, אני מציע את האלגוריה של ריאליטי כישרונות רק שכולם בו מוכשרים והילת האלגנטיות של כלי הנגינה אופפת את התחרות. לא מעט כישרונות התגלו בה לאורך השנים, כך מוסבר בפתיחה, וכפי שמבהירה זאת משתתפת אחרת, המטרה היא לא להתגלות (רוב הנגנים כבר מובילים קונצרטים ברחבי תבל) אלא לרכוש לעצמך שם שיבטיח קריירה יציבה.

סרטים מאין אלה תמיד מרתקים אותי משום שהיוצרים לא יכולים לעקוב אחרי כל המשתתפים, אפילו אם ליוצר עצמו קוראים יעקוב. במקרה זה, את התחרות מתחילים 87 פסנתרניות ופסנתרנים, חלקם עדיין בתיכון דרך אגב, והבמאי וצוותו בחרו מראש שישה. או כך זה נראה, אין לי דרך לדעת מי ירד בעריכה, אבל אני בטוח שלא היו לרשות ההפקה עשרות מצלמות ומקליטי סאונד. עם כל הכבוד להפקה בה שותפה HBO MAX. כל המתחרים הללו מנגנים במשך כמה ימים רצופים בפני צוות שיפוט, ותהליך האלימינציה מתרחש על פני כמעט חודש שנשמע לי מורט עצבים עבור אלו שממשיכים להתקדם בשלבים. האם שיחק ליוצרים המזל עם כמות המתועדים שעלו שלב ועוד שלב? או שידעו מראש במי להתמקד? כמו עם ״מדינת הבנים״, אם להיזכר בסרט תיעודי מצטיין בסגנון זה, כנראה שהתשובה היא איפשהו באמצע.

הסרט מורכב בעיקר מרגעים קטנים של לפני ואחרי הופעה, כך שאמנם יש בו המון מוזיקה קלאסית אבל לא בערך קרשנדו אחר קרשנדו. הבמאי מתעניין יותר ברגשות הגואים בתוך המתועדים שלו, רובם נכנסים אל הלב לאורך כשעה וחצי של צפייה מערבת רגשית. יש לא מעט הומור, כפי שמבטיח התקציר באתר דוקאביב, אבל בעיקר מתח ופריקתו. כתוצאה מסוג כזה של צפייה, לא יכולתי שלא לחשוב מחשבות בסגנון ״האם ההוא וההיא יהיו ביחד בסוף״ או לחילופין ״אין מצב שלא קורה פה משהו בין זה וזו״, ונדמה לי שהבימוי והעריכה מדגישות סיטואציות של זוגות וצמדים. כולל קונטרסט חד בין היחסים החמים שבין מורה אמהית ופסנתרן סיני ביישן, לעומת מערכת יחסים שאני מצאתי מתעללת בין מורה רוסיה חסרת רחמים לבין פסנתרנית בת-עשרה שהיא האדם האינטנסיבי ביותר שראיתי מנגן בפסנתר. את החיוכים הרחבים מספקים האיטלקים ואת כל המוזיקליות הקלאסית מרווח היוצר ברגעי שקט או בחירות מוזיקליות מגוונות. אין המון מהן אז אם פסנתר אינו ערב לאוזן שלכם ושלכן, אולי זה לא הסרט שתרצו לראות. לעומת זאת, אוהבי ואוהבות מוזיקה קלאסית ודאי יתענגו כפליים.

הקרנות נוספות:
יום ה' 18.05 | 16:00 | סינמטק 3 | בנוכחות היוצר
יום ו' 19.05 | 12:15 | סינמטק 3 | בנוכחות היוצר