• פסטיבל חיפה 2022: מבט בתוכנייה המלאה
  • המרוץ לאוסקר בפרס הסרט הבינלאומי - חלק חמישי
  • פסטיבל חיפה 2022: ההמלצות (והאזהרות) של עופר
  • אימת החודש - ספטמבר 2022
  • ״תראו אותם רצים״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קריוקי״ של משה רוזנטל מגיע לקולנוע
  • המתמודדים לאוסקר הבינלאומי הטוב ביותר - חלק ד
  • עושות נקמה
  • A24 מחכים לתרגום: מהדורת דאבל פיצ׳ר לסרטי
  • ״בחורים טובים״, סקירה לסרט החדש של ארז תדמור
  • כרטיס לגן עדן
  • סרטים חדשים: ״כרטיס לגן עדן״ עם רוברטס וקלוני
  • ״תא מספר 6״, סקירה לסרטו של יוהו קוסמאנן
  • ״לחיות את חייה״: סקירה ב-12 חלקים, פרולוג ואפילוג

״קינגס מן: ההתחלה״, סקירה

1 בינואר 2022 מאת אורון שמיר

בשביל מה בעצם אנחנו צריכים פריקוולים? אם ההיסטוריה של הסיפור או הדמויות בסרט מסוים הייתה חשובה, לא היינו שומעים אותה או מספיק ממנה בסרט עצמו? התשובה הצינית היא שאנחנו כקהל אולי לא זקוקים לכך אלא היוצרים והאולפנים, שיכולים להמשיך לחלוב מזומנים ממותג שנמאס או נגמר, מהכיוון השני שלפני ההתחלה הרשמית. מי אמר דיסני וסרטי הנבלים הצעירים ולא קיבל סיפור מקור לדמות מרשעת? אופטימים חסרי תקנה יגידו שדווקא יש פריקוולים שהפכו לאהודים לפחות כמו המקור (״מקס הזועם: כביש הזעם״ אם הוא נחשב, טרילוגיית ״כוכב הקופים״ של העשור הקודם) או תיקנו ליקוי והאירו באור חדש סרט אהוב (״רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים״, ״באמבלבי״ לבית ״רובוטריקים״). במקרה של הסרט ״קינגס מן: ההתחלה״ (The King's Man), פריקוול הוא כמעט מתבקש, מכמה סיבות.

האחת היא ש״קינגסמן: השירות החשאי״ הכניס אותנו לעולם קיים, דרך דמות המגוייס הטרי לשירות (טארון אגרטון), עולם שאולי יהיה מעניין לדעת איך התחיל. עולם שסרט ההמשך ״קינגסמן: מעגל הזהב״ לא ממש פיתח, שלא לומר הביא אל שלב הביאוס מן המותג עוד לפני סגירת טרילוגיה (שעדיין מתוכננת). זו הסיבה השנייה לרענן את השורות מבלי לחדש באמת, כלומר לאותת לקהל שהנה משהו שהם מכירים ולא חלילה משהו מקורי מדי, אבל לא סתם המשכון מאוס אלא הרחבה של המיתולוגיה על ידי חשיפת איך הכל התחיל. אפרופו מאוס, למי שזקוקים לעוד תזכורת עד כמה שולטים ההורים של מיקי העכבר ברוב מה שקורה על המסכים בחיינו, גם הסרט והזיכיון הללו בעצם שייכים לדיסני. הסרט פותח באולפני פוקס אבל החל מאמצע 2019 אלו נרכשו בידי המגה-תאגיד התמנוני, תקופה בה כל סרטי פוקס נדחו עד שדיסני יבינו מה לעשות איתם. לכן אנחנו רואים את הסרט הזה רק עכשיו במקום בנובמבר 2019, התאריך המקורי שהיה מותיר את המותג רענן יותר בזיכרון הציבורי. גם הדחייה אל פברואר 2020 לא הייתה הסופית ושני התאריכים הללו היו לפני שמגפה עולמית בילבלה מאוד את עולם הקולנוע והרלוונטיות של הסרט כבר די מטושטשת כרגע.

על אף ש״קינגסמן״ הבכור, ע״פ קומיקס של מארק מילר ודייב גיבונס, מלא באזכורים לאגדות המלך ארתור ואבירי השולחן העגול, הסרט לא חוזר עד כדי כך רחוק אל העבר. אחרי פרולוג המתרחש בתפר שבין המאה ה-19 וה-20, פריקוול קטנטן לפריקוול הגדול אם תרצו, מתמקמת העלילה באירופה שעל סף מלחמת העולם הראשונה. כלומר, העשור השני של המאה הקודמת. זו בהחלט תקופה הולמת יותר לסרט על הקמת שירות ריגול וביון, מאשר ימי הביניים. את אגדות ארתור מאזכר הסרט כסיפור אהוב מילדות על קונרד אוקסופרד (האריס דיקינסון), שהיה מחלק לאביו (רייף פיינס) ופמלייתו שמות קוד כמו ארתור, מרלין וגאלהד. משפחת אוקספורד היא בת אצולה זוטרה, אם הבנתי נכון, או סתם בריטית ואמידה מספיק כדי לגור באחוזה. האירועים מפתיחת הסרט משפיעים באופן הפוך על האב והבן – המבוגר הפך לפציפיסט והצעיר שש אליי קרב.

במקביל מוצגת לנו אגודת צללים, שבסיסה ממוקם על ראש הר מלא עיזים ומנהיגה מסתיר את פניו מן המצלמה, נותן רק למבטא הסקוטי שלו לאפיין את אישיותו. ״הרועה״ כפי שהוא מכונה, מוציא לפועל תוכנית זדונית לסכסך את אירופה ולפגוע ספציפית בממלכה המאוחדת. הוא עושה זאת דרך שליחיו ומי שמכיר את שמו של גברילו פרינציפ (ג׳ואל באסמן) יודע איך הסיפור שלו ייגמר. כנ״ל לגבי אריק יאן הנוסן (דניאל ברוהל) וחברים אחרים במסדר האפל. אחד החברים היותר מפורסמים בו הוא גריגורי רספוטין (ריס איפנס), המקורב לשלטון הרוסי ומצוי בעמדת מפתח לחרחור מלחמת עולם. מי שלוקחים על עצמם לעצור אותו הם האוקספורדים, יחד עם בני בריתם שולה (דג׳ימון הונסו) ופולי (ג׳מה ארטרטון). ספק אם זה ימנע מאירופה מערכה כוללת אבל התוצאה היא בכל מקרה תקומתו של ארגון ״קינגסמן״, הקרוי על שם החייט של הג׳נטלמנים לבית אוקספורד. ואם זה במקרה מסתדר עם המילה ״מלך״ כרפרנס נוסף לארתור ואנשיו, אז למה לא.

עשיתי כמיטב יכולתי לתאר את העלילה בלי ספוילרים ויחסית בקיצור, אבל עכשיו היא רק נראית לי עוד יותר עכורה ומבולבלת מאשר בזמן הצפייה. מה שחשוב הוא ההשתייכות לזרם ההיסטוריה האלטרנטיבית, אופנה קולנועית עכשווית המזמינה שוחרי היסטוריה אמיתית להנות או להתחרפן כאוות נפשם. לדוגמה, בסרט מוצגים המלך הבריטי ג׳ורג׳, הקייזר הגרמני וילהלם והצאר הרוסי ניקולאי בתור בני דודים, שהתאמנו מילדות על משחקי חיילים וכיבוש אירופה. כולם מגולמים בידי אותו שחקן, טום הולנדר, בשינוי שפמים. במציאות המנהיגים הללו אכן היו קרובי משפחה, כצאצאים של המלכה ויקטוריה, אבל לא רק ישירות אלא דרך נישואים ודור ביניים. רוצה לומר, הסרט שואל מן ההיסטוריה את מה שמתאים לו, מפשט מאוד את הדברים כדי להישאר ממוקד ונהיר (לרוב ללא הצלחה בעיניי), ואז עושה באירועים ובאישים כרצונו בשם הבידור (כנ״ל). אם זה יגרום למי שצפו להתעניין ולקרוא מה קרה באמת בתקופה, זה בערך הדבר הכי חיובי שאני יכול לזקוף לזכות הסרט.

כאמור, אגרטון אינו חלק מהסרט וגם לא קולין פירת׳ ומארק סטרונג, אבל מאחורי הקלעים העסקים די כרגיל. הבמאי מתיו ווהן ממשיך את מה שהתחיל צמד הסרטים הקודם ונעזר הפעם בכתיבה בקארל גיידוסק (״אבדון״, ״הפשע האחרון״), ולא בג׳יין גולדמן, השותפה לכל סרטי הבמאי עד כה מלבד הראשון שלו. הציפייה מן היוצר האנגלי היא לכל הפחות לסצנות פעולה עשויות במיומנות וגם לרגעי גרוטסקה או אלימות מוגזמת ברמה של סרטים מצויירים ובשני המקרים אפשר לבחור אם לקחת מה שנותנים או להתמרמר.

לגבי האקשן, אין המון ממנו אבל מה שיש מספק למדי ודי מופרך. על הפעלולים חתום בראד ג׳יימס אלן שהלך לעולמו השנה, ובגלל כל הדחיות יצא שזוהי בעצם עבודתו האחרונה, אחרי קריירה שמורכבת מעבודה עם ענקים כמו ג׳קי צ׳אן, סרטי אימה וסרטי קומיקס מסוגים שונים, מ״סקוט פילגרים״ ועד ״שאנג צ׳י״. לגבי האלמנטים האחרים המאפיינים את הקריירה של ווהן, גם הסרט הזה אינו מעודן אבל הוא פחות אלים מקודמיו והגרוטסקה מוגשת לפעמים במנותק מהאקשן. רוצה לומר, אין פה בהכרח מרחצי דמים או התענגות על אכזריות אנושית כפי שהיה עד כה בסדרת סרטים שלכאורה מדברת על ג׳נטלמנים. הרגע הכי קשה לצפייה כולל את רספוטין אוכל עוגה, והרגע הכי מרהיב הוא זה שבו אותו רספוטין רוקד בלט כמעין מחול קרב קטלני.

בכלל, הדמות של רספוטין היא כנראה המצטיינת בסרט ובין אם מכירים את האישיות ההיסטורית או לא, מובטח קצר במוח ברוב הרגעים שלו על המסך. יש להניח שברגעי הקרב זה לא בהכרח איפנס שם מתחת לזקן ולתחפושת, אבל זה כבר הנבל השלישי שלו השנה אחרי ״ספיידרמן: אין דרך הביתה״ ו״לא ממושמעות״. הוא לבדו מאזן את עמודת המנוולים כאשר היתר בקושי מתפקדים או סתם מבוזבזים. דוגמה אחת היא הרקדנית-המרגלת מאטה הארי, בגילומה של ולריה פכנר, שרק נרמז על יכולותיה אבל היא בקושי זוכה לזמן להפגין אותן. בהערת אגב, הסרט הוא מיני-איחוד של שלושה משחקני ״חיים נסתרים״ של טרנס מאליק, כולל אותה, את אוגוסט דיהל ואת ג׳ואל באסמן שכבר הזכרתי. את זהות הנבל המושך בחוטים אני מודה שלא ניחשתי, אולי משום שמדובר בהנחתה מוחלטת. קשה לתת לסרט נקודות זכות על כך, בעיניי.

עוד שחקנים אנגלים ידועים שלא הזכרתי עדיין הם צ׳ארלס דאנס, מתיו גוד ואהרון טיילור-ג׳ונסון, כולם מגלמים בסרט אנשי צבא בדרגות שונות המשפיעים על העלילה בעיקר בנקודת החיכוך שבין האב והבן אוקספורד. פיינס עצמו אמין יותר כג׳נטלמן מבוגר השומר את בנו בצמר גפן ומצטיין בניהול אנשים, מאשר כגיבור אקשן. את מי שרוצה להפגין גבורה כחלק מן המרד באביו, מגלם השחקן הכי פחות מוכר מבין אלה שהוזכרו אבל יש לו חתיכת קריירה כבר בגיל 25. דיקינסון פרץ בתפקיד הראשי ב״עכברי החוף״ של אילייזה היטמן, המשיך משם לסרטים כמו ״מוחות אפלים״, ״מליפיסנט: אדונית הרשע״ ו״מתיאס ומקסים״' ובטלוויזיה כיכב ב״נאמנות״ (על משפחת גטי) ו״הקריסטל האפל: עידן המרד״. בקיצור, זה לא התפקיד המרכזי הראשון שלו, או אפילו הפריקוול הראשון, אבל קשה לומר שהתרשמתי ממנו בשום צורה. מסתמן שאצטרך לגגל את שמו גם בפעם הבאה שאתקל בפניו. על התרומה של ארטרטון והונסו חבל להרחיב את הדיבור – היא בעיקר מעצבנת והוא סתם מתבזבז.

תחושת הבזבוז מצטרפת להרגשה הכללית שהסרט הזה עובד יותר טוב כקונספט מאשר כצפייה בשעתיים וקצת של אירועים על מסך. שימוש באירועים היסטוריים לעלילה בדיונית על ארגוני צללים הנלחמים ביניהם בקרב על אירופה והעולם המערבי, נשמע הרבה יותר מסעיר ממה שקורה בסרט בפועל. הרעיונות של הסרט הנוכחי אודות פרישת רשת ריגול דרך האנשים שאיש לא יחשוד בהם, מחזיק מעמד כמה רגעים בראש כשהוא מוסבר בסרט אבל מתפוגג משם ברגע שמתחילים לחשוב עליו, ואין ברירה אלא לעשות זאת כשהסרט עצמו מספק מעט מדי עניין. המהות של פריקוול כהסבר לחוקים ולדברים ספציפיים מהסרטים שהוא לכאורה מקדים, חותר תחת הפונקציה של עצמו במקרה הזה, אם הכינויים מתקופת ארתור הם סתם גחמה או אם החייט על שמו קרוי הארגון סתם היה שם במקרה. באופן דומה, להראות אבטיפוס של הנשקים הסודיים מהסרטים האחרים ולהדגים איך התפתחו זה מעורר סקרנות, עד שמבינים שלפנינו בעצם גרסה פחות מלהיבה של מטריית ג׳יימס בונד שאפשר בעיקר לחבוט איתה ברעים. וכך הלאה לכל החלטה אמנותית.

בעקבות ״קינגס מן: ההתחלה״ אפשר כבר לומר שהקריירה המגוונת של ווהן, שהחלה עם ״לאייר קייק״, ״אבק כוכבים״, ״קיק-אס״ ו״אקס-מן: ההתחלה״, דורכת במקום כבר כמעט עשור. ושזה לגמרי באשמת סרטי ה״קינגסמן״. לכן שמחתי לקרוא שהוא מפתח שני סרטים שלא קשורים למותג. אך החיוך נמחק כשהתברר שאחד מהם, ״Argylle״, הוא סרט ריגול מרובה כוכבים ומבוסס על ספר. אולי ווהן לוקה בתסמונת גאי ריצ׳י, השמורה לבמאים בריטיים שכנראה כל-כך רוצים לביים סרט בסדרת ג׳יימס בונד עד כי אין להם ברירה אלא לעשות את זה בכאילו עד שיתנו להם באמת. או זה, או שכמו הבמאי על שמו קרוי הסינדרום גם הוא יעשה את ה״שומר טינה״ שלו וייצא מזה, גם אם זמנית. עדיף מאשר להמשיך להתבסס, שלא לומר להתבוסס במותג שהיה אמנם ריווחי (מה שכנראה ישתנה) אבל בכל מקרה מיצה את עצמו כבר בסרט הראשון. מסתבר שבניגוד לתחזיות, שום פריקוול לא יעזור ואולי גם לא סרטי המשך. מה שלא ימנע מהם להתקיים, כמובן.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.