"אמבולנס", סקירה

כמו כמעט כל סרט גדול שזוכה להפצה רחבה, גם "אמבולנס" (Ambulance) היה אמור לקבל סקירה משלו עם צאתו לקולנוע לפני שבוע וקצת. אפילו פסקת הפתיחה שלה כבר נכתבה, אבל אז קרו לא מעט דברים שהרסו לי את התוכניות, וכך הסרט החדש של מייקל ביי נותר ללא התייחסות. אך לא עוד.
באיזשהו מקום אולי העיכוב הזה היה לטובה, כי המרחק מיום היציאה שלו ועד עכשיו מאיר את הסרט הזה באור קצת שונה שאי אפשר היה להתייחס אליו בסופ"ש הבכורה –  בפרק הזמן שלו בבתי הקולנוע, "אמבולנס" לא הצליח לסחוף את הצופים והתגלה כאחד הפרויקטים הכי פחות מצליחים מבית היוצר של הבמאי שכבר רגיל לשבור קופות (אם כי כזכור, סרטו האחרון, "מחתרת השישה" היה ישירות לנטפליקס). באופן שאי אפשר לתאר אחרת מאשר אירוני, זה גם הסרט עם הביקורות הכי טובות שלו מאז שנות התשעים.
בעיני זאת גם בגדול ההזדמנות האחרונה לכתוב על הסרט הזה, כי החל מסוף השבוע הקרוב (זה של חג הפסח השני) הוא כנראה לגמרי יאבד רלוונטיות עם יציאה משולשת של סרטים שהולכים לשאוב את האוויר מהחדר: "הכל בכל מקום בבת אחת", "משקלו הבלתי נסבל של כישרון עצום" ו"מלך הצפון". בשלב כתיבת שורות אלו ראיתי שניים מהם, כאשר זה הראשון הוא בקלות אירוע הקולנוע הכי גדול של השנים האחרונות, אבל עם זה נחכה כרגע. ניתן למייקל ביי את הזמן הקצוב שנותר לו בשמש.

מבוסס על סרט דני מ-2005, "אמבולנס" הוא סרטו ה-15 של מייקל ביי, אוטר מוחלט של סרטי אקשן עצומים, שבתחילת דרכו שינה ועיצב את פני הז'אנר ("הפריצה לאלקטרז", "אמרגדון") אבל מאז רק הלך והרעיש כך שלמדנו לצפות ממנו לכמה שפחות. אפשר אפילו לומר שהצפייה בסרטים האחרונים שלו היא דרך איזו פריזמה אירונית, לבדוק עד כמה מטופש יכול התסריט להגיע, עד כמה פטשיסטי ומוגזם יהיה הסרט, כמה תוכן שיווקי הוא יוכל לדחוף לפריים ואילו קבוצות מגדריות או אתניות הוא יצליח להעליב הפעם.
לכן, עם יד על הלב, יש משהו מאוד מתסכל בכך שהסרט הכי בוגר ו-woke של ביי אי פעם קיבל חותמת של כישלון כשאחרי שבועיים על המדף עוד לא כיסה את התקציב שלו. ב"אמבולנס" ביי בן ה-57 כבר לא מורח את המצלמה שלו על חמוקיהן של הנשים, ואפילו התעקש לשבץ דמות חיובית וחכמה של גיי מוצהר (למרות שלנטייה המינית של הדמות אין שום משמעות לעלילה). במבחן התוצאה זה לא עזר, אז נקווה שהוא לא יילמד את הלקח הלא נכון.

האמת היא שלפחות בחצי השעה הראשונה, "אמבולנס" מרגיש כמו כל מה שרע בקולנוע של ביי, מהקקופוניה העריכתית, האינטנסיביות של הסאונד, השמאלץ, ורמת אלגנטיות שמזכירה ח"כים אחרי פיגוע. הוא אפילו מוסיף חטא על פשע כאשר הוא מייצר לעצמו שתי מחוות בהפרש של פחות מעשר דקות, פעם אחת עם אזכור של שון קונרי ב"הפריצה לאלקטרז" ואז עם יחס ל"בחורים רעים". כלומר, "אמבולנס" מתנהל בעולם שמכיר את סרטיו של מייקל ביי, ואפילו אוהב אותם במיוחד. זה לא יושב מאוד טוב.
המערכה הראשונה של הסרט, ארבעים דקות מתוך שעתיים ורבע, מרגישה כאילו מעבד התסריט, כריס פדאק, ממש לא התעניין בשום דבר שהוא עושה. אל הסרט אנחנו נכנסים דרך וויל שארפ (יאיא עבדול מאטין השני, מ"השומרים" שהביא לו אמי, "משפט השבעה משיקגו" ו"קנדימן"), חייל משוחרר שלא מצליח לשכנע את חברות הביטוח לממן את הטיפול של אשתו החולה. כמוצא אחרון, וויל הולך לדני, אחיו החורג שכרגע יש לו עסק לגיטימי אבל עברו משובץ פשעים (ג'ייק ג'ילנהאל באנרגיות של "אוקג'ה"), על מנת לבקש עזרה כספית, אבל תוך דקה ורבע כבר מוצא את עצמו חלק משוד בנק חדש עם קבוצה די מפוקפקת של אנשים. במקביל אנחנו מכירים את קאם (אייזה גונזלז בתפקיד הכי טוב שלה שאני ראיתי, כולל "אכפת לי"), פארמדיקית צעירה ומוכשרת, שמשתדלת להיות כמה שיותר מנותקת מהחיים אותם היא מצילה.
המהירות שבה הסרט מקפיץ אותנו אל השוד היא מקל עצום בגלגלים שלו משתי סיבות: הראשונה היא שהסרט לא משקיע יותר מדי זמן בתכנון הפשע ולכן הוא נראה כמו החלטורה הכי מטומטמת שאפשר לחשוב עליה, כזו שאין שום סיכוי להאמין שתצליח. לכן, כשהכל משתבש, זה לא רק צפוי, אלא בעיקר חסר מתח. השנייה היא מכיוון שזה הורס לחלוטין את הדמות של וויל, שאמור להיות הגיבור, זה שאיתו אנחנו מזדהים ודרך הדאגה אליו להיות מעורבים בסרט. חוסר היכולת של וויל להגיד לא ופשוט להיגרר פנימה לשוד אלים ומסוכן, גרם לי להיות משהו כמו חצי סרט להיות בעד כל מי שמנסה לתפוס אותו.

איכשהו, ארבעים הדקות הראשונות של הסרט מצליחות להיות גם דלות להדהים וגם מיותרות. באמת שזה מרשים איך אפשר להפסיד בשתי החזיתות האלה. אבל אז ביי מעביר את ההילוך משני לעשירי או משהו, ו"אמבולנס", על אף אורכו, מתגלה כסרט אקשן מאוד מלהיב, שטומן בחובו הרבה מאוד מתח ותפניות. אני חייב לומר שנכנסתי לסרט הזה עייף מאוד, ובדקותיו הראשונות די כעסתי על עצמי על ההתעקשות ללכת לראות אותו, אבל ברגע שהמרדף מתחיל כל התחושות האלו נעלמו. ברור שהרמתי כמה גבות פה ושם, אבל ככלל זו טרפת די מוצלחת.

על אף שהוא לפני הכל במאי אקשן, ההיסטוריה של ביי עם סיקוונסים של פיצוצים ואוקטן גבוה לא באמת מבטיחה הרבה. הוא יותר מהכל מוכר כבמאי שקשה לעקוב אחרי מה שקורה בפריים, הכל מפציץ את החושים בלי היגיון או מידתיות, והזיכרון מסרטיו הוא בעיקר של כאב ראש וסחרחורת. לא אגיד לכם שזה לחלוטין שונה הפעם, אבל יש פה כמה מהדברים הכי מופרעים שראיתי לאחרונה, וזה בעיקר מרשים כי נדמה שיש פה מינימום התערבות של אפקטים ממוחשבים. זה "שומר טינה" על ספידים.
האפקטים הפרקטיים של המכוניות שמתהפכות ומסתחררות הוא לונה פארק של החיים (אם כי צריך להתעלם מהעובדה שכמות אנשי החוק שמתה בסרט הזה היא כנראה הגדולות אי פעם), וכמה שוטים שנעשו מרחפנים יכולים לגרום לדגדוג בבטן.
לעיתים זה לגמרי שופוני. למעשה, רוב הזמן. כנראה שביי והצלם שלו רוברטו דה אנגליס (שזהו סרטו הראשון) שמו את ידיהם על איזה סוג חדש של מתקן, והם החליטו לנצל כל רגע מזה. כמות השוטים של מצלמה נוחתת מגגות גורדי שחקים אל האדמה ואז נוסקת עם איזו מכונית היא פסיכית, אבל גם אפקטיבית למדי.
זה לא תירוץ לביי להשתמש באותם שוטים יותר מפעם אחת – וזה בהחלט משהו שאני, על אף הקקופוניה, הצלחתי לזהות – אבל בעולם שבו אנחנו כבר לא מתרגשים מאפקטים כי אנחנו יודעים שמחשבים יכולים לעשות הכל, "אמבולנס" מצליח להפתיע ולהרשים במיוחד.

עוד הנאה מהסרט מגיעה בזכות הקאסט. אז נכון, את ההתלהבות מיאיא עבדול מאטין השני טרם הצלחתי להבין (מעבר לזה שהוא יפה כמו הנצח), ולדעתי הוא גם לא מצליח למלא את החלל העצום שהסרט הפיל עליו כמי שאמור לנתב אותנו דרך המוסר המפוקפק שלו ושל אחיו. לעומתו, ג'ייק ג'ילנהאל שלאט לאט הופך לאנטגוניסט הבלתי מעורער, לגמרי הבין את המשימה ומשתלב מעולה בפרעות של הקולנוע המייקל-בייסטי. אלזה גונזלז היא ללא ספק המצטיינת, אבל גם מחוץ למה שתרחש באמבולנס עצמו, כל השחקנים מאוד מוצלחים, במיוחד אהובי גארט דילאהנט ("לופר") וקיר או'דונל האוסטרלי שכבר עשה חיל בטלוויזיה, ואמן נראה ממנו עוד בקרוב.

ממה שאמור להיות אחד מאירועי הקולנוע המרכזיים של תחילת 2022, "אמבולנס" הפך לאנקדוטה חלושה, וקשה לראות אותו מקבל חיים שניים כשיגיע לטלוויזיה. וזה חבל, אבל לא נבכה על כך יותר מדי. אני בטוח שביי יהיה בסדר. בכל מקרה, עוד כמה ימים כל השנה הקולנועית הזו הולכת להתהפך לגמרי עם "הכל בכל מקום בבת אחת", אז דברים טובים עוד בדרך.