• אוסקר 2022/23: רשימת המועמדים המלאה
  • בחזרה אל
  • ״סנט-עומר״, סקירה וניתוח לסרטה של אליס דיופ
  • דפיקה בדלת
  • סרטים חדשים: ״רוחות אינישרין״ בקולנוע
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל סאנדנס 2023
  • דיווח ראשון מפסטיבל סאנדנס 2023 עם סיומו
  • ״הצגת הקולנוע האחרונה״, סקירה לסרט של פאן נאלין
  • ״הקשרים שלנו״ + ״מאסטרו״, סקירה כפולה
  • הסרטים הקודמים של רג׳אמולי: סאגת ״באהובאלי״
  • אוסקר 2022/23: הימורי מועמדים בכל הקטגוריות
  • בבילון
  • אוסקר 2022/23: על הסרטים התיעודיים הקצרים
  • ״נסיגה״, סקירת דיסני פלוס
  • אימת החודש - ינואר 2023: פותחים שנה עשירית
  • עיניה התכולות
  • ״מבצע פורצ׳ן: תרגיל מלחמה״ ו״המסע שלי עם האריס״
  • ״איגה״, סרט קודם של הבמאי ההודי ס״ס רג׳אמולי

סיכום 2022: ניצחונות והפסדים

20 בדצמבר 2022 מאת אורון שמיר

לכבוד הוא לי לפתוח את שלב סיכומי השנה האישיים של סריטה, אחרי פוסט קבוצתי ראשון אתמול המקבץ את התגליות המאוחרות של ארבעתנו, ויריית הפתיחה שהיא מהדורת סיכום אימת החודש. התוכנית היא גם לקנח בפוסטים קבוצתיים לגמרי או למחצה, שהם סרטי השנה וסיכום הסיכומים, אבל כמו תמיד אני סקרן לקרוא איך סוגרים את השנה אור, עופר ולירון, יותר מאשר שש לכתוב את הסיכום שלי. אני כן מקווה שגם הוא יהיה מהנה לקריאה, וזה גם המקום להזכיר שהוא לרוב נכתב ברוח שטות קלה ועם נטייה להומור או אפילו הטרלות, כי כל נושא הרפלקציה השנתית מביא עימו גם הרבה תחושות קשות. לפחות אצלי. בין אם אישיות סביב כל הסרטים שניסיתי לראות ולא הספקתי, או רציתי לאהוב וכשלתי, ובין אם קצת יותר כלליות על מצב הקולנוע שממשיך להיות האמנות הכי מוספדת ואז חוגג עוד סיבוב מסביב לשמש. הפעם אין שום מגפה עולמית כתירוץ ולכן גם החזרנו את רשימת סרטי השנה שלנו לכאלו שראינו בקולנוע לעומת אלו שנצפו בבית. שזה אומר יותר עשיריות, מה שכמובן לא הפריע לי להוסיף עוד שתיים לפחות כאן בהמשך.

אני מבין את הפסימיים שמצביעים על אוכלוסיות שלמות שכאילו לא חזרו אל אולמות הקולנוע אחרי השינוי הכפוי בחייהם, אבל מתעקש למהול באופטימיות בזכות דור חדש של סינפילים שיצא לי להיתקל בו, בישראל וגם בניו-יורק, העיר בה אני עדיין מבלה את רוב זמני. אולי יש משהו אוטופי מדי במגורים במקום שכל-כך אוהב קולנוע, מה שמסמא את עיניי. בהחלט זכיתי לבדיקת מציאות מוקדם יותר החודש, שכן אני מצוי בביקור מולדת משמח ומתיש, במהלכו הייתי צריך להקדיש שעה נסיעה ברכב פרטי (שאין ברשותי) כדי לראות סרט שהייתי חייב לכתוב עליו. לכן בכל זאת אני ממשיך ומתעקש על העירוב הזה, על הניצחונות וההפסדים, מה ששוב משמש לי ככותרת לסיכום השנה האישי בסריטה. גם כי ניצחון של האחד יכול להיחוות כהפסד עבור האחר, וגם כי אין דבר כזה שנה קולנועית בלי רגעי שיא (או שפל, אותם משום מה יותר קל לזכור).

לטובת מי שלא מכירים או מכירות את הפורמט הקבוע אך מתעדכן שלי, הרעיון הוא לסכם את השנה מזווית אישית אמנם אבל גם בחתך רחב ככל האפשר. כיוון שחובב קטגוריות אנוכי, חילקתי להמון חלקים את הניסיון המועד לכישלון שלי להקיף שנה קולנועית שלמה בכמה אלפי מילים. זה אמור גם להקל על הקריאה וגם לשעשע במידה והקטגוריה מאוד ספציפית (ואיכשהו מתאים לה יותר מסרט אחד). עוד כדי לא להכביד, הקפדתי על לינקים לסרטים שאני זה שכתב עליהם (חוץ מאשר בסגמנט המוקדש לדעות של אחרים שלא הסתדרתי איתם בשורה).

בתחום האישי-מקצועי, מלבד הטיפול בסריטה והזכות להמשיך לנהל ולערוך ולכתוב ולמחוק כאן, זכיתי להרבה מאוד אחריות ומקום בגלריה של ״הארץ״, שם אפשר למצוא את כתביי כחלק ממנוי בתשלום, ושמחתי להמשיך לסייע בבחירת הסרטים בפסטיבל הקולנוע של חיפה. זה אומר שראיתי מעל 200 סרטים גם השנה, אבל לא נעצתי את כולם בלטרבוקסד שלי בזמן אמת. החודש הכי משנה גורלות עבורי השנה לא היה ספטמבר כמו תמיד, אלא דווקא יולי. באמצע החודש הקיצי הגיעה הזמנה להשתתף במשאל הנודע של מגזין ״סייט אנד סאונד״ הבריטי, מה שהלחיץ אותי הרבה יותר מאשר ריגש בזמן אמת, כשאני מנסה לסקר מרחוק את פסטיבל הקולנוע של ירושלים. בסוף אותו חודש הלך לעולמו אורי קליין, מבקר הקולנוע של ״הארץ״, מותיר אחריו בור עמוק בעולם ביקורת הקולנוע בישראל וגם שינויים והתאמות בתוך מערכת גלריה שאני בורג קטן בתוכה. לא ידעתי עד כמה מותו ישפיע עליי ואני מתגעגע לכתיבתו ולשיחות האקראיות והנדירות מפז שהיה לי המזל לנהל עימו. כיוון שאין רע בלי טוב, בחרתי לערבב השנה את הניצחונות וההפסדים והחלטתי להתחיל כך את הסיכום.

אין רע בלי טוב

״אווטאר: דרכם של המים״ מגיע באיחור כדי להציל את כבודה של הוליווד

עשירייה שנייה/סרטים שכמעט ונכנסו לרשימת סרטי השנה שלי: ״רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית״ (כיף משובח), ״רדופה״ (מטריד ומסקרן), ״אווטאר: דרכם של המים״ (ספקטקל מפואר), ״תראו אותם רצים״ (מרובד וקליל), ״העיר האבודה״ (משעשע ורומנטי), ״משולש העצבות״ (מלא הברקות), ״אמבולנס״ (מפתיע ודינמי), ״משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק״ (מהנה ומופרע), ״עולה לראש״ (מצחיק מדי), ״איך נתת לזה לקרות״ (רענן ומכאן).

הפצה מאוחרת/סרטים מעולים מיבול 2021 מבחינתי: ״אמא קטנה״, ״תא מספר 6״, ״גלגל המזלות״, ״הנהגת של מר יוסוקה״, ״האדם הגרוע בעולם״, ״לברוח״, ״לאן את הולכת, אאידה״, ״ספנסר״, ״מאסר בית״, ״יד האלוהים״.

הצלה מאוחרת מאוד לכבודה האבוד של הוליווד: ״אווטאר: דרכם של המים״. מעולם לא פקפקתי בג׳יימס קמרון, להיפך. הצלחתו רק מחדדת את התחושה שהבלוקבאסטר המהנה הראשון תוצרת ארה״ב שראיתי השנה הגיע באמצע החודש האחרון שלה. עוד שנה אומללה בהוליווד.
הפרס ע״ש הקולנוע הקוריאני לסרטים שמזכירים להוליווד איך היא אמורה להיראות: די משוגע איך הבמאי רומן גבראס הצליח להרים את סצנות האקשן ב״אתנה״ עם תקציב של סרט צרפתי. בלתי נתפס איך סרט הודי, אפילו לא בוליוודי, מצליח להיות נוק-אאוט מוחלט בכל הז׳אנרים ההוליוודיים כולם, מאקשן מופרך ועד קומדיה רומנטית, ממלודרמה חברתית דרך ברומאנס מרטיט. שמישהו יארגן הרצאה של ס״ס רג׳אמולי בפני כל פקידי הוליווד, או אפילו סתם הקרנת חובה של ״RRR״ לבמאים פעילים.

קצת אוברייטד: ״משולש העצבות״, שהוא פחות טוב מ״הריבוע״ של אוסטלונד״, שלא הגיע לרמה של ״כוח עליון״ מאת אותו הבמאי, אז נשאלת השאלה איך גרף הפופולריות שלו דווקא הפוך.
לגמרי אנדרייטד: ״תראו אותם רצים״, שגם אני ראיתי בו שילוב בין שעשוע אינטלקטואלי לחובבי אגתה כריסטי אבל גם בידור קליל ופשוט שלא מצריך ידע מקדים. רק אחרי הצפייה הלכתי לקרוא רקע ומצאתי עוד ועוד קומות נסתרות.
גם וגם: ״דייויד בואי: Moonage Daydream״, סרט שאני מרגיש כי אני עדיין צופה בו ודעתי עליו מתחלפת בהתאם לדובר שמולי.

הפתעת השנה: ״אמבולנס״ של מייקל ביי היה אמור להגיע בהמשך ברשימת השנואים והגרועים שלי. הגעתי אליו באיחור ובלי שום חשק ומצאתי את סרטו הכי טוב של הבמאי מאז ״הפריצה לאלקטרז״. גם ״החתול של שרק 2: משאלה אחת ודי״ הוא סרט שאין לו שום זכות להיות מהנה ומוצלח כפי שהוא, ו״הטרף״ של דן טרכטנברג הפך אותי מאגנוסטי למאמין הן בבמאי הזה והן ברעיון של פריקוול מאוחר.
אכזבת השנה: ״שנות-אור״ לבית פיקסאר היה נשמע כמו רעיון רע, סחיטת הלימון שכבר נזרק לפח וחליבת הפרה הגמלאית שהיא מותג ״צעצוע של סיפור״. אבל בחרתי לסמוך על ״פיקסאר״ ולא על עצמי, לכן העלבון ממש צרב. בתאגיד דיסני הוסיפו חטא על פשע ושחררו בהמשך את ״עולם מוזר״, הגרסה הגנרית והלא-ממותגת של הסרט הזה בדיוק. בקטע תמוה במיוחד, היא עדיפה בעיניי.

במאי שכבר ויתרתי עליו והוכיח שטעיתי: סטיבן ספילברג. זה לא שסבלתי ב״גשר המרגלים״ או ״העיתון״, להיפך, ואת ״הרפתקאות טין טין״ אני באמת אוהב. אבל הייתה תחושה שספילברג כבר לא בשיאו אחרי יותר מדי ״העי״ג״ או ״שחקן מספר אחת״, ובואו לא נחזור אל הפול-גז בניוטרל שנקרא ״סיפור הפרברים״. אבל השנה הגיעו ״הפייבלמנים״ והזכירו שספילברג הוא לא במאי רק של סנטימנט או ספקטקל אלא יוצר חריף, רהוט ומבדר שקולנוע היא שפתו האמיתית.
במאי שאני אוהב וגרם לי סבל: לצפות בסרט המקושקש של ז׳אק אודיאר, ״פריז, הרובע ה-13״ זה מילא. הסכמתי מראש לשבת ולראיין אותו ואת התסריטאית ליאה מיסיוס, באמצע פסטיבל קאן ובמקום לראות סרטים שישכיחו ממני את הצפייה, ואחרי כמעט שנה ישבתי להקשיב ולתמלל ולערוך.

״תראו אותם רצים״ – הסרט החמודי של השנה או יותר מזה?

מצטער שהחמצתי: ״לונאנה יש יאק בכיתה״ הפך למדובר בזכות ריצה ארוכה בסינמטקים, ״אלביס״ הצליח להתחבב גם על הסולדים מבאז לורמן, ו״אמילי״ צובר לו עוד מעריצים תוך כדי כתיבת הפוסט. אבל הכי חבל לי שעדיין לא מצאתי את הזמן והחשק לראות את ״סמטת הסיוטים״ של גיירמו דל טורו. מה הסיכוי שלא אחבב את זה.
שמח שדילגתי: ״3000 שנים של כמיהה״ ו״חיים במנוסה״ היו התחמקויות משמחות שלי מסרטים של במאים שאני לא מסתדר איתם. הייתה גם סכנה אמיתית שאצטרך לראות את ״המיניונים עלייתו של גרו״ שהפך לתופעה, אך זו חלפה. אבל הכי חשוב – כל סרט מארוול שלא ראיתי השנה בוודאות האריך את חיי. בין אם ״תור: אהבה ורעם״ או ״הפנתר השחור: וואקנדה לנצח״.
מתחרט שראיתי: ״נוכל הטינדר״. אין מה לומר, נעקצתי.

טרנד השנה: בסיכומים של חבריי לבלוג תוכלו לקרוא עוד על מגמות ותימות שחזרו על עצמן, בזמן שבעיניי יש ז׳אנר שבולט מעל כולם ולכן הוא גם מככב בעיצוב שלנו – תעלומות רצח. בין אם איומות (״מוות על הנילוס״), מפתיעות (״תראו אותם רצים״) או מהנות (״רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית״), כמות הפעמים שישבתי השנה באולם קולנוע בניסיון לנחש מי הרוצח הייתה חריגה. והיא כפולה ומכופלת אם מוסיפים פנימה את עולמות הטלוויזיה, מ״אפטר פארטי״ דרך ״רק רציחות בבניין״ ועד ״הלוטוס הלבן״. מעניין מה זה אומר על החברה האנושית.
הטרנד המאוס: הייתי בוחר את הקודם, אבל אני מחבב תעלומות רצח. אפילו גרועות. יותר הפריע לי שפסטיבל סאנדנס נכבש בידי אימה חברתית (״מקרה חירום״, ״מאסטר״, ״אומנת״) כאילו שאין רק ג׳ורדן פיל אחד וזהו. באותה נשימה ואף חשוב יותר, אלא אם אתם מייקל ביי אז מספיק עם צילומי רחפן בסצנות אקשן. רחפנים גם ככה נמאסו, מאז הניסיון שלהם להקנות יוקרה לפרויקטים תיעודיים דלי תקציב, הבה נשאיר את השימוש בהם למקצוענים. חבל שהאחים רוסו לא קוראים עברית או סתם הרגישו צורך להתרחפן (אין כאן טעות) בסרטם ״האיש האפור״.

הבטחת הכזב לגועל: בין שלל האכזבות שהנחיל לי ״פשעי העתיד״, העובדה שהאפקטים האורגניים היו דוחים כמו משהו מסדנה של ג׳ים הנסון, כלומר כלל לא, הייתה הקש ששבר את גב הגמל. ואפילו הפתגם הארכאי הזה יותר גראפי ממה שקורה בסרט. כבר עדיף את גרסה הבוטלג שלו, ״פלאקס גורמה״, בחיי.
הסצינה המגעילה ברמת תגובה פיזית: ארוחת הערב של רב החובל ב״משולש העצבות״ חייבת לקחת כאן בהליכה, אבל השנה ראיתי גם סרט שטרם הוקרן בארץ ויש לו קייס. כל סצנה בדירת השותפים מתוך ״Funny Pages״ היא משהו שאקח איתי אל הנצח.

הסרט שהכי נהניתי לשמוע המלצות עליו מאחרים כי זה אומר שעשיתי עבודה טובה בלקטורה לחיפה: ״קיץ עם תקווה״.
אחלה סרטים שנתנו לי בדיוק מה שבאתי לראות ועוד קצת: ״קימי״, ״העיר האבודה״, ״אמילי הפושעת״, ״מטרה מאחורי הסורגים״, ״התקפה עצמית״ (Dual).

הצילום הכי וואו בסרט קולנוע: מהספקטקל-על-ספקטקל ב״אין מצב״ וכלה בסרטים שלא אמורים להיות מצולמים כל-כך יפה כמו ״רוחות אינישרין״, אפשר לעשות כאן בקלות טופ 10 ועדיין לקפח. אבל אני באמת לא חושב שיש במאי או צלם שהתקרבו השנה למה שמתרחש על המסך לאורך הדקות הרבות של ״החלטה לעזוב״. פארק צ׳אן-ווק בשיאו, בחוויה ויזואלית טוטאלית שהותירה אותי משתאה.
הבזבוז הכי גדול של צלם: דריוס קונדג׳י הוא אחד הצלמים האהובים עליי, אי פעם. מקלאסיקות כמו ״שבעה חטאים״ ו״דליקטסן״ ועד הוכחות שכוחו במותניו עם ״אוקג׳ה״ ו״יהלום לא מלוטש״. שני סרטים הוא צילם השנה, שניהם של במאים בעלי שם שרק הגבילו אותו – ג׳יימס גריי שבקושי נתן לו להתבטא ב״ימים של תום״ (Armageddon Time), ואיניאריטו שהתלהב מדי מהשילוב הנדוש של זוויות נמוכות ועדשות רחבות ב״בארדו״. חראם על קונדג׳י.

וואן-שוט השנה: הפתיחה של ״אתנה״ היא לבטח השוט הרציף המדובר של השנה, אבל האמת שאהבתי יותר את השוט שיורד מן החומה אל השוטרים המצטופפים כלוחמים ספרטניים. כל שוט שתבחרו מ״אתנה״ יצטרך בכל מקרה להסתפק בסגנות, כי סצנת ג׳וליארד של ״טאר המנצחת״ (Tar) דורסת את המתחרים כמו הגיבורה שמגלמת קייט בלאנשט. עוד נדון בסרט הזה כשיופץ בשנה הבאה אבל אני לא נרגע מהסצנה הזו, שיש לה צידוק עלילתי, אמנותי וטכני להתרחש בשוט רציף. ההברקה לא מסתיימת כאן, משום שאולי לא תרגישו בכלל שהיא וואן-שוט אבל עד הסיום תגלו יחד עם הגיבורה שלא הייתה אפשרות אחרת.

פרס המוזיקה: לרוב אני נוטה לכיוון פסקולים שהם מיקסטייפ, אבל השנה הייתי רוצה ללכת לכיוון שירים וריקודים. אחרת ״טאר״ היה מככב גם פה, בזכות פסקול שמימי של הילדור גואנדוטיר. בחרתי בנאמברים כי זו הפעם הראשונה שאהבתי באמת משהו של פול ופייסק, הצמד זוכה האוסקר של ״לה לה לנד״ ו״האמן הגדול מכולם״, שתרמו השנה מכשרונם דווקא לסרט הילדים ״קרוקודיל לייל״. אבל בעיקר כי בכל פעם שהתחיל איזה אות מוזיקלי ב״RRR״ איבדתי לרגע את שפיות דעתי. שלא לדבר על רגעים שלמים בהם הסרט עוצר כדי לשיר את העלילה או להרקיד את הקולוניאליזם הבריטי החוצה מתת-יבשת הודו.

הפסקה והפצה

Bodies Bodies Bodies – איך זה שהוא לא הוקרן השנה בשום מסגרת?

במעבר חלק מן הקטגוריה הקודמת, לא אוכל להתעלם מסרט אחד ויחיד שחילק את השנה שלי לשניים. באופן סמלי, הוא הסרט האחרון שראיתי בחצי הראשון של 2022, סתם כך בנטפליקס, ואת המחצית השנייה של השנה התחלתי מיד עם צפייה בו בבית הקולנוע השכונתי (בלי אף סרט אחר בין סוף מאי ותחילת יוני). קוראים לו ״RRR״ בכל מקום בעולם, בישראל הוא הופץ לרגע בתור ״המרד הגדול״ לפני שחזר לסיבוב ניצחון עם השם הלועזי משולב בתוך זה העברי, וקשה לי להסביר במילים עד כמה הקולנוע המאז׳ורי של הבמאי ההודי ס״ס רג׳אמולי הוא בדיוק מה שהייתי זקוק באמצע השנה, או בכלל. בכל זאת עשיתי זאת על פני יותר מדי מילים בסקירה נרחבת, אבל חשבתי להזכיר זאת שוב. במיוחד כי זה מוביל אותי למקטע הבא שחשבתי להקדיש לענייני הפצת סרטים.

ציון לשבח בתחום הפצה: משמח אותי שהמפיצים מחפשים להשקיע בקהלים חדשים, בין אם בגרסאות מדובבות לרוסית ולצרפתית של סרטים חדשים או בהפצת סרטי אנימה המסונכרנת עם שאר העולם. אבל את הסרטים הללו אני לא צורך בניגוד להפצה שמצאתי רלוונטית לא רק לקהל היעד שלה – קולנוע הודי. אף אחד לא ידע שסרט אחד עומד להתפוצץ בכל העולם כפי שקרה עם ״RRR״ אבל מכיוון שבישראל הוא פשוט היה אחד מכמה עשרות סרטים הודיים שמגיעים ארצה כעניין שבשגרה. אחרי ההצלחה העולמית הוא אפילו חזר לסיבוב נוסף, וגם על זה מגיע כל הכבוד לחברת רד קייפ.
ציון לגנאי בתחום ההפצה: על הפצה מאוחרת אני תמיד סולח (זה רק מבלגן לי את הרשימות כפי שאפשר לראות לעיל), אבל זה שלפני שבוע עלה לאקרנים סרט מ-2015 זה קצת מוגזם. אבל לפחות זה לא עושה רע בלב כמו מה שקורה עם סרטי ברוס וויליס, שממשיכים להיות מופצים בישראל אחרי הפרישה והידיעה על המצב הרפואי בו היה שרוי כשצילם את סרטיו האחרונים. אני מתפלא שזה לא מגעיל את המפיצים כמו שזה חורה לי כצופה שמאוד אהב לראות את וויליס על המסך.
ציון רנדומלי: לא ברור לי מה קורה עם סרטי A24, אחת החברות החשובות בקולנוע העצמאי בימינו. בין הפצה קולנועית לסרט נישתי (״רדופה״), לגאולה פסטיבלית לסרט בעל פוטנציאל מסחרי (״מרסל הקונכייה״) ועד תעלומות מוחלטות כמו היעדרו של ״Bodies Bodies Bodies״ מכל מסגרת שהיא. ברור לי שאי אפשר להפיץ בישראל כל סרט אמריקאי עצמאי, והבנתי מכמה גורמים ש-A24 עושים צרות או סתם לא עונים למיילים באופן מיוחד. רק החוקיות של מה כן מגיע ומה לא נותרה מסתורית בעיניי.

צמדי סרטים שלפחות אחד מהם מייתר את השני: מילא דאבל פינוקיו, אחד של דיסני/זמקיס ואחד של נטפליקס/דל-טורו. אמנם את שניהם לא אהבתי אבל לפחות הם היו קצת שונים. אבל מה היה דחוף לדיסני-פיקסאר להוציא באותה השנה את ״שנות-אור״ ו״עולם מוזר״. הם זהים עלילתית וחזותית במספיק חזיתות כדי לייתר לפחות שליש מכל אחד מהם, ואם אין קשר בין המחלקות השונות בתאגיד הבידור זו עוד הוכחה שדיסני גדלו מעבר לכל פרופורציה.

פרס 300 לסרט שהטריילר שלו מתעלה עליו: האמת היא שהיו השנה יותר יותר טריילרים מרתיעים מאשר מזמינים בעיניי, אבל היו לפחות שני סרטים שעובדים טוב יותר בפורמט של שתי דקות מאשר שעתיים. אחד הוא ״הבאג הגדול״ של ז׳אן-פייר ז׳נה, שמיצה עצמו תוכנית וצורנית בתוך כמה דקות בלבד, והאחר הוא ״אמסטרדם״ של דייויד או ראסל, שהבטיח הרבה ולא קיים שום דבר. איזה פספוס.
הטריילר שראיתי בעל כורחי כל-כך הרבה פעמים עד שלא יכולתי להביא את עצמי לצפות בסרט: ״התפריט״. חודשים של הליכה לקולנוע מדי שבוע לוו בצפייה לא רצונית בקדימון שאני יודע בעל-פה. את הסרט אולי אשלים יום אחד אבל כל-כך נמאס לי ממנו גם בלי לראות.

הסופש החזק של השנה בקולנוע: שלושה סרטים שכל אחד מהם יותר על הכיפאק מהשני הגיע יחדיו באמצע אפריל – ״הכול בכל מקום בבת אחת״, ״משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק״, ״מלך הצפון״.
הסופש החלש של השנה: מחודש מרץ נפרדנו עם הצמד ״מורביוס״ ו״סיראנו״. את שניהם לא ראיתי אבל שמם יצא למרחקים מבעוד מועד.
למה סתם לבלבל: באותו השבוע יצא לאקרנים ״טרף״ (Beast) ועלה לשירות דיסני+ ״הטרף״ (Prey). תלמדו מההפצה המופרדת בכמה שבועות של ״שלום ולא להתראות״ לבין ״שלום ולהתראות״.

שם שמתחרז במקור אבל לא בעברית: גם ״בלאק פנתר: וואקנדה פוראבר״, וגם ״גברת האריס נוסעת לפריז״, שעובד אולי רק במבטא פרסי.
חרוז לא ממומש בעברית: כמעט והתקזזנו עם ״אווטאר 2: דרכם של המים״. חבל שאין ספרה במקור.
מפיץ יקר, בבקשה להסתכל מה יצא לפני שליחה להדפסה: ״עולם היורה: עולם חדש״. באיזה עולם זה קרה פעמיים השנה, מאוחר יותר עם ״שר הטבעות: טבעות הכוח״. הכוח משחית.
השם המומצא הטוב ביותר: באתר עין הדג הציעו את השם ״מבירא עמיקתא לבירה רמא״ עבור סרטו של פיטר פארלי ״The Greatest Beer Run Ever״ ואותי זה הצחיק פעמיים. ראשית בגלל היצירתיות ושנית כי הפתגם המקורי מתאר את היחס ליוצר שלפני שנים בודדות זכה באוסקר, השיג את הגב הכלכלי של אפל לסרטו הבא, ואז אף אחד לא טרח אפילו לצפות או להתייחס לסרט שלו. אם זו נקמה על ״הספר הירוק״ היא מטופשת במיוחד ואני בסדר עם זה.

שירות הסטרימינג שבקושי טורח לתרגם שמות של סרטים לעברית: אמזון מאוד גרועים בזה אבל אפל כבר מזמן הפסיקו לנסות. צירוף מקרים ששניהם שייכים לתאגידי ענק אמריקאיים?
שירות הסטרימינג הכי כדאי: כמי שגר בארה״ב רוב השנה, אבל לא נולד אז אין לי כבלים, אני אוחז במספר מנויים משתנה. על HBO MAX אני לא מוכן לוותר בשום מצב ומאוד חרד לגורלו. במקום השני ניצב hulu שהוא סיבה להחזיק דיסני+ בישראל (לי אין סיבה). נטפליקס בקושי מוכיחים את עצמם כשווים את ההשקעה החודשית, אבל בחודשים המסיימים של כל שנה אסור לוותר עליהם. אם הייתי גר בישראל, ההיצע של yes עבור הסינפיל הממוצע כל-כך הרבה יותר טוב משל המתחרים שזו לא שאלה בכלל, אבל השתמשתי קצת בסלקום TV של ההורים החודש ומצאתי בו לא מעט מה לראות.

ההפסד כולו שלי

גם ״באטמן״ היה השנה, תאמינו או לא

מצעד עצוב של סרטים אהובים ואהודים, שלא הצלחתי להתחבר אליהם בשום רמה:

אחרי השמש – ממש לא מגיע לסרט החמדמד הזה אף מילה רעה, בטח לא שבוע לפני שהוא יוצא לאקרנים בישראל (באיחור סביר בהחלט) בסופש האחרון של השנה. אז רק אומר שגם בז׳אנר הקולנוע העצמאי-קטן-אישי יש קלישאות וכולן כאן, מבלי לפסוח על אף אחת.

קתדרלה – להיט פסטיבלים מינורי אך מהולל ומצד שני גם סרט ביכורים צנוע מאוד שכאילו לא תיכנן להיחגג ככה. לצערי מיציתי את השטיק הבודד מהר מאוד ואפילו כיביתי את העיניים בשלב מסויים.

לשון הרע – מאז פסטיבל סאנדנס אני שומע תשבוחות לדרמת האימה הזו, שאמורה לגרום לצופה לפחד מאחרים ולרחם על אנשים נחמדים. או להיפך, באמת שלא הבנתי מה רוצה מחיי פסטיבל השעמום וההטרלות הזה. מזל שגם אור בצד שלי, שלא תגידו שאני שונא קולנוע אימה.

בלפסט – מי ידע שמלחמת האזרחים שקרעה את אירלנד לשניים, והדיה נשמעים עד היום, הייתה בעצם תקופה קסומה ומקסימה עבור הילד קנת׳ בראנה? אין לי בעיה שהוא מנותק, אבל על מה ולמה פרס האוסקר על התסריט המקורי הטוב ביותר? ועוד בשנה של ״האדם הגרוע בעולם״ ו״ליקריץ פיצה״.

בלאק-פון – אני לא יודע מה הייתי עושה לו הייתי הבן של סטיבן קינג, אבל אני כמעט משוכנע שלא הייתי מפקיד סיפור קצר שכתבתי בידיים חסרות הכישרון של סקוט דריקסון כדי שיהפוך אותו לסרט שכל כולו מחוות עלובות לפאפא קינג. בונוס: החוטף המטומטם של השנה בקולנוע.

פשעי העתיד – תוך לקיחת הסיכון של לזמן שוב את המגיב ההוא שזוכר מה עשיתי או אמרתי לפני עשור ומשהו, אגיד שבאתי בלי יותר מדי ציפיות לחדש של דייויד קרוננברג ובכל זאת התבאסתי. איזו ערימת כלום ושום דבר, ששלחה אותי גם לראות את פשעי העבר הרחוק שלו.

X – עוד בשלב השם עיקמתי את האף, אז אולי האשם הוא בי. אה, לא, האשם הוא בבמאי טיי ווסט שהצליח להפוך את הסרט הגילני והנצלני של השנה לתופעת תרבות. מילא האנטי-ביקורת על תעשיית המין המצולמת ורתיעה מכך שלזקנים יש חשקים, זה אפילו לא היה עשוי טוב כדאחקה או כסרט.

ברברי – לא באמת אתלונן כאן על סרט האימה האהוב על אור לשנה זו, אני לא ברברי. אך רצה הגורל ופשוט לא קניתי שום דבר שמתרחש על המסך, במיוחד ככל שנוקפות הדקות והגיע הזמן לפענח את המסתורין. בקטע מוזר, זה ההיפך ממה שקרה לי עם ״רדופה״ הדומה למדי.

באטמן – אין לי שום בעיה אמיתית עם הצילום החשוך ובטח שלא עם באטינסון. אני פשוט לא מבין את כל הבחירות האמנותיות האחרות: לא את היומרה למשהו חדש תוך חזרה על מה שכוסה היטב בטרילוגיית ״האביר האפל״, לא את ההבטחה לסיפור על ״הבלש הטוב בעולם״ שהסתיימה עם כמה חידות שבט צופים, ולא את הבזבוז של זואי קרביץ וההסתרה של פול דאנו וקולין פארל. מאט ריבס ואני נמשיך להיות ברוגז.

אהבה בשחקים: מאווריק – תודו שהתאפקתי יפה עד עכשיו. אולי אני בהלם קרב, אבל לא ייתכן שסרט השנה של רבע עולם הוא עותק דהוי של המקור הגרוע ממילא, שנוקה מעלילה, דמויות או סתם היגיון פנימי. במקומם הוזרקה אל תוך הגוויה המופשרת הזו כמויות לא תקינות של פרופגנדה אמריקקית, לחה ודביקה מרוב קיטש מיליטריסטי. סרט פולחן? יותר כמו פולחן אישיות מחליא של השחקן המבוזבז בהוליווד, שלהוציא מקרה או שניים לא באמת שיחק באף סרט בכיכובו מאז תחילת המאה. מאז 1984 לא הבנתי למה מטוס שעף מצד אחד של המסך לצד השני זו סצנת אקשן, ולראייה הפעם אפילו כמעט נרדמתי באחת. לא בריפאוף המביך ההוא שיא של ״מלחמת הכוכבים״, שם דווקא הייתי ער בגלל נקע בגלגל העין אחרי יותר מדי גלגולים. אולי בכלל חלמתי שאני רואה סרט במקום סרטון גיוס לצי האמריקאי שיצא מפרופורציה. יש קב״ן באולם?

הטוויסט המטופש: מאיפה להתחיל? אולי מהסיום של ״בלאק-פון״ שלא השפיע בשום צורה על מה שקרה לפניו. או מ״שירת סרטני הנהר״ שפשוט החריב סרט שלם בכמה דקות מיותרות לסיום. אבל העיקר הוא איפה מסיימים וזה ללא צל של ספק אצל ״אל תדאגי יקירתי״. מאז ״מים שקטים״ לא ראיתי טמטום ברמה כל-כך מזוקקת המתקרא בטעות תפנית עלילה. הסרט האומלל של אוליביה וויילד זוכה אצלי גם בפרס מיוחד לסרט שאומרים עליו ״זה לא כזה גרוע / זה כן כזה גרוע״ ובכל מקרה תמיד טועים (כולל אותי כמובן).

עוד סרטים גרועים באופן מכעיס: ״בארדו״ הנפוח והחלול, ״שלוש קומות״ הטרחני והארכאי (הכולל גם סצנה שמזכה את נני מורטי בפרס האשמאי הזקן של השנה), וגם ״מוות על הנילוס״ שגרם לכל העולם להפסיק לאהוב את גל גדות רק כי קנת׳ בראנה שכח איך לביים. גם סיפור השפם שלו מרגיז מאוד.
הכי גרועים בקטע סתמי: ״אמסטרדם״ חלף מעל ראשי, ״בלאק אדם״ זימזם לי באוזן, ״אנצ׳רטד״ ריצד מולי מבלי להותיר חותם, ואם אגיד שהתעצבנתי על ״חיות הפלא: הזיפים של דמבלדור״ או ״דוקטור סטריינג׳: רופאה במערב״ אולי אתם ואתן תכעסו. אז שם אותם כאן ליתר ביטחון.
גרוע ברמות של נטפליקס: ״זורעים רוח״ ולא קוצרים דבר, ״פרויקט אדם״ שהיה צריך להתבטל, ובעיקר ״האיש האפור״ שכשמו כן הוא. אני לא משונאי נטפליקס, להיפך, אבל לפעמים קשה לסנגר.
גרוע מעבר לכל דמיון סביר אבל לפחות נעשה בשקל אז יש לו תירוץ: ״הרביעי ביולי״. סרט עלום ששלחו אותי לראות ולסקר עבור ״הארץ״ כי הוא מכיל לואי סי.קיי. ופשוט זיפת לי את הנשמה.
גרוע ברמה חדשה שמצדיק קטגוריה משלו: ״הספירה לאחור״. היו צריכים לקרוא לזה ״גנוב על הירח״, חבל שזה תפוס.

ונספח הטלוויזיה

Players

הקטגוריה השמחה-עצובה בסיכום השנתי שלי ממשיכה להיות זו שמפרטת כמה מעט טלוויזיה צרכתי כמו בנאדם נורמלי, כלומר ישבתי לראות עונה שלמה. או שתיים, במקרה של ״אטלנטה״ שאיכשהו הסתיימה לה פתאום עם צמד עונות סמוך, משהו שאני עדיין צריך לעכל. שמחתי לחזור גם אל העונות השניות של ״האקס״ (Hacks) ו״לוס אספוקיס״ (שבוטלה), ואפילו לא התבאסתי מדי מהעונה הרביעית של ״מה שקורה בצללים״. אבל זה כמובן כלום לעומת ההספק הכן מבאס שלי במיצוי סדרה שלמה תוך פרק או שניים, מטעמי חוסר התאמה בינינו. להלן רשימה חלקית של סדרות הטלוויזיה שנטשתי השנה באמצע, ורשימה מלאה אך קצרה של סדרות שסיימתי ואחת שממש אהבתי.

סדרות מהוללות יותר או פחות שברחתי מהן אחרי פרק-שניים:
התרסקנו – הזוגיות הקשה ביותר לצפייה השנה, וגם ייצוג של ישראליוּת שקרוב מדי למציאות.
הזקן – צפוי כמו החיים ומשעמם לפחות כמותם, אבל גם עובד על הצופה בלי להרוויח את זה.
להמציא את אנה – עיתונאית שלא שמעה על גוגל, מול נוכלת שחיה בגוגל טרנסלייט. הפסד כפול.
הדוב – אם הייתי רוצה שיצעקו עליי בזמן שאני מתגנב למטבח הייתי מגיע ליותר ארוחות משפחתיות. המולה אינה דרמה, לבעוט במצלמה אינו שוטינג, ואמנם כל אחד חושב שהוא סקורסזה אבל בואו נזכור שיש רק אחד כזה.
ניתוק – אם היה לי שקל בכל פעם שהומלצה לי הסדרה המעייפת הזו הייתי מממן ניתוח להסרת מה שראיתי ממנה. קונספט מד״ב כל-כך שחוק ולעוס, מבוצע באיטיות שאמורה להעיד על יוקרה מזויפת, ובעצם מחפה על עוד דרמה אודות התא המשפחתי האמריקאי שנמאס ממנו מזמן. וזה רק על סמך הפרק הראשון, לעולם לא אדע לאיזה תהומות של חוסר מקוריות או עניין היא הגיעה.

היה נחמד אבל גם לא מצאתי סיבה להמשיך: ״אבוט אלמנטרי״, ״אתחול מחדש״, ״ילוסטון״, ״לו הייתי פיראט״, ״הריזורט״, ״לייקרס: קבוצה מנצחת״, ״המדרגות״. תודה לכולכן על בזבוז הזמן בנעימים, גם זה משהו.

ראיתי בערך חצי ומיציתי, לטוב ולרע: ״המוסד״, ״הנערה מפליינוויל״, ״הטבעונית הרעה״, ״חדר הפלאות של גיירמו דל טורו״. אם מתחבא כאן פינאלה מתגמל מאוד או אפילו סתם פרק מופת בודד, אני מוכן להשתכנע להמשיך.

פרס ״טייגר קינג״ לסדרה שהמשכתי לראות בלי סיבה ולמרות גועל מתגבר: ״פאם וטומי״. כי המנצל את המנוצלת פטור? לא בטוח שזה עובד ככה. סליחה פמלה אנדרסון, אצפה בגרסה שלך לסיפור הקלטת בנטפליקס כפיצוי.

סדרות שראיתי מהתחלה ועד הסוף:
The After Party – שעשוע מטופש באפל+ שלגמרי ענה על הצורך שלי לפני שידעתי כמה עוד תעלומות רצח יהיו השנה. לורד ומילר יודעים מה הם עושים גם כשזה רק אחד מהם שחתום על היצירה.
שר הטבעות: טבעות הכוח – את הפקת הענק של אמזון ראיתי בתור ממתק עיניים שמדי פעם טופח לי על השכם כחנון טולקין, שנהנה לשמוע שמות של אנשים ומקומות נהגים בקול רם (נשאר לי עוד פרק אבל כבר קיבלתי את מה שרציתי ועוד).
All or Nothing: Arsenal – עוד באמזון, התאפשר לי לעקוב אחר קבוצתי האהובה ארסנל, בעונה שסיפקה הצצה מהסוג שכל אוהד כדורגל יכול היה רק לחלום עליה פעם (ולהתעורר בזיעה קרה אם מדובר בתותחן).
The Dropout – אצל hulu מאוד נהניתי מהסדרה היחידה כאן שאולי נחשבת איכותית, וקרויה ״עלייתה ונפילתה של אליזבת' הולמס״ בדיסני+ ישראל. אמנדה סייפריד בתור המנכ״לית ההוזה של תראנוס שווה לבדה את הצפייה הקולחת.

לבסוף, אם הייתי צריך לבחור את סדרת השנה שלי, הייתה רק מועמדת אמיתית אחת. אני מניח שהיא תתקבל בהפתעה כי מי שמע אליה בכלל, אבל זה לא ממניעים היפסטריים. אני פשוט באמת לא רואה מספיק טלוויזיה. אנסה להסביר במה מדובר ואיך זה קרה.

סדרת השנה: Players
אחד משירותי הסטרימינג הפחות מוכרים, אפילו מתחת ל״פיקוק״ של יוניברסל, הוא פרמאונט+. גם אם קל לנחש איזה אולפן עומד מאחוריו, אף פעם לא לגמרי הבנתי מה יש לראות שם. השתכנעתי לתת צ׳אנס ל״פליירז״ (אין שם עברי כי מעולם לא שודר בארץ) עקב היתקלות אקראית בטריילר, ובזכות הכיתוב ״מהיוצרים של American Vandal״. הרעיון של סדרה מוקומנטרית המדמה דוקו-ספורט על עולם הגיימינג מצא חן בעיניי. קיבלתי את מה שהובטח וכל-כך הרבה יותר, במעקב אחר קבוצה בדיונית שמשחקת League of Legends באופן מקצועי ותחרותי, החולמת על אליפות ארה״ב אחרי שנים של כמעטים. הסיפוק היה הן ברמת ההפקה והירידה לפרטי פרטים והן ברמת העשייה שהובילה למה מהרגעים ובעיקר הדמויות שהכי אהבתי השנה על כל מסך שהוא. בכל פרק צחקתי בקול רם ונחנקתי מרוב מתח או התרגשות לפחות פעם אחת, שזה ״וומבו קומבו״ מושלם בעגה החצי-מקצועית שלמדתי מהסדרה.
רמת ההנאה החריגה הייתה מוזרה גם עבורי. אינני גיימר (אפילו לא הדלקתי את הפלייסטיישן השנה) ועולם האי-ספורט זר לי לגמרי. בכל זאת הרגשתי שאני מבין כל בדיחה בזכות דינמיקה של קבוצות ספורט המוכרות לי מצפייה בכדורגל ודומיו. כיוון שראיתי את הסדרה יחד עם שותפתי לצפייה ולחיים, שממש לא בעניין של ספורט כמוקד בהייה, אוכל להעיד שגם היא לגמרי התחברה לעצבים בחדר ההלבשה, לראיונות אחרי ולפני משחק, וכמובן לטירוף הקומי-דרמטי של המשחקים עצמם. מי שמגלם את הדמויות הראשיות לא מאוד מוכר, ופרצופים שכן זיהיתי הופיעו דווקא בתפקידים זוטרים. הגיבור-נבל, קרים-צ׳יז (מישה ברוקס שלא הכרתי קודם ויום אחד ייקח אוסקר על משהו), הוא כנראה הדמות המורכבת והמפתיעה ביותר שיצא לי לעקוב אחריה השנה. מיתרונות המבנה של סדרת טלוויזיה, אני מניח.


נדמה לי שסיימתי להפעם. מחר ניקח הפסקה מסיכומי השנה עם מדור סרטים חדשים לפני-אחרון לשנת 2022, אבל כפי שתוכלו להיווכח אחרי שתקראו אותו, אין המון היצע טרי בבתי הקולנוע בסוף השבוע הזה. לכן נמשיך עם סיכומי השנה עוד לפני ששבוע חדש יתחיל, ובניגוד לכמויות המלל שאני מפיק הם יהיו תמציתיים יותר. שזו גם דרכי לומר, תודה על הקריאה.

תגובות

  1. Ravid הגיב:

    לא ידעתי שהיוצרים של anerican vandal עשו סדרה חדשה השנה, ואני כל כך שמח שכתבת עליה כי אחרת לא הייתי יודע.

    לא רק שאני לא מבין בLoL, אני גם לא מבין בספורט אמיתי, אז חצי מהמטאפורות עברו לי מעל הראש. ועדיין זו כנראה הסדרה שהוציאה ממני הכי הרבה אמוציות ואמפטיה בכל 2022. תודה רבה רבנ על ההמלצה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.