• יום הולדת 12 לבלוג: חגיגות בת המצווה של סריטה
  • ״תראו אותם רצים״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קריוקי״ של משה רוזנטל מגיע לקולנוע
  • המתמודדים לאוסקר הבינלאומי הטוב ביותר - חלק ד
  • עושות נקמה
  • A24 מחכים לתרגום: מהדורת דאבל פיצ׳ר לסרטי
  • ״בחורים טובים״, סקירה לסרט החדש של ארז תדמור
  • כרטיס לגן עדן
  • סרטים חדשים: ״כרטיס לגן עדן״ עם רוברטס וקלוני
  • המתמודדים לאוסקר הבינלאומי - חלק שלישי
  • פרסי אופיר 2022: הזוכות, הזוכים והטקס
  • ״תא מספר 6״, סקירה לסרטו של יוהו קוסמאנן
  • ״לחיות את חייה״: סקירה ב-12 חלקים, פרולוג ואפילוג
  • ספטמבר חגיגי בסריטה: קולנוע ישראלי בהנחה

פרסי אופיר 2022: האם זה באמת מרוץ צמוד?

14 בספטמבר 2022 מאת אור סיגולי

על פי כל חוקי האינטרנט, הכותרת של הפוסט הזה צריכה להיות "מה עומד לקרות בטקס" או "מי הולך לזכות", אבל החלטתי ללכת על האופציה המסויגת יותר בגלל הדבר המובן מאליו – אין לי שום מידע קונקרטי, לא קשר לאקדמיה עצמה, לא עשיתי משאל חברים (בשביל זה יש את המדגם השנתי של יאיר רוה), בטח לא כוחות נבואיים. זה רק ניסיון ספורטיבי לנסות לפענח לאן אנחנו מתקדמים, לעשות משהו שקצת דומה להימורים כדי להכניס עניין, ולראות אם אפשר לחזות מה הוא הלך הרוח של האקדמיה. זאת גם אחת הסיבות שהטקסט הזה מתפרסם אחרי שננעלו ההצבעות, ולא במהלכן, כדי שאף אחד לא יכעס שהתערבנו או שהרסנו. את מועדפינו כבר פרסמנו מזמן, עכשיו הגיע הזמן לשאול כמה שאלות שאולי מעניינות.

אני חושב שכדאי להתחיל מהסוף, כלומר משאלת מיליון הדולר – מי ייקח את פרס הסרט הטוב ביותר של השנה על פי חברי האקדמיה? או אולי יותר נכון לומר בהתחשב בחלק גדול מחברי האקדמיה: מי יישלח לאוסקר?
האמת היא שכן, מדובר באחד המרוצים הכי פתוחים שאני זוכר. על פניו, אולי כדאי להגיד. וזה לא דבר שכיח כי האופירים, לפחות בפרס הסרט, הם אירוע מאוד מאוד צפוי. בכל 32 שנות האופיר אני חושב שהיו רק שלושה ניצחונות שהיה אפשר לקטלג תחת "הפתעה" או "מהפך", כלומר סרט שזכה על חשבון פייבוריט, וגם עליהם אפשר להתווכח: הפעם הראשונה הייתה ב-2009 כש"עג'מי" ניצח את זוכה ונציה "לבנון"; ב-2010 כש"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" ניצח את המוביל במספר המועמדויות "הדקדוק הפנימי"; וב-2015 כש"באבא ג'ון" ניצח את זוכה פרס הבימוי והשחקן הראשי "ארץ פצועה".
השנה זה יכול באמת ללכת לחמישה כיוונים שונים, אם כי לי יש הרגשה שאנחנו מתקדמים למקום מאוד ספציפי.
הבה נפרק את זה.

מקרה מאוד יוצא דופן התרחש השנה באופירים – בסבב א' של ההצבעות התגלה שלארבעה סרטים יש מעל לעשר מועמדויות. כלומר, ביחס לכמות הקטגוריות האופציונליות שלהם, לכולם היו אחוזי הצלחה של בין 91% ל-100%. או במילים אחרות, הם קיבלו מועמדות (כמעט) בכל קטגוריה תחת השמש.
ואלו המספרים: "ולריה מתחתנת" קיבל 14 מועמדויות מתוך 14 קטגוריות להן היה כשיר (שזה בעצם סוויפ מוחלט, מלבד שחקנית המשנה אליה לא נרשם); זה בדיוק ההישג של "קריוקי", רק שבשונה מסרטה של מיכל ויניק, הוא דווקא כן נרשם לפרס שחקנית המשנה, אבל בגלל שהכניס שלוש שחקניות עם זמן מסך מצומצם מאוד, כנראה שזה יצר פיצול; "סינמה סבאיא" היה כשיר ל-13 קטגוריות (כולן מלבד פרסי המשחק הגבריים) ונכנס ל-12 (כולן מלבד פרס העיצוב האומנותי); ו"הדרך לאילת" קיבל 11 מתוך 12 (אין לו שחקנית ראשית, ובעקבות חוק האזרחות לא היה כשיר לפרסי הסאונד והאיפור. הפספוס היחיד שלו היה בקטגורית עיצוב התלבושות).
זה אומר שיש ארבעה סרטים עם תמיכה מאוד מאוד גדולה.

ולריה מתחתנת

כך נוצר מצב של כמות סרטים זעומה על פני הרבה מאוד קטגוריות, מונע לחלוטין נוכחות של סרטים עם אלמנטים ראויים למועמדות, שחברי האקדמיה פשוט לא אהבו בכלליות ולכן התעלמו מהם כליל, מתייחסים למועמדויות כשלוחה לחיבת הסרט ולא מפרקים אותם לאלמנטים. זו תוצאה של שיטת הצבעה בה כל חברי האקדמיה מצביעים לכל הקטגוריות, בשונה מטקסי תעשייה אחרים בהם כל איש מקצוע מצביע רק לתחום שלו.
27 סרטי עלילה נכנסו לתחרות, רק 13 קיבלו מועמדות אחת ומעלה. פחות מחצי. מתוך אותם 13, כאמור, כמעט רבע יצא עם מועמדויות ללפחות 91% מהמתמודדים שלהם.

איך ארבעה סרטים עם מעל 11 מועמדויות זה דבר שקורה? התשובה היא, ואני לא הולך ליפות את זה, הצבעה אוטומטית. באמת שקשה לתת תירוץ אחר. זה אומר שחברי אקדמיה רבים שאהבו סרט מסוים סימנו אותו בכל הקטגוריות בלי לחשוב או להתרכז. או שאולי לא היה אכפת להם, זה גם חלק מהעניין. גם יכול להיות שהם פשוט ראו מעט מאוד מהסרטים המתמודדים והלכו אחרי ההייפ.
אתם לא חייבים להסכים עם התיאוריה שלי, אבל יש בזה מין המשונה.

בתחילת עונת ההקרנות נראה ש"קריוקי" הולך לאכול את האופיר בקלות. בהיעדר מוביל אחר, הסרט המדובר מטרייבקה שכולם ידעו לשבח את שחקניו ואת מראהו החזותי, נראה כמו פרונטר-ראנר מוחלט. היציבות הזו התערערה לגמרי ביום המועמדויות, כאשר התברר שיש חיבה עצומה מטעם האקדמיה גם ל"ולריה מתחתנת", גם ל"סינמה סבאיא" וגם ל"הדרך מאילת". לראייה, הם בקושי פספסו משבצת אחת, אם בכלל.
בעקבות הנתונים האלה אי אפשר לסמן אף אחד מהם כמוביל, כי כולם בסוג של תיקו. גם אם מביטים לצדדים קשה למצוא משהו שיפר את המאזן – "ולריה מתחתנת" משתזף ביוקרה של ונציה וטורונטו, "סינמה סבאיא" מקבל יח"צ נהדר בזכות יציאתו לבתי הקולנוע ונהנה מביקורות רשמיות בעיתונים ובטלוויזיה, "הדרך לאילת" ניצח בענק את פסטיבל ירושלים, ו"קריוקי" עדיין נהנה מאיזושהי תחושה של הסרט המגניב של הרגע.

הדבר היחיד בשלב זה שיכול לתת אדג' לסרט אחד על פני האחרים הוא מילת ה-א' הארורה של פרס התעשייה הישראלית – האוסקר. הסרט שישכנע את האקדמיה הישראלית שלו יש את האפיל הכי טוב לעיניים חיצוניות ושיכול להתחבב על האקדמיה האמריקאית. ובדיוק למשבצת הזו נכנס האלמנט החמישי. זה שבהתחלה נראה כאילו הגיע לפרס הסרט די בטעות, אבל ככל שאני ממשיך לחשוב על זה, אני חושב שיכול להיות פה מהפך.

איפה אנה פרנק

"איפה אנה פרנק" יכול לרכוב על כרטיס האובססיה של האקדמיה לאוסקר כל הדרך לפודיום הזכייה. כמובן שאני לרגע לא טוען שהסרט איננו זוכה ראוי, רחוק מזה. מה שאני מתייחס אליו הוא שאם במבט ראשון זה נראה כמו הסרט שהגיע בפוקס לקטגוריה הזו, עם רק אחת נוספת כגיבוי (פסקול), יש מצב שזה היה מאחז עיניים. הסרט הזה הוא הענק השקט.

חברי האקדמיה שמצביעים בשביל האוסקר – ושלא תהיה פה טעות, יש חלק נכבד מאוד מהם – יימשכו כנראה לסרט האנימציה בעקבות כמה פקטורים שמאוד קשה לחלוק עליהם: הוא הסרט החדש של המועמד לאוסקר (והמאוד קרוב לזכייה, כנראה) ארי פולמן, יוצר ישראלי אהוב ומוערך עם שם בינלאומי, שלזכותו נזקף "ואלס עם באשיר", אחד מסרטי התעודה החשובים והמשפיעים של האלף החדש. וזה בלי להזכיר את הכריזמה האטומית של האיש הזה. היה לי את הכבוד להנחות אתו מפגש קהל לפני כמה חודשים, וזה לא יאומן איך האיש הזה שולט בחדר. אני רק יכול לתאר לעצמי כמה טוב זה עובד באירועי אקדמיה וארוחות ערב רשמיות.
הדבר השני הוא שמתוך החמישייה זה הסרט שכבר יצא לו שם עולמי רחב עם ההקרנה בקאן (הפסטיבל המסוקר והיוקרתי ביותר בעולם) והמועמדות לפרסי הקולנוע האירופאים. וכמובן יש את הקטע הזה של שואה, משהו שהיסטורית האקדמיה האמריקאית מגיבה אליו טוב מאוד.

צריך גם לזכור שמלכתחילה הנחיתות המספרית של המועמדויות של "איפה אנה פרנק" מול האחרים קשורה לכך שהאופציות שלו היו מצומצמות יותר – חלק משמעותי מהצוות בו הוא בינלאומי ולכן לא כשיר לאופיר, וגם הסיכוי של מדובבים להיכנס לפרסי המשחק הוא נמוך למדי. נכון, היעדרותו מפרסי הבימוי והתסריט בעוכריו, אבל זוכרים את "ימים נוראים"? לא הפריע לו לזכות בלעדיהם.
"איפה אנה פרנק" בכל מקרה לא ייצא מהטקס בידיים ריקות. לדעתי פרס הפסקול די בכיס שלו, במיוחד אם מסתכלים על הסטטיסטיקה המשעשעת שמראה שאף סרט אנימציה לא הפסיד את הקטגוריה הזו מעולם ("ואלס עם באשיר" ו"אגדת חורבן"). כך כמו "גט: המשפט של ויויאן אמסלם" וכמו "ימים נוראים", גם סרטו של ארי פולמן יכול לזכות בפרס הסרט בגיבוי זכייה בודדת אחת ותו לא.
האם אני טוען שזה עניין חתום וגמור? כמובן שלא. כזכור, הדברים די פתוחים. אני פשוט ממש לא ממהר לבטל את סיכוייו רק בגלל שהוא מועמד לכשישית משאר הסרטים בקטגוריה הזו. פשוט נקווה שכל תוצאה שלא תהיה, תגיע מתוך תום לב של המצביעים, ולא כי הם ניסו לפענח מה יעדיפו האנשים שבשנה שעברה השאירו את "טיטאן", "חופש מוחלט" ו"פחד" מחוץ לתחרות.
אגב, היחיד שבאמת צריך לזעום על העניין הזה הוא מאור זגורי, כי על פי כל האינדיקציות, "איפה אנה פרנק" הוא זה שהדף את "בתולים" מפרס הסרט הטוב ביותר.

פה אבל צריך לשאול שאלה שאני לא יודע אם מישהו התייחס אליה, למרות שאני מקווה שכן. אני שואל אותה לא מתוך קנטרנות אלא כי בכל היקר לי אני לא יודע איך פותרים את זה, והיא – האם "איפה אנה פרנק" בכלל כשיר לאוסקר?
החוק המרכזי בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר הוא שאחוז האנגלית המדוברת בנציג יהיה נמוך מ-50%. הנה הפסקה מתוך התקנון המעודכן של האקדמיה האמריקאית:
The recording of the original dialogue track as well as the completed picture must be predominantly (more than 50%) in a language or languages other than English.

פה אני מנסה לתהות, תקנונית, באיזו שפה נחשבת "ההקלטה המקורית של הסרט". בדף ה-IMDB והוויקיפדיה של הסרט השפה הרשמית שלו היא אנגלית. למיטב ידיעתי בפסטיבל קאן, חשיפתו הראשונה לעולם, הוא הוקרן בגרסה האנגלית, וכך גם לאחר מכן כסרט הפתיחה של ירושלים. האם סרטי אנימציה אוטומטית עוקפים את החוק (המטופש להדהים) של האוסקר? האם פשוט אפשר לכתוב שההקלטה המקורית של הסרט היא בעברית והאקדמיה תזרום? אני לא יודע, אבל כדאי שמישהו יברר את הדבר לאשורו לפני שממלאים טפסים.

אם הדבר כבר נעשה וטופל, אז מגניב לגמרי, אנא ספרו לי כדי שאוכל לעדכן במהירות את הפסקה הזו.

סינמה סבאיא

מכיוון שהעברתי יותר מדי זמן על הקטגוריה הראשית, את השאר נעשה בקיצור יחסית ואתמקד רק בקטגוריות פתוחות למדי, או לפחות שיש משהו מעניין לומר עליהן. אתכם הסליחה.

הסרט התיעודי – מעל לשעה
פה אני לגמרי במתח, אתוודה. בעיני יש תחרות צמודה בין שלושה. מצד אחד, "מחברות שחורות" הוא עם תקן של אחד מאירועי השנה בקולנוע, אבל יש תחושה שההפצה הקולנועית שלו לא הלכה כמצופה, וגם מרגישה כמו מלפני המון זמן, ואולי הוא מעט דהה מהזיכרון; לעומתו, נראה שעוד מפסטיבל דוקאביב לפני שנתיים האהדה ל"ענת גוב – על החיים ועל המוות" פשוט לא דועכת. סבב הסינמטקים וההקרנות המיוחדות שלו ממשיך וממשיך, והקהל מתרגש ומאמץ אותו, כך שהגיוני שגם חברי האקדמיה; ויש את הטרי ביותר מכולם, "המצלמה של דוקטור מוריס" שסחף את פסטיבל דוקאביב האחרון ונשאר כבר שבועות מספר בראש טבלת הסרטים הנצפים של yes דוקו.
תמיד ייתכן מצב שהחלוקה בין שלושת אלו תביא לזוכה רביעי, אבל הרי כידוע הפתעות אי אפשר לצפות. זה ימנע מהן להיות הפתעה.

פרס הבימוי
לגמרי מרוץ פתוח של כל הארבעה שמועמדים לפרס הסרט, אבל יכול להיות שיש יתרון קטן לסרט שעבודת הבימוי הכי בולטת בו. אם זה המצב, הדברים נוטים לכיוון אורית פוקס-רותם של "סינמה סבאיא", בעיקר בגלל המבנה ושיטת העבודה יוצאת הדופן שמבדילים אותו משאר הסרטים בקטגוריה.
האם מאור זגורי יכול בכל זאת להצליח לרכוב על התעקשותם של אוהביו כקונטרה לכך שלא נכנס לפרס הסרט? זה נראטיב מעניין ברמת הקונספט, אבל לא בטוח אם יקרום עור וגידים.

פרס השחקנית הראשית
על פניו, קל. ריטה שוקרון של "קריוקי". לא רק שהיא שחקנית ותיקה ואהובה שיחד איתה כולנו חיכינו לרגע הזה בו תתפוצץ על המסך בתפקיד ראשי ראוי למידותיה, אלא שהיא גם עושה את זה באופן מרהיב בסרטו של משה רוזנטל. עם זאת, זה מרגיש קצת פחות סלול ממה שחשבנו בהתחלה, בטח בעקבות האהבה ל"ולריה מתחתנת". לנה פרייפלד מחזיקה לא מעט ממשקל הסרט, וכשנזכרים בו הפנים העדינות ורבות ההבעה שלה הן הדבר הראשון שחושבים עליו. מי שאהב את סרטה של מיכל ויניק, וכפי שניתן היה לראות הרבה עשו זאת, היה חייב גם להתאהב בשחקנית הראשית שלו. וזה עוד לפני שדיברנו על הדאבל-איבגי ("סבוי" ו"סינמה סבאיא"). נכון, כששחקן מועמד נגד עצמו זה לרוב יכול להיות בעיה, בטח עם שני סרטים מדוברים שיצאו לקהל הרחב באותו הזמן, אבל אם יש משהו שלמדנו הוא שאף פעם, אבל באמת אף פעם, אסור לזלזל ביכולות של דאנה איבגי.

פרס שחקן המשנה
גם פה מתבקש להמר על מישהו אחד ויחיד, שמואל וילוז'ני ב"הדרך לאילת". לא רק שהסרט התחבב על האקדמיה, אלא שווילוז'ני הוא אחד השחקנים הכי טובים שיש לנו, כבר שנים רבות, אבל ממעט להופיע בקולנוע. סרטו של יונה רוזנקיאר נותן לו את כל מה שצריך כדי להיות בלתי נשכח, ו-וילוז'יני מסתער במיומנות של אלוף. הופעה אדירה והזדמנות מאוד נדירה לתת אופיר לשחקן עמוס פרסי התיאטרון הזה. אם האופיר היה סנטימנטלי לא הייתה פה שאלה, אבל זה לא תמיד המצב. לכן לא כדאי לבטל את ליאור אשכנזי ב"קריוקי" שיכול להגיע לאופיר הרביעי שלו (ובאופן אירוני לאחד מהשחקנים הראשיים הבולטים של התעשייה, יהיה זה השני בקטגוריית המשנה).

ולסיום, שלוש קטגוריות שאני מאמין שהן מהקלות לחיזוי אבל אני בהחלט יכול ליפול על האף. לא משהו שיהיה חדש לנו. אלו הן: עיצוב אומנותי – "יוני 0"; ליהוק – "סינמה סבאיא"; וכאמור, פסקול – "איפה אנה פרנק".

עד שנדע מי הזוכים ב-18 לספטמבר, נאחל בהצלחה לכל האמונים על הטקס עצמו, ושזו תזכר כחגיגה אמיתית של הקולנוע הישראלי.