אוסקר 2021/22: כל מה שצריך לדעת על 15 המתמודדים בקטגורית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר

שבועיים לפני הכרזת המועמדים לאוסקר ה-94, הצלחתי לעמוד במשימה שהצבתי לעצמי – לצפות בכל 15 המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, אלו שמתוכם ייבחרו חמשת הסופיים ב-8 לפברואר.
הרשימה של נציגי המדינות שעלו שלב, כאמור אותם 15 שנמשו מבריכה די גדולה של 92 סרטים שהוגשו, נחשפה יחד עם עוד כמה רשימות מקוצרות מטעם האקדמיה לפני חודש, נותנת לנו זמן מה להתכונן. מה שהיה די מרשים לראות כבר בשלב הזה הוא כמה מהם ביקרו בישראל במהלך השנה, בזכות אנשי ההפצה והפסטיבלים המדהימים שיש פה. לא פחות מ-11 מהמתמודדים הוקרנו בפסטיבלי חיפה, ירושלים, קולנוע בערבה, פסטיבל סרטי סולידריות, והפסטיבל לקולנוע גאה. חלקם היו כבר סרטים שנרכשו על ידי המפיצים המקומיים, וחלקם נחתמו לאחר מכן.
בנוסף לאלו, התגלה שאחד מהסרטים, אולי היציאה המפתיעה ביותר מהרשימות המקוצרות, הוא של במאי שכרגע נמצא גר ופועל בישראל, אז גם אותו בטח נראה בקרוב.

לאחר הצפייה במתמודדים חשבתי מה תהיה הדרך הכי נכונה לכתוב עליהם. האופציה הראשונה הייתה להקדיש לכל סרט פסקה בסדר אלפב"תי, אבל זה הרגיש לי מסורבל ועמוס מדי. דרך אחרת להפוך את זה למסעיר יותר הייתה דרך דירוגם על פי טעמי האישי, אבל ויתרתי על זה די מהר. גם כי כבר יש לי אחת כזו בלטרבוקסד (עם כל המתמודדים שראיתי, לא רק אלו שעלו שלב); גם כי יהיה לנו מספיק מקום לדירוגים ומצעדים בהמשך העונה; וגם כי יש פקטורים אחרים ששווה להתעכב עליהם, עם כל הכבוד לי ודיעותי. אחר כך חשבתי לקטלג לקטגוריות שונות אבל זה גם התגלה כלא אפשרי.
לכן, בסופו של דבר, החלטתי לחלק את הסרטים לשלוש קבוצות, או בתים כמו בטורנירים העולמיים האלה של ספורט עם כדור ככה שמעתי, על פי התהודה שלהם בשלב זה של התחרות. הבית הראשון יהיה של הסרטים הבולטים והמדוברים ביותר, הבית השני של סרטים שיכולים ליפול לכאן או לכאן, והשלישי של הסרטים הקטנים, ההפתעות, אלו שלפחות על פניו סובלים מנחיתות של באז או נוכחות בשיח.
אלו עדיין לא ההימורים הרשמיים שלי (את אלו נפרסם כמה ימים לפני ההכרזה של האקדמיה), והמיקום בבתים לא משקף את דעתי האישית כפי שתיווכחו עוד רגע, אלא יותר כמו ניסיון למפות את המצב כפי שהוא כעת.

רגע לפני שאנחנו מתחילים, אני מוסיף כאן טרוניה אחת, מטופשת ובומרית להפליא. אז אמנם יש פה סרטים שאני אוהב יותר או פחות, מעניינים ומאתגרים יותר או פחות, אבל לכולם יש את האיכויות שלהם. זה בטח בולט כאשר מסתכלים על הזירה המרכזית בה אנחנו עוקבים אחרי המהפכים וההתגוששויות של סרטים כמו "משפחה מנצחת", "בלפסט" ו"אל תסתכלו למעלה". זאת בזמן שבקטגוריה הכביכול שולית של הסרט הבינלאומי מצטופפים סרטים שכמעט כולם נותנים פייט קיצוני לכל השאר. 15 הסרטים האלו יכלו בכיף למלא מקומות רבים בקטגוריות המרכזיות, הרבה לפני דוברי האנגלית המפלצתיים והלרוב-בינוניים, אבל סביר שמעט מהם, אם בכלל, יוכלו לעשות את זה. הלוואי שהמצב היה הפוך, אבל נו, זה האוסקר.

בית שלישי: המפתיעים שיכולים להפתיע שוב

לונאנה: יש יאק בכיתה

בזמן שסרטים מדוברים ומהוללים כמו "טיטאן", "ממוריה" ו"מין חסר מזל" נשארו בחוץ, שלוש מדינות הדהימו את התחזיות. שלושה סרטים שאף אחד לא האמין שיש להם את הפוש, הצליחו לפלס לעצמם דרך בתחרות הקשוחה הזו, על אף הכל.
הראשון מביניהם, שגרם לי לקריאת שמחה כי זה באמת סרט נהדר, הוא "כוורת" נציג קוסובו (0 מועמדויות; נציגות מספר 8), שבישראל נרכש על ידי קולנוע לב והוקרן בפסטיבל ירושלים. סרטה של בלרטה באשולי – שעשה היסטוריה בסאנדנס כשזכה בפרסי חבר השופטים, הקהל והבימוי של תחרות הדרמה העולמית – מתרחש בכפר קטן ובו אישה שבעלה נעדר במלחמה מחליטה לקחת את גורלה בידיה ולהקים עסק לייצור ריבות ביתיות יחד עם שאר נשות המקום. זאת בזמן שהגברים של הכפר ממש לא מעוניינים לראות אישה עצמאית, ועוד כזו שסוחפת עימה אחרות.
מה שבעיקר נהדר בסרט הזה הוא שעל אף התכנים הקשים, לא מדובר בפורנוגרפיית סבל ודכדוך, אלא בסרט אופטימי ואפילו מעורר תקווה והשראה. הופעתו ברשימה המקוצרת בהחלט משמחת, בטח כשלרוב הקולנוע הבלקני לא מגיע למעמד הזה.

ההפתעה הגדולה השנייה מגיעה ממקום מרוחק הרבה יותר מאשר כפר מזרח אירופאי. אולי אפילו המרוחק ביותר שאפשר – בוטהן (0 מועמדויות; נציגות ראשונה), המדינה הקטנטנה והמבודדת בשולי ההימלאיה. היא גם לדעתי יצרה תקדים, כי מדובר במתמודד הראשון לאוסקר שהוגש שנתיים ברציפות. בשנה שעברה הסרט נשלח, אבל נפסל בעקבות הקורונה שמנעה ממנו הפצה שתכשיר אותו לאוסקר. הוא קיבל הזדמנות נוספת כשהאקדמיה האמריקאית החליטה לאפשר למדינות להגיש את אותו הסרט בפעם השנייה, והנה הוא כאן. הקורונה הייתה ברכה בתחפושת לבוטהנים.
הסרט הוא "לונאנה: יש יאק בכיתה", מאת פאוו צ'וינינג דורגי', וכל העשייה שלו היא בכלל פלא, כי הוא צולם בכפר קטנטן בלי חשמל. אין לי מושג איך הצליחו להרים את זה. "לונאנה" נפתח כאשר סטודנט צעיר ודי מפונק להוראה רוצה לפרוש מהלימודים כדי להיות מוזיקאי באוסטרליה, אך נאלץ למלא משימה להיות מורה בכפר נידח. שזה בגדול העלילה של "קלאוס" רק בלי הקטע של חג המולד. מכאן אתם יכולים להבין לאן זה מתקדם. הוא מגיע לשם עם אפס מוטיבציה, מת לעזוב כבר, אבל אז מתחבר עם אנשי המקום ומגלה את היופי של החיים והתרבות אליה הוא מתכחש.
אתוודה שבדקותיו הראשונות של הסרט לא הבנתי איך זה הגיע לשורטליסט. היה משהו קצת מרושל בעשייה שלו, והדמות הראשית הייתה בלתי נסבלת. אבל אז, כאשר סוף סוף הוא יוצא לכפר ופוגש את המקומיים, משהו נפתח ובאמת שקשה שלא להתאהב בסרט הזה, על אף כל המהלכים הצפויים, מה גם שהצילום נפלא ומשתמש בנופים של בוטהן באופן מרהיב. וכן, לא אשקר, בכיתי בסוף.
חדשות נוספות וטריות ממש לגבי הסרט הן שהוא זכה למפיץ בארץ, סרטי נחשון, אז עוד נראה אותו על המסך הגדול כפי שכדאי.

השלישי מבין ההפתעות הגדולות הוא ההלם הגדול של ה-15, בפער, וגם הוא עוסק בקשר מפתיע בין מבוגר עירוני וילדים. בערך. זהו "פלאזה קתדרל", הנציגות של פנמה (0 מועמדויות; נציגות מספר 8), סרט שמילולית הגיע משום מקום. הוא לא הוקרן באף פסטיבל גדול, ואין לו שם מרכזי של יוצר שיכול להביא לו תשומת לב. באמת מדהים איך דווקא הוא הצליח להיכנס, וזה אולי אומר משהו טוב על האקדמיה, שהם לא בהכרח הולכים באופן עיוור אחרי אוטרים או פרסים ופסטיבלים.
סרטו של אבנר בנאים (או בן נעים, עדיין לא ביררתי, אבל הוא בארץ אז אפשר לשאול) מביא למסך אדריכלית שסוחבת על עצמה טרגדיה איומה ונוראה, ולחייה נכנס ילד מהשיכונים עם סיכוי מאוד קטן לשרוד את הרחובות הקשים של פנמה. זה באמת סרט קטן, אבל כזה שיש לו אפקט לא מועט, ובעיקר נהנה מהופעות מעולות של שני השחקנים הראשיים. אתוודה שמצאתי אותו לעיתים קצת מתוסרט מדי וסחטני רגשית, אבל הוא מציג פיסת חיים נוגעת מאוד.
בנוסף, לסרט הזה יש את כתובית הסיום הכי מרסקת לב בתולדות הקולנוע, לדעתי. כזה שלא משנה מה חשבת על הסרט במהלכו, משאיר אותך לשבת על המושב בלי לזוז ולחכות כמה רגעים, להתמודד עם המציאות שכל כך הרבה חיים בה, ולא מסוגלים לברוח. רק על הבום הזה הוא יכול להשיג מועמדות.

לפני שאני מגיע לשני הסרטים הבאים בבית הזה, אני רוצה לומר מדוע כתבתי בכותרת שהסרטים האלו עוד עלולים להפתיע שוב. כי על אף שהם הקטנים ביותר, העובדה שהם הצליחו בכל זאת להיות חלק מהרשימה המקוצרת מעידה על כך שיש להם גב. אם הם עקפו סרטים עצומים בהרבה, זה אומר שמי שצפה בהם לא יכל לשכוח מהם, והם התחבבו עליו באופן משמעותי.
היות "כוורת", "לונאנה" ו"פלאזה קתדרל" בשורטליסט מעיד שהם הצליחו להיכנס ללב של המצביעים בשלב א', ויש להם מספיק אפקט לעשות את זה גם בסיבוב הנוסף. לא בטוח אם שלושתם, אבל לפחות אחד מהם כמעט בוודאות, השאלה מי.

שני הסרטים האחרונים בבית מגיעים ממדינות שהאוסקר כבר אימץ בעבר, הן גם סמוכות זו לזו, אחיות אפשר לומר, ודוברות אותה שפה. למעשה, אחד מהסרטים האלו יכל לייצג גם את המדינה השנייה. בנוסף, מדובר בשני הקצוות הכי קיצוניים בחוויה שלי מהמתמודדים – אחד שהוא מאסטרפיס ובלי צל של ספק הסרט האהוב עלי משנת 2021, והשני כזה שאני די מגרד בראש כיצד הצליח להשתחל למקום הזה.
הראשון הוא "חופש מוחלט", הנציג של אוסטריה (4 מועמדויות, מתוכן 2 זכיות; נציגות מספר 45). סרט שגם הוא שייך לקולנוע לב. אם אתם קוראים קבועים שלנו, אתם יודעים שאני מחצרץ בשבחי הסרט הזה מאז פסטיבל ירושלים, ושהצבתי אותו בראש רשימת סרטי השנה שלי. מאז ראיתי אותו שוב (בהקרנה בסינמטק חולון. שזה היה כיף כי אני מנהל התוכנייה שם) ועמדתי כלפיו רק התקבעה חזק יותר. סרטו של סבסטיאן מייזה הוא עולם קולנועי מטלטל, רגיש ומופלא בכל אספקט, וזה עוד לפני שהגעתי להופעה של פרנץ רוגובסקי בתפקיד האסיר הגרמני שנכלא שוב ושוב בעקבות נטיותיו המיניות בגרמניה של אמצע המאה העשרים.
כואב לי בכל הגוף לשים את הסרט בבית השלישי אבל אני צריך להסתכל לאמת בעיניים. על אף הגלים שעשה בפסטיבל קאן, נדמה שהשיח עליו מוחרש לחלוטין. אפילו שהימרתי עליו להיכנס לרשימה המקוצרת, זה היה בעיקר משאלת לב מאשר הימור בטוח. אני מקווה שהוא יצליח להגיע לחמישייה, אבל נראה שהוא קצת בקוצר נשימה יחסית לסרטים האחרים, אלו עם הרגליים הארוכות יותר.

האחרון בבית הוא נציג גרמניה (3 זכיות מתוך 19 מועמדויות; נציגות מספר 65. המספרים כוללים את גרמניה המזרחית, המערבית והמאוחדת) – סרטה של מריה שריידר, "הגבר המושלם שלך", שהוקרן בפסטיבל ירושלים ושייך לסרטי נחשון.
על אף הנוכחות של הכוכב הבריטי דן סטיבנס, הייתי מאוד סקפטי לגבי יכולתו להתקבל לרשימה, בעיקר כי הוא סרט קליל יחסית שנוגע בתחומי המד"ב, משהו שהאקדמיה לא זורמת אתו אם לשפוט לפי ההיסטוריה. הוא עוסק באשת קריירה רווקה שמקבלת משימה לבחון סוג חדש של אנדרואיד דמוי אדם, כזה שאמור לספק את כל המאווים הנפשיים והפיזיים של אנשים בודדים.
זה סרט סימפטי למדי, אבל לדעתי הוא קצת אוורירי ומתנחמד, כזה שלא לגמרי נכנס לעומק הרעיונות שהוא מעלה. מצד שני, הסרט זכה בפרס השחקנית של פסטיבל ברלין, וגם היה למנצח הגדול של פרסי הקולנוע הגרמניים (סרט, בימוי, שחקנית, תסריט) כך שבהחלט יש לו תומכים.
אני רוצה לומר שאהיה מאוד מופתע אם זה יגיע למועמדות. עם זאת, הוא כבר הפתיע אותי פעם אחת.

בית שני: הסרטים שזכו להערכה אבל זקוקים גם לתשוקה

מגרש משחקים

הבית השני מכיל חמישה סרטים שעתידם בלתי ידוע, ולגמרי יכולים לצאת עם היד על העליונה באותה קלות שהם יכולים להישכח. אלו סרטים שצברו שבחים ופרסים, אבל כדי להצליח בסבב הנוכחי הם צריכים גם אקסטרה דחיפה נלהבת שאני לא בטוח אם ביכולתם להשיג. מה שבטוח הוא שיש להם את העוצמות והאיכויות כדי לעשות את זה. או לחילופין, במקרה של אחד ספציפי מהם, נוכחות של אחד השחקנים הגדולים של תקופתנו, ואתו נתחיל.

איזו עונה משוגעת עוברת על חאוויר בארדם. לא רק שהוא התחיל את החורף עם נוכחות באחד הסרטים הגדולים, המצליחים והמהוללים ביותר של השנה ("חולית"), ולא רק שסרט בכיכובו נבחר להישלח לאוסקר על ידי ספרד במקום סרט מדובר הרבה יותר מיבול המדינה ("אימהות מקבילות"), אלא שלאחרונה גם הופיע במפתיע במועמדי שחקן השנה של פרסי איגוד השחקנים על "הזוג ריקרדו", וישר הוטס פנימה אל טבלת ההימורים הצפופה. הכוח של בארדם כל כך גדול, שהוא בהחלט יכול להכניס את "המנהל הטוב" לרשימה כנציג ספרד (4 זכיות מתוך 20 מועמדויות; נציגות מספר 64).
מתוך כל ה-15, זה הסרט שהכי מתקרב להגדרה של "קומדיה", אם כי אפשר להתווכח על נציג גרמניה בהקשר הזה. בארדם, בהופעה הרבה יותר טובה מזו של "הזוג ריקרדו", מגלם מנהל של מפעל למשקלים ומאזניים, שצריך לאזן (!) בין כל האלמנטים המקצועיים והאישיים שלו לקראת הגעת צוות מבחן למפעל. זה כולל את החיבה המסוכנת שלו למתמחות הצעירות, אחראי התפעול שאשתו עומדת לעזוב אותו, והעובד המפוטר שמפגין מחוץ לשערים בין היתר.

מה שמצחיק בנציגות הזו הוא שמדובר בבבואת מראה למה שהתרחש ב-2002. אז ספרד בחרה ב"ימי שני בשמש", סרטו של פרננדו לאון דה אראנה ובכיכובו של בארדם, על פני "דבר אליה" של אלמודובר. ובזמן שהסרט שנשלח לא קיבל מועמדות, זה שנזנח בסופו של דבר נכנס דרך הדלת האחורית לאוסקר, ואף הביא לאלמודובר את פרס התסריט המקורי.
השנה זה קרה שוב, סרט של דה אראנה ובארדם עקף את אלמודובר זוכה הפרסים, אבל בינתיים התוצאות מתגלות כשונות. "המנהל הטוב" הצליח להיכנס לרשימה המקוצרת בכל זאת, בזמן ש"אימהות מקבילות" מאבד מומנטום. על אף שהופיע ברשימה המקוצרת של קטגורית המוזיקה המקורית, דווקא הקלף החזק ביותר שלו, פנלופה קרוז (בתפקיד מדהים, טוב יותר מרוב המובילות במרוץ עד כה), לא הופיעה אצל איגוד השחקנים או ברשימות המקוצרות של הבאפט"א, לתדהמת הרוב. זה כמובן יכול להתהפך לחלוטין עם הכרזת המועמדים.
אני מאמין שזה בארדם שהצליח להכניס פנימה את ספרד, כי גם אם הסרט הזה בשום אופן לא רע, קשה למצוא משהו שמצדיק חיבה יתרה אליו, בטח אל מול כמה אחרים שנותרו בחוץ. הוא עשוי בסדר, בארדם מעולה, אבל אני מצאתי אותו די מגושם ומלאכותי.

שאר סרטי הבית שונים מספרד, כי הם הגיעו עם שובל של מחיאות כפיים ותשואות בעמידה. אם "המנהל הטוב" לא ממש סחף את קהילת הקולנוע העולמית, ואין לו שום פסטיבל גדול או פרס חשוב לשמו, המצב לא יכול להיות שונה יותר עם הסרטים האחרים.
נציג מקסיקו (זכייה 1 מתוך 9 מועמדויות; נציגות מספר 54) הוא סרטה של טטיאנה הואזו, "ליל הלהבות", שבארץ הוקרן בחיפה אחרי שזכה בפרס מיוחד של מסגרת מבט מסוים בפסטיבל קאן, ובשניים מטעם סן סבסטיאן. הוא עוסק בנושא בוער של חטיפות נשים על ידי קרטלים במקסיקו, וגם הסרט שהכי היה לי לא נעים שהשתעממתי בו. על אף איכויותיו, והכאב שהוא מביא למסך, אני חושב שיש בו משהו מפוזר נורא ולא לגמרי לופת. לגמרי מאלו שמקוטלגים אצלי כחשובים יותר מאשר טובים.

עוד סרט שעוסק בעולמם של ילדים בסיכון הוא "מגרש משחקים", נציג בלגיה (7 מועמדויות; נציג מספר 46), זה שבסריטה מצא חיבה גדולה מטעם אורון ועופר שהציבו אותו בראש סרטי השנה שלהם. גם הוא מפסטיבל קאן ומפסטיבל חיפה, כאשר לו יש מפיץ ישראלי, קולנוע לב, ובאמת מסקרן אותי מה הם יעשו אתו. סרטה של לורה וואנדל הוא אגרוף לבטן, שמתרחש כמעט כולו בבית ספר יסודי, אליו מגיעה ילדה קטנה המגלה כי אחיה הגדול והאהוב עובר מסכת של התעללות, ובדרכו להפוך לבריון בעצמו. היא מנסה לעזור לו, אך רק מחריפה את המצב, ונדמה שכל פעולה שתעשה רק תרחיק אותו ממנה.
העבודה של וואנדל בסרט הזה היא לא פחות ממדהימה, בעיקר בזכות ההופעות שהוציאה מהילדים. באמת משהו שלא רואים כל יום. גם חוסר ההתפשרות על קולנוע חונק, תמיד מנקודת המבט של הילדים, הוא כזה שקשה מאוד להתאושש ממנו. הצרה שלי בהקשרו הייתה שהוא פשוט היה לי אכזרי מדי. כלומר, כל מה שקיבלתי ממנו הוא שהעולם שלנו נוראי, ואת זה כבר ידעתי, אז לא כל כך הבנתי בשביל מה. אלו 70 דקות מייאשות למדי, שלי לא הצטברו לכדי איזו חוויה מעניינת, אפילו לא שלילית. כך שבזמן שאני מבין ומקנא באלו שנשבעים בשמו, אותי הוא השאיר מרוחק ולא השפיע עלי כפי שחשבתי שיהיה.

שני האחרונים בבית גם הם אירופאים, וגם הם מפסטיבל קאן, אבל אחרים לגמרי במהות שלהם. הראשון הוא "טלה", שמגיע מטעם איסלנד (מועמדות 1; נציגות מספר 42). הסרט היה לשיחת היום בפסטיבלי הסתיו, וגם קיבל דחיפה מאוד יפה מטעם חברת ההפצה הבוטיקית A24, שאחראית על הצלחות האוסקר של "אור ירח" ו"מינארי", והשנה נמצאים במשחק עם "הטרגדיה של מקבת'", "טיל אדום" ו"האביר הירוק".
הסיבה שקצת הופתעתי מהנוכחות כאן של הסרט היא כי מדובר בסרט ז'אנר, או לפחות כזה שלא לגמרי נכנס להגדרות. הוא דרמה עם נגיעות של אימה ופנטזיה, מהסוג שהאקדמיה די מתרחקת ממנו (ע"ע "גבול", "האישה הבוכייה" ו"אטלנטיקה" שהיו קרובים אך לא סיגר). הוא מתרחש במישורי איסלנד, שם זוג חוואים שאיבד את בתו זוכה למתנה מפתיעה שיכולה להפוך אותם למשפחה שוב. עדיף לא להכביר במילים למי שטרם ראה.
"טלה" הוקרן בירושלים, משם זכה לטקסט רב שכבות של לירון שגם הכניסה אותו לסרטי השנה שלה, והוא עדיין מסתובב בסינמטקים, צובר תגובות די נלהבות. אני אהבתי אותו מאוד ברובו, אבל בעיני הוא קצת איבד את דרכו איפשהו באמצע, לפני הסיום המצוין.
לטובת "טלה" ניצבים לא רק A24 אלא גם הנוכחות של השחקנית נומי ראפאס המוכרת גם בהוליווד ("פרומותיאוס" והסדרה "ג'ק ריאן"), וההיסטוריה המקצועית של הבמאי המוכשר ולדימר יוהנסן, שהיה איש אפקטים של "רוג אחת" ו"מהיר ועצבני 8" בין היתר. עם זאת, המוזרות שלו בהחלט עלולה להתברר כמכשול בדרך לאוסקר.

הסרט האחרון בבית הוא, מבחינתי, סימן השאלה הגדול ביותר בו. מדובר ב"תא מספר 6", שנשלח על ידי פינלנד (מועמדות 1; נציגות מספר 35). הוא זכה בפרס הגדול של פסטיבל קאן, הוקרן בירושלים ובערבה, והוא גם נציג הבית הנוכחי של הקולנוע הלהטב"קי, אחרי "חופש מוחלט" של הבית השלישי, ולפני סרט נוסף שיגיע בבית הבא.
הסיבה שאני לא יודע מה לעשות עם סרטו של יוהו קוסמאנן היא מכיוון שמצד אחד זה באמת סרט משובח. תסריט מדהים, בימוי רגיש, והופעות משחק בלתי נשכחות של סיידי הארלה ויורי בוריסוב (שהיה אדיר השנה גם ב"קפטן וולקונוגוב ברח"). זה סוג של סרט מסע מרגש ומאוד יפה במרכזו חברות שנרקמת בין צעירה פינית שמנסה להגיע לאתר ארכיאולוגי מרוחק במהלך החורף, ובחור רוסי שחוצה את רוסיה לטובת תעסוקה.
על אף איכויותיו, זה בדיוק מסוג הסרטים שיכולים ליפול בין הכיסאות. העדינות שלו, הקצב הספציפי, זה שהוא לא "סרט חשוב", יכולים לגרום למצביעים ללכת לכיוון סרטים אחרים. ולא שאני מאשים אותם, כן? הרשימה השנה איכותית במיוחד.
בתחום החדשות המעודדות, אספר שהסרט שייך לסרטי נחשון אז עוד נזכה לראות אותו על המסכים.

בית ראשון: הטיטאנים (רק בלי "טיטאן")

גיבור

הבית הראשון מורכב ממפלצות. הסרטים הכי מהוללים של השנה, עם הבמאים הכי נחשבים, הפרסים הכי גדולים, והנוכחות הכי משמעותית במהלך העונה. על פניו הם גם ההימורים הכי בטוחים, ויש לא מעט שמנבאים להם מקומות גם בקטגוריות מרכזיות יותר כמו תסריט ובימוי, אבל אתם יכולים לסמוך על זה שהאקדמיה מחממת לנו סיבובים לא צפויים, ולפחות אחד מהם עלול ליפול. התשובה לשאלה מי מהם מאוד קשה, אבל יש לי השערה. נלך בסדר עולה, מהפגיע ביותר ועד ליציב ביותר.

"האדם הגרוע בעולם", שיצא מפסטיבל קאן עם פרס השחקנית הטובה ביותר, ובארץ הוקרן הן בירושלים והן בחיפה, הוא אחד הסרטים האהובים עלי ביותר השנה כפי שהוכחתי במצעד סרטי 2021 שלי. נציג נורבגיה (5 מועמדויות; נציגות מספר 43) הוא סרטו של יואכים טרייר ובאמת שמדובר בפלא. מנת חיים מרוכזת של אופטימיות וכאב מהסוג הסוחף ביותר. אני מאוהב בסרט הזה לחלוטין, וכמוני לא מעט, כמו למשל 187 המבקרים שהצביעו לסרט הזה בסקר נבחרי השנה של "אינדיווייר", בו גם אני לקחתי חלק.
באופן אירוני משהו, מה שעובד לרעת הסרט הזה הוא הרוח הצעירה הנושבת ממנו, כזו שאולי לא תדבר אל הגווארדיה המבוגרת יותר. מה גם שהוא לא עוסק בנושאים הרי גורל עם עומק חברתי ופוליטי, לכן אני מעט חושש מהסיכויים שלו. אבל גם אם לא יצליח להשתחל לאוסקר, הוא עוד עלול לצוץ במהלך השנה בהקרנות מסחריות מכיוון שהוא נרכש על ידי קולנוע חדש.
מפה אנחנו כבר מתחילים ממש להדק חגורות, כי היעדרות של כל אחד מארבעת הבאים תהיה בגדר תדהמה מוחלטת.

הסרט הבא שאמור להיות עניין נעול וחתום אבל אפשר למצוא סיבות למה לפקפק בזה, הוא אחד המדוברים ביותר של 2021, סרט הדוקו המונפש "לברוח", שנחשף בפסטיבל סאנדנס ומאז כולם עושים עליו סלטות. הוא נציג דנמרק (4 זכיות מתוך 13 מועמדויות; נציגות מספר 59), שכזכור הייתה גם הזוכה של שנה שעברה עם "עוד סיבוב". זה מאוד מאוד נדיר שמדינה תיקח שנתיים רצוף את הפרס הזה. מצד שני, אם יש מישהי שיכולה לעשות את זה היא דנמרק. בכל זאת, היא אחראית על הפעם האחרונה שזה קרה – "פלה הכובש" ו"החגיגה של באבט" בסוף שנות השמונים.
"לברוח" של יונאס פוהר ראסמוסן מביא את סיפורו האמיתי של אמין, צעיר אפגני שנמלט מהמדינה שלו לטובת מקלט בדנמרק, ולראשונה חושף סוד שהסתיר כל חייו. סוד שיכול להעמיד את חייו בסכנה גם כעת, ולכן הסרט עשוי כולו באנימציה על מנת לא לחשוף אותו.
אני חד משמעית הגרינץ' בנוגע לסרט האהוב הזה, כי על אף הסיפור החזק והדמות המהממת של אמין, אני התאכזבתי ממנו למדי. תוכלו לקרוא מדוע בסיקור שלי מפסטיבל ירושלים. אבל דעתי האישית בצד, אני חושב שהוא עלול ליפול בקטגוריה הזו על בסיס "תפסת מרובה לא תפסת".
העניין עם הנציגות הדנית הוא שהסרט הזה כשיר, ואף די מוביל, בשתי קטגוריות נוספות: סרט האנימציה באורך מלא, והסרט התיעודי באורך מלא. ככזה, הוא יכול לעשות היסטוריה כראשון שנמצא בשלוש הקטגוריות האלה במקביל, אבל מצד שני יכול לסבול מפיצולי הצבעה כאלה ואחרים. לא שאני ממהר חלילה להמר נגדו, בכל זאת יש לי טיפת בינה, אבל אפשר לראות איך הדברים משתבשים.
"לברוח" לאחרונה נקנה על ידי קולנוע לב, אחרי שחברה מקומית אחרת, סינפיל, הייתה אחראית על הרכישות העולמיות שלו, שזה ריספקט רציני.

המקרה של שיאנית האוסקר איטליה (11 זכיות מתוך 31 מועמדויות + 3 זכיות מיוחדות לפני ייסוד הקטגוריה; נציגות מספר 68) גם די מעניין. הסרט הוא "יד האלוהים", שהוקרן בהצלחה רבה בפסטיבל ונציה, ונראה שנולד בשביל האוסקר. הבמאי שלו, פאולו סורנטינו האחד והיחיד, הוא אחד הקולנוענים המוערכים בעולם וגם אחראי על הזכייה האחרונה של מולדתו ("יפה לנצח"). עברו שמונה שנים מאז, במהלכן איטליה אפילו לא הייתה מועמדת.
עם זאת, יש תחושה שסרט ההתבגרות האישי של סורנטינו (במתכונת "רומא", "בלפסט" ו"ליידי בירד"), איבד מומנטום כמעט לחלוטין, והוסט הצידה על ידי סרטים אחרים מהמרוץ, על שניים מהם נדבר עוד רגע. איכשהו נראה שלסרט הזה אין באמת תשוקה מאחוריו. ואני גם יכול להבין למה.
אני סאקר מוחלט של סורנטינו, ובאמת יכול לומר שאהבתי את "יד האלוהים" מאוד, אבל מאידך הוא נשאר אתי פחות מסרטיו האחרים. אפילו לא מצאתי לו מקום ברשימת סרטי השנה שלי, וזה לגמרי אומר משהו. לא יודע למה כל הפליאה, הצחוק והרגש שחוויתי במהלך הצפייה בו התנדפו מהגוף שלי כל כך מהר.
עם זאת, מה שכן יש לו, וזה אולי חזק ומשמעותי יותר מכל תשוקה בעולם, זה את הכסף והאסטרטגיה של נטפליקס. "יד האלוהים" הוא אחד משחקני האוסקר המשמעותיים של ענקית הסטרימינג (יחד עם "כוחו של הכלב" ו"הבת האפלה") וקשה לי להאמין שהם יפילו את הכדור בעניין הזה. אני אפילו בטוח שהם מנסים לדחוף אותו לקטגוריות נוספות.

שני הסרטים האחרונים בבית הם אלו שנהנים מהאוויר הכי מתוק של הפסגה, לפחות בשלב זה של המרוץ. שניהם זוכי פסטיבל קאן, ולשניהם יש קייס לשבור את חומות הקטגוריה הבינלאומית, להיכנס לרשימות כמו בימוי, תסריט, ואולי אפילו הסרט הטוב ביותר. לשניהם גם בהחלט מגיעים כל התארים והשבחים.

אחת הנציגויות הכי צפויות של השנה הייתה "גיבור" של אירן (2 זכיות מתוך 3 מועמדויות; נציגות מספר 27), המדינה שהפכה בעשור האחרון מפנינת פסטיבלים של יודעי דבר למכונת אוסקרים. זה קרה בזכות המאסטר אסגר פרהאדי, שסרטו "פרידה" לא רק זכה בפרס בשנת 2011, אלא גם הכניס אותו לקטגורית התסריט המקורי ומאז נחשב לאחד הסרטים הטובים ביותר של האלף. שנתיים לאחר מכן פרהאדי נשלח שוב, הפעם עם "העבר" (או "הארוך", כמו שאני מכנה אותו), אבל זה לא הגיע לכדי מועמדות. ב-2020 שוב הגיע פרהאדי לאוסקר, אחרי מלא בעיות במכס בגלל טראמפ, וזכה עם "הסוכן".
היה די ברור שאירן תבחר בפרהאדי ברגע שיהיה לו סרט חדש, אבל זה קיבל משנה תוקף מוחלט אחרי ההצלחה בפסטיבל קאן, שם זכה בפרס הגדול (שאיננו דקל הזהב).

"גיבור" עלה לאמזון פריים לפני כמה ימים, אבל שווה להתאפק ולראות אותו על המסך הגדול, לשם יגיע בחסות קולנוע לב. מדובר בדבר הכי קרוב שראיתי ל"גונבי האופניים" של דה סיקה, וקשה לי לחשוב על מחמאה גדולה מזו. זהו סיפורו של רחים (אמיר ג'אדידי, הגבר ההורס ביותר של הקטגוריה השנה), שיוצא לחופשה מהכלא לאחר שאהובתו הסודית מצאה תיק עם מטבעות זהב שיכול לעזור לו לשלם את חובו ולצאת לחופשי. במקום זאת, רחים מחליט להשיב את האבדה לבעליה, אבל הפעולה האצילית מתגלה כחרב פיפיות שמסבכת אותו, ואת יקיריו, מעל לראש.
כמו עם "פרידה" ו"הסוכן", גם הפעם פרהאדי מוכיח שהוא לא רק במאי הומני ורגיש שעובד מדהים עם שחקנים, אלא גם אחד התסריטאים הגדולים שיש לנו. לא אשקר, מספר פעמים במהלך הצפייה התחננתי שרחים ימצא מנוחה ונחלה ואוכל לשחרר את האגרופים הקפוצים שלי, כך שלהגיד שזו צפייה קלה יהיה דבר שקר. למעשה, הייתי מכנה אותה אפילו מענישה לעיתים. מצד שני, איזו יצירה של ענקים יא ראבי.
על פניו, אירן ללא ספק יכולה להביא לעצמה אוסקר שלישי, ולהפוך את פרהאדי לאינגמר ברגמן החדש, עם שלושה אוסקרים כנציג המדינה שלו. אם יזכה, אירן תתברג גבוה מאוד בטבלת הזוכים העולמית, בתיקו עם שבדיה, ברית המועצות והולנד, כאשר המדינות היחידות שממוקמות מעליהן הן דנמרק, יפן, ספרד, איטליה וצרפת.
עם זאת, הדרך של "גיבור" איננה סלולה. יש לו פייט קשוח מהצד השני של היבשת שלו.

אמנם אנחנו יודעים טוב מספיק לא להסתמך על מבקרי קולנוע כשזה מגיע לאוסקר (האקדמיה מורכבת מאנשי תעשייה, לא מבקרים), אבל הפער שפתח בשלב הזה "הנהגת של מר יוסוקה" שהגיע כנציג יפן (זכייה 1 מתוך 16 מועמדויות + 3 פרסים מיוחדים לפני ייסוד הקטגוריה; נציגות מספר 68) הוא מאוד קיצוני.
איך שהתחילה העונה סרטו של ריוסוקה המאגוצ'י, זוכה פרס התסריט בקאן, השיג מעמד די נדיר, כשקיבל את תואר סרט השנה מתאי המבקרים של ניו יורק וגם של לוס אנג'לס. הוא שחזר את ההצלחה עם אותו הפרס מאיגוד המבקרים הלאומי. משם החל לצוץ בכל עשיריית סרטי השנה תחת השמש, ובאופן טבעי הביא לעצמו הרבה תשומת לב. חד משמעית אחד הדברים הכי קריטיים במרוץ, ולכן הוא נוכח בהימורים גם לבימוי ותסריט מעובד.
סרטו של המאגוצ'י מבוסס על סיפור מאת הארוקי מוראקמי (שעיבוד אחר אליו, "בערה", הגיע לרשימה המקוצרת בעבר מטעם דרום קוריאה) ומתרחש ברובו בהירושימה, לשם מוזמן במאי ושחקן תיאטרון על מנת להרים הפקה יוצאת דופן של "הדוד וניה". בהגיעו הוא מגלה שהוצמדה לו נהגת שתקנית, ובמהלך החזרות שם יתמודד עם כאב גדול שניסה להשאיר מאחוריו, השניים יתחברו וימצאו דרך לנסות ולגרום לפצעיהם הישנים להגליד.
הסרט, שהוקרן בפסטיבל חיפה (שם הפך לשיחת היום לאורך כל הפסטיבל) ושייך לקולנוע לב, כרגע נחשב למוביל לזכייה של פרס הסרט הבינלאומי. אם כך יקרה, זה יהיה האוסקר התחרותי הראשון של יפן מאז הפאדיחה של האקדמיה עם "פרידות" ב-2008. לפחות הפעם המצב קצת שונה, כי באמת מדובר בסרט משובח.
עם זאת, מה שצריך לזכור, הוא שזה סרט ארוך מאוד, שכבר קיבל טייטלים של אינטלקטואליות רבה ודברנות יתר. אני אישית לא מסכים עם הסנטימנטים האלו, אבל כן, אפשר להרגיש את האורך בסוף, גם אם זה שווה כל דקה. כמובן שהשאלה הגדולה היא כמה חברי אקדמיה יושיבו את עצמם לצפות בו על אף כל השבחים, וכמה מהם ישרדו אותו בצפייה ביתית.
אלו שאלות שעלולות קצת להרתיע, אבל באמת נראה שמצבו של "הנהגת של מר יוסוקה" יציב. וחוץ מזה, אם ייפול בדרך ולא יגיע למועמדות, האקדמיה תחטוף כזה גל של זעם שבאמת כדאי לה לדאוג שזה יקרה.

רשימת המועמדים הסופית תתקיים ב-8 לפברואר. אנחנו כמובן נהיה שם, אבל גם לפני עם הימורים ומחשבות אחרות לקראת הטקס. אתם יודעים, כמו כל שנה.